שפתיים כחולות Blue Lips

פאריז בחורף עלולה להיות קטלנית. לפחות עבורי. לא רציתי לצאת החוצה ולעזוב את החמימות ששררה בדירתה, אך ביאטריס התעקשה: "יעשה לנו טוב לשאוף קצת אויר צח." 'זה למען האהבה', אמרתי לעצמי עת יצאנו לטייל לאורך הסן. הרוח הקפיאה לי את הפנים. השתדלתי לעמוד בפניה כמיטב יכולתי. לא היה כיף. למרות כל השכבות אותן העטיתי עלי, זה לא ממש עזר לי. 10⁰ לא ממש התאימו לי, הן אף פעם אינן מתאימות. הרוח שנשבה די בחוזקה הוסיפה כפור להקפאה. בביקורִי אצלה הפעם, הבאתי איתי בורקה שקניתי בארץ כי כובע הצמר הרגיל לא עזר לי להתגבר על הקור שהקפיא לי את הפנים והעצמות בביקורַי הקודמים, אך ביאטריס התרתה בי לבל אעטה אותה. "את ממש לא רוצה שיעצרו אותך לתשאולים על כל צעד ושעל", הסבירה. לא, ממש לא רציתי.

Paris in winter can be fatal. At least for me. I had no desire to go outside and leave the warmth that prevailed in her apartment, but Béatrice insisted: "It would do us good to breathe some fresh air." 'It's for love', I said to myself when we went for a walk along the Seine. The wind froze my face. I tried to brave it as best I could. It wasn't fun. Despite all the layers I put on myself, it didn't really help me. 10⁰c were not really suitable for me, they never did. The wind blowing quite strongly added frost to the freezing me. On my visit to her this time, I brought with me a burqa that I bought in Israel because the usual wool hat did not help me overcome the cold that froze my face and bones in my previous visits, but Béatrice warned me ot to wear it. "You really don't want to be stopped for questioning at every step," she explained. No, I really didn't want to.

"מעניין על מה תכתבי הערב בקשר לבילוי שלנו כאן", אמרה עת פסענו לאט, זרועותינו שלובות זו בזו. "את תמיד מזכירה את הקור המקפיא אותו את חווה פה. אף פעם לא כתבת על הבילויים שלנו ברבעים השונים והיפים בעיר, למה זה?"

היה לי קשה לענות מבעד לשיני הנוקשות זו בזו ושפתי הרועדות בְּפָנַי שקפאו. "איך לא קר לך?" תהיתי. "גם אם את רגילה למזג האויר הנורא הזה, עדיין אי אפשר להתעלם מהקור המקפיא הזה."

"I wonder what are you going to write tonight about our pastime here," she said as we walked slowly, our arms intertwined. "You always mention the freezing cold you experience here. You never wrote about our spending time in the different and beautiful quarters of the city, why is that?"

It was hard for me to answer through my clenched teeth and trembling lips on my frozen face. "How are you not cold?" I was wondering. "Even if you're used to this terrible weather, you still can't ignore this freezing cold."

מחייכת, היא קֵרבה את פניה אל פני, מצמידה את שפתותינו זו לזו. "אולי זה יחמם אותך קצת", אמרה בשובבות עת שחררה אותן לאחר זמן-מה. אני מקוה שלה היה נעים, כי אותי זה לא חימם כלל. קשה להרגיש ממש עם שפתיים קפואות, גם אם הן של אהובתך. "לשפתיים שלך יש תחושה של גלידה", העירה ביאטריס, חיוך חמים במבטה, "גלידה טעימה מאוד!" הדגישה. אולי כדי לעודד אותי.

'יותר לכיוון של ארטיק קרח', חשבתי לעצמי, מדמיינת בעיני רוחי את צבען הכחול מהקור.

Smiling, she brought her face closer to mine, pressing our lips together. "Maybe it will warm you up a bit," she said playfully when she released them after a while. I hope she found it pleasant, because it didn't warm me at all. It is hard to realy feel with frozen lips, even if they are your loved one's. "Your lips feel like ice cream," Béatrice commented, a warm smile in her gaze, "a very tasty ice cream!" she emphazed. Perhaps to cheer me up.

'More like an ice popsicle', I thought to myself, imagining in my mind's eye their blue colour from the cold.

ורוד לא הצבע שלי Pink is not my colour

 

 

Pink is not my colour

Once upon a time, before social networks, before the technology was developed where you could see the candidate face to face, there was no choice but to meet blind. I'm glad we made progress. The phone calls had their own charm, as did the long letters we exchanged between us before arranging to meet face to face. There was craving, patiently waiting, nothing burned for us, there was no rush. Life moved slowly. In our case, we met by chance.

The plane runs down the runway at speed, picks up speed and then takes off. My stomach sinks. 'Why did I need it?' I resented myself, imagining the scene where the shift manager offered me to accompany the base's mail on the flight to Rephidim. I had never flown before and thought it would be an experience. I even got excited and planned how I would sit by the window and look out at the sky and the ground below. I did not imagine that the mail is flown in a plane from which parachuters jump, whose seats are arranged in two rows along its sides.

"You look pale, don't you feel well?" Her hand on my arm trying to soothe.

I shook my head from side to side, trying to stop the nausea rising in me, hinting to her about my situation. She took the water bottle from her belt, screwed on the cap and handed it to me. "Here, drink, it will help you".

"Thanks!" The words came out of my mouth with difficulty.

She rested her hand on my arm. I felt my skin quiver. An hour of cruising between heaven and earth, of getting to know each other, of mutual affection. We exchanged addresses. The landing was easier for me, maybe because she held my hand and stroked my back. A few hours after landing, I was already on my way back to the centre. She stayed at her base.

I had a fiery red letterhead with very bright green lines, on which I expressed my thoughts and feelings to her. She wrote to me on pink paper with grey lines, decorated at the edges with white flowers. Pink is not a colour I like. Red is my favorite colour, but I didn't think to make it an issue. Her letters were very interesting and I keep them to this day in a pink folder. This is the colour that was in the store at the time besides black, which I avoid with all my might, so I bought it. The universe, obviously, has its own ways.

