מסכה של יום ששי Friday Mask

מסכות   Masks

נבצר מבינתי. איך אנשים אינם מבינים שאליהם לעטות מסכות כדי להתגונן בפני המגיפה. פשוט נבצר.

It's beyond my grasp. How people don't understand that they have to wear masks to defend themselves against the pandemic. I Just can't get it.

בדרך לקניות, עברתי ליד דוכן מפעל הפיס. כל השבוע לא יצא לי לבדוק את הלוטו ששלחתי ביום ששי שעבר. חשבתי שכדאי לבדוק, אולי זכיתי בפרס הגדול של ה-60 מליון שהיה בדאבל. איני נוהגת לשלוח, אלא רק כשיש פרס גדול, מה שקורה לעתים די נדירות – אחת לחודשיים-שלושה.

On my way shopping, I passed by the lottery stand. All week I didn't have the chance to check the ticket I sent last Friday. I thought it was worth checking, maybe I won the grand prize of the 60 million that was in the double. I don't usually send, except when there is a large prize, which happens quite rarely – once every two to three months.

בהתקרבי אל הדוכן, הבחנתי בגבר העומד ומפטפט עם המוכרת. השמוק לא עטה מסכה. למה שיעשה זאת? הרי הוא חושב שהוא חסין ולו זה לא יקרה. עמדתי בצד, במרחק בטוח וחיכיתי בסבלנות עד שהוא יעזוב את המקום. אחרי מספר דקות, הוא זז הצדה והחוה לי להתקרב למקום בו עמד קודם, שהיה מאוד קרוב להיכן שעמד עכשו. "אתה בלי מסכה", אמרתי בלי להזיז את עצמי ממקום עומדי. אני משתדלת לשמור על עצמי כמיטב יכולתי והבנתי. כנשוך נחש, הוא נרתע לאחוריו וכמעט מעד ונפל מקצה המדרכה אל הכביש. לא היתה לי כוונה לנוע לעברו כדי להצילו. מבחינתי, לוא היה נדרס, זה היה עונשו על אי חבישת מסכה וסיכון הציבור. אני בענין של שכר ועונש.

As I approached the stand, I noticed a man standing and chatting with the saleswoman. The shmuck didn't wear a mask. Why would he do that? After all, he thinks he is immune and it won't happen to him. I stood to the side, at a safe distance and waited patiently for him to leave. After a few minutes, he moved aside and gestured for me to get closer to where he was standing before, which was very close to where it stood now. "You are without a mask," I said without moving myself from where I stood. I try to take care of myself as best I can and understand. As if he was bitten by a snake, he recoiled back and almost tripped and fell of the edge of the sidewalk onto the road. I had no intention of moving towards him to save him. For me, had he been run over, it would have been his punishment for not wearing a mask and endangering the public. I am in favour of reward and punishment.

למזלו, הוא הצליח לאחוז בדוכן ברגע האחרון וליצב את עצמו, ממש יחד עם חריקת הבלמים של מכונית שעברה ליד ונהגה הבחין במתרחש. היה לי על קצה הלשון לומר לו שאולי זה ילמד אותו לקח, אך התאפקתי. לא היה לי כוח להתחיל ריב. הוא הוציא מכיסו את המסכה שלו וכיסה את פניו. אחר, לקח את ארנקו שהיה מונח על הדוכן, תחב אותו בכיס האחורי של מכנסיו, נופף למוכרת לשלום והתחיל לפסוע מאיתנו. הוצאתי מתיקי שני מגבוני חיטוי והתקרבתי לאט אל הדוכן. באחד מהם נופפתי באויר לאט כדי שזה ילכוד כל מיני איומים שאולי יש באויר במקום בו עמד השמוק. השלכתי את זה לפח ובמגבון השני ניקיתי ביסודיות את משטח הדוכן. לא שהיתה לי כוונה להשען על זה, אבל עדיף לי שהוירוס לא ינדוד לעברי.

Luckily, he managed to grab the stand at the last minute and stabilize himself, right along with the squeak of a car brakes passing by which its driver noticed what was happening. I had it on the tip of my tongue to tell him that maybe it would teach him a lesson, but I held back. I didn't have the strength to start a fight. He took his mask out of his pocket and covered his face. Then, he took his wallet that was lying on the stand, stuck it in the back pocket of his pants, waved goodbye to the saleswoman and began to walk away from us. I took two disinfectant wipes out of my bag and slowly approached the stand. With one of them I waved the air slowly so that it would capture all sorts of threats that might be in the air where the shmuck stood. I tossed it in the trash, and with the other wipe I thoroughly cleaned the stand surface. Not that I had any intent of leaning on it, but it's better for me that the virus doesn't migrate towards me.

המוכרת הביטה במעשי בשקט, בלי להגיב. אני, מצדי, התאפקתי מלהעיר לה על שהיא יושבת בתוך הדוכן הסגור בלי מסכה. היא בגילי ומסכנת את עצמה. יש גיל שאין טעם להעיר דבר, כי אם לא למדו בעצמם, אז אין סיכוי שמישהי זרה תחנך אותם.

The saleswoman looked at my actions quietly, without reacting. I, for my part, refrained from commenting to her that she was sitting inside the closed stand without a mask. She is my age and endangering herself. There is an age where there is no point in commenting on anything, because if they did not learn on their own, then there is no chance that someone foreign will educate them.

במשפט אחד:

הכרטיס שלי הניב לי 20 ₪. למה לא עשרים מליון, לפחות שליש מהפרס הגדול?

In one sentence:

My ticket yielded me 20 NIS. Why not twenty million, at least a third of the grand prize?

תשעה באב ה'תש"פ Tisha B'Av 5780

מקדש בלהבות – הקרב האחרון על ירושלים וחורבן הבית השני

Temple in flames – the last battle for Jerusalem and the destruction of the Second Temple (English version)

מדי שנה, לקראת תשעה באב, מתכנסים כל המתלהמים ומדברים על חורבן הבית השני שנבע משנאת חינם. בכל שנה, אני מתכנסת בתוך עצמי ואיני מפסיקה לתהות איך זה שהמתלהמים הללו מקפידים לשנוא כל הזמן את מי שאינם מאמינים בשטויות הדתיות שלהם. שנאת חינם.

Every year, on the eve of Tisha B'Av, all those who speak harshly gather and talk about the destruction of the Second Temple that resulted of unjustified hatred. Every year, I gather within myself and can't stop wondering how it is that these harshly speakers make sure to constantly hate those who don't believe in their religious nonsense. Unjustified hatred.

בכל פעם שאני נתקלת בתופעה של הדתיים ורבניהם המטיפים נגד כל מי שאינו "משלהם", אני נדהמת מחדש. למה? משום שהם מְפֵרים בגלוי כל צו וכל הוראה שניתנו להם בספרים שהם מאמינים בהם. זאת אומרת, הם חיים כאילו תחת האמונה, אך פועלים בניגוד למה שכתוב. סתירה גדולה!

Each time I come across the phenomenon of the religious and their rabbis preaching against anyone who is not "of their own", I am amazed anew. Why? Because they openly violate every order and every instruction given to them in the books they believe in. Meaning, they live as if under faith, but act contrary to what is written. A big contradiction!

מה שמרגיז אותי יותר מכל, זה שבמקום לתת להם את המקום הראוי להם, הם כ-20% מהאוכלוסיה, מאפשרים להם להכתיב לנו את אורח החיים שלנו. מי זה מאפשרים? הנאשם בפלילים, הדיקטטור וחבר מרעיו, אלו שתומכים ללא בושה בו ובממשלתו, ומובילים את המדינה אל עברי פי פחת. במקום לבנות לנו חברה פלורליסטית, כזו המכבדת את כל החברים בה, הוא וחבר מרעיו הורסים כל חלקה טובה במדינה, זורעים שנאה והרס וזה גם מצליח להם. מדהים!

