Monthly Archives: אוקטובר 2016

שבת בראשית Shabbat Bereshit

בשם אללה הארור Bismillah

Bismillah…

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

בראשית, פרק א', פסוקים א'-ה'

אי אפשר שלא לקרוא את הפסוקים הללו בלי לקונן על מה שקורה בימים האלה ממש, כאילו בראשית זה עכשו. יש שמים אליה מגלגלים המאמינים את עיניהם בהתחסדות תוך שהם חוטאים ופושעים נוראות; יש ארץ שהיא תוהו ובוהו בגלל בני האדם; יש את החושך על פני התהום – הלא אלה דת האיסלם ומאמיניה – המאיים להכחיד את כולנו; ועל הכל מנצחת רוח אלוהים (שאר הדתיים בעולם) המרחפת מעלינו כדי לסכסך, לבלבל ולהפריד במטרה למשול ולצבור כוח ועוצמה. כל שיש לאל ידינו לעשות, זה להתמקד בעולם הקטן שלנו ולקוות לטוב.

1 In the beginning God created the heaven and the earth. 2 And the earth was without form, and void; and darkness was upon the face of the deep. And the Spirit of God moved upon the face of the waters. 3 And God said, Let there be light: and there was light. 4 And God saw the light, that it was good: and God divided the light from the darkness. 5 And God called the light Day, and the darkness he called Night. And the evening and the morning were the first day.

Genesis 1, 1-5

It's impossible to read these verses without complaining about what is happening currently all over the world, as if Genesis is now. There is the sky, where the believers roll their eyes to with hypocrisy, while committing the most horrible crimes; we have the land which is merely a chaos, without form and void because of mankind; there is the darkness upon the face of the deep – which is the Islam and its believers – which threatens to destroy us all; and the Spirit of God conducts on everything, and floats above us to spark disputes, to confuse and divide in order to reign and gain power. The only thing we can do is to focus in our little world and hope for the best.

בחוף הים בכיף Leisurely on the beach

בחוף הים בכיף Leisurely on the beach

היתה שבת יפה, חמימה, די מושלמת. תמיד נחמד לצאת לפיקניק עם הילדים והנכדים ולהנות מרגעי הנחת שהחיים מזמנים לך, כן ירבו.

מצאנו פינה מתאימה בין הגבעה לבין המים והתמקמנו קרוב לגלים. נרקיסי, שחגג השבוע את יום הולדתו התשיעי, בחן ללא רחם את יכולתי במטקות, מריץ אותי לכל הכיוונים בעקבות הכדורים הנמרצים ששלח אלי. מזל שאני שומרת על כושר. אחותו בת השש, כלנית, גם היא דאגה לתרגול שרירי, תוך שהיא תוקעת את בתי שחיה על זרועותי ונתלית עלי במטרה שאסובב אותה כמו בקרוסלה. אינני צריכה להרים משקולות יותר, התרגולת איתה היתה יסודית.

Shabbat was beautiful, warm, quite perfect. It is always nice to go out for a picnic with the kids and the grandkids, and enjoy the moments of pleasure life convenes us, may they be plenty.

We found a nice spot between the hill and the water, and placed ourselves near the waves. Narkisi, who celebrated his 9th birthday this week, mercilessly tested my skills with paddle ball paddle, making me run all over the sand after the intensive balls he fired towards me. Luckily, I keep myself fit. Calanit, his 6th years young sister, took care of exercising my muscles by sticking her armpits on my arms and hanging on in purpose of me to turn her like in a carousel. I don't have to lift any more weights, as exercising with her was comprehensive.

בחוף הים בכיף Leisurely on the beach

בחוף הים בכיף Leisurely on the beach

שאר הנכדים, אסיף בן השלוש ואחיו יוסי בן השנה וחצי, כמו גם עשהאל בן השנתיים (שכרגע הוא בן יחיד להוריו, אך אני תקוה שזה ישתנה במהרה), התעקשו לשחק איתי בתופסת, כשהם רצים לפני במלוא כח רגליהם הקטנות וצווחים בחדוה כשאיני מצליחה לתפסם. נו, קטן עלי, אבל למה לאכזב את הפספוסים? למה שלא ירגישו שהם מהירים יותר מסבתם? הרי אין נחת גדולה יותר מאשר נכדים מאושרים, לא ככה?

The rest of my grandchildren, 3 years young Asif and his one and a half years young Yosi, as well as the two years old Asael (currently a single child, but I hope his parents are going to change it ASAP), insisted to play chase with me, running in front of me with all the power of their little legs, and joyfully screaming with the top of their lungs when I didn't catch them. Well, why would I disappoint the toddlers? Why wouldn't they be happy to think they are faster than their grandmother? Indeed, is there much more pleasure than happy grandchildren?

שבת יפה, שבת של כיף, כן תרבינה, אמן!

A beautiful Shabbat, a dun Shabbat, many happy returns, Amen!

במשפט אחד:

כפי שהיינו מסיימים את החיבורים שלנו בבית הספר, כשנתבקשנו לתאר את הטיול השנתי: "חזרנו עייפים, אך מרוצים."

In one sentence:

As we used to finish our essays at school, when we were asked to describe the annual trip: "We came back tired, but happy."

סוכות תשע"ז Sukkot 5777

%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%9d2e

חג סוכות שמח  Happy Sukkot

אומרים, שאנו נוטים לקחת את הסובבים אותנו כמובנים מאליהם ורק כשהם נעדרים מחיינו הפיזיים אנו מרגישים בחסרונם. אני זוכרת היטב פולניה אחת שנהגה לומר לי: "חכי-חכי! את עוד תתגעגעי לשמוע את קול צעדי!" אם זו קוראת את השורות הללו, אז הנה בשורה לא נעימה אליה: אני ממש לא מתגעגעת! טוב שאת לא בחיי!

It is believed that we tend to take those who surround us as obvious, and only when they are absent from our physical lives we miss them. I remember very well one Polish individual who used to say to me: "Wait-wait! You will yearn to hear my steps!" If that person happens to read these lines, here is some bad news for her: I really don't miss you! I'm doing very well not having you in my life!

מעולם, ככל הזכור לי, לא זלזלתי בסובבים אותי, הכוונה לאלה שהיו חשובים לי, בעיקר המשפחה. אלה שנקלעו אל חיי ולא היו חשובים לי, הוצאו מהם. אלה שאני אוהבת יודעים זאת היטב. אני בטוחה שפאפי שלנו חש את האהבה שלי ושל סביבתו אליו. זה החג הראשון שלנו בלעדיו, ולמרות שאנו מצווים אך לשמוח ולהיות שמחים (אח, כמה זה קשה לנו עכשו), אנחנו משתדלים ועושים כמיטב יכולתנו. בכל זאת, היו לו לפאפי חיים ארוכים וטובים.

As far as I can remember, I never deprecate those who surrounded me; I mean those who were important to me, especially my family. Those who came into my life and were not important to me, were expelled. Those whom I love know it very well. I'm sure that our Puppy felt my affection for him, as well as the others' in his life. This is our first Holiday without him, and although we are ordered to be happy and joyful (it is very hard to feel joy these days), we try the best we can. After all, Puppy had a long and a good life.

בְּשׁוּרָה קצרה ושמחה:

חג שמח לכולנו!

