ישנם אנשים שתהילתם באה להם מתוקף היותם בשלטון או בתפקיד מרכזי בחיי אומתם, גם אם אינם אהודים. ברגע שאלה חולפים מן העולם – מברכים עליהם את ברכת ברוך שפטרנו מעונשם ושוכחים אותם לאלתר.
There are people whose fame comes to them because they are in power or they play a main role in their nation's life, even though they are not popular. The minute they leave the world – people say good riddance and forget them immediately.
מעטים האנשים שעושים להם שם בזכות אישיותם המלבבת, בזכות תרומתם האמיתית לאנושות. כזו דמות היתה דיאנה המקסימה, נסיכה אמיתית שפעלה לטובת בני עמה, שחיה את המציאות ולא את האשליות שבני מלוכה מפזרים לעמם. נפש טובה, שנתנה אהבה לעולם והעולם כולו החזיר לה אהבה בשפע.
Very few people get their reputation due to their lovely personality, due to their real contribution to humanity. Diana was such a charming person, a real princess who acted in favour of her people, who lived the reality and not the illusions the members of the monarchy scatter on their people. A good soul who spread love all over the world and the world gave her back plenty of love.
We, in Israel, have a heat wave. In England, the people who got together to honour her memory, are holding umbrellas in their hands because of the dripping sky that are tearing along with them.
אוהל האבלים הוקם בבוקר של חמישי שעבר. אני מניחה שמחר בבוקר הוא יפורק.
The mourning tent was set up in the morning of last Thursday. I assume it will be disassembled tomorrow morning.
בפעמים הקודמות, עמד האוהל במשך יום אחד ופורק למחרת. אנשים באו אחרי הלוויה, קיימו את סעודת ההבראה, התפללו מנחה ומעריב, פרשו לביתם ובבוקר שלמחרת, עת קמתי בשעה הרגילה, האוהל כבר לא היה. לפעמים נדמה היה לי כאילו חלמתי חלום. היה כלא היה.
The previous times, the tent stood for one day and was disassembled the next day. People came after the funeral, had the convalescent meal, prayed Mincha and Ma'ariv, retired home and the next day, when I woke up at my usual hour, the tent was gone. Sometimes it seemed like I dreamt the whole thing. As if it had never been.
שתיים אחר-הצהריים של יום שלישי. אני חוזרת מבילוי מהנה עם הנכדים. רבע שעה מפרידה בין ביתם לביתי ואני גומעת את המרחק הקצר הזה בנחת. כל כך בנחת, שזה לוקח לי עשרים וחמש דקות. אין לי מה למהר.
Two o'clock in the afternoon, Tuesday. Two o'clock in the afternoon, Tuesday. I am back from having a great time with my grandkids. A quarter of an hour separates between their house to mine, and I pass this short distance leisurely. So leisurely, that it takes me twenty five minutes. I have no hurry.
בבוקר, עת יצאתי מהבית, חלפתי על פני אוהל האבלים. למרות השעה המוקדמת (הצלחתי לקום שעה מוקדם יותר מאתמול!), כבר ישב האיש מאתמול, הפעם באמצע האוהל, בצדו השמאלי. שוב היה בגפו. שמתי לב שבבקרים לא התאסף מנין לתפילת שחרית. אנשים עובדים, עסוקים מן הסתם.
When I went out in the morning, I passed by the mourning tent. Despite of the early time (I managed to get up an hour earlier than yesterday!), the man from yesterday was already sitting there, this time in the middle of the tent, at its left side. Again he was by himself. I noticed that no Minyan was assembled in the mornings for the Shacharit prayer. People are working, busy, probably.
האוהל עדיין עומד, אך הוא ריק. כנראה פרשו למנוחת הצהריים. אני מגיעה לכניסת הבית ומוצאת בחדר המדרגות את שכני מהקומה שמתחתי עומד ליד דלת דירתו עם נכדתו בת השמונה. הם משוחחים ביניהם ברוסית, שפה שאני מסוגלת לשמוע אך לא להבין וודאי לא לדבר.
The tent is still standing, but it's empty. Probably people dropped off for a siesta. I get to the entrance of the building to find in the staircase my neighbour from the floor under mine standing at his door with his eight years young granddaughter. They are talking in Russian, a language I'm able to hear, but not understand and certainly not speak.
בטרם אני מספיקה לברך את השניים לשלום, אורות עיניו של הסב למראי. "או!" הוא מחייך אלי ופונה אל נכדתו ברוסית, מחוה בראשו כלפי. אני מתארת לעצמי שהוא מבקש ממנה לתרגם עבורו את המסר שיש לו למסור לי. היא נעה בחוסר נוחות, מעבירה משקלה מרגל לרגל ועונה לו משהו שכמובן איני מבינה.