What annoys me most of all, is that instead of giving them the place they deserve, they are about 20% of the population, they are allowed to dictate us our lifestyle. Who does allow this? The criminal defendant, the dictator and his crooked cohorts, those who support him and his government, and lead the country to the edge of abyss. Instead of building a pluralistic society for us, one that respects all its members, he and his crooked cohorts destroy every good part of the country, sow hatred and destruction, and they succeed. Amazing!

אני מבדילה בין השטויות של הדת לבין מסורת. את השטויות הדתיות אני משאירה לטפשים המאמינים בהן, אך מאמצת את המסורת של העם שלי, משום שאני יהודיה. מה מאחד אותנו כעם, אם לא המסורת? אנחנו מורכבים מעדות שונות ולעתים יש לנו מנהגים סותרים (כמו לומר את הברכה לפני או אחרי הדלקת הנרות), אך בסיכומו של דבר, בשורה הכי חשובה – אנחנו שומרים על המנהגים שלנו, על המסורת. זה מה שמאחד אותנו. לחשוב שיהודי שונא יהודי אחר רק משום שהלה אינו מאמין באותם דברים שהלה מאמין – זה מזעזע!

I distinguish between the religion nonsense and tradition. I leave the religious nonsense to the fools who believe in it, but adopt the tradition of my people, because I am Jewish. What unites us as a people, if not tradition? We are made of different ethnic group and sometimes we have contradictory customs (like saying the blessing before or after lighting the candles), but all in all, at the most important line – we keep our customs, our tradition. This is what unites us. To think that a Jew hates another Jew just because he does not believe in the same things that he believes – it is shocking!

מלבד חורבן בית שני, שהוביל את העם לגלות במשך 2000 שנים, לפוגרומים, לשואה ולשאר המרעין בישין שפקדו את העם הזה, רצחו לנו ראש ממשלה. ומהיכן הגיע הרוצח, אם לא מאותו גוש דתי שמקשקש כל הזמן על "שנאת חינם" ו"אהבת לרעך כמוך" ושאר הפתגמים והאמרות החשובות שאין הם מקיימים. הצביעות הזו מקוממת אותי. מאוד! קשה לי להבין (אני בכל זאת מאוד-מאוד מאותגרת) איך אי אפשר לחיות יחד בשלום, פשוט בשלום.

Apart from the destruction of the Second Temple, which led the people into exile for 2000 years, the pogroms, the Holocaust and the rest of the troubles that befell this nation, our prime minister was assassinated. And where did the murderer come from, if not from the same religious bloc that is constantly blabbering on about "unjustified hatred" and "love thy neighbour as thyself" and the other important proverbs and sayings that they don't uphold. This hypocrisy infuriates me. Very! It is difficult for me to understand (I am however very-very challenged) how it is impossible to live together in peace, simply in peace.

על אף שאני בזה לשטויות הדתיות, אין זה אומר שאיני יכולה לכבד את מי שמאמין בהן, בתנאי, כמובן שהלה לא יוצא נגדי ונגד חברי הלא דתיים. מעולם לא יצאתי נגדם. גם אם אני חושבת שזה מטומטם ומטופש להאמין באלוהים ובשאר השטויות הדתיות, אין זה אומר שאיני יכולה לכבד את מי שמאמין בזה, בתנאי שהלה אינו מנסה לכפות עלינו את מנהגיו. מעולם לא העלית בדעתי לכפות את אורח חיי על הזולת. לחיות בשלום זה עם זה, מה כל כך קשה? מה כל כך לא מובן שמשום שהכל נבראו בצלם, לפי אמונתם, גם החיות והעצים (נו, לא מפגר?), הרי שיש לכבד את הכל? הרי הכל זה כביכול מעשי ידיו של האל, החבר הדמיוני של הדתיים, לא?

Although I despise the religious nonsense, it doesn't mean that I can't respect those who believe in them, provided, of course, that the don't go against me and my non-religious friends. I never went against them. Even if I think it is stupid and foolish to believe in God and other religious nonsense, it doesn't mean that I can't respect those who believe in it, provided that they don't try to impose their customs on us. It never occurred to me to impose my lifestyle on others. Living in peace with each other, what's so hard? What is so incomprehensible that because everything was created in His image, according to their belief, even the animals and the trees (isn't it stupid?), everything must be respected? After all, it's all, it is supposedly the handiwork of God, the imaginary friend of the religious, isn't it?

Discover the City of David Today

 

במשפט אחד:

שנאת חינם של המתלהמים. תשעה באב. הלואי ונדע לחיות בשלום זה עם זה.

 

In one sentence:

Unjustified hatred of the harshly speakers. Tisha B'Av. I wish we knew how to live in peace with each other.

 

תחושה של יום ששי A Sense of Friday

קתרין יאנג – איך נוצרים זכרונות ואיך אנו מאבדים אותם (בתרגום לעברית)

Catharine Young – How memories form and how we lose them

התעוררתי אתמול בבוקר בתחושה שזה יום ששי. אין לי מושג למה זה קורה, אך מדי פעם מתחלפים לי הימים. מקוה שזה אינו סימן להתדרדרות מנטלית.

I woke up yesterday morning feeling it was Friday. I have no idea why this is happening, but every now and then my days get mixed up. I hope this is not a sign of mental deterioration.

כל היום התנהל לי בהתאם לתחושה של יום ששי. זו תחושה די מעצבנת כשאת יודעת שהיום אינו זה שאת חשה שהוא, אלא יום אחר. מספר פעמים הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה יום שלישי ולא ששי. אני מקוה מאוד שאין זה מבשר התדרדרות דמנטית. אין לי כח להתמודד עם דבר כזה.

The whole day was conducted for me according to the sense of Friday. It's a pretty annoying feeling when you know that the day is not what you feel it is, but a different day. Several times I had to remind myself that it was Tuesday and not Friday. I very much hope this is not a harbinger of dementia. I have no strength to deal with such a thing.

"היי", התקשרה אלי חברה אחר הצהריים, ממש לפני שהתעתדתי לצאת כדי לצלם את השיפוצים בבית הספר שליד ביתי. "אני יוצאת עוד מעט לקניות, רוצה לבוא?"

אני נוטה להסכים לרגע ואז נזכרת שזה לא יום שמתאים לי, שיום שלישי היום והמצרכים עדיין לא נגמרו. "תכננתי לעשות זאת ביום ששי", אני עונה. דממה בצד השני. אני שומעת אותה נושמת בכבדות-מה. "מה?" אני שואלת, "את בסדר?"

אני שומעת את אנחת ההשלמה שלה בהשתתפות בצערי. "שרון, יום חמישי היום, מחר ששי", היא אומרת בקול שמביע רחמים, "שכחת? מה משנה לך עוד יום? עדיף לקנות היום במקום מחר עם הקהל שמצטופף."

הפעם תורי להשמיע אנחה מתאימה. "חבר'ה, כל המחלקה מתבקשת לעמוד בשלשות עם הפנים לקיר ולהתעשת!" אני מורה לה. היא מתחילה לצחוק. "מה את צוחקת?" אני מתפלאת.

"מהשטויות שלך", קולה רווי עדיין בצחקוקים.

"Hi," a friend called me in the afternoon, just before I was due to go out to photograph the renovations at the school near my building. "I'm going shopping in a little while, do you want to join me?"

I tend to agree for a moment and then remember that this is not a day that suits me, that it's Tuesday and I didn't run out of groceries yet. "I planned to do it on Friday," I reply. Silence on the other side. I hear her breathing a bit heavily. "What?" I ask, "are you okay?"

I hear her sigh of acceptance with sympathy for my problem. "Sharon, it's Thursday today, tomorrow Friday," she says in a voice expressing pity, "did you forget? What does another day matter to you? It's better to buy today instead of tomorrow with the packed crowd."

This time it's my turn to make a proper sigh. "Guys, the whole platoon is being asked to stand in threes with your faces to the wall and get your act together!" I instruct her. She starts laughing. "What are you laughing at?" I'm amazed.

"From your nonsense," her voice is still saturated with giggles.