In one short line:

Happy Holiday to us all!

שלום, פאפי שלנו Goodbye to our Puppy

%d7%a4%d7%90%d7%a4%d7%99-%d7%95%d7%94%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%94

פאפי Puppy 2002-2014

כילדה, מעולם לא אהבתי בעלי חיים, גם לא כלבים. מעולם לא היתה לי שאיפה לגדל חיית מחמד, גם לא כשהתבגרתי. אני זוכרת את אמי מאכילה את הכלב של השכנה בכל מיני שאריות ואפילו נהגה ללטפו בחיבה, אך מעולם לא חשבה לגדל כלב בעצמה. תמיד אמרה שיש לכלבים נשמה, אך אין זה אומר שצריך להכניס את הנשמה הזו הביתה.

As a child, I never liked animals, not even dogs. I never had any ambition to raise any pet, not even when I grew up. I remember my mother feeding the neighbour's dog with leftovers and even used to caress it with affection, but never considered to raise a dog of her own. She always said that dogs have a soul, but it doesn't mean that one should bring this soul home.

לעומת זאת, מיום שעמדו על דעתם (גיל שלוש), רצו ילדי תמיד כלב. ידעתי, שלמרות שאיני אוהבת לגדל בעלי חיים, יבוא יום ואביא להם כלב, משום שהשתדלתי לא לחסוך מהם דבר במסגרת ההגיון והחינוך. חוצמזה, כלב זה דבר חינוכי עבור ילדים, בעיקר משום שהם לומדים להיות אחראים על נשמה הזקוקה לתשומת לבם. חיכיתי עם זה עד שהבכור היה בן 12, גיל שאפשר לסמוך עליו כי ימלא את המוטל עליו ולא יטיל עלי את האחריות למה ששייך לו.

As opposed to me, my kids, from the day they became aware to their surviving (at the age of 3), they wanted a dog. I knew that despite that I didn't like to animals, the day would come and they will have a dog, because I tried not to deprive them of anything reasonable or educational. Besides, a dog is very good for children, educational, mainly because they learn to take responsibility on a soul that needs their attention. I waited until the eldest was 12, an age that can be trusted with fulfilling duties. I could trust him not to throw on me his responsibility to what belongs to him.

פאפי היה הכלב הרביעי במשפחתנו. ראשון הגיע אלינו סנופי, צ'יוואווה פרוותי זעיר בצבע חום, שנהג להכריז על קיומו בפני כל עובר אורח, גם כשזה היה מרוחק. את לאסי, כלבת רועים גרמנית, קנינו מחוות גידול לגזע שלה. שני הללו הלכו מזמן לעולמם. זיפו הגיע אלינו ביום חורפי אחרי שננטש באכזריות לגורלו בעודו גור בן 3-4 שבועות. נס ופלא שהכלבלב שרד. זמן קצר אחריו, הגיע פאפי להיות לו לחבר. ידידה מצאה אותו נטוש ברחוב בבנימינה והזעיקה אותי לקחת אותו אלינו לקציר. היא זו שנתנה לו את שמו, פאפי, משום שהיה גור. גם כשגדל והפך לכלב גדול, השם נשאר ואפילו הלם אותו.

Puppy was the fourth dog in our family. The first was Snoopy, a brown fur bundle of Chihuahua, which used to announce its existence to every passer-by, even when they were in the distance. Lassie, the German Shepherd, was bought from a breeding farm for her race. Those two are long gone. Zippo came to us on a winter day after he was cruelly abandoned. He was only 3-4 weeks young. It is a miracle and a wonder that the poor puppy survived. Shortly after, Puppy arrived to be his friend. A friend found him abandoned on a street in Binyamina, and called me to take him to Kazir, where we lived then. She gave him his name, Puppy, since he was a puppy. Even if Puppy grew to become a big dog, the name stayed and even suited him.

החיבה לַחַיות היתה הדדית. הילדים אהבו אותם וטיפלו בהם במסירות רבה והם החזירן להם אהבה ללא תנאי, כמו שרק כלבים נאמנים ומסורים יכולים. גם אני נשביתי בקסמיהם וגם לי כאב מאוד כשהגיע זמנם להפרד מאיתנו לעולם טוב יותר. פאפי וזיפו היו חברים טובים ושיחקו זה עם זה בכיף.

The affection for the pets was mutual. The kids loved them and took good care of them, and they returned an unconditional love that only devoted loyal dogs can. I was captured by their charm, and hurt when their time came to live us to a better world.  Puppy and Zippo were good friends and played very nicely together.

עם הזמן, כשהילדים גדלו ועזבו את הבית, כל אחד לבית משלו, הם לקחו את הכלבים איתם. בהתחלה, הייתי רואה את זיפו די הרבה במעונו החדש. אחר כך היתה תקופה שבני שגידל אותו, חזר לגור בביתי ושוב זכיתי לראות את זיפו על בסיס יומי. פאפי גר רחוק יותר עם בני האחר. לפני מספר שנים, שוב זכיתי להתראות עם פאפי לעתים תכופות יותר כשבעליו ומשפחתו עברו לגור קרוב אלי. בזמן האחרון, אפילו יצא לי לטפל בו כשבעליו יצאו לחופשות. לעונג היה לי.

As time went by, when the kids grew up and left home, each to their own home, they took the dogs with them. In the beginning, I used to see Zippo quite a lot in his new residence. Afterwards, my son who raised him came back to live in my house, so I was lucky to see Zippo on a daily basis. Puppy lived faraway with my other son. A few years ago, I got to see Puppy more often, when his owner and his family came to live near me. Lately, I got to take care of him when his owner went on vacations. It was my pleasure.

כולנו מתבגרים ומזדקנים והולכים לכיוון אחד. כך גם חיות המחמד שלנו. בזמן האחרון הלך פאפי ודעך וידענו שימיו ספורים. לפני מספר חודשים, באו שתי חתולות להתגורר בחצרה של משפחת בני והן אמצו אליהן את פאפי. הן שמרו עליו, אכלו מקערתו את מה שהותיר להן, שתו את המים מקערתו האחרת והצטנפו בחיקו בחיבה.

We are growing up and getting old, and heading towards one direction. So are our pets. Lately, Puppy was getting more and more weak, fading away. We knew his days are numbered. A few months ago, two cats came to dwell in my son's family's yard, and they adopted Puppy. They looked after him, ate the leftovers from his bowl, drank his water from the other bowl, and curled up lovingly in his lap.

באתי אחר הצהרים לשחק עם הנכדים. פאפי היה במצב לא טוב. אחת החתולות הביטה בי בעצב חודר לב ויללה בקול רם להסביר לי שפאפי הולך ונשמט מאיתנו. מעולם לפני כן היא לא היתה מוכנה שאף אחד יתקרב אליה, שלא לדבר על ללטפה. הפעם, היא רבצה ליד פאפי ולא זזה משם, גם לא כשהתקרבנו אליהם.

I came this afternoon to play with my grandchildren. Puppy was not well. One of the cats was staring at me with a heartbreaking deep sadness, and meowed out loud, as if to explain that Puppy is ready to leave us, slipping away. Never before was she ready to let anybody near her, let alone petting her. This time, she lay down near Puppy and didn't move, not even when we came near them.