Time moved on. The distance between our bases did not allow us to meet and we had to make do with letters which dwindled as the phone calls between us became more frequent. Luckily, they were made from the military phone during our quiet shifts, because calls from civilian phones were very expensive. There is something special about exchanging words and feelings with someone faceless on the other end of the line, whom you have only met once and during the conversation you cannot see her and neither can she see you. It's like you are talking to yourself, even if it is to a certain someone. The few photos we exchanged between us in letters did not move, so the memory that faded with the passing time made it difficult to imagine what she looks like now.

The war caught us on the verge of being released from the army. She was evacuated from her base in Sinai and assigned to serve in Be'er Sheva. I was in the centre. The phone calls were rare and we barely had time to update each other with basic things about how we were doing and how we were feeling. It was no longer possible to call each other during the shift and have long, intimate conversations, so the public phone remained, with behind you a long line of soldiers who also wished to voice their words in the ears of those they loved and to hear what the other side is going through.

During one of the breaks, we got a short leave at the same time. We both thought it was a miracle and a sign that heaven arranged for us to meet. At that time, a café or restaurant was not an option. A public garden, a bench near the blossoming of the plumeria tree whose scent intoxicated the senses.

I wore a denim skirt and a white buttoned shirt. She wore a pink suit. Pink is not my colour.

Today it will not happen.

 

ורוד לא הצבע שלי

פעם, מלפני הרשתות החברתיות, בטרם פותחה הטכנולוגיה בה יכולתְ לראות פנים אל פנים את המועמדת, לא היתה ברירה אלא להפגש על עיוור. אני שמחה שהתקדמנו. לשיחות הטלפון היה קסם משלהן, כמו גם למכתבים הארוכים שהחלפנו בינינו בטרם קבענו להפגש פנים אל פנים. היתה חמדה, ציפיה סבלנית, שום דבר לא בער לנו. החיים נעו לאט. במקרה שלנו, נפגשנו במקרה.

המטוס רץ על המסלול במהירות, תופס תאוצה ואז מתרומם. הבטן שלי שוקעת. 'למה הייתי צריכה את זה?' התרעמתי על עצמי, מעלה בעיני רוחי את הסצנה שבה אחראית המשמרת הציעה לי ללוות את הדואר של הבסיס בטיסה לרפידים. לא טסתי לפני כן וחשבתי שזו תהיה חויה. אפילו התרגשתי ותכננתי איך אשב ליד החלון ואשקיף ממנו אל השמיים ואל האדמה שמתחת. לא העליתי על דעתי שמטיסים את הדואר במטוס ממנו צונחים, שמושביו מסודרים בשתי שורות לאורך דפנותיו.

"את נראית חיוורת, את לא מרגישה טוב?" ידה על זרועי מנסה להרגיע.

הנדתי בראשי מצד לצד, מנסה לבלום את הקבס העולה בי, רומזת לה על מצבי. היא הוציאה את המימיה מחגורתה, הבריגה את הפקק והושיטה אלי. "הנה, שתי, זה יעזור לך."

"תודה!" יצאו המלים מפי בקושי.

היא משהה את ידה על זרועי. אני חשה את עורי מצטמרר. שעה של שיוט בין שמיים וארץ, של התוודעות זו אל זו, של חיבה הדדית. החלפנו כתובות. הנחיתה היתה לי קלה יותר, אולי משום שהיא החזיקה לי את היד וליטפה לי את הגב. שעות ספורות לאחר הנחיתה, הייתי כבר בדרכי חזרה למרכז. היא נשארה בבסיסה.

היה לי נייר מכתבים אדום לוהט עם שורות בצבע ירוק עז גם הוא, עליהן שטחתי בפניה את נפשי וַהֲגִיגַי. היא כתבה לי על נייר ורוד, מעוטר בשוליו בפרחים לבנים עם שורות בצבע אפור. ורוד זה לא צבע שאני אוהבת. אדום זה הצבע האהוב עלי, אבל לא חשבתי לעשות מזה ענין. המכתבים שלה היו מעניינים מאוד ואני שומרת אותם עד היום בתוך תיקיה ורודה. זה הצבע שהיה אז בחנות מלבד שחור, ממנו אני נמנעת בכל מאודי, אז קניתי. ליקום, מן הסתם, דרכים משלו.

הזמן התקדם. המרחק בין הבסיסים שלנו לא איפשר לנו להפגש ונאלצנו להסתפק במכתבים שהתמעטו ככל ששיחות הטלפון בינינו הלכו ותכפו. מזל שהן נעשו מהטלפון הצבאי במהלך המשמרות הרגועות שלנו, כי השיחות באזרחי היו יקרות מאוד. יש משהו מיוחד בהחלפת מלים ורגשות עם מישהי חסרת פנים מהצד השני של הקו, אותה פגשת אך פעם אחת ובזמן השיחה אינך יכולה לראותה וגם היא לא אותך. את כאילו מדברת עם עצמך, אף שזה אל מישהי מסוימת. התמונות הספורות אותן החלפנו בינינו במכתבים, לא נעו, כך שהזכרון שהתעמעם עם הזמן החולף היקשה על היכולת לדמיין איך היא נראית עכשו.

המלחמה תפסה אותנו על סף השחרור מהצבא. היא פונתה מבסיסה בסיני והוצבה לשרת בבאר שבע. אני הייתי במרכז. שיחות הטלפון היו נדירות ובקושי הספקנו לעדכן זו את זו בדברים בסיסיים של מה שלומנו ואיך אנחנו מרגישות. אי אפשר היה כבר להתקשר זו לזו בזמן המשמרת ולנהל שיחות ארוכות, אינטימיות, כך שנשאר הטלפון הציבורי, כשמאחורייך תור ארוך של חיילות וחיילים שייחלו אף הם להשמיע את דבריהם באוזני אלו שאהבו ולשמוע מה עובר על הצד השני.

באחת ההפוגות, קיבלנו חופשה קצרה במקביל. שתינו חשבנו שזה נס וסימן שמשמיים סידרו לנו להפגש. בתקופה ההיא, בית קפה או מסעדה לא היו אופציה. גן ציבורי, ספסל ליד פריחת עץ הפיטנה שריחו שיכר את החושים.

אני לבשתי חצאית ג'ינס וחולצה לבנה מכופתרת. היא לבשה חליפה ורודה. ורוד לא הצבע שלי.

היום זה לא יקרה.