אחרי שנאבקתי כל היום לזכור את היום הנכון, לא התכוונתי לוותר. פתחתי את יומני ואכן, היה כתוב שזה יום שלישי. יום לפני כן היה שני, בו יצאתי אחר הצהריים לצלם את התמונות לתערוכה הקרובה. זכרוני התגבר מרגע לרגע. "זוכרת את היומן שנתתי לך בתחילת השנה?" שאלתי. "את עוד משתמשת בו?"

היתה שוב דממה בצד השני, מן הסתם ניסתה להזכר היכן שמה אותו. "רגע", אמרה. שמעתי אותה מניחה את הטלפון. איננו סוחבות אותו איתנו לכל מקום כמו הדור הצעיר. אחר כך, היו קולות של תזוזה, מה שאומר שהיא הלכה להביא את היומן. רבות מאלו שאני מכירה אינן משתמשות ביומן של הטלפון, משום שאיננו מעונינות שגוגל או אאוטלוק תדענה את סדר היום שלנו. אין לנו ענין בהפצצתן אותנו ללא הרף בפרסומות.

After struggling all day to remember the correct day, I was not going to give up. I opened my diary and indeed, it was written that it was Tuesday. The day before was Monday, when I went out in the afternoon to take the photos for the upcoming exhibition. My memory grew stronger every minute. "Remember the diary I gave you in the beginning of this year?" I asked. "Are you still using it?"

Again, there was silence on the other side, probably she was trying to remember where she had put it. "Wait," she said. I heard her putting the phone down. We do not carry it with us everywhere like the younger generation. Then, there were sounds of movement, which means she went to get the diary. Many of those I know don't use the phone's diary because we don't want Google or Outlook to know our agenda. We have no interest in constantly being bombarded with commercials.

שמעתי אותה חוזרת ומרימה את הטלפון. קולה היה די שפוף. "את צודקת", הודתה, "היום יום שלישי. לא יודעת מה קרה לי, אבל קמתי עם תחושה של יום חמישי ועשיתי את הדברים שאני עושה בימי חמישי. הרמתי את כל הבית וניקיתי את המקרר לקראת מילויו בקניות שתכננתי."

"לא נורא", ניסיתי לנחם אותה, "לפחות יש לך מקרר נקי. לא תצטרכי לנקות ביום חמישי."

"המקרר אינו מדאיג אותי", אמרה בקול שהכאב נשמע בו היטב, "מה שמדאיג אותי זה הזכרון הדפוק שלי. זה נורא!"

"מה את רוצה?" שוב אני מנסה לנחמה, "אני התעוררתי עם תחושה של יום ששי, אבל הבטתי ביומן כדי לוודא שזה אכן היום הנכון ונוכחתי לדעת שלא. למרות זאת, התחושה הזו התלוותה אלי במשך כל היום והייתי צריכה להאבק ולהחזיר את עצמי למציאות. זה מה שקורה בגילנו. אני רק מקוה שזו הבעיה היחידה והזכרון לא יתדרדר עוד יותר. לא מתאים לי להיות גא-גא. לא עכשו ולא בעתיד."

I heard her coming back and picking up the phone. Her voice was quite sad. "You're right," she admitted, "today is Tuesday. I don't know what happened to me, but I got up with a sense of Thursday and did the things I do on Thursdays. I did up the whole house and cleaned the fridge in order to fill it up with the shopping I had planned."

"Never mind," I tried to comfort her, "at least you have a clean fridge. You won't have to clean on Thursday."

"The fridge does not worry me," she said in a voice that the pain sounded very clearly in it, "what worries me is my fucked-up memory. It's awful!"

"What do you want?" Again, I try to comfort her, "I woke up with a sense of Friday, but I looked in the diary to make sure it was indeed the right day, and I was proven it's not. Even so, that feeling accompanied me all day and I had to struggle and bring myself back to reality. That's what happens at our age. I just hope this is the only problem and the memory will not deteriorate further. It doesn't suit me to be Ga-Ga. Not now or in the future."

Catharine Young – A Toolkit for Your Lazy Brain

במשפט אחד:

היא יצאה לקניות, אני יצאתי לצלם את השיפוצים.

In one sentence:

She went shopping, I went out to photograph the renovations.

שיפוצים בבית הספר Renovation at the School

בית ספר בשיפוצים   School under renovation

בית הספר הזה שופץ באופן יסודי רק לפני שנה. למה יש צורך בשיפוץ יסודי נוסף? לאלוהיהם הפתרונים.

This school was thoroughly renovated just a year ago. Why is an additional overhaul needed? To their God the solutions.

לפני שנה, התעוררתי בוקר אחד לקולות נפץ עזים, רעש וצלצולים. בפותחי את החלון הפונה לבית הספר, גיליתי את מקור הרעש – שיפוצים בבית הספר. עד אז, זה היה בי"ס מעורב (בנות ובנים) והתברר לי לאחר מכן שזה עבר לידי חב"ד והפך להיות בי"ס לבנים בלבד. תמונתו של המשיח שלהם התנוססה ברוב פאר והדר כשהיא משקיפה בהרהורים עמוקים על ערימת הפחים שלמרגלותיה.

A year ago, I woke up one morning to loud explosions, noise and ringing. When I opened the window facing the school, I discovered the source of the noise – renovations at the school. Until then, it was a mixed school (girls and boys), and I found out later that it had transferred to Chabad, and became a school for boys only. The image of their Messiah was displayed with all its glory and splendour as it observed with deep reflections on the piles of tins at its foot.

הלך המזגן   The air conditioner gone

כך היה גם הפעם. בשבוע שעבר, התעוררתי לקולות דומים. הצצה מהחלון ברגע הנכון, אך לצערי בלי הכנה לצלם, תפסה את אחד הפועלים משליך מזגן ענק מחלון הקומה השניה מטה. "הי!" צעק אליו אחד השכנים, "אתה נורמלי? מה אתה זורק מזגן?" גם הוא וגם אני לא יכולנו להבין איך מזגן חדש שבחדשים, כולו שנה בעבודה, נזרק ופורק לחתיכות כך סתם.

הפועל הביט בו במבט אומד כדי לבדוק את רצינות המצב. "אנחנו לא צריכים את זה יותר", ענה לו הלה לאחר שהעריך שאין נשקפת לו סכנת הלשנה מצדו של האיש. נראה היה לי שלא הבחין בי מציצה מבעד התריסים.  לא ברור לי איך, אחרי שבשנה שעברה שיפצו את המקום בצורה יסודית, התעורר שוב הצורך לשפצו.

It was the same this time. Last week, I woke up to similar sounds. A peek out of the window at the right moment, but alas without preparation to take a photo, caught one of the workers throwing a huge air conditioner from the second floor window downstairs. "Hey!" One of the neighbours yelled at him, "are you normal? What are you throwing an air conditioner?" Neither he nor I could understand how a new brand air conditioner, just a yearlong at work, has been thrown and disassembled into pieces just like that.

The worker looked at him with an estimating look to check the seriousness of the situation. "We don't need it anymore," he replied after assessing that he was not in danger of being reported by that man. I guess he didn't notice me peeking through the shutters. It is not clear to me how, after last year the place was thoroughly renovated, the need to renovate it arose again.

אחר הצהריים, משתם רעש העבודה, הנחתי שהם סיימו את יומם ועזבו את המקום. הייתי סקרנית לראות מה יש שם לשפץ. לקחתי את מצלמתי ושמתי פעמי לעבר בית הספר. בהתקרבי לשם, ראיתי שהשער היה עדיין פתוח ושמחתי על שלא נעלו ואוכל לצלם כאוות נפשי. התחלתי לצלם את המחפרון שעמד בכניסה ואת הבניינים בכללי.

In the afternoon, after the noise of work ended, I assumed they had finished their day and left the place. I was curious to see what was there to renovate. I took my camera and made my way towards the school. As I approached there, I saw that the gate was still open and I was happy that they did not lock it and I could take photos as I wished. I started photographing the backhoe that stood at the entrance, and the buildings in general.