5-4-15

שלום, פאפי  Goodbye Puppy

רקוויאם:

יש המאמינים, שלאלה הנכנסים לחיינו יש תפקיד ללמדנו שיעור. עם בואו של כל כלבלב למדתי שיעור חדש, גם אם לפעמים זה לא היה במודע. השיעור אינו מסתיים עם הסתלקותו של הכלב, אנחנו עדיין לומדים.

שלום, פאפי שלנו, אהבנו אותך, היית נאהב, היית שלנו.

 

Requiem:

People believe that those who enter into our lives have a duty to teach us a lesson. With each dog, I learned a new lesson, even if sometimes unaware. The lesson doesn't end with the departure of the dog, we are still learning.

Goodbye, our Puppy, we loved you, you were loved, you were ours.

יום כיפור ה'תשע"ז Yom Kippur 5777

חמסה עלינו, לשנה טובה נכתב ונחתם, אמן!

חמסה עלינו, לשנה טובה נכתב ונחתם, אמן!  Hamsa on us, may we written in the book of life, Amen

בימים האחרונים דיברו על סליחות ומה משמעותה של מחילה למי שפגע בזולתו ולמי שנפגע. דיברו על התעלותו של הפרט מעל אופיו הקטנוני ועל הצורך לבקש את סליחת זולתו. מישהו התנכל לאמירה הכללית של "אם פגעתי במישהו, הריני מבקש את סליחתו". אני תוהה מה לא בסדר עם זה. אני יוצאת מתוך נקודת ההנחה האופטימית שכאשר מאן דהוא יודע במי הוא פגע – הריהו ממהר לבקש את סליחת הנפגע ואינו מחכה דוקא לערב יום כיפור. יחד עם זאת, כאשר אין אנו יודעים אם פגענו במישהו, הרי שאמירה כזאת, כשהיא נאמרת בלב טהור ובכוונה גדולה, בהחלט ראויה. אבל הרי תמיד יִמָצְאוּ אלה שלעולם יִמְצְאוּ דופי בכל דבר ויחושו חובה לעצמם לומר את ההפך ממה ששמעו.

On the last days there were a lot of talking about forgiveness and what is the meaning of forgiving to the offender and the person who was offended. Also, the talks were about one transcending above their petty nature, and the need to ask forgiveness. Somebody complained about the general declaration of "if I offended somebody, I do ash for their forgiveness". I can but wonder what is wrong with that. I optimistically assume that when somebody knows whom they offended – they hurry to ask their forgiveness and do not wait until Yom Kippur. At the same time, when we don't know if we offended somebody, than such a saying, when it comes out from a pure heart and with true intent, is certainly worthy. But there will always be found those who continuously find something wrong in anything, and will find their duty to defame and say the opposite of what they heard.

דיברו הרבה על הצד הנפגע, שכמה מטהר זה לסלוח, כי רק כשסולחים אפשר להמשיך עם החיים ולא נשארים תקועים. לפעמים אפשר למצוא קצת חוכמה בשטויות של העידן החדש. הבעיה נעוצה במה שבני האדם הטפשים עושים עם זה. פגשתי כמה אנשים "מלאי אור ותובנה" וכנראה שהקרמה שלי היא לפגוש דוקא את המזויפים והנלוזים מביניהם.

A lot of talking was about the offended side, that how purifying it is to forgive, because only when you forgive you can go on with your life and to stay stuck. Sometimes there is a bit of wisdom among the New Age's nonsense. The problem is with what the dumb humans do with it. I met people who were "full of light and insight". I guess that from all of the kind, my karma is to meet only the fakes and the crooks.

אני רואה עצמי כאשה תמימה (אך לא טפשה!), המתיחסת אל הזולת שאני פוגשת בצורה יפה ומכבדת. אני נוטה להאמין לדבריו, אף פעם אינני מחפשת לסתור אותם ומאפשרת להלה את המרחב שזה צריך. דא עקא, שמאוד מעיקה, שעד מהרה מתגלה פרצופו האמיתי ואני מתאכזבת מאוד. אני חושבת באמת ובתמים שאדם שרוממות האור והרוח בגרונו, אמור לחיות את חייו על פי ההצהרות שהוא משחרר ולא להוליך אנשים שולל (ובעיקר לא את עצמו). לא אחת נאמר לי שאני ממהרת לשפוט וכי עלי לתת לכאלה לכפר על מעשיהם (דמיינו אותי מרימה גבותי אל על בתמיהה גדולה). אין לי הרבה סבלנות לטפשים, גם אם הם חושבים על עצמם כמי שגילו את האור ואת האמת הבלעדית. אין לי כלל סובלנות למי שמזיקים לזולתם גם אם זה מבלי דעת. בעיקר לא לאלה המתרצים את מעשיהם הנלוזים כ"חולשה" ומבטיחים שיש להם "עוד הרבה מה ללמוד ולשפר" וכי הם "עובדים על זה". שיעבדו כאוות נפשם, אך למה על חשבון הזולת?

I see myself as an innocent woman (but, mind you, not a foolish one!), who respectfully welcomes the people I meet. I tend to believe to what they say, never try to contradict them, and allow them the space they need. The trouble is that very soon their true colours are revealed and I get very disappointed. I truly do think that those who speaks so highly about the light and spirit, is supposed to live according the declarations they release and not to deceive people (and mainly not themselves). I was told more than once, that I judge hastily and that I have to let those to atone for their deeds (imagine me lifting my eyebrows in a huge amazement). I don't have much patience for the stupid, even if they think they found the light and the absolute truth. I don't have any tolerance to those who damage people, not even unknowingly. Especially not to those who excuse their behaviour as it is their "weakness" and promise that they have "a lot more to learn and to improve", and that they "are working on this". May they work as they like, but why on the expanse of other people?

נינה:

ממשלה מחורבנת ופוליטיקאים מגעילים. הכל הולך לאבדון פה. אין חינוך ואין תרבות, הכל כלום. תראו מי יושב בכסאות שם למעלה ותבינו. אולי לחלק מהם יש תארים, אבל הם נותרו בהמות.

תמיד הצבעתי ליכוד, כי ככה הצביעו אצלנו בבית ואנחנו הרי ספרדים. אף פעם לא אהבתי את הנתניהו החלקלק הזה, אבל מאחר והוא היטיב עם המאיון שלנו, לא באתי אליו בטענות והצבעתי לו כל הזמן. התעלמתי מהתנהגותו הגסה והאלימה, איך שהוא והחבורה שלו העלילו עלילות קשות על יריביהם, דברים שלא היו ולא נבראו. לא אשכח לו את שתיקתו מול השלטים על הציורים של רבין במדי נאצי ואיך שהוא וחבורתו הלהיטו עוד יותר את הרוחות בשקר הנתעב הזה שאמו של פרס ערביה. זה לא סוד שידיו מגואלות ישירות בדמו של רבין. אני נגעלת מהאיש הזה! כבוד אין לו אצלי.