לפתע בא קיץ Summer Came Suddenly

"מוטיב בקטנה" הוציאו אסופת יצירות בנושא קיץ. גם אני משתתפת. התמונות המצורפות לסיפורים הן שלי.

"Motive Baktana" has released a collection of works about summer. I, too, participate in it. The photos attached to the stories are mine.

The End of Summer / Sharon Har Paz

Summer is starting to recede. It is true that the end of summer is harder than summer, and more days of heat and humidity are in store for us, but these will probably be less intense. The difficulty is less physical and more mental, and this stems from the agony of parting from the heat and the anxiety from the approaching cold.

This is the time of year when I organize my wardrobe and change the summer clothes to those of the mid-season and winter. There are clothes, such as singlets and sleeveless dresses, that have their last wash, which I iron, meticulously fold, and store in the closet until next summer.

I don't store my shorts yet, although in the mornings I feel cold in my knees. It passes after an hour or two, when the warmth of the sun's rays enters through the wide-open windows and warms the apartment. I haven't changed my short pyjamas to the winter one yet either. I stall with it a little more, until the moment comes when it too gets a final wash and long-term storage.

At night, I still cover myself with the thin wool blanket, which I switched to about two months ago after the nights became chilly. I estimate, based on the chaos in the weather (remember the global warming and its damage?), that it will be a couple of months before winter arrives. For me, it's a comfort, because I prefer summer, even if it means Hamsin.

Last Summer / Sharon Har Paz

We had one summer, in which we met; another summer, in which we broke up, and in the middle – a cold winter. A short, unsatisfying love affair, not what I was looking for.

Two mature women, hot, groping inside each other, coveting. First morning coffee, the round bun with sesame that you have warmed for me, spread with delicious chocolate, melted. The warm, loving embrace. The dinner I made for us. And in between – the laughs, the small talks, the calls between our errands, your work, my work… the flow of life.

Winter in Paris. The city was cold to us with its falling leaves on the rough sidewalks. We freeze towards each other. Moving away slowly.

summer in your city. You wandered around restlessly, furtively packing your leftovers. There was no more hope. What was there left to say to each other? Gurnisht. I'm trying to peel your words, to remove of them the stinging salt, which opens my wounds again and again, doesn't let them heal. The words between us never came back. I prefer to entrench myself in my silence. Go already! go!!! Get out of my life already!!!

The fireball shone with terrible intensity, silently burning everything that was between us. Everything was pointless. Fine sand, blond, gnawed between my dull teeth, cracking my arid lips.

It was our last summer. After it, came an eternal winter, grey-white, blinding, freezing.

The Pot was Steaming / Sharon Har Paz

The city bent under the burden of the heavy heat, its sigh is clearly heard. The Hamsin in the summer can be quite hard. After training, when I left the freezing gym, I was feeling relieved. A warm and pleasant evening welcomed me with a light wind that caressed my face and slightly wiped away the sweat that dripped from them. A familiar figure passed in front of me on the path, holding a large pot that looked very heavy. The sight was quite strange. A woman in a gallabiyah (gown), her head well covered with a scarf, walks slowly, with difficulty. It was obvious that the effort was not easy for her. Upon reaching me, I raised my hand and she immediately stopped, placing the pot on the nearby bench. The aroma that wafted from it, made it very clear – tchount (cholent) for Shabbat. While standing up, she moved her fingers to release them from the great effort. I could hear their sigh of relief when they thanked me for stopping the woman. "What's going on?" asked the owner of the pot, smiling at me with the smile I knew from generations ago.

Interesting, I said to myself, so many years passed since I last saw her and she hardly changed. "It's you…" Her words came out towards me slowly, with amazement.

The hot pot between us was steaming and we didn't see anything through the vapour it emitted, except of each other.

חופשה בברצלונה Vacation in Barcelona

ירחון מוטיב ע"ש ליאורה דיין הוציא אסופת יצירות בנושא חופשה. גם אני משתתפת בו עם הסיפור הקצר שלי שפורסם לראשונה בבלוג הזה.

קישור לקריאת הגליון המלא

Motive magazine named after Liora Dayan published a collection of works on the topic of vacation. I also participate in it with my short story first published on this blog.

Link to the whole issue (in Hebrew)

Ever since I can remember, I have always loved knowing things. I have always been a bookworm and it was important for me to read and read and read, because the world was interesting and I could learn a lot from reading books. To this day I read – both "regular" books and on my tablet or mobile phone, depending on where I am.

There was no point in carrying the tablet to Barcelona when I could read on my mobile phone anywhere. Honestly, I did not think about reading books when I flew abroad. The idea was to travel, see places, experience things, have fun. I can read books at home, for that there is no need for me to fly far. 'Funny', I thought to myself, 'in the past, people used to shlep books on holidays, which seems strange now. Today, a tablet is considered heavy to carry. Lucky that we have cell phones'.

Claudia called a few minutes after the courier had left with a satisfied expression on his face due to the tip he received for delivering the sweet gesture she sent me. I would have been happy to call her and thank her for the nice delivery of the chocolate and flowers, but she did not give me her phone number when she dropped me off at the hotel entrance, nor did she write it down on the note attached to the package. The princess made gestures of "putting deodorant" when I answered the phone and she heard me say "Hola, Claudia" and thank her for the nice gesture.

My roommate informed me that until the end of our vacation, she was going to stay with the one she managed to hunt, and if there would be any other developments – she would let me know so I would not be surprised. I would not put money on it. Her promises were not worth the air that came out of her mouth. At the same time, I thought it would be nice to invite Claudia. I could always read when I feel like it, and the princess could disappear whenever she wanted, so I preferred Claudia. I was happy she could come to me.

Two strangers. Sitting across, facing each other, drinking coffee, snacking on a few slices of cake, looking at each other and to the sides, occasionally smiling at each other, silent. If we were in our children's generation, I'm sure we would already be looking at our cell phones while the words are not coming out. I have no problem with silences. Sometimes they are even pleasant, but I would be happy (and was also curious) to know about her life. I'm sure she has a rich and interesting world of her own, but how can I tell if she does not speak English (I did not expect her to know Hebrew), and I do not speak Spanish?