התקדמתי לכיוון החצר הפנימית. גל של אבנים שהיו פעם רחבה ומקום מדרך, קידם את פני. רק לפני שנה ריצפו פה, רק לפני שנה, ועכשו פירקו את זה. בעודי לוחצת על המצלמה כדי להנציח את המראה הלא נעים, ראיתי את חבורת הפועלים יושבת סביב לרחבה וכולם מביטים בי בהפתעה. גם אני הייתי מופתעת, משום שבעת שהתקרבתי אל הרחבה, לא הבחנתי בהם וגם לא שמעתי אותם. רציתי להרגיע אותם ולומר להם שאיני מצלמת אותם, אלא רק את השיפוצים, כשפתאום התחיל אחד מהם להתקרב אלי כשהוא צועק: "שרון! את שרון! וואלה, יא שרון!" איך הוא זיהה אותי מבעד למסכה שעטיתי, זה פלא.

ישר זיהיתי את קולו – זה יאסר, ידידי ורעי משכבר. "יאסר!" צעקתי בשמחה, מתקרבת אליו וכמעט מתנפלת עליו בחיבוק שמח. עודי מושיטה את ידי כדי לחבקו, הבחנתי בכמה מחבריו כשהם מתקרבים אליו במהירות, אוחזים בתקיפות בכתפיו ומושכים אותו אחורה בחוזקה כשהם צועקים באזהרה: "קורונה! קורונה!" ומנופפים בידיהם לעברי בתנועות של גירוש. נשארתי עומדת על מקומי, מרוחקת מהם. וואלה, אנחנו אמורות לשמור מרחק זה מזה ולא משנה עד כמה ותיקה חברותנו.

I moved forward towards the courtyard. A pile of stones that were once a yard and a place to walk, greeted me. Just a year ago they paved here, just a year ago, and now they dismantled it. As I was pressing on the camera to capture the unpleasant sight, I saw the group of workers sitting around the plaza and everyone was looking at me in surprise. I was surprised too, because when I approached the yard, I didn't notice them nor did I hear them. I wanted to reassure and tell them that I wasn't taking their photos, but only shooting the renovations, when suddenly one of them started approaching me while shouting: "Sharon! You are Sharon! Walla, ya Sharon!" How he recognized me through the mask I wore, it's a wonder.

I immediately recognized his voice – it was Yasser, my longtime friend. "Yasser!" I shouted happily, approaching him and almost pouncing on him with a warm hug. While I was reaching out to hug him, I noticed some of his friends as they approached him quickly, firmly grabbing his shoulders and pulling him back tightly while shouting in warning: "Corona! Corona!" and wave their hands at me in expulsion gestures. I remained standing in my place, away from them. Walla, we're supposed to keep our distance from each other no matter how old our friendship is.

במשפט אחד:

שיפוצים, קורונה, שמירת מרחק.

In one sentence:

Renovations, Corona, keeping distance.

אחר צהריים של צילומים Afternoon of Photography

כיכר השוק בחדרה   The market square in Hadera

תערוכה חדשה לפנינו; הפעם, הנושא הוא תמונות נוף אורבני וטבע של חדרה כיום ובעבר. יש לי אלפי תמונות מתאימות.

A new exhibition coming soon; this time, the theme is urban and nature landscape images of Hadera today and in the past. I have thousands of suitable photos.

הפעם, אין לנו, האמניות, הוצאות. הפעם, כל ההוצאות הן על חשבון המזמינים – קופת חולים מאוחדת. אנחנו "רק" תורמות את היצירות שלנו. האמת היא, שלא התכוונתי להשתתף. אמנם זה מקום ציבורי, תנועה ערה של אנשים (אם כי חולים ברובם), הצפי הוא לחשיפה גדולה, אך מנסיוני עד כה, אין זה מביא פרנסה. יש לי כמה יצירות התלויות עדיין בגלריית חוצות, בפיאצה של חדרה, מקום ציבורי וסואן לכל הדעות, אך למרות שהן תלויות שם זמן רב למדי – מה-9 בפברואר – לא קיבלתי שום פנייה לעבודה מהתצוגה הזו.

This time, we, the artists, have no expenses. This time, it was commissioned by Kupat Holim Meuhedet, so all the expenses are theirs. We "only" donate our creations. The truth is, I did not intend to participate. Although it is a public place, a lot of movement of people (though mostly sick), the expectation is for great exposure, but from my experience so far, it does not bring a livelihood. I have a few works still hanging at the outdoor gallery, in the piazza of Hadera, a public place and bustling by all accounts, but even though they have been hanging there for quite some time – from February 9^th – I have not received any job offers from this exhibition.

השיטה המכוערת לנצל את האמניות ולא לשלם להן עבור השתתפותן, אלא להפך –אנו אלה שצריכות לשלם עבור הוצאות הפקת התערוכות – מיצתה אצלי את עצמה. הוכחתי לעצמי שהצילומים שלי שוים להיות מוצגים, אין לי צורך בהוכחות נוספות. החלטתי להשתתף רק בתערוכות בהן אין אני צריכה לשלם בעד "הזכות" להציג מיצירותי. די מרגיזה אותי החוצפה לבקש מאיתנו לתרום את יצירותינו. למה בכל זאת החלטתי להשתתף הפעם? האוצרת ביקשה יפה ואמרתי לעצמי שזה לא עולה לי, אז אולי זו תהיה גם הזדמנות בכל זאת למשוך תשומת לב של מאן דהוא כדי להזמין צילומים שלי בתשלום. אולי יהיה זה פתח לפרנסה נוספת. הלואי!

The ugly method of exploiting the artists and not paying them for their participation, but on the contrary – we are the ones who have to pay for the expenses of producing the exhibitions – has exhausted itself for me. I proved to myself that my photographs are worth being exhibited, I have no need for further proof. I decided to participate only at exhibitions where I don't have to pay for the "right" to display my work. I am quite annoyed by the audacity to ask us to contribute our works. Why did I still decide to participate this time? The curator asked nicely and I told myself it didn't cost me, so maybe this would also be an opportunity anyway to grab somebody's attention to order my photos and pay for them. Maybe it will be an opening for making more livelihood. I wish!

צרופי המקרים בחיי מדהימים אותי בכל פעם מחדש. מישהי בפייסבוק דיברה איתי היום על הכיף בגילנו, בו אנו יכולות עדיין להנות מכל מיני הרפתקאות. אני והרפתקאות לא ממש מתחברות, זו אינה הדרך שלי. השבתי לה, שההרפתקה הכי שלי היום זה לצאת לצלם כמה מקומות בעיר לטובת התערוכה המתקרבת. ביום ששי האחרון, היתה ההרפתקה לצאת למספרה ולקניות. בהחלט מסוכנת בתנאים של היום.

The coincidences in my life amaze me over and over again. Someone on Facebook talked to me today about the fun at our age, where we can still enjoy all kinds of adventures. Me and adventure do not really connect, this is not my way. I replied to her that my best adventure today is to go out and photograph some places in the city in favour of the upcoming exhibition. Last Friday, the adventure was going out to the hairdresser and shopping. Definitely dangerous in today's conditions.

האוצרת יעצה לי היכן לצלם. אני מניחה שזה בהתאם למה שחסר לה עבור התערוכה. לא ממש בא לי לצאת. בגלל הקורונה, אני הרי משתדלת להמנע מכך כמה שיותר. פחות יציאה מהבית – פחות סיכוי להדבקות, מה שאומר יותר בריאות. דחיתי את הצילומים לאחר הצהריים כדי שהשמש תהיה פחות חזקה וגם התנועה סביב כיכר השוק אותה התעתדתי לצלם, תפחת. בד בבד, חוסר החשק שלי כרסם בי וחשבתי לוותר על הצילומים היום ולדחות למחר. בדרך כלל, איני אוהבת לדחות דברים ואני מעדיפה לעשות את משימותי מהר ככל האפשר ולא לסחוב אותן איתי, אבל כשאין חשק – אין חשק. הייתי על סף ויתור כליל על הצילומים אחר הצהריים, כשירדה עלינו הפסקת חשמל והשביתה כל עבודה שיכולתי לעשות על המחשב. היקום אמר את דברו. לא היה לי שום תירוץ לדחות את הענין.