יש דברים שלא עושים, פשוט לא עושים! אפילו שאתה בתוך הפוליטיקה המלוכלכת והידיים שלך מסריחות מהטינופת שאתה מתעסק איתה, יש מקומות שאתה צריך להיות בן אדם, לא שמוק. בהלוויה, גם אם זה של יריב פוליטי, עליך להתנהג בכבוד ולכבד את המת ואת משפחתו, וגם את אלה שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. בושה וחרפה איך שהנתניהו הזה התנהג. כמה פעמים אפשר לשמוע אותו מדבר על יוני ז"ל? אין לו בכלל בושה, הוא דוחף את זכרו לכל חור! מי יקום ויזכיר לראש הממשלה שיוני אינו היחיד שנפל על הגנת המולדת ואחים אינם אמורים לטפס בסולם הפוליטיקה על גב אחיהם הנופלים או בני משפחה אחרים?

אני לא אוהבת ערבים ואני חושבת שלעולם לא יהיה איתם שלום. הם רוצחים ולא בני אדם ותמיד יחפשו איך להרוג אותנו. הם לא אוהבים אותנו ואנחנו לא אוהבים אותם. ככה זה. אבל כשישמעאלי בא להלוויית ישראלי, לא צריך להשפיל אותו. ההתנהגות של נתניהו כלפי אבו מאזן היתה מתחת לכל ביקורת, כמו תינוק בתינוקיה. בושה!

אם, בבחירות הבאות, נתניהו יתמודד שוב – אני ליכוד לא מצביעה!

Nina:

Such a lousy government we have and disgusting politicians. Everything is ruined here. No education, no culture, nothing. Look who occupy the sits up there and you will understand. Perhaps some of them have degrees, but they remain beasts.

I always voted Likud, because this is how my family voted since we are Sephardim. I never liked this smooth operator Netanyahu, but since he acted in favour of our top percentile, I never complained and voted for him all the time. I overlooked his rude and violent behaviour, how he and his gang falsely accused their opponents, things that never existed. I will never forget his silence facing the signs with the portrait of Rabin wearing Nazi uniform, and how he and his gang incite the people with this revolting lie that Peres's mother was Arabic. It is not a secret that his hands are directly contaminated with Rabin's blood. I am disgusted with this man! I don't respect him at all.

There are things that one shouldn't do, just not! Even if you are in the dirty politics and your hand stink from the filth you are dealing with, there are places when you have to act as human, not as a shlong. When attending a funeral, even if it's of a political opponent, you have to behave with respect and honour the deceased and the family, as well as those who came to pay them the final respect. Such a shame how Netanyahu behaved. How many times should we hear him talking about his deceased brother? He has no shame how he sticks his memory into every hole! Who will stand up and remind the prime minister that Yoni wasn't the only soldier who was killed while defending our country, and brothers are not supposed to climb up the ladder of politics on the back of their fallen brothers or other relatives for that matter?

I don't like Arabs, and I think that there will never be peace with them. They are murderers, not human beings, and will always keep trying to murder us. They don't like us and we don't like them. This is how it is. But when an Arab comes to the funeral of an Israeli, you shouldn't humiliate him. Netanyahu's behaviour towards Abu Mazen was very bad, beneath criticism, like an infant in a kindergarten. A big shame!

If Netanyahu will compete again in the next election – I'm not going to vote Likud!

ג'ינה:

השנה, שמנו דגש על בקשת סליחה, על היחסים בין אדם לחברו. רבים חושבים שהצום הוא עיקר העיקרים ונוטים לשכוח שמהות יום הכיפורים הוא לכפר על העוונות שעוֹוֶן אדם כלפי חברו. תמיד יש את התחרות הסמויה וגם הגלויה בין האנשים כדי להראות כמה חזקים הם ועומדים בצום בגבורה. הרבא הסבירה עד כמה חשובה החרטה האמיתית, הבקשה מהלב ממי שפגענו בו במהלך השנה לסלוח לנו. כולנו בני אדם ואנו חוטאים, גם אם אין זה בכוונה תחילה. תפקיד יום הכיפורים הוא לכפר על המעשים שעשינו, במידה ואנחנו באמת מתחרטים עליהם ומקוים לא לחזור עליהם.

בקהילה שלנו, אנחנו מקבלים כל אדם באשר הוא וכולנו תקוה שגם אחרים יקבלו אותנו כפי שאנו. בארץ, לא התעסקתי עם זה, משום שגדלתי על מסורת והייתי חילונית, כך שלא התעניינתי בהבדלים בין הזרמים השונים שלא היו מוכרים לי. גדלתי על אשכנזי או ספרדי ודתי או חילוני. כשהכרתי את זוגתי היקרה שתחיה, צללתי לתוך נבכי הדת כדי להיות לה עזר ולא נגד והופתעתי לגלות את החרמות עלינו. כל ישראל אולי חברים, אך תלוי באיזה נוסח אתה מתפלל או איך אתה בוחר לקיים את אמונתך. חברה שגרה בארץ הפנתה אותנו לידיעה המפליאה (או אולי שמא לא כל כך) שבעיריית חדרה מסרבים להקצות לתנועה הרפורמית מבנה לתפילה ביום כיפור. במקום לאפשר לכל אחד לקיים את מנהגיו, ממשיכים להפריד ולמנוע זאת. חבל. יחד עם זאת, אנחנו סולחים להם.

גמר חתימה טובה לכל בית ישראל באשר הוא, לשנה טובה תכתבו ותחתמו.

Gina:

This year we focused on asking for forgiveness, on the relationship between people. Many think that fasting is the main issue, and tend to forget that the essence of Yom Kippur is to remorse and mend the sins people sin against others. There is this constant competition, weather it is hidden or open, between people who have the urge to show how strong they are and can brave the fasting. The Rabba explained how important it is to truly regret our bad deeds, asking from the heart of somebody we offended during the year to forgive us. We are all human beings and we sin, even if intentionally. Yom Kippur is for us to mend our misdeeds if we really regret them with the hope not to do them again.

In our congregation, we welcome any person as they are, and we hope that others will welcome us as we are. In Israel, I didn't deal with this, since I grew up upon tradition and I was not religious; therefore, I didn't pay much attention to the differences between the diverse movements that I wasn't familiar with. I grew up with the terms Ashkenazi or Sephardi, and religious or not. When I met my dear spouse, I sunk into the depth of religion in purpose of being her assistant. I was surprised to find out about the boycott against us. All Israelis may be allies, but it really depends on the version you pray or how you practise your belief.

We are still surprised (or perhaps we shouldn't be) to see how our sisters and brothers in Israel are discriminated. Instead of uniting, the government there chooses to separate and prevent people of practicing their belief as they see fit. A shame. However, we forgive them.

Wishing all the Jews all over the globe Gmar Hatima Tova, may we all be written in the book of life.

מינה:

מלא אנשים עשו לי רע במשך השנים. לא יודעת למה, אבל איתרע גורלי לפגוש את האיחסים והאיחסיות. איני יכולה שלא לתהות מה עשיתי באיזשהו גלגול שכך נגזר עלי. מצד שני, אלו שעשו לי עוול, גמרו לא טוב. הם קיבלו את עונשם ומי שעדיין לא – זה יקרה לו. האמת, לא ממש משמח אותי לשמוע על העונשים הללו. זאת אומרת, זה בסדר מבחינתי שהללו באו על עונשם ואפילו עם ריבית, אך את הנזק שגרמו לי הרי אי אפשר למחות. אם לאפס לו הייתי נשואה קיצצו את הרגליים (ושמעתי ממקורותי שגם אברים אחרים שלו בסכנת הכחדה) בגלל התחלואים השונים בהם לקה אחרי שהצלחתי להשתחרר מהחלאה, זה אמור לשמח אותי? האם זה יכול לפצות על השנים בהן לא ראיתי את נכדי נולדים וגדלים משום שאביהם החרים אותי אחרי שהאפס הרעיל אותו נגדי?