I do not tend to cultivate too much hopes or imagine mountains and hills in first dates with women. After all, it is impossible to know where life will lead us. There are those who, from the first phone call or on Skype, I know that a relationship will not come out of them. There are others that it takes me some time to establish an opinion that they are not for me. They can be nice, dance amazing (very important to me!!! Because those who do not like to dance – do not like to live), they might like hugging (very important as well), etc., but if I can't exchange opinions and thoughts with them, then it is not worth it. I'm definitely looking for an interesting conversationalist.

Claudia is very nice, pleasant and very-very sexy. Since our first dance yesterday at the bar, she excited me and I was drawn to her. Very-very. But… even if sex is very enjoyable (it's very important!!!), what do we do in between? Are we silent? It is not possible to have a relationship with a dictionary between us, even if it is available on the mobile. I have no intention of learning the language I do not like, even though it is her language. 'I wish we could communicate in telepathy and understand each other without words', I think as she enters the elevator and I return to my room. It's good that I have books on my cell phone. I guess I will have plenty of time to read.

למצוא את האושר Finding Happiness

"מוטיב ספרים" הוציאו אסופת יצירות בנושא למצוא את האושר. גם אני משתתפת.

"Motive Books" has released a collection of works about Finding Happiness. I, too, participate in it.

Ring

Cradling you inside

my thirsty, longing arms…

Thin branches, bony,

floating, bunching.

I'm craving to you,

to you.

A box of happiness

is waiting.

the ring

is inside.

What is Happiness?

"Are you happy?"

"Me?"

"Yes, you!"

"I think so."

"Do you think or you know?"

"Think… know… what do you want?"

"You look happy, so I thought…"

"If I look happy, then why do you ask?"

You

You, who widened my heart,

I adore the earth

Upon your sweet feet are walking.

 

You, who make me endlessly happy,

I love how you open up to me

when I know you.

יצירותי בתערוכת חום יולי אוגוסט My Works at the July August Heat Exhibition

מה יהא בסופנו (4 תמונות) + אפוקליפסה (שירה)   What will happen in our end (4 photos) + Apocalypse (poetry)

רעיונות צצים לי תמיד. איני מאלה שבוהות בדף הריק או במסך המחשב ומחכות להשראה. המלים יוצאות לי בשטף בכל פעם שאני מתישבת לכתוב. כך גם בכל פעם שאני קוראת את הקול הקורא של האוצרת לכבוד תערוכה חדשה: רעיונות עולים בי מיד לגבי הנושא ומה אני יכולה להציע. אני מרגישה מבורכת.

Ideas always come to me. I'm not one of those people who stare at the blank page or the computer screen and wait for inspiration. The words flow out for me whenever I sit down to write. The same is true each time I read the curator's call for a new exhibition: ideas immediately come to me regarding the subject and what I could suggest. I feel blessed.

הנושא העיקרי הפעם היה חום יולי אוגוסט, הנודע בהפלת אימתו על חלק זה של כדור הארץ. אמנם, ישנם מקומות חמים יותר (בממוצע) מאשר המזרח התיכון המדברי, אך שני חודשי הקיץ הללו קשים מאוד. בילדותי, סימל חודש ספטמבר את תחילת הסתו עת רוחות קרירות היו מתחילות לנשב. לפעמים, גם ממטרים קלים היו יורדים פה ושם. הורגשה הקלה. עם התחממות כדור הארץ, המורגשת היטב גם אצלנו, התחלנו לראות ממטרים רק מסוף נובמבר. אין לנו ממש סתו.

The main issue this time was the heat of July and August, known for bringing its dread down on this part of the planet. Indeed, there are places warmer (on average) than the desert Middle East, but these two summer months are very difficult. In my childhood, the month of September symbolized the beginning of autumn when cool winds would begin to blow. Sometimes, even light showers would fall here and there. The relief was felt. With the global warming, which is also well felt here, we started to see rain only from the end of November. We don't really have an autumn.

שמש קופחת ולוהטת   Blazing scorching sun

הרעיון הראשון שעלה בראשי, היה שמש קופחת ולוהטת. יש לי צילום אותו צילמתי לפני שנים אחדות בסגנון מופשט: א. כיוונתי את מצלמתי לעבר אור השמש (לא בצורה ישירה, אחרת היתה יוצאת תמונה שחורה) וצילמתי עם צמצם ממש מצומצם. יצא מהמם, לדעתי. ב. נתקלתי בפיסת בד היכן שהוא וצילמתי אותה. ג. בזמן צעידה, הקלקתי במקרה במצלמה של הטלפון וזה מה שיצא. הענין הוא שממש איני זוכרת איך יצא לי הצילום הזה, כך שאני ממציאה פה מה שעולה לי בראש. לא נראה לי שאזכר איך זה נוצר. האם זה חשוב? בזמן הצילום, לא ידעתי למה זה עשוי לְשַׁמֵשׁ, אך אני נוהגת לשמור כל תמונה שאני מצלמת, גם אם זו יוצאת אבסטרקטית לגמרי. השמש הקופחת אמורה היתה להיות יצירה בפני עצמה.

The first idea that came to my mind was a blazing scorching sun. I have a photo that I took a few years ago in an abstract style: A. I pointed my camera towards the sunlight (not directly, otherwise a black image would come out) and I took a photo with a very narrow aperture. It turned out stunning, in my opinion. B. I came across a piece of cloth somewhere, and took a photo of it. C. While walking, I accidentally clicked on the phone's camera and this is what came out. The point is that I really don't remember how I got this photo, so I'm making up what comes to my mind here. I don't think I'll remember how it came about. Is it important? At the time of shooting, I didn't know what it might be used for, but I usually keep every photo I take, even if it comes out completely abstract. The blazing Sun was supposed to be a work in itself.