The curator advised me where to take the photos. I guess it's in line with what she's missing for the exhibition. I didn't really feel like going out. Due to the Corona, I try to avoid it as much as possible. Less getting out of the house – less chance of getting infected, which means more health. I postponed the photographing to the afternoon, so that the sun would be less strong and the traffic around the market square that I was going to take photos of, would lessen to. At the same time, my lack of desire gnawed at me and I thought of giving up photographing today and postponing to tomorrow. Usually, I don't like to postpone things and I prefer to do my tasks as fast as possible and not carry them with me, but when there is no will – there is no will. I was on the verge of completely giving up photographing in the afternoon, when a power outage came down on us and shut down any work I could do on the computer. The universe has spoken. I had no excuse to postpone the matter.

הצטיידתי במיטב אמצעי ההגנה: המסכה והבגדים איתם אני נוהגת לצאת לרחוב בימים אלו – בגדים שאין לי בעיה לכבס מליון פעם עד כדי שחיקה. את מיטב מחלצותי אני שומרת לארועים שאחרי הקורונה. מקוה שלא יקח לנו יותר מדי זמן להפטר מהמגפה הזו. יצאתי אל עבר אתרי הצילום. העיר דוקא המתה מאנשים שהסתובבו בה. הכל היו עם מסכות, אך אצל חלק די ניכר היו המסכות תלויות על הסנטר, כאילו יש צורך להגן עליו. כשאני רואה מישהו מולי עם מסכה על סנטרו, אני ממהרת לעבור לצד השני. מבחינתי, גם שני מטרים לא יסייעו לי פה. אני מעדיפה להיות על הצד הבטוח. זה אומר, הכי רחוק שאפשר מחסרי האחריות הללו.

I geared up with the best means of protection: the mask and the clothes with which I usually go out on the street these days – clothes that I have no problem washing a million times to the point of abrasion. I save my best clothes for events after the Corona. I hope it does not take us too long to get rid of this pandemic. I went out to the photo sites. The city was full of people walking around. Everyone was with masks, but for quite a few the masks hung on their chin, as if it were necessary to protect it. When I see someone in front of me with a mask on their chin, I hurry to move to the other side. For me, even two meters will not help me here. I prefer to be on the safe side. That is to say, as far as possible from these irresponsible people.

אנשים ישבו על ספסלים. בדרך כלל, בשעה זו של אחר הצהריים (18 ומעלה), כשרוח בין הערביים מנשבת ומצננת את היום החם, כמעט כל הספסלים עמוסים. בדרך כלל באנשים בגיל המתקדם, בסביבות 70 ומעלה. היום זה לא היה. איני יודעת אם זה אופייני, אם כי אני נוטה להאמין שכן, משום שבכל זאת הקורונה משתוללת. אנשים שמרו מרחק ביניהם בספסלים עליהם ישבו. אנשים ישבו בריחוק זה מזה, כל אחד בקצה אחר של הספסל. זוגות ישבו בצמוד, כמובן. את זה ניתן היה לראות בברור – מי בזוג ומי בפרט. למעשה, לא כל כך חשבתי על זה בזמן שהתמקמתי לצלם, אך בדרך חזרה, כשהמחזה חזר על עצמו עם האנשים הפזורים על הספסלים במקום שאלו יהיו דחוסים ביושבים כמו בימים שהכרתי קודם לקורונה, פתאום הגיעה ההבנה. יש לי הצתה מאוחרת בדרך כלל, זה לא חריג אצלי.

People sat on benches. Usually, at this time of the afternoon (18 and up), when the dusk wind blows and cools the hot day, almost all the benches are crowded. Usually with people of advanced age, around 70 and up. Today it was not. I don't know if this is typical, although I tend to believe so, because the Corona is still raging. People kept their distance between them at the benches they sat on. People sat at a distance from each other, each at a different end of the bench. Couples sat next to each other, of course. This could be seen clearly – who is a couple and who is one. In fact, I did not think about it so much while settling in to take the photos, but on the way back, when the scene repeated itself with the people scattered on the benches instead of these being crowded as in the days I knew before in Corona, suddenly the understanding came. I have a double take usually, it is not unusual for me.

גלריית חוצות חדרה   Hadera Outdoor Gallery

"גברת!" שמעתי מישהי על ספסל מבודד צועקת לעבר מישהי על ספסל אחר, רחוק ממנה (אפשר לראות אותן בתמונה). "שמעת? חזר החשמל!"

"הא?" צעקה השניה אליה. "מה אמרת? לא שמעתי!"

הראשונה קֵרבה את ידיה אל פיה בצורת רמקול וצעקה בקול רם יותר: "עכשו אמרו – החשמל חזר!"

"או, תודה!" אורו עיניה של השניה, "איזה מזל! כבר פחדתי שזה ימשך הרבה זמן!"

"החשמל חזר?" וידאתי אצל הראשונה.

"כן", ענתה, "הרגע הודיעו."

הבטתי בשעוני. "לא נורא, רק חצי שעה בערך, אולי ארבעים דקות. טוב שחזר."

"אפשר לחזור עכשו אל המזגן", אמרה, מנידה בראשה בהקלה.

הנהנתי בראשי בשבילה. לי אין מזגן, לי יש בריזה שמגיעה מהחלונות בדירה.

"Madam!" I heard someone on a secluded bench yelling at someone on another bench, far away from her (you can see them in the picture). "Did you hear? The electricity is back!"

"Huh?" The other shouted at her. "What did you say? I didn't hear!"

The first one brought her hands to her mouth in the form of a speaker and shouted louder: "Now they said – the electricity is back!"

"Oh, Thanks!" The other's eyes lit up, "great! I was already afraid it would last a long time!"

"Is the electricity back on?" I confirmed with the first one.

"Yes," she replied, "it was just announced."

I looked at my watch. "Not bad, only about half an hour, maybe forty minutes. It's good it came back."

"You can go back to the air conditioner now," she said, shaking her head in relief.

I nodded for her. I don't have an air conditioner, I have a breeze coming from the windows in the apartment.

במשפט אחד:

אחר צהריים של צילומים. היה נחמד.

In one sentence:

Afternoon of photography. It was nice.

מחאת האוכלוסיה העובדת Protest of the Working Population

גל המחאות מתחדש: הפגנות בבית רה"מ בירושלים וקיסריה, מוקד נוסף בת"א

A wave of protests resumes: Demonstrations at the Crime Minister's House in Jerusalem and Caesarea, another centre in Tel Aviv

ראש ממשלת ניו זילנד המופלאה עברה סקטור-סקטור ודאגה לכל אזרח ואזרחית במדינתה. אצלנו? ראש הממשלה הנאשם בפלילים דואג רק לעצמו. מאוד הגיוני, לא?

The wonderful Prime Minister of New Zealand has gone sector-by-sector and took care of every citizen and in her country. With us? The criminal accused crime minister only takes care of himself. Makes a lot of sense, doesn't it?

כולנו בכאוס אחד גדול, אף אחת אינה יודעת מה לעשות בגלל ההוראות הסותרות והמבלבלות של הממשלה המושחתת עם מליון השרים, חלקם בלי תיק, וסגניהם. גל של מחאה שוטף את הארץ כדי להעיף מאיתנו את הנאשם המושחת והמשחית. גל גדול ועצום של מחאות בכל רחבי הארץ. והמשטרה מתעמרת באזרחים המפגינים. המראות הקשים של המשטרה המאיימת המתקרבת אל המפגינים ומתעמרת בהם הזכירו לי את המראות שראינו בטלויזיה של הסקוריטטה, המשטרה החשאית הרומנית, בזמן דיכוי מרד האזרחים נגד העריץ צ'אוצ'סקו, שנראה כי כמו שאר העריצים חשב שישלוט לנצח, וגם הוא כבר אינו עִם עַמוֹ. כולם בסופו של דבר מסתלקים. השאלה היא אם זה בכבוד ובהערכה או בביזוי וביריקות עליהם.