ישנם דברים עליהם אי אפשר לסלוח. גם אם היה מבקש את סליחתי, לא הייתי נענית. אין לי שום כוונה להקל עליו. שיסבול עוד יותר, לא אכפת לי ממנו. אני החלמתי ממה שעשה לי, התגברתי על הקשיים שהלה הערים עלי ואני נמצאת על מסלול טוב מבחינה נפשית. כלכלית, זה כבר סיפור אחר. אני עדיין נאבקת על קיומי, אבל לפחות אני שורדת. כל יום שאני מבלה עם הנכדים (ילדיה של בתי), זה יום מתנה עבורי. שרק יהיו בריאים!

Mina:

Many people cased me a lot of harm during the years. I have no idea why, but I was unlucky to meet the drek de la drek. I can but wonder what have I done in previous lives to deserve this. On the other hand, those who harmed me, ended not well. They got their punishment, and those who haven't got it yet – it will happen to them. To be honest, it doesn't really make me happy to hear about these punishments. I mean, it is OK they got punished and even very hard, but the damage they caused me cannot be expunged, can it? If the zero I was married to got his legs cut off, (and I heard from my sources that other of his organs are in danger of extinction) due to the many illnesses he had after I managed to escape being married to that drek, should it make me happy? Can this compensate me for the years I haven't seen my grandchildren growing up because their father boycotted me after the zero poisoned him against me?

There are things that can't be forgiven. Even if the zero would beg for my forgiveness, I wouldn't accede. I have no intention to make it easy for him. May he suffer more, I don't care. I am healed from what he did to me, I overcame the difficulties he caused me, and I mentally am on good route. Financially, is another story. I am still struggling to make a living, but at least I survive. Each day I spend with my grandchildren (my daughter's kids), is a blessing and a gift for me. May they be healthy!

נאדיה:

אני אוהבת לקרוא. מאז שגיליתי שאפשר לקרוא בצורה נוחה בטאבלט, שמחתי לתרום לרווחת העצים ועברתי לספרים דיגיטליים. בניגוד לחברות אחרות פה, שדבקות לספרים מנייר, אינני מתגעגעת ל"תחושה הנעימה של הספר ביד, של להעביר את הדפים ולשים סימניה כשמפסיקים לקרוא", כפי שהן מנסחות זאת. יש לי תחושה נעימה בהחלט לדעת שאין כורתים שום עץ בגללי.

בשבת האחרונה שמעתי בתוכנית של יצחק לבני את הראיון שלו עם מישהו שכתב ספר מתח על פריז. אני אוהבת את התוכניות שלו וחשבתי שאם הוא מראיין אותו, הספר מן הסתם מעולה. לא שמתי לב שלמעשה, לאורך כל התוכנית מהלל הכותב את ספרו ולבני לא ממש מתלהב. אחרי שקראתי את הספר, הבנתי למה.

הספר יצא בהוצאה ידועה, כך שאפשר היה לצפות שתהיה עריכה לשונית סבירה. זה לא קרה. הנה לדוגמא שלושה משפטים עילגים מהפרקים הראשונים:

"כך תמיד זה היה", במקום הסדר הנכון: "כך היה זה תמיד" או, בעברית פחות מליצית: "כך זה היה תמיד".

"בתל אביב, באותה השעה, סגן אוריאנה טלמור נשענה על הקיר והביטה סביבה בהשתאות". למה לא: "באותה השעה בתל אביב, נשענה סגן אוריאנה טלמור אל הקיר והביטה סביבה בהשתאות". לא נשענים על הקיר, משום שהוא אינו שולחן עליו אפשר להשען, אלא קיר, אי אפשר לעמוד על קיר, נכון? כך גם אי אפשר להשען עליו.

"רוב הנוכחים הרגישו בבית, מייצגים את יחידותיהם בישיבת ההתראה היומית באופן קבוע". בעברית נכונה צ"ל: רוב הנוכחים הרגישו בבית מייצגים את יחידותיהם באופן קבוע בישיבת ההתראה היומית".

וזה ממשיך כך לאורך כל הספר. אני שונאת כשכותבים בעברית עילגת דמויית אנגלית אמריקאית עילגת.

הכותב הבטיח ספר מתח עוצר נשימה. נו… אני מתארת לעצמי שכל אחד ועצירת נשימתו הוא. כדי לסבר את האוזן, מתח עוצר נשימה מבחינתי, זו הסדרה הבריטית המצויינת Line of Duty וסדרות דומות לה העשויות היטב.

לפחות לא שילמתי על זה. בן מסור של אחת הדיירות, השאיל לנו לחג את הטאבלט שלו ומצאתי שם את הספר הזה. העיקר הבריאות! איני נוטרת טינה לאף אחד, בטח לא על ההטעיה הזו.

Nadia:

I like reading. Since I discovered that I can read on the tablet comfortably, I was glad to contribute to the trees' welfare and moved to digital books. Opposed to the others here, in the nursing home, those who stick to the paper books, I don't miss the "pleasant feeling of the book in the hand, of turning the pages and put a bookmark when stop reading", as they put it. I certainly have a nice feeling to know that no tree is chopped because of me.

I read a book, but I didn't enjoy it.

♀♀

בְּמִלָה:

לא תמיד צריך לסלוח. מה שחשוב, זה להיות מסוגלים להמשיך הלאה ולא להתעכב בגלל שטויות של אחרים.

In a word:

One shouldn't be obligated to always forgive. The most important thing is to be able to move on and not to be held back by the nonsense of others.

שבת שובה ה'תשע"ז Shabbat Shuvah 5777

933

עברו 13 שנה. מי זוכרת?

13 years have passed. Who remembers?

ב' דראש השנה התשע"ז Rosh Hashanah 5777

מי יתן ולא נחסר דבר ונתברך בשפע של טוב יותר ממספר גרגרי הרימון May we not want, and may we be blessed with good abundance more then the number of the pomegranate's cresses

מי יתן ולא נחסר דבר ונתברך בשפע של טוב יותר ממספר גרגרי הרימון   May we not want, and may we be blessed with good abundance more then the number of the pomegranate's berries

הכל עוסקין בסיכום השנה שחלפה ובחלומותיהן ובשאיפותיהן לשנה הבאה עלינו לטובה.

All are busy with summing the passing year and with their dreams and ambitions for the coming year, may it be good to us.

נינה

שנה נוספת עברה לה בדי עמל. הדברים חזרו למסלולם והעובדים הפסיקו עם השטויות שהיו להם בראש מלפני חמש שנים. הכל חזרו לתלם שלהם. למען האמת, הם מעולם לא היו ממש מחוצה לו, סתם איזה קומץ תמהוני עשה שרירים ונעלם חיש מהר. חלק הגיע לכנסת, שם הוא יושב בשקט יחסי, ורק לפעמים עושה גלים כדי שלא יגידו שברגע שהגיע לשררה, הוא התקרנף. אולי זה בכלל בעידודו של נתניהו, מי יודע את האמת? מה הוא הבטיח להם כדי שיתנהגו כפי שהם נוהגים, כמו עדר של כבשים שקטות?