מה יהא בסופנו? זה מתחיל מהזבל What will be our end? It starts with the garbage

זה ממשיך בצורה מאיימת מאוד It continues in a very threatening manner

האיום מתקרב יותר ויותר The threat is getting closer and closer

התמונה עליה ויתרה האוצרת The photo the curator gave up upon

ליצירה השניה אותה הצעתי, קראתי: "מה יהא בסופנו?" זו אמורה היתה להיות מורכבת מארבע תמונות: 1. ציפור מנקרת בזבל אותו השאירו אחריהם בני אדם בלי להתחשב בזולת. זאת, כדי לסמל את ערימות הזבל העצומות ההולכות ומתגברות על פני כדור הארץ שלנו. 2. תמונה שצילמתי מחלון דירתי קצת אחרי השקיעה, שיוצרת רושם עגמומי במתבוננת בה. זאת, כדי לסמל מה יקרה אחרי שההתחממות תגבר עד כדי התפוצצות רבתי – בקושי נראה שקיעות. 3. תמונה שמראה דמדומים אותה צילמתי מחלון אוטובוס בנסיעה. אני נוהגת לצלם הרבה בנסיעה כשאיני נוהגת. 4. תמונה שאין רואות בה דבר כמעט, כדי לסמל את העלטה הגמורה שתרד עלינו בסופו של דבר. גם זו צולמה מחלון אוטובוס במהלך נסיעה.

אני אשה אופטימית מטיבי, אך קשה לי לראות שהסוף של עולמנו יהיה טוב. בסוף הרי יהיה פיצוץ. אם לא בגלל ההתחממות הגלובלית, אז בגלל הפצצה. הרי בכל רגע נתון על פני כדור הארץ, מישהו מתנכל למישהו. חבל, אך בני אדם אינם יכולים לחיות בשקט ובשלום זה עם זה והם מרגישים צורך להרוג את זולתם.

The second work that I proposed, I called: "What will be in our end?" It was supposed to consist of four pictures: 1. A bird pecking at the garbage left behind by humans without regard for others. This is to symbolize the ever-increasing huge piles of garbage on our planet. 2. A photo I took from my apartment window a little after sunset, which creates a gloomy impression on the viewer. This is to symbolize what will happen after the warming increases to the point of a big explosion – we will hardly see sunsets. 3. A photo that shows twilight which I photographed from a bus window while traveling. I usually take a lot of photos while driving when I'm not driving. 4. A photo in which you can see almost nothing, to symbolize the complete darkness that will descend upon us in the end. This was also taken from a travelling bus window.

I am an optimistic woman by nature, but it is hard for me to see that the end of our world will be good. In the end, there will be an explosion. If not because of global warming, then because of the bomb. After all, at any given moment on earth, someone is harassing someone. It's a shame, but humans cannot live in peace and quiet with each other, and they feel the need to kill others.

אפוקליפסה (שירה)   Apocalypse (poetry)

העבודה השלישית, היא שני שירים שכתבתי לפני שנים רבות מאוד: "רקויאם" ב-1979; "לאחר כלות הזמן" ב-1985.

The third work is two songs I wrote many years ago: "Requiem" in 1979; "After the Lapse of Time" in 1985.

האוצרת אוהבת אבסטרקט, מה שאומר שבקטע הזה אין אנו רואות עין בעין. אני מבינה שזה ענין של טעם, לראות קשקושים ולדמיין שזה… אין לי מושג מה. גם להתפעל מציורים מעוותים של דמויות (בעיקר נשים) של פיקאסו זה ענין של טעם, שלא לדבר על המחיר שאנשים מוכנים לשלם על זה. מבחינתי, כל אחת וטעמה היא. אולי זה ענין של התפתחות או התקדמות אצלי או שסתם נחה עלי רוח השובבות, אך חשבתי על קשקוש מופשט אותו אני יכולה להציע לתערוכה הזו. הנושא של התערוכה הזו גרם לי לחשוב על "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", שמבחינתי יכול להתבטא במופשט, כלומר – בקשקוש, בתמונות מטושטשות. יש לי כאלה למכביר, אותן אני שומרת בתיקיה ייעודית הנקראת (איך לא…) "קשקוש מופשט" ויכולה לשלוף בכל עת ולכל נושא. אם צורות גאומטריות יכולות לסמל כל דבר שהיוצר אותן יכנה בדמיונו כי רב – אז גם תמונות של צלליות יכולות להיות כל דבר שרוצות.

The curator likes abstract, which means that in this case we do not see eye to eye. I understand that it's a matter of taste, seeing drivel scribbles and imagining that it's… I have no idea what. Admiring Picasso's paintings of distorted figures (mainly women) is also a matter of taste, not to mention the price people are willing to pay for it. As far as I'm concerned, each to their own taste. Perhaps it's a matter of development or progress on my part or maybe the spirit of mischief rested on me, but I thought of an abstract nonsense that I can offer for this exhibition. The theme of this exhibition made me think about "formless and emptiness, and darkness over the surface of an abyss", which for me can be expressed abstractly, that is – in gibberish, in blurry images. I have a lot of them, which I keep in a dedicated folder called (how interesting…) "abstract gibberish" and can pull out at any time and for any subject. If geometric shapes can symbolize anything that their creator calls them with his fertile imagination – then images of silhouettes can also be anything you want.

איני אוהבת מופשט, אך לפעמים ישנן יצירות שלמרות היותן מופשטות, הן יכולות להיות עוצרות נשימה. או מהתפעלות או מתעוב, בהתאם לתוצאה. לפני שנים רבות, קראתי בהדרכת צילום ש"צלם מקצועי יודע מראש איזו תמונה תצא. הוא מתכנן את הסצנה מראש ואז מצלם אותה". ישנן אסכולות שונות בצילום, כמו בשאר האמנויות. אני בעד האסכולה התומכת בהתעסקות מועטה ככל האפשר במה שסביב הצילום עצמו. כלומר: לרוב, איני מתעסקת עם צמצמים ומספרים, כי אין לי סבלנות לזה, אלא מתבוננת בסביבה בה אני נמצאת ואם אני מוצאת משהו מעניין לצלם – אני עושה זאת. אני בוחנת זויות, זה כן, משתדלת לא להכניס לפריים אוביקטים שאינם תורמים לתמונה, כמו חוטי חשמל, אם כי לא תמיד זה אפשרי. לא טרחתי ללמוד פוטושופ, משום שאין לי סבלנות לזה. גם אין לי הבנה בגוונים, אין לי מושג מה טוב יותר או מה יפה יותר. הכל יפה בעיני, אלא אם כן זה לא. הלואי והיו מיצרים מצלמה אוטומטית שתצלם בדיוק את מה שרואות העיניים.