We are all in one big chaos, no one knows what to do, due to the contradictory and confusing instructions by the corrupt government with a million ministers, some without portfolio, and their deputies. A wave of protest is sweeping the country to oust the corrupt damaging defendant from us. A large and huge wave of protests all over the country. And the police are abusing the protesting citizens. The harsh scenes of the threatening police approaching the protesters and abusing them reminded me of the scenes we saw on television of the Securitate, the Romanian secret police, during the suppression of the civil uprising against the tyrant Ceaușescu, who, like the other tyrants, seemed to think he would rule forever, and he too is no longer with his people. Everyone eventually goes away. The question is whether it is with respect and appreciation or in contempt and spitting on them. 

היום גילינו שהמשטרה מתעמרת בעיקר באזרחים המפגינים מול בית ראש הממשלה, משום שהדיקטטור אינו אוהב את ההפגנות נגדו. המשטרה, שמקבלת את פקודותיה מהשר הממונה עליה, שהוא מינוי של הדיקטטור, פועלת כדי להפחיד את המפגינים. זה לא יעזור לדיקטטור, האזרחים ימשיכו עד שהוא יפול. כולנו מקווים שזה יקרה מה שיותר מהר.

Today we found out that the police are mainly abusing civilians protesting in front of the Crime Minister's Residence because the dictator does not like the protests against him. The police, which receive their orders from the minister in charge, who is the dictator's appointment, are working to intimidate the protesters. It will not help the dictator, the citizens will continue until he falls. We all hope it happens as soon as possible.

דוגמא אחת למצוקת האזרחים, היא שכרן של המורות, אבל זו רק דוגמא אחת, משום שכל הסקטורים במשק על הפנים עכשו. הממשלה המושחתת וקודמותיה לא פעלו לטובת האזרחים מעולם וכך הגענו עד הלום, שיש לנו מליון מובטלים שאין להם איך להביא אוכל הביתה, שלא לדבר על שאר ההוצאות והחובות גדלים והולכים. מה יעשו? מאיפה יהיו להם אמצעים לקיום בסיסי לפחות?

One example of the plight of the citizens, is the wages of the teachers, but this is only one example, because all the sectors of the economy are on the face (Hebrew slang: very bad, terrible) now. The corrupt government and its predecessors have never acted in favour of the citizens and so we have come this far, that we have a million unemployed who have no way to put food on their tables, let alone the rest of the expenses, and debts are growing. What will they do? Where will they have the means for at least basic existence?

להלן רשומה בפייסבוק של מישהי המקוננת על שכרן האבסורדי של המורות והתגובות לה. אני אופטימית בדרך כלל, אך לא בנושא הזה. הנאשם בפלילים העומד בראש הממשלה אינו פועל כלל לשנות את המצב, אולי אפילו להפך, לחבל בכל מה שקשור לקיום הבסיסי של העם שעליו הוא מופקד. הנה זה.

Below is a Facebook post of someone lamenting about the teachers' absurd salary and comments to it. I am generally optimistic, but not on this issue. The criminal accused who is the crime minister does not act at all to change the situation, perhaps even the opposite, to sabotage everything that has to do with the basic existence of the people over whom he is in charge. Here it is.

נמאס לי מהמורים העצלנים והבכיינים האלה שעובדים רק 10 חודשים בשנה ואוכלים לנו את כספי המסים. בואו נודה על האמת, מורה הוא בסך הכל בייביסיטר. ובייביסיטר די יקר, הייתי אומרת. אני בעד לשלם למורים כמו שמשלמים לבייביסיטר. 12 ₪ לשעה. אני גם לא מוכנה לשלם להם עבור שעות של הכנה, שיחות עם הורים, בדיקת בחינות וכל מיני שטויות אחרות שהם כל הזמן ממציאים. הם נמצאים בכיתה 6 שעות. נשלם להם עבור 6 שעות. לפי התחשיב הזה, כל מורה צריך לקבל 72 ₪ ליום לכל ילד. בכל כיתה יש כ-30 תלמידים, מה שאומר שכל מורה צריך לקבל 2160 ₪ ליום. אני בשום פנים ואופן לא מסכימה לשלם להם עבור החופשות הבלתי נגמרות האלה. ממש חוצפה. אני מוכנה לשלם עבור 180 ימים שהם מלמדים בפועל. 388,000 ₪ לשנה. רגע. אבל לפי התחשיב הזה, מורה אמור להרויח 32,400 ₪ לחודש. בפועל, שכר ממוצע של מורה בתיכון (!!) הוא 10,700 לחודש, שמגיע, בחישוב מהיר, לשכר של מעט פחות מ-4 ₪ לשעה. בייביסיטר די זול, הייתי אומרת. והבייביסיטר הזה עוד מחנך לכם את הילדים. מדהים.

I'm tired of these lazy, whiny teachers who only work 10 months a year and eat up our tax money. Let's face it, a teacher is just a babysitter. And a pretty expensive babysitter, I would say. I am in favour of paying teachers as they pay for a babysitter. 12 NIS per hour. I'm also not willing to pay them for hours of preparation, talking to parents, checking exams and all sorts of other nonsense they are constantly inventing. They attend in class for 6 hours. We'll pay them for 6 hours. According to this calculation, each teacher should get 72 NIS per day per child. Each class has about 30 students, which means that each teacher should receive 2160 NIS per day. I by no means agree to pay them for these endless vacations. Really cheeky. I am willing to pay for the 180 days they actually teach. 388,000 NIS per year. Wait. But according to this calculation, a teacher should earn NIS 32,400 per month. In practice, the average salary of a high school teacher (!!) is 10,700 per month, which comes, in a quick calculation, to a salary of a little less than 4 NIS per hour. A pretty cheap babysitter, I would say. And this babysitter is still educating your kids. Amazing.

תגובה: תכפילי 12 לשעה ב 4.5 כי בייביסיטר זה לפחות 50 לשעה… משמע מורה צריך לעשות מעל 100 אלף לחודש, נסתפק בכך שיקבלו מעל 20 אלף וזה יהיה הוגן. בינתיים, טוחנים אותם ועוד באים בטענות, מעבר לעובדה שהם מפרישים מתוך השכר שלהם את "שכר חופשת הקיץ", ואז באה קרן מרציאנו הגאונה בלי שום מושג ואומרת למורים שיכנסו תחת האלונקה (תוך שהיא מרוויחה מעל 20 לחודש על רבע מן העבודה).

בהצלחה לכולנו.

Comment: Multiply 12 per hour by 4.5 because a babysitter costs at least 50 per hour… which means a teacher has to do over 100,000 a month, we'll be satisfied if they get over 20,000 and that would be fair. Meanwhile, they are ground and moreover, people come up with complaints, beyond the fact that they set aside from their salary the "Summer vacation fee", and then the genius Keren Marciano comes with no idea what so ever, and tells teachers to get under the stretcher (while earning over 20 a month for a quarter of the work).

Success for all of us.

תגובתי: הכי פשוט היה לוא היו מצמידים את שכר כל העוסקים בהוראה לזה של חברי הכנסת, אבל יש לנו ממשלה מושחתת עם נאשם בפלילים המוביל את המדינה אל עברי פי פחת כי לא אכפת לו מאיכות החיים של התושבים, כך שהסיכוי שזה יקרה, ממש לא ריאלי ☹

My comment: It would have been simpler if they had linked the salaries of all those involved in teaching to that of Knesset members, but we have a corrupt government with a criminal defendant leading the country to the edge of the abyss because he does not care about the citizens' quality, so the chances of that happening very non-realistic ☹

עוד תגובה שלי: אבקש להוסיף, שההתיחסות המחפירה של חלק מהתקשורת כלפי "התנהגותה הבוטה" של יו"ר המורות הרגיזה אותי מאוד. במקום לעמוד לצדה, של הנלחמת על צדק חברתי (משכורת ראויה למורים זה אצלי צדק חברתי), הם בחרו "להעלות על נס" את "הבוטות" שלה. כאילו שאין מבינים שמי שאינו דופק על השולחן בכוח או עולה על בריקדות ומפגין, אינו משיג דבר. אישית, התרשמתי מאוד מיפה בן דוד, מנהיגה ראויה מאוד!