לרגע קצרצר, היה אז חשש שהעם יתמרד ויוריד את הממשלה ואפילו יחליף את חבריה באחרים, אך המציאות היא שאף ישראלי אינו מוכן ללכת עד הסוף. הם גיבורים במלחמות נגד הערבים, אך לא ממש אמיצים או מתאמצים יותר מדי כשמדובר בחיי היומיום שלהם. לי זה הרי לא משנה, כי כסף יש לי יותר מכפי שאני יכולה לספור. אני גם לא מסוגלת לבטא את המספרים שרואי החשבון מראים לי. בדולרים.

אז הורידו איזה טייקון או שניים כדי להראות יעני שעושים משהו למען העם, אך עדיין נשארנו אותן קומץ משפחות במעגל הסגור שלנו ולא ניתן לאף אחד להזיק לנו, בטח לא הממשלה. הצחיק אותנו ש"חגגו" חמש שנים למחאה החברתית, מאוד גיחכנו, איזו מחאה (כולה כמה הפגנות פה ושם) ואיזו חברתית בחברה שסועה כל כך, מפולגת לכל כך הרבה שבטים. לפני חמש שנים היו אוהלים והרבה מאוד דיבורים, אך מעשים ושינויים גדולים הם לא הניבו. למזלנו.

מאחלת לעצמי ולמשפחתי שהשנה הבאה עלינו לטובה תמשיך את מה שהיה לנו בשנה שעברה ושנכפיל את מה שיש לנו. אמן, ורק שנהיה בריאים!

Nina

Another year passed with quite hard work. Things are back on track as our workers stopped the nonsense they had in their heads five years ago. Everyone got back to work as they were. Nobody got any raise, nobody achieved anything. A handful of weirdos tried to show some muscles, but disappeared very quickly. Some got into the Knesset, where they behave like lambs. Occasionally, very rarely, they make some waves or slightly rock the boat to show the people that they hadn't become defiled after they came to power. Perhaps all of this is encouraged by Netanyahu, who knows the truth? What did he promise them that cause them to be so quiet like sheep, and show no opposition what so ever?

For a brief moment, there was then a concern that the people might rebel and will knock that government down, and even might replace its members with others, but the reality is that no Israeli is prepared to make any effort for any principle. They are heroes when they are fighting the Arabs, but not really brave when they should fight for the quality of their everyday life. I don't care, as I have more money than I can count. I can't even pronounce the numbers my accountants show me. In dollars.

So they knocked down one tycoon, maybe two, in order to show that they are doing something for the people, but we still remained the same few families in our closed circle, and we are not going to let anybody to harm us, let alone the government. We had a big laugh when they "celebrated" five years to the social protest, it was hilarious: what protest (it summed up with a few rallies here and there), and what social, as our society is so divided, not to say torn into many little tribes. There were tents and a lot of talks five years ago, but no actions or any big changes. Lucky for us.

I wish for me and my family that the nest year will be good as it was last year and that we shall double what we have. Amen, and may we be healthy!

 

ברכת שנה טובה Shanah Tova Blessing

ג'ינה

הקהילה שלנו משגשגת וגם אנחנו. אנחנו אוהבות את מה שאנו עושות והחיים שלנו היו יכולים להיות מושלמים, לולא הטרגדיות האופפות את העולם והמשפיעות גם עלינו ובגדול. אין לי מושג איך זה קרה, אם כי היה צפוי, אך לאזור שלנו פלשו גורמים עוינים, ואלה מאיימים הן על קיומנו כיהודים והן על האוכלוסיה הכללית.

כישראלית המורגלת בטרור במדינה שלי, איני יכולה לשבת בשקט ולהבליג על מה שעושים לנו, אך גם איני יכולה לעשות הרבה בנכר. מעולם לא היו לנו שומרים חמושים בשכונה או בבית הכנסת, אך השנה לא היתה לנו ברירה אלא להגן על עצמנו. שלא כמו בארץ, אי אפשר להוציא רשיון נשק על סמך מגורים באזור מועד לפורענות. כאן, עלינו לשים מבטחנו במשטרה שגם אינה חמושה. מה יכול שוטר מצוי לעשות כשמישהו חמוש בסכין או בכלי נשק חם מסתער עליו, להגן על עצמו בידיים חשופות? בדיחה השיטור שלהם.

למזלנו, יש לנו חבר'ה ישראליים, יוצאי יחידות מובחרות שהגרו לכאן וגרים בינינו, כך שהם מקיימים סיורים כל הזמן כדי לקדם כל פורענות שלא תבוא. להגיד שאני חשה מוגנת? ודאי שלא. זו אינה ארצי ואיני יכולה לחוש פה בטוחה.

היתה לי שיחה עם זוגתי, שהתפלאה איך אני מרגישה טוב יותר בארץ, עם גלי הטרור התמידי, הבאים כל הזמן לכלות את תושביה, בעוד שפה יש מדי פעם התקפה אקראית על יהודי בודד. איך להסביר למי שנולדה וגדלה בנכר, שלמרות שאין כלל בטחון בישראל, עדיין זה הבית שלי וזה שונה? כשאנחנו מגיעות לביקור בארץ, היא אינה רגועה ושמחה לעזוב מה שיותר מהר ונושמת לרווחה כשאנו חוזרות. בשבילה זה לחזור הביתה, בשבילי זה לחזור לבית זמני. אני מחכה ומצפה שנמצא לנו מקום שיהיה מתאים לשתינו, בו כל אחת מאיתנו תחוש שזה גם ביתה. אני בספק אם זה יקרה, כי כרגע, חוץ מאשר בניו זילנד, נראה שכל פינה בכדור הארץ בוערת.

מי יתן והשנה הבאה עלינו לטובה תביא לנו שלום ושלוה, לכל בני האדם באשר הם, אמן!

Gina

Our congregation thrives, and so are we. We love what we do and our life could be perfect if the world wouldn't have these tragedies which affect us too big time. I have no idea how it happened, however expected, but hostile elements invaded into our area, and they are a threat on both our existence as Jews and on the general population.

As an Israeli who is accustomed to terror in my own country, I can't sit tight and hold back on what they are doing to us. On the other hand, I can't do much in the diaspora. We never had armed guards in our neighbourhood or at the synagogue, but this year we had no choice but to defend ourselves. Unlike in Israel, one can't issue an arm licence on the basis of living in a hazardous area. Here, we have to rely on the police, even if it isn't armed. What can a simple policeman do when being attacked by somebody armed with a knife or a machete, or even worse – with a gun? Should the policeman defend himself with bare hands? Their policing is merely a joke.

Luckily, we have here these Israeli guys living among us, who served in the IDF in special units, and immigrated here. They keep patrols all the time to defend us. Can I say that I feel safe? Of course not. This isn't my country and I can't feel safe here.