I don't like abstract, but sometimes there are works that, even though they are abstract, they might be breathtaking. Either of admiration or disgust, depending on the result. Many years ago, I read in a photography guide that "a professional photographer knows in advance what image will come out. He plans the scene in advance and then shoots it". There are different methods in photography, as in the other arts. I am in favour of the one that supports meddling as little as possible with what surrounds the photography itself. That is: most of the time, I don't mess with apertures and numbers, because I don't have the patience for that, but I look at the environment I'm in and if I find something interesting to photograph – I do it. I check angles, that's right, I try not to put in the frame objects that don't contribute to the photo, like electrical wires, although it's not always possible. I didn't bother to learn Photoshop, because I don't have the patience for it. I also have no understanding of shades, I have no idea what is better or what is more beautiful. Everything is beautiful to me, unless it isn't. I wish they would make an automatic camera that would shoot exactly what the eyes see.

עם השירים והתמונות שלי בתערוכה   With my poetry and photos at the exhibition

מה שאנו, האמניות, מתכננות מראש, לא תמיד מתממש. גם אם התקבלו העבודות, יש את אילוצי השטח. דבר ראשון, האוצרת לא רצתה את התמונה הרביעית, של הכאוס המוחלט. שנית, תמונת השמש הקופחת לא השתלבה בשום מקום. לכן, חשבתי שהאוצרת תשים את התמונה הזו יחד עם השירים שלי בקיר צדדי, מקום שאני אוהבת, בכניסה לגלריה מהמעלית. בסופו של דבר, החליטה האוצרת לשים את כל העבודות על חלק קיר אחד. היא אוצרת, היא מוכשרת ולכן זה יצא נפלא, לדעתי. גם הרעיון שלה לתלות את התמונות בצורה מדורגת, כמדרגות, יצא מבריק.

What we, the artists, plan in advance, can't always be done. Even if the works were accepted, there are space constraints. First of all, the curator did not want my fourth picture, of complete chaos. Second, the image of the blazing sun didn't fit in anywhere. Therefore, I thought the curator would put this picture together with my poems on a side wall, a place I like, at the entrance to the gallery from the elevator. In the end, the curator decided to put all my works on one spot of the wall. She is a curator, she is talented, so it turned out wonderful, in my opinion. Her idea to hang the works in a graduated manner, like stairs, also turned out brilliant.

אמ;לק:

הסבר על היצירות שלי בתערוכת "חום יולי אוגוסט" בגלריית בית האמנים בחדרה.

TL;DR:

An explanation of my works in the exhibition "July and August Heat" at the Artists' House Gallery in Hadera.

המתדלק The Refueler

קשת בחורף קר   A rainbow in a cold winter

 

סיפור חורף קצר מאת שרון הר פז

A short winter's tale by Sharon Har Paz

החורף הגיע שוב אחרי הפוגה הגונה לְמַדַּי. כל השבוע זה הראה סימנים והחזאים אמרו שאו-טו-טו, בסוף השבוע, תהיה סערה. הפעם זה נראה רציני. רוית אומרת שעכשו היא מרגישה בן אדם ואני חושבת לעצמי שאולי היא תעז לעזוב את הארון הממוזג והנוח הזה שלה ותצא אל החיים…

Winter has arrived again after a fairly decent respite. All week it showed signs and the forecasters said that in a jiffy, at the end of the week, there would be a storm. This time it looks serious. Ravit says that now she feels like a wuman being and I think to myself that maybe she will dare to leave this comfortable air-conditioned closet of hers and go out into life…

הקור בקציר מקפיא. אני יודעת שישנם מקומות קרים הרבה יותר, לדוגמא סיביר, לונדון, ברלין… אבל מבחינתי, בטמפרטורה של פחות מ-28 מעלות חום, אני לא מרגישה טוב, אפילו המחשבות קופאות לי. אין ברירה. צריך לסדר את ההסקה, להזמין סולר. הוצאות בהחלט מיותרות לוא חייתי במדבר. הייתי רוצה לגור במקום חם, על חוף אוקיינוס, גלים ניתזים אלי במנגינה ערֵבה… זוכרת שאמרתי לך שיש בי צורך לצעוק לכל העולם שאני אוהבת אותך? מבט מפוחד עלה על פנייך ומיהרת להתרות בי שרק אם נהיה לבד על חוף אוקיינוס נידח, תרשי לי לעשות זאת. מאז, מים רבים זרמו וכיבו את אהבתך. מאז, אינני יודעת את נפשי.

The cold in Katzir is freezing. I know there are much colder places, for example Siberia, London, Berlin… but for me, at a temperature of less than 28 degrees, I don't feel well, even my thoughts freeze on me. I have no choice. I need to fix the heating, order diesel fuel. Definitely unnecessary expenses if I lived in the desert. I would like to live in a warm place, on an ocean beach, waves splashing at me with a pleasant tune… Remember I told you that I felt a need to shout to the whole world that I love you? A frightened look came over your face and you hurried to warn me that only if we were alone on a remote ocean shore, you might let me do it. Since then, many waters have flowed and extinguished your love. Since then, I am not myself.

המתדלק מגיע ועושה לי עיניים. "מוחמד", הוא מציג את עצמו ומושיט אלי את ידו ללחיצה. לא ממש בא לי, אך גם אינני רוצה להעליבו. נראה איש נחמד, אך לי הוא לא מזיז כלום.

The refueler comes and makes eyes at me. "Mohammed", he introduces himself and holds out his hand for me to shake. I don't really feel like it, but I don't want to offend him either. He seems like a nice man, but I couldn't care less.

"אִישְׁרַאבּ אֶל אָהוֶה?" אני מזמינה אותו לקפה. הוא מהנהן ומספר לי על עצמו: גָרוש למעלה משנתיים ומקונן שלא טוב היות האדם לבדו. אני מביעה את הסכמתי האוהדת והלה מפרש זאת כהזמנה למחול החיזור… הוא מספר לי בגאוה שהסתדר, קנה בית, ריהט, קישט ועכשו הוא מחפש בת זוג. בעצם, אולי כבר לא, כי הוא מקוה שמצא. אני בהחלט נראית לו, הוא חש שיש בינינו משהו ולא מפריע לו שיש עלי שלוש שנים לפניו. "אף אחד לא קבע שאשה לא יכולה להיות יותר מבוגרת מהגבר", הוא מכריז במין נדיבות ומן הסתם רואה עצמו כַּאֲבִּיר שלי על הסוס הערבי האציל.