Another comment of mine: I would like to add that the disgraceful attitude of some of the media towards the "blatant behaviour" of the teachers' chairwoman, annoyed me greatly. Instead of standing by her, of fighting for social justice (for me, a decent salary for teachers is social justice), they chose to "praise" her "bluntness". As if they don't understand that whoever does not aggressively knock on the table or go on barricades and demonstrates, does not achieve anything. Personally, I was very impressed by Yaffa Ben David, a very worthy leader!

במשפט אחד:

אני חוזה בעיני רוחי את אנחת הרווחה העצומה שתעלה בנחשול אדיר מכל פינה בארץ, מעל ומתחת לכל עץ רענן וטרי, כולל כל סלעי קיומנו עד האחרון שבהם, גם אלה שהחרישו כל העת, עת יסתלק הפגע הרע הלזה מאיתנו לתמיד. אז, הו, אז… נפשיל שרוולים ונבנה כאן, במדינה הכל כך יקרה לנו, חברה הגונה, הוגנת וצודקת לכל אחת. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו!

John Lennon – Working Class Hero

In one sentence:

I envision in my mind the immense sigh of relief that will rise in a tremendous surge from every corner of the country, above and below each and every fresh tree, including all the rocks of our existence to the last of them, even those that have been silent all the time. Then, oh, then… we will roll up our sleeves and build here, in a country so dear to us, a decent, fair and just society for everyone. Amen may it be soon in our days!

שבת של סגר Shabbat of Lockdown

סלפי עם נכד   Selfie with my grandson

מאתמול ב-5 אחר הצהריים הטילו עלינו סגר חלקי אידיוטי, אך כבר נמאס לנו להתיחס להתנהלות המטומטמת של הממשלה המושחתת שיש לנו. אנחנו מנהלים את חיינו תוך שמירה על עצמנו כמיטב הבנתנו.

From yesterday at 5pm we were imposed an idiotic partial lockdown, but we are sick of paying attention on the stupid conduct of the corrupt government we have. We conduct our lives while keeping ourselves safe to the best of our understanding.

כידוע, אני ושכמותי עוקבות אחר הוראותיה הנבונות של ראש ממשלת ניו זילנד הנפלאה וכך אנו יודעות מה עלינו לעשות וכיצד לנהוג. ההוראות המטומטמות והזיגזוגים המשוגעים של ממשלת ישראל המושחתת אינן נוגעות לנו. אף אחד אינו מקשיב לשטויות שלהם, כי גם כך אי אפשר להבין את מה שהם רוצים מאיתנו. הגיון אין פה. מישהו אמר שנראה שראש הממשלה המושחת עושה זאת בכוונה כדי לזרוע בינינו בלבול והרס וכך יוכל להמשיך ולמשול. אני מקוה שהעם המתקומם ברגעים אלו ברחבי הארץ יצליח להוריד את הדיקטטור מכסאו. גם את מרקוס ופרון הורידו. נקוה שהוא ייקח איתו את ממשלתו יחד איתו כשיסתלק מאיתנו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון!

As you know, me and people like me follow the wise instructions of New Zealand's wonderful Prime Minister and this is how we know what to do and how to conduct. The stupid instructions and crazy zigzags of the corrupt Israeli government do not concern us. No one listens to their nonsense, because as it is, it is impossible to understand what they want from us. No logic there at all. Someone said that it seems that the corrupt crime minister is doing this on purpose to sow confusion and destruction among us and so he can continue to rule. I hope that the people who are revolting around the country at these very moments will succeed in removing the dictator from his throne. Marcus and Perón were also taken down. Hopefully he will take his government with him when he leaves us speedily in our own days, Awumen, may it happen!

הסגר כלל רק עסקים, לא ביקורים משפחתיים, כך שאחרי זמן רב שלא חיבקתי אותם, הלכתי לבקר את נכדי המתוקים כדי להנות מחברתם המלבבת. היה כיף.

The quarantine included only business, not family visits, so after a long time of not hugging them, I went to visit my sweet grandchildren to enjoy their endearing company. It was fun.

 

סלפי עם נכד   Selfie with my grandson

במשפט אחד:

ממשלה מושחתת, ראש ממשלה נאשם בפלילים, שבת של סגר. לפחות נהניתי מהנכדים האהובים שלי.

In one sentence:

Corrupt government, criminal defendant crime minister, Shabbat of lockdown. At least I enjoyed my beloved grandchildren.

הו, מספרה ! Oh, Hairdressing Salon

תספורת וצבע סוף-סוף   Haircut and colour at last

אישה בלי ביקור קבוע במספרה זה כמו… אין לי למה להשוות, אך זה לא טוב ולא נעים. אישה נורמלית אוהבת להראות במיטבה.

A woman without a regular visit to the hairdressing salon is like… I have nothing to compare to, but it's neither good nor pleasant. A normal woman likes to look her best.

הפעם האחרונה בה ביקרתי במספרה, היתה ב-4 במארס 2020, ביום בו הודיע משרד הבריאות על החמרת המדיניות ופרסם הנחיות חדשות להתמודדות עם התפרצות נגיף הקורונה בישראל. עדיין, בלי שקיפות, בלי אזהרות והנחיות מתאימות שהיו יכולים לחסוך בתחלואה ובחיי אדם. בגלל חוסר במידע על הקף הסכנה, נפגשנו ב-7 (שבת) באותו חודש במסגרת המשפחתית כדי לחגוג ימי הולדת של כמה מבני המשפחה. למזלנו, אף אחד מבין הנוכחים לא היה ליד חולה בקורונה וכך לא נדבקנו זה מזה. למזלנו.

The last time I visited the salon was on March 4, 2020, the day the Ministry of Health announced a tightening of policy and issued new guidelines for dealing with the outbreak of the corona virus in Israel. Still, without transparency, without proper warnings and guidelines that could have saved morbidity and human lives. Due to a lack of information about the extent of the danger, our family met on the 7^th (Shabbat) of the same month to celebrate the birthdays of some of the family members. Luckily, none of those present were near a patient with Corona, and so we did not get infected from each other. Luckily for us.

ב-19 במרץ נכנסנו לסגר. מאז, השתדלתי לא לצאת מהבית, אלא רק במקרים חשובים ודחופים, כמו הצטיידות במזון, עזרה לחברות במצוקה וכיוצא באלה. עם מגיפה נוראה כזו אין משחקות. עדיין לא הורו לנו על עטיית מסכות, רק המליצו ובלי מתן מידע הולם. צו המחייב עטיית מסכות הגיע רק ב-31 במארס. כשממשלת ניו זילנד התארגנה והכינה תוכניות להלחם בנגיף, בישראל שרר כאוס. כשראש ממשלה נאשם בפלילים מתעקש לדבוק בכסאו ולטפל בענייניו הפליליים במקום לטפל במגיפה ובעם, התוצאה היא מה שאנו חוות עד עצם היום הזה: כמליון מובטלים, אזרחים מכל שכבות האוכלוסיה יוצאים לרחובות בהמוניהם כדי למחות נגד כהונת נאשם בפלילים וכדי שמישהו שם למעלה, בדיקטטורה המתהווה, יואיל לטפל במצוקותיהם. איפה אנחנו ואיפה ניו זילנד! אפשר רק לקנא.