Before I manage to say hello to the two, the grandfather's eyes light up at my sight. "Oh!" He smiles at me and speaks to his granddaughter in Russian, gesturing with his head towards me. I assume that he asks her to translate for him a massage he has for me. She moves uncomfortably, shifting her weight from one foot to the other, and answers him something I obviously can't understand.
אני נחלצת לעזרתו, משום שאני רואה שהנכדה שותקת ומונעת את מבטה ממני. "מה הוא אמר?" אני שואלת אותה.
"הוא שמר לך דואר", היא משיבה בחוסר רצון. "הוא אומר שהיתה רוח והיא העיפה אותם, אז הוא אסף מהרצפה ושמר לך."
"תודה רבה!" אני ממהרת להודות לו. "בולשיו ספסיבה!" אני מראה שאני יודעת מלה-שתיים.
Since I see that the granddaughter is silent and prevent eye contact, I come to his rescue. "What did he say?" I ask her.
"He kept your mail", she answers reluctantly. "He says that there was a wind and it blew them away, so he collected them from the floor and kept it for you.
"Thank you!" I hurry to sow my gratitude to him. "Bolshoy spasibe!" I show that I know a word or two in their language.
"הוא אמר שתחכי", היא מתרגמת את שהוא אומר. השכן מחוה לי בידו את שהיא מביעה וממהר להכנס לדירתו.
אני ממתינה. בינתיים, אני מנצלת את ההזדמנות כדי לבדוק את יחסו של הדור הרך לזקניו. "איזה יופי שאת דוברת את השפה", אני אומרת לה בהתפעלות, "ועוד יותר מרשים שאת מתרגמת לסבא שלך. מאוד חשוב שאת מעבירה את מה שהוא רוצה להגיד." היא מביטה בי בביישנות, מורידה את ראשה ונועצת את מבטה ברצפה, שותקת.
"He said that would like you to wait", she translates. The neighbour gestures her words with his hand and hurries to go into his apartment.
I'm waiting. In the meantime, I take use the opportunity to examine the attitude of the young generation to its elders. "How lovely that you speak the language", I say to her enthusiastically, "and it's more impressive that you translate for your grandfather. Very important that you pass on what he wants to say." She shyly looks at me, lowers her head and stares at the floor, silent.
השכן חוזר ומושיט לי כמה מכתבים לא ממש חשובים. אין כאן איזה מכתב אהבה מאשה אוהבת, רק חשבונות והודעות לתושבים. לא משהו מרטיט לב. אני מודה לו שוב מקרב לבי ופונה אליה: "נא אמרי לסבא שלך שאני חושבת שהוא איש יקר ושכן מצוין ואני שמחה שהוא קיים. דעי לך שסבא שלך הוא אוצר ממש, שמאוד התרשמתי ממנו לטובה. אחלי לו בשמי בריאות טובה ושימשיך להיות מה שהוא."
The neighbour returns and hands me a few letters that aren't important. There's no love letter from a loving woman, only bills and announcements to the public. Not something that thrills the heart. Again I thank him from the bottom of my heart and say to her: "Please tell tour grandpa that I think he is a dear man and an excellent neighbour, and I'm glad that he exists. You should know that your grandfather is really a fortune. I am very impressed by him. Wish him on my behalf good health and may he continue to be himself."
איני אוהבת לקום באשמורת לא לי, אך ישנם ימים בהם אין ברירה, כמו היום.
I don't like to wake up in the middle of my night, but there are days when I have no choice, like today.
בדרכי למשימתי יוצאת הדופן, שמתי לב שאוהל האבלים עדיין עומד על תלו. חשבתי לעצמי שכדאי לצלם תמונות נוספות, לראות מה השתנה בו. זה נראה ריק מאנשים. אני מוציאה את הנייד מהתיק, מפשילה את הכיסוי ומתכננת את זוית הצילום.
On my way to my unusual mission, I noticed that the mourners' tent is still standing. I thought to myself that it's worth to take some more photos in order to see what has changed. It looked empty of people. I'm taking my cellular phone out of my bag, stripping the cover and planning the photo angle.
צועדת צעד אחד קדימה לכיוון פתח האוהל מצדו השמאלי, מכוונת את הנייד ו… בדיוק ברגע בו אני עומדת ללחוץ כדי לצלם, אני רואה אדם יושב בפתח, בצדו הימני של האוהל, מעיין בסידור תפילה המונח על השולחן שלפניו. הוא מרים את ראשו נועץ בי מבט המום. אני מורידה מיד את הנייד. בילדותי, לימדו אותי שכאשר נכנסים לבית אבלים, אין מברכים את הנוכחים ב"שלום", "בוקר/ערב טוב", אלא משמיעים מלות נחמה. אני בולמת בכוח את ברכת הבוקר טוב שעמדה כבר על קצה לשוני מוכנה להתפרץ ומשמיעה במקומה: "סליחה, משתתפת בצערכם, אך אולי תאפשר לי לצלם את האוהל?"