I had a discussion with my spouse, who wondered how I could feel better in Israel, with its constant terror waves that keep coming all the time to destroy its people, while here there is a random attack on a single Jew occasionally. How can I explain to somebody who was born and raised in the diaspora that it's different, and even if Israel is not a safe place at all, it is still my home? When we visit Israel, she isn't relaxed, and is happy to go back as soon as possible, let alone feels relieved when we get back. For her, it means to go back home; for me, it is going back to a temporary home. I am waiting, anticipating, for us to find a place which will suit us both, where each of us will feel it's her home too. I doubt if it would happen, as currently, except of New Zeeland, it seems that every corner on earth is burning.

I wish that the coming good year will bring us peace and serenity, to all humanity wherever they are, Amen!

שיר לראש השנה A song for Rosh Hashanah (The Minions)

מינה

היתה שנה מוזרה. עוד לא פגשתי לסבית שהחיים שלה על מי מנוחות ואני אינני יוצאת מן הכלל המעצבן הזה. תמיד יש איזה דרעק נגדנו, תמיד יש איזה חבר כנסת דתי מפגר, אידיוט וטמבל, שחושב שעליו לעשות גלים ולשחרר איזו הצהרה מטומטמת נגד הקהילה. מתי כבר יפרידו בין הדת הארורה הזו, שורש כל רע ואם כל חטאת, ובין המדינה? היהיה זה עוד בימי, אמן כן יהי רצון?

היו גם כמה דברים טובים. קודם כל (והכי חשוב מבחינתי), נולדה לי עוד נכדה בשעה טובה ומוצלחת (מבתי הבכורה), ובשנה הקרובה, בעוד מספר חודשים, אנו צפויות לקבל פניה של עוד אחת (מבני האמצעי). לפחות לא נצטרך להתענות עם המנהג הברברי של חיתוך. מעולם לא הבנתי מדוע, כשנולד בן בצלמו ובדמותו של מי שברא אותו, יש להשחית את בשרו. באותה מידה אפשר היה לקבוע שעורלה זו בדל האוזן ולצוות לקצצה בטקס מטומטם לחלוטין. מזלנו, שבנות לא נחשבו באותה תקופה ולכן לא התפנו להתעסק איתן, חוץ מאשר לכלוא אותן בבית כדי לעשות את העבודות השחורות שכמובן אינן יאות לגברים. דאגו להתענות להן בדרכים אחרות.

השנה היתה לנו גאוה לאומית – שתי מדליות ארד בג'ודו: קודם, ירדן ג'רבי ושלושה ימים אחריה, אורי ששון, מה שלא מנע מכמה קריינים שוביניסטים מטומטמים לציין קודם את שמו של האחרון ולהזכיר את ג'רבי שניה. אם איזה טמבל חושב שזה אינו חשוב וכי אני מתעסקת בקטנות, אז נראה שיהיה לי קשה מאוד להסביר להלה את חשיבות הנושא של הדרת נשים ואולי אפילו לא אצליח.

הגאוה הכי גדולה, מבחינתי, היתה זכייתן של שתי הספורטאיות שלנו במדליות ארד במשחקים הפאראלימפיים בריו השנה: החותרת מורן סמואל, והשחיינית ענבל פיזרו. אפילו עכשו עוברת בי צמרמורת לזכר המעמד המרגש לראות את שתיהן על דוכן המנצחות. אני מלאת כבוד רב כלפיהן על השגיהן הכבירים. בשבילי הן מופת לרוח האשה במלוא תפארתה.

השנה גם עברתי דירה. אני כבר לא סופרת כמה דירות שכורות עברתי בחיי. בכל פעם זה הופך להיות קשה יותר. בכל פעם למיין את מה שאגרתי ולזרוק ושוב למיין. עייפתי. אין לי כוח. הלואי והייתי זוכה בלוטו. הייתי יכולה להסתדר יפה וגם לעזור לילדים, שממש לא קל להם. הם יצאו הדור הכי דפוק, המסכנים. הם לעולם לא יגיעו לדירה משלהם אם הוריהם לא הורישו להם. לי אין מה להוריש לצאצאי, לצערי. בלוטו אשים מבטחי ולאלוקימת הלוטו אתפלל עד שזה יתרצה ויטה את המזל לטובתי בשפע של ממון, אמן כן יהי רצון!

Mina

I was a strange year. I haven't yet met a lesbian whose life is calm, and I mine is the same, not extraordinary. There is always some drek against us; always a moron, idiot, stupid member of the Knesset who thinks he has to make waves and release a stupid irresponsible observation against our community. When will they separate between this cursed religion, the root of all evil, and the state? Will it be in my days, hopefully?

There were some good things too. First of all (and most important to me), my eldest daughter gave birth to another granddaughter, and in the coming year, in a few months, we are expecting another one (from my middle son). At least we won't have to be tortured with this barbaric custom of the cutting. I always failed to understand why, when a son is born in the image of The Creator, his flesh has to be corrupted. In the same matter, they could determine that the ear cartilage is a foreskin; therefore, it should be chopped off during a totally stupid ceremony. Luckily, at that period, girls were not considered important enough to pay attention to, except of locking them up in the house and order them to do the hard work which of course were (and still aren't) suitable for men to do them. They did their best to torture women in other ways.

This year we had a national pride – two bronze medals in judo: first, Jarden Gerbi, and three days later, Ori Sasson. The fact that Gerbi was first to win her medal, didn't prevent some stupid chauvinistic presenters to mention Ori's name first (since he's a male), and hers second. If some moron thinks that it's not important and I am stuck in unimportant little semantic (we remember that G-d is in the details, right?), than it seems that it will be very hard for me to explain to that moron the importance of the subject of excluding women, and I even might not succeed.

As far as I'm concerned, the most pride was when our two athletes won the bronze medals in the Paralympic Games in Rio de Janeiro this year: the rower Moran Samuel (Women's single sculls), and the swimmer Inbal Peazro (200m individual medley SM5). Remembering the emotional event, when they stood on the winner's dais, brings shivering all over my spine. I feel a huge respect for them both for their great achievements. For me, they are an important role model and an example of women's spirit in all its glory.

This year I moved again. I don't count anymore the rented apartments I've changed in my life. Each time it's getting harder. Each time to sort out the stuff I've collected and throw it away, and having to sort out again the new stuff. I'm tired. I have no more powers left. I wish to win the lottery. I could use the money sort myself out and also to help my children. They are having a really hard time. It turn out that the poor things are the most screwed generation. They will never have an apartment if not inherited from their parents. Unfortunately, I have nothing to give them, not now and not after I'm gone. In the lottery I'll trust and to the G-ddess of the lottery I'll pray until He will accede and will bent luck in my favour with abundance of money, Awomen may it be so!

 

נאדיה

שנה נוספת חלפה-עברה לה. נדמה שאך אתמול ישבנו לסעודת החג של השנה הקודמת והופ – שנה חדשה מתחילה שוב.

היתה שנה, איך לומר, מורכבת. זה הביטוי של הדור הצעיר להביע שאין לבניו דעה מגובשת בנושא מסוים, אז הם פוטרים עצמם בלומר "מורכבת". היה נורא! תמיד היה קיטוב אצלנו, החל מספרדים ואשכנזים. הרי ידוע שלכל יהודי עשר דעות לפחות, וזה ביום חלש שלו. שלנו, למעשה. ישנם נושאים רבים אצלנו השנויים במחלוקת. הרי על הבסיס הזה נכתב התלמוד, להראות שלתורה שבעים פנים ולא אמת אחת היא זו שלטת (והלואי והחרדים היו מפנימים זאת!). כאשר לפלוני דעה מסוימת, תמיד ימצא האחר עם דעה שונה או עם ואריאציה אחרת (שמעתי שאומרים בעברית הֶגְוֵן אחר, שיהיה) ועד להשקפה מנוגדת לחלוטין, העיקר לא להסכים עם זולתך והעיקר שנריב.