On March 19, we entered to a lockdown. Since then, I have tried not to leave the house, but only in important and urgent cases, such as stocking up on food, helping friends in distress and so on. You don't play with such an awful pandemic. We have not yet been instructed to wear masks, it was only recommended and without providing proper explanation. An order requiring wearing masks came only on March 31^st. While the government of New Zealanders got organized and prepared plans to fight the virus, there was chaos in Israel. When a criminal defendant crime minister insists on clinging to his chair and dealing with his criminal affairs instead of dealing with the pandemic and the people, the result is what we experience to this day: about a million unemployed, citizens from all strata of population go out to the streets to protest against the tenure of a criminal defendant and to have someone up there, in the emerging dictatorship, helping to address their plights. Where are we and where is New Zealand! One can only envy them.

מושבים בקופת חולים   Seats at HMO

התאפקתי ככל יכולתי מלבקר במספרה. כשלא היתה ברירה, צבעתי את השיער בעצמי. יצא לא רע, אך אני מעדיפה את הספרית. איני אוהבת להתעסק עם ערבוב הצבעים והמריחות וכל זה. הרבה יותר נעים לי להפקיד את המלאכה הזו בידיה המוכשרות של הספרית. מילא צבע, כשאין ברירה, אך איני יכולה לספר את עצמי. שלא לדבר על חוסר הכשרון שלי בתחום הזה. אני אמנם אוהבת את שיערי ארוך, אך יש גבול גם לזה. בשלב כלשהו אני צריכה לקצרו. השלב הזה הגיע כבר לפני חודשיים, אבל המספרות עדיין לא הורשו להפתח. אחר כך, כשפתחו, חיכיתי עוד קצת כדי לא להיות בסכנה כשההמונים יתנפלו עליהם. אני אשה עם הרבה סבלנות.

I refrained as much as I could from visiting the salon. When there was no choice, I dyed my hair myself. It turned out not bad, but I prefer the hairdresser. I don't like to mess with the mixing of colours, the smears and all that. It's much more pleasant for me to entrust this job to the talented hands of my hairdresser. Never mind the colouring, when there is no choice, but I can't cut my hair by myself. Not to mention my lack of talent in this area. I do like my hair long, but there is a limit to it too. At some point I need to cut it. This point came two months ago, but the hairdressers have not yet been allowed to open. Then, when they opened, I waited a little longer so as not to be in danger when the crowds would pounce on them. I am a woman with a lot of patience.

מדבקת קורונה   Corona sticker

היום היה מאותם ימים ממוזלים, ימים בהם הכל הלך לי מצוין, כמו שיבוץ חלקים בפאזל. כל פעולה שתכננתי לבצע, יצאה כפי שרציתי. בדרך כלל, אני קמה בבוקר, מתקלחת, מכינה את ארוחת הבוקר, אוכלת בנחת, שוטפת את הכלים ונכנסת לחדר העבודה. היום, אחרי המקלחת, בהחלטה של רגע, ללא תכנון מראש, התקשרתי לספרית שלי כדי לבדוק אולי יהיה לה זמן בשבילי. "את יכולה להגיע תוך רבע שעה?" היא שאלה. מה יכול להיות יותר טוב מזה? שמתי נעליים ויצאתי אליה.

Today was one of those lucky days, days when everything went well for me, like putting pieces in a puzzle. Every errand I planned to do, came out as I wanted. Usually, I get up in the morning, shower, prepare breakfast, eat leisurely, wash the dishes and go into the study. Today, after the shower, in a moment's decision, without any prior planning, I called my hairdresser to see if she might have time for me. "Can you come in a quarter of an hour?" she asked. What could be better than that? I put on my shoes and went to her.

במשפט אחד:

צבע, תספורת קיצית קצרה, אני יכולה לנשום לרווחה.

In one sentence:

Colour, short summer haircut, I can breathe in relief.

מי מצחיק אותך ? Who Makes You Laugh

Sophie Scott – Why we should take laughter more seriously

צחוק והומור חשובים מאוד לנפש. מומלץ להרבות בהם.

Laughter and humour are very important to the soul. It is recommended to do that a lot.

"מי מצחיק אותך?" שאלה הנסיכה.

"אף אחת", עניתי לה, "אף אחת."

"Who's making you laugh?" Asked the princess.

"Nobody," I replied, "nobody."

Anjelah Johnson – Laughter is Medicine

ימים רעים עוברים עלינו We are Going through Bad Days

Bill Gates – How the pandemic will shape the near future

אם האזרחים לא יקומו ויעמדו כאיש אחד נגד, הרי שמדינת ישראל תהפוך להיות דיקטטורה. אנחנו כפסע בלבד מהאסון הזה!

If the citizens won't rise up and stand as one against, then the State of Israel will become a dictatorship. We are just a step away from this disaster!

אני מקוה שהתעוד שאני מתעדת את הימים הרעים הללו העוברים על מדינת ישראל ישארו במהרה בגדר חלום רע שעבר ולא ישוב יותר. ההרגשה הכללית בעם היא שאנחנו בדרך לדיקטטורה; שהעומד בראש הממשלה, הנאשם בפלילים, פועל כדי להפוך לדיקטטור במטרה להתחמק משלושת כתבי האישום העומדים נגדו (הרביעי, מן הסתם, יגיע אף הוא). לא אכפת לו להרוס את המדינה, לא אכפת לו מהאזרחים, מה שחשוב לו –למלוך פה לנצח. העם לא יתן לו!

I hope that what I document these bad days that the State of Israel is going through, will soon remain a bad dream that has passed and will never return. The general feeling among the people is that we are on our way to a dictatorship, that the crime minister, the criminal accused, is acting to become a dictator in order to evade the three indictments against him (the fourth, probably, will also come). He does not care about destroying the country, he doesn't care about the civilians, what's important to him – to reign here forever. The people won't let him!

במהלך חיי חויתי לא מעט תהפוכות במדינה שלי: 6 מלחמות, מבצעים צבאיים, פיגועי טרור נגדנו, ממשלות מושחתות שנפלו, נביאי שקר שהפיחו תקוה בעם שהנה, הם יכולים להצילו, ועוד. ארועים ארעו והסתיימו. חלקם השאירו בנו צלקות קשות, חלקם לימדו אותנו דברים, חלקם גבו מאיתנו מחיר יקר, חלקם גם חיסנו אותנו כעם, איחדו אותנו על אף ההבדלים בינינו.

During my lifetime I have experienced quite a few upheavals in my country: 6 wars, IDF operations, terror attacks against us, corrupt governments that have banned from power, false prophets who have instilled hope in the people that they can save us, and more. Events occurred and ended, some left severe scars within us, some taught us things, some charged expensive price from of us, some even vaccinated us as a nation, united us despite the differences between us.

מזה מספר שנים שאנחנו לא יכולים להפטר מראש ממשלה מושחת. יש חלק בעם שאינו מסוגל להבין את מה שהמושחת הזה עושה לנו ומצביע לו. פוליטיקה זה דבר מלוכלך מאוד בישראל. פוליטיקה יכולה להיות גם נקיה, אם העוסקים בה הם אנשים ישרים והגונים הרואים את טובת העם לנגד עיניהם ולא את טובתם האישית. פוליטיקה נקיה והגונה יכולה לעשות טוב לעם, לא להפקיר כמליון מובטלים לנפשם, לרעוב ולסבול, כפי שקורה אצלנו.

For several years we have not been able to get rid of a corrupt crime minister. There is a part of the people who is unable to recognize what this corrupt is doing to us and vote to it. Politics is a very dirty business in Israel. Politics can also be clean, if those who engage in it are honest and decent people who see the good of the people before their eyes, not their personal benefit. Clean and decent politics can do good to the people, not neglect almost a million unemployed, to starve and suffer, as happens with us.

Sophie McKeand – Saving Communities via Creativity Anarchy & Self-Directed Learning

במשפט אחד:

אם לא נעמוד על שלנו, אם לא נתנגד לנסיונות אפסיהו להפוך אותנו לדיקטטורה – אנחנו אבודים ובעיקר צאצאינו.

In one sentence:

If we won't stand up for ourselves, if we won't oppose Zeroyahu's attempts to make us a dictatorship – we are doomed, and mainly our descendants.