I'm taking one step forward towards the entrance of the tent from its left side, aiming the phone and… Just when I was about to click and take the photo, I saw a man sitting at the right side of the tent's threshold, reading in the Siddur that lies in front of him on the table. He raises his head and stares at me in shock. Immediately, I lower the phone. In my childhood I was taught that when you go to a house of mourners, you don't say "hello", "good morning/evening", but you speak words of consolation. I forcefully stop the good morning blessing that was already on the tip of my tongue ready to break through, and I say instead: "Excuse me, I feel sorry for your loss, but would you please allow me to take a photo of the tent?"
אוהל אבלים מבט מאחור Mourner's tent a view from the back
הלה, ארשת התדהמה עדיין על פניו, מזיז את ראשו לצדדים במאון. אני חשה לא בנוח, אך מאחר ולא הבישן למד ורק הנחוש משיג את שלו, אני מעיזה לפנות אליו שוב: "סלח לי, אדוני, אני כותבת מאמר על מנהגים של עדות ואני ממש צריכה את הצילום הזה, בבקשה! לא אצלם אותך, רק את האוהל." קולי רפה, מתחנן.
The man, an expression of astonishment still on his face, moves his head from side to side in refusal. I don't feel comfortable, but because a shy person doesn't learn and only determine people achieve goals, I dare to plea to him again: "Forgive me, sir, I write an article about customs of communities and I really need to take this photo, please! I won't include you in the frame, only the tent." My voice is weak, pleading.
אני יכולה לראות איך עיניו הקמות מסרבות להאמין למשמע אוזניו. עוברות שניות ארוכות של שתיקה, אני כבר מתכוננת לסגת ולהמשיך בדרכי, כשארשת פניו המתוחה מרפה במקצת, זיפי זקן האבל זזים כשהוא אומר לי בשקט: "אַרֶה", במעין הסכמה בלית ברירה. הרי לא יקום וירביץ לי, למרות שנראה היה לי שכל ישותו שואפת לעשות כן.
I can see how his overwhelmed eyes reuse to believe his ears. Some long seconds of silence, I'm starting to prepare myself to withdraw and continue on my way, when the tense expression on his face relaxes a bit, the stubble of his mourning beard move when he silently says to me: "Are", in a kind of consent without choice. He wasn't going to rise and hit me, even though it seemed that all of his being wanted to do so.
אני נסוגה מיד לצד ימין של האוהל כדי שהלה לא יהיה לי בפריים וממהרת לצלם את פתחו. אחר כך, אני הולכת לצד האחורי ומצלמת גם מהזוית הזו. המלאכה הושלמה, למרות שהרבה זמן לכוון לא היה לי. לא הרהבתי עוז להשתהות שם יותר מדי. הרגשתי כאילו אני דורכת על יבלות וזה בכלל לא היה נעים.
Immediately I withdraw to the right side of the tent so that man won't be in my frame and I hurry to take a photo of its entrance. Then, go to the back and take some photos from than angle too. Work was done despite of that I didn't have much time to aim. I didn't dare to stay there too much. I felt like I'm stepping on warts and it wasn't pleasant at all.
אוהל אבלים מבט מאחור Mourner's tent a view from the back
אוהל האבלים ברחבת הבניינים שלנו Mourning tent at our building block
מישהי בשכונה נפטרה ומשפחתה הקימה אוהל אבלים על הדשא ברחבת הבניינים שלנו. בעשרים החודשים בהם אני מתגוררת פה, חוויתי כבר שלושה אוהלים כאלה, זה הרביעי.
Somebody in our neighbourhood passed away and her family set up a mourning tent on the grass at our building block. During the twenty months I live here, I already experienced three such tents, this is the fourth.
יש משהו מחמם לב לראות חבורת גברים רגילה, לא חרדית, המתנועעת בדבקות בתפילתה, מגידה את המלים העתיקות במבטא מוצאה. הצעירים בלבוש רגיל, המבוגרים בחליפות, חלק עונב עניבה וחלק עם כפתור עליון פתוח בחולצת הפסים הצחורה.
There's something heart-warming in seeing a normal group of men, not orthodox, that pray and rattle in adherence, expressing the ancient words in their origin accent. The Young ones dressed casually, the older in suits, some wearing a tie and some with the top upper button open in their white striped shirt.
אני עוברת בַּשְֹבִיל, בחזרה משיעור בונה העצם עם אולגה, לבושה בבגדי ההתעמלות הנוחים, משתדלת לא ליצור קשר עין עם הנוכחים. לא הכרתי את המנוחה ואין סיכוי שאכיר את בני משפחתה שחלק גדול מהם אינו גר בשכונה.