"Ishraab el Ahweh?" I invite him for coffee. He nods and tells me about himself: divorced for over two years, and laments that it is not good for a man to be alone. I express my sympathetic approving, and he interprets this as an invitation to the courtship dance… Proudly, he tells me that he managed to get along, bought a house, furnished, decorated, and now he is looking for a spouse. Actually, maybe not anymore, because he hopes he has found. I definitely look like suitable for him, he feels that there is something between us and it doesn't bother him that I am three years ahead of him. "No one has determined that a woman cannot be older than a man," he declares with a kind of generosity and probably sees himself as my knight on the noble Arabian horse.

אני מביטה בו. יכול להיות שגם הוא תקוע ובוחר לחזר דוקא אחרי מי שאינה מתאימה לו? הוא טועה בפירוש שתיקתי הממושכת ושונֶה: "אני מחפש בת זוג לחיים." הוא קם על רגליו, מנסה להתקרב אלי. רק שלא יגע בי, פן אקיא, אני מעלה שריון עבה על עצמי. אטום לסביבתו, הוא מושיט אלי את זרועותיו בנסיון מגושם לחבקני.

מה יש לי להפסיד, אני שואלת את עצמי. כל קציר כבר יודעת שאני לסבית, אז בעוד שעה יֵדַע גם כל כפר קרע. מה, לא ימכרו לי שם יותר? "שב", אני אומרת לו בתקיפות, מרחיקה עצמי מתחום מגעו הצפוי. "יש לי משהו להגיד לך. אמרת שאתה מחפש בת זוג. גם אני! מחפשת בת זוג."

I look at him. Could it be that he is also stuck and chooses to court someone who is not suitable for him? He misinterprets my long silence and repeats: "I'm looking for a life partner." He gets up, tries to get closer to me. As long as he doesn't touch me, lest I vomit, I put a thick armour on myself. Sealed to his surroundings, he extends his arms to me in a clumsy attempt to hug me.

What have I got to lose, I ask myself. All of Katzir already knows I'm a lesbian, so in an hour, all of Kfar Kara will know too. What, they won't sell me there anymore? "Sit down," I say to him firmly, moving myself far away from his expected contact. "I have something to tell you. You said you were looking for a woman spouse. Me too! Looking for a woman spouse."

עיניו נדלקות. "אז נוכל להיות חברים?" הוא שואל בתקוה ומציע: "נוכל לצאת לבלות, קפה, מסעדה, סרט…" שוב הוא קם על רגליו. שוב מושטות זרועותיו לקראתי. מתלהב זה!

"שב!" אני עוצרת בעדו וממהרת לצנן אותו, "לא נראה לי שהבנת אותי. אני מחפשת בת זוג, לא בן זוג, א-ש-ה, אלף-שין-הא", אני מאייתת לו אף שאני בספק אם יודע הלה להבחין בין האותיות העבריות, "לא גבר!"

His eyes light up. "So can we be friends?" He asks hopefully and offers: "We can go out to hang out, coffee, a restaurant, a movie…" He gets up to his feet again. Again, his arms are extending towards me. He looks excited!

"Sit down!" I stop him and hasten to cool him down, "I don't think you understood me. I'm looking for a woman spouse, not a man, e-sha, e-sha (w-o-m-a-n in Hebrew)", I spell it out to him, even though I doubt whether he can distinguish between the Hebrew letters, "Not a man!"

עיניו פקוחות עכשו לרווחה. "אַת… אֶה…" המשך המשפט נשאר אצלו.

כן, אני אֶה… אני חושבת לעצמי. לא רע, האסימון ירד לו מהר, וואלה! הוא מקפל את זנבו באלגנטיות ונסוג.

הבית מתחיל להתחמם. נעים לי. אפילו שרֵיק, אפילו שעדיין מחכה לָךְ…

His eyes are now wide open. "You… eh…" the rest of the sentence stayed with him.

Yes, I eh… I think to myself. Not bad, the penny dropped quickly, wow! He folds his tail elegantly and retreats.

The house is getting warm. It feels pleasant. Even if it's empty, even if I'm still waiting for you…

אדם וחיה Human and Animal

"אדם וחיה", מיזם קריאת סיפורים ושירים בהפקת ירחון "מוטיב". קראתי את ההספד על פאפי שלנו.

"Human and Animal", a project of reading stories and poems produced by the monthly "Motive". I read the eulogy for our Pappy.

 

שלום, פאפי שלנו / שרון הר פז

Goodbye, our Puppy / Sharon Har Paz

נטאלי Nathalie

 

סיפור קצר שלי בשם "נַטַאלִי" שנקרא בערב ספרותי מרתק בהפקת ירחון מוטיב. זה היה בזום ולא בפייסבוק לייב, לכן לא התחברתי כדי לקוראו בעצמי. קורא: אלירן דיין המוכשר. תודה לך!

A short story of mine called "Natalie" read at a fascinating literary evening produced by Motive Magazine. It was on Zoom and not on Facebook Live, so I didn't log in to read it myself. Read by talented Eliran Dayan. Thank you! 

 

 

קישורים:

 

ירחון מוטיב

 

ההשראה לסוף סיפור

 

 

רבע אבטיח A Quarter of a Watermelon

רבע אבטיח ושאר המצרכים   A quarter of a watermelon and the rest of the ingredients

 

סיפור קצר מאת שרון הר פז

A short story by Sharon Har Paz

 

פירות הקיץ מתחילים לצוץ בשפע והם נראים מצוין. אני אוהבת אותם מאוד.

Summer fruits are starting to pop up in abundance and they look great. I like them very much.

 

בדרך לסופרמרקט, נראה הרחוב מוזר, שונה, לא כתמול-שלשום. שכחתי את המסכה שלי בבית, אין לי מושג למה. זה קרה לי כמה פעמים בעבר, אבל נזכרתי קרוב לבית וחזרתי על עקבותי כדי לעטות אותה. בכל זאת, קנס זה לא משהו שאני מוכנה לשלם. מעולם לא היו לי קנסות כלשהם, מעולם.

On the way to the supermarket, the street looks strange, different, not like a few days ago. I forgot my mask at home, I have no idea why. It has happened to me several times before, but I remembered close to home and retraced my steps to put it on. Still, a fine is not something I am willing to pay. I have never had any fines, ever.

 

בפעמים הקודמות, מראה פניהם של עוברי האורח עוטי המסכות הזכיר לי שגם עלי לעטות מסכה. הפעם, הבוקר, אף אחד/ת לא עטתה מסכה, אז איך יכולתי להזכר? רק כשהגעתי לפינת הרחוב בו אני נוהגת לפנות ימינה, לרחוב הראשי, מרחק די ניכר שאינו עושה חשק לחזור על עקבותי, הבחנתי במישהי שעטתה מסכה. היחידה ברחוב. אמנם, חובת עטיית מסכות בוטלה ביום שלישי השבוע, אך לי לא היתה כל כוונה להפסיק עם זה כל עוד המגפה לא מוגרה כליל וּואריינטים חדשים מתפתחים חדשות לבקרים.

In previous times, the sight of masked faces of passers-by reminded me that I, too, had to wear a mask. This time, this morning, no one wore a mask, so how could I remember? It was only when I reached the corner of the street where I usually turn right, to the main street, a considerable distance that makes no desire to retrace my steps, that I noticed someone wearing a mask. The only one on the street. Indeed, the obligation to wear masks was abolished last Tuesday, but I had no intention of stopping it as long as the pandemic is not completely eradicated and new variants develop frequently.

 

על דוכן בכניסה לסופר, הונחו מספר חצאי אבטיחים מכוסים בניילונים. הם נראים יפים וטעימים, אך חצי אבטיח זה יותר מדי בשבילי, כי אינני מצליחה לסיימו בטרם זה מרקיב. עדיף לי רבע אבטיח, אותו אני אוכלת במשך שלושה ימים, שליש בכל יום. המוכר הביט בי בתמהון כשראה אותי עומדת להתרחק בידיים ריקות, אחרי שהתעכבתי מספר דקות לפני הדוכן. הוא הרי לא יכול היה לקרוא את מחשבותי ולדעת על התלבטותי. "מה?" שאל. "אינך רוצה אבטיח?"

"רוצה בהחלט", עניתי, "אבל לא חצי. חבל שאין רבע."

"ודאי שיש רבע!" מיהר להכריז וכבר נטל את הסכין הגדולה, קרב אליו חצי אבטיח וחצה אותו לשני חלקים שוים. "הנה!" אמר, מושיט לי אחד מהם.

On a stand at the entrance to the supermarket a number of watermelon halves were placed, covered in plastic. They seem nice and delicious, but half a watermelon is too much for me, because I can't finish it before it rots. I prefer a quarter of a watermelon, which I eat for three days, a third every day. The seller looked at me in amazement when he saw me about to walk away empty-handed, after lingering for a few minutes in front of the stand. After all, he could not read my mind and know about my deliberation. "What?" He asked. "Don't you want a watermelon?"

"I definitely want," I replied, "but not a half. Too bad there is no a quarter."

"Of course there is a quarter!" He hurried to declare and had already taken the big knife, brought half a watermelon closer to him and cut it into two equal parts. "Here!" He said, handing me one of them.

רבע אבטיח   A quarter of a watermelon

בתור לקופה, עומדת לפני מישהי ומביטה בי במבט מוזר. היא עוטה מסכה, כמו גם הקופאיות. חוץ מהן, נטול קהל הלקוחות ממסכות. הקופאית כמעט סיימה להעביר את קניותיה, עת היא הושיטה את ידה ממרחק בטוח ממני אל האבטיח. "היכן השגת רבע? ראיתי רק חצאים", שאלה.

"אכן היו חצאים", אישרתי, "אך המוכר חצה לי אחד מהם. אם תבקשי, הוא יחצה גם לך."

"רוצה?" שואלת הקופאית. "אני יכולה להביא לך."

At the checkout counter, someone stands in front of me and looks at me with a strange gaze. She is wearing a mask, as are the cashiers. Other than that, the clientele is devoid of masks. The cashier was almost done with her shopping, as she reaches out from a safe distance from me to the watermelon. "Where did you get a quarter? I only saw halves," she asked.

"There were indeed halves," I confirmed, "but the seller cut one of them for me. If you ask, he will cut it for you too."

"Would you like to?" Asks the cashier. "I can get it for you."

 

אני יוצאת מסופרמרקט לכיוון הבית. רבע שעה של צעידה עם שני הסלים הגדושים על כתפי זה אימון כושר מצוין עבורי אחרי כמה ימים של אי יציאה מהבית. אני מבחינה בה בחניה, מסיימת להעביר את מצרכיה מעגלת הסופרמרקט ומעמיסה אותם בתא המטען של מכוניתה. אני מנידה אליה לשלום בראשי, מחייכת וממשיכה בדרכי. גם היא מחייכת ומנידה בראשה. "הייתי שמחה להציע לך טרמפ", היא אומרת, "אך את בלי מסכה. חבל."

בלי לעצור מהליכתי, עדיין מחייכת אליה, אני חולפת על פניה, פורשת ידי לצדדים בהשלמה. "זה בסדר", אני מרגיעה אותה, "שבת שלום לך." בזוית עיני אני מבחינה בדגל גאוה קטן המוצג לראוה על לוּחַ המַחְוָנִים. די נועז במקום הזה. אני ממש מורשמת, אך ממשיכה הלאה. בימים אחרים, פחות מאיימים, הייתי נעצרת ומנסה לקשור איתה שיחה ארוכה יותר. בכל זאת, אחות גאה.

I walk out of the supermarket towards the house. A quarter of an hour of walking with the two full baskets on my shoulders is a great fitness workout for me after a few days of not leaving the house. I notice her in the parking lot, finishing moving her groceries from the supermarket cart and loading them in the boot of her car. I shake my head at her, smile and continue on my way. She, too, smiles and shakes her head. "I would be happy to offer you a ride," she says, "but you're without a mask. Too bad."

Without stopping walking, still smiling at her, I pass her, spreading my hands to the sides in completion. "It's okay," I reassure her, "Shabbat Shalom to you." Out of the corner of my eye I notice a small proud flag displayed on the dashboard. Pretty daring in this place. I'm really impressed, but I'm moving on. On other, less threatening days, I would stop and try to strike up a longer conversation with her. After all, a proud sister.