Back from the bone building class with Olga, I walk down the path, dressed in my comfortable gym outfit, trying not to make any eye contact with those present. I didn't know the deceased and there's no chance for me to know her family members that many of them probably don't live in the neighbourhood.
אוהל האבלים בהקמה מבט פנימה Setting up the mourning tent a look inside
בשטויות של העידן החדש ממליצים להודות ליקום בסוף כל יום על מה שזה נתן לנו במהלך היום, לפחות שלוש תודות. בחייאת!
The New Age nonsense recommends of giving thanks to the universe at the end of each day for what it gave us during the day, at least three thanks. Do me a favour!
אין לי שום דבר נגד הודיה כשלעצמה, כי זה בהחלט דבר טוב להודות, גם גורם לנו להרגיש טוב לציין שהיה לנו יום טוב ולראות את הדברים החיוביים בחיינו. אני מכירה כמה שלוא היו עושים זאת במקום לקטר ללא הרף – החיים שלהם היו נראים הרבה יותר חיוביים. השטויות של העידן החדש גם אומרות שמחשבה יוצרת מציאות, כלומר: חשבי חיובי ותקבלי חיים חיוביים. אני חושבת חיובי כבר שנים בתקוה לזכות ב-22 מליון פאונדים בלוטו וזה עדיין לא קרה. אני אופטימית ומקוה לטוב.
I have nothing against prayers of thanks per se, because it's good to give thanks. It also makes us feel good to note that we had a good day and see the positive things in our lives. I know a few people that if they would embrace this habit instead of bitching constantly – their lives would be much more positive. The nonsense of the New Age also says that thought creates reality, meaning: think positive and you will have a positive life. For years I think positive with hope to win 22 million pounds in the lottery and alas it didn't happen so far. I'm optimistic and hope for the best.
הטיילת הומה מתיירים וגם ממקומיים הפוקדים אותה כדי לנשום את הבריזה הנעימה של הים. אני מביטה בגלים, איך הם שבים ופוקדים את החוף, מלטפים את החול בחיבה אין קץ. קיץ. נעים.
The promenade bustling with tourists and also with locals who visit here to breathe the nice breeze from the sea. I watch the waves, how they come to reach the sea again and again, caressing the sand with an endless affection. It's summer. It's nice.
Brooklyn Duo – The Swan (Saint-Saëns)
הרוח מלטפת לי את הפנים, מצננת מעט את קרני השמש הלוהבות. אני זוכרת אותך. זוכרת את הפגישות שלנו פה, על הספסל הזה, את ידינו המשתרגות זו בזו, את מבטינו המצטלבים, את שהשתקף בעינינו.
The wind strokes my face, cooling a bit the burning rays of the sun. I remember you. I remember our meetings her, on this very bench, our hands entwine, our glances crossing, what we saw in each other.
Tomaso Albinoni – Adagio
כואב להזכר בך, מאוד כואב. מדקרות חדות משפדות לי את הלב. ומצד שני, היו לנו ימים נפלאים יחד, ימים של אהבה וצחוק וכיף. היה לנו טוב, עד שהיית צריכה ללכת ממני לעולם אחר. יש מעין נחמה פורתא לדעת ולזכור שגרמנו אושר זו לזו.
It's painful the memory of you, very painful. Sharp stabs tore my heart out. But on the other hand, we had wonderful days together, days of love and laughter and fun. Life was good until you had to go from me to another world. There's a kind of a little consolation to know and remember that we made each other happy.
לא התכוונתי להגיע לכאן יותר, אך החיים מכתיבים לנו דברים אחרים ממה שאנו מתכננות. לולא ענייני העבודה שהביאוני הלום, לא היתה כף רגלי דורכת יותר בעיר הזו. בלעדייך, זה חסר טעם.
אני יושבת על המים, על הנהר הפריזאי, זוכרת את ימינו המאושרים כאן.
I didn't mean to come here anymore, but life dictate us other things than we plan. If not business stuff that brought me here, my foot would not have stepped here. Without you, it's pointless.
I sit on the water, on the Parisian river, remembering our happy days here.
לוא היינו בודקים מה באמת יש לנו, היינו מגלים שהדשא של השכן אינו ירוק יותר.
If only we would examine what we really have, we would find that the grass is not greener on the other side.
הדשא של השכן ירוק יותר The grass is greener on the other side
לוא היינו בוחנים את עצמנו, היינו מבינים שהשכן אינו עולה עלינו וכי לו יש את התכונות שלו ולנו יש את שלנו. אף אחד אינו טוב או רע יותר.
If we were to inspect ourselves, we would understand that our neighbour isn't better that us, and he has his qualities and we have ours. Nobody is better or worse that the other.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.