חבל. ככה אין בונים אחדות! אין רצון לבנות אחדות מצד העומד בראשנו, אותו אני מקללת בכל יום קללות נמרצות ושולחת אותו להתנסות אישית בכל הבעיות שיש לעמך ישראל, שאינם יכולים לגמור את החודש. הלואי וכבר יורידו אותו מהכסא ושירד מנכסיו ויזדקק למתת בשר ודם, אמן! זה אמנם לא יחזיר לנו את מה שהנבזה הזה לקח מאיתנו, זה לא יתקן את העוולות שהרשע המרושע הזה המטיר על העם, אך לפחות שיקבל את המגיע לו. גאולה לא תבוא לנו מזה וגם הנקמה אינה תחליף למה שהזד הזדוני הזה עשה לעם, אך לפחות יקבל זה את עונשו. אם לא מיד אדם, אז מידי שמיים.

כמדי שנה, הגיעו לבקר לקראת השנה החדשה, בני נוער מתנדבים מעמותת "אמץ קשיש ולא חשיש" (או משהו בדומה, השמיעה שלי אינה במיטבה בגילי…). פגשנו אותם באולם הכינוסים לבילוי משותף. אלי הוצמדו שתי בנות בגיל 16 ו-17, שהתיחסו יפה מאוד וסיפרו על עצמן ועל עולמן. איך לומר בעדינות, לוא היו לי נכדות כאלה, הייתי מחרימה אותן; אך משום שהן היו זרות ואין סכנה שהן תבואנה לבקרני שוב, המשכתי לשבת איתן עד שהארוע הסתיים והן הלכו בעזרת השם יתברך.

נורא מה שקורה עם החינוך והתרבות בארץ, והעתיד נראה שחור משחור כעת, כשבהמה ממונה על התרבות בממשלת העיוועים הנוכחית וסתמניק תאב שררה מונה על החינוך הקלוקל. אין מה לדבר, מצבנו הולך ומתדרדר. נוראה השטחיות של הנוער. נורא העוול הגדול שעושים להם ומגדלים דורות של בורים, עמי ארצות וסתמיים. נו, למה אפשר לצפות כששיר השנה הוא סלסולים?

השתיים שביקרוני חרדיות להחריד. כל מלה שניה זו בעזרת השם והשם יתברך ואמן כן יהי רצון וכיו"ב, עד שבא לך לצרוח באוזניהן במלוא גרונך ובשיא קולך: "די עם השטויות הללו, דייייייי!" השכלה רחבה אין, גם לא דעה עצמאית. הכל זה מה שאמר הרבי הזה וההוא והרבנית ציוותה וכו'. אני באה מבית שומר מסורת, כל חיי שמרתי על הדברים הבסיסיים והעקרוניים ביהדות (שמירת שבת כהגדרתה אצל האורתודוקסים וימי צום אינם כלולים בהללו) ואחרי שהגעתי לבגרות, ידעתי לגבש לעצמי את השקפת עולמי המתאימה לי. מה שמאן דהוא טוען לו, אין זה בהכרח מתאים לזולתו, כך שאני מצפה (עדיין!!!) מכל אדם באשר הוא לגבש את עצמיותו ולחיות בהתאם למה שהולם אותו. חבל שישנן עדיין חברות הכופות על חבריהן דברים שאין להם דבר וחצי דבר עם המציאות של ימינו. צריך להתקדם ולהבין שישנם דברים שבימי קדם התאימו למציאות של אז ואילו בימינו אלה לכל אחד הזכות לחיות את חייו כראות עיניו כל עוד אינו מתענה לזולתו. ואהבת לרעך כמוך, אבל באמת. ואם אינך אוהב, זה גם בסדר, אך אסור לך בתכלית האיסור לכפות את דעותיך ואמונתך על אף אחד. ובבנין ירושלים ננוחם, לא זה של הולילנד, כמובן.

Nadia

Another year past so quickly. It seems that only yesterday we had our Rosh Hashanah feast, and here another year starts.

Last year was, how shall I put it, complicated. This is the current expression of the young generation when its members don’t have a clear opinion regarding a specific issue, they say it's "complicated". It was awful! There always was this contradiction between us, starting with the issue of Sephardi and Ashkenazi. It's a known fact that each Jew has at least ten opinions, and this is on his week day. Our, actually. There are many issues we are in dispute with one another. This is the basis which the Talmud is written upon, to show that the Torah has seventy faces, and not one truth rules (I wish the Haredim, the Orthodox Jews, would accept that!). When somebody has a certain opinion, there will be always another with a different one or with another variation and up to a totally opposed point of view. People's opinions are not important as disagreeing with everybody and fight against the whole world.

It's a shame. This is not how you establish unity. The drek head of our government has no wish to unite us, and he rules based on dividing us. I curse him roundly each day by sending him to personally experience all the troubles the people, who can't cope with the cost of living, have. I wish the people will knock him down from the chair, and may he be in need, Amen! Indeed, it won't bring back what this despicable drek took from us, it won't fix the injustice and wrongs this wishes evil poured upon the people, but at least he will be punished. If not by the people, then by heaven.

Like every year, we had teenagers visiting us, volunteers from an association called "Embrace an Aged Head but not a Pothead" (or something alike, I'm afraid that my hearing is not at its best due to my age…). We met them conference hall, where we spend time together. I was assigned with two girls at the age of 16 and 17, who treated me nicely and told me about themselves and their world. I would I put it in gentle words, had they been my granddaughters, I'd wipe them out of my will; but since they were strangers and there is no danger they would come to see me again, I kept sitting with them until the event ended and the went away. G-d can be mercy when He feels compassionate.

It is awful what happens with the culture and education these days, and the future looks darker than ever now, with that moron who was nominated as the minister(ess) of culture in this crazy government, and a greedy for power zero was selected to lead the education to a poorer place. No doubt, the situation is getting worse. The shallowness of the youth is awful. It is terrible the injustice toward them, how this government raises generations of uneducated ignorants and numskulls. Well, what can you expect when the chosen song of the year is "Silsulim"?

The two who hang with me were ultra-orthodox. Every second word is with g-d's help and G-d bless and Amen may it be so etc., until one feels the urge to scream with all their might and at the top of their lungs: "enough with these nonsense, ENOUGH!!! No broad education, not any independence mind. Everything is about what the rabbi said and what the other rabbi spoke, and the rebetzn ordered this and directed that… I come from a traditional keeping family, all my life I kept the Jewish basic and principal values, the main issues that need to be passed from generation to the next. When I grew up, I knew how to form my own opinion which suits me. I (still) expect of each human being to create their own identity and live their life according what suits them. It is a shame that there are still societies which enforce upon their members things that have nothing with the reality of our days. It is needed to advance and understand that there are things which were suitable to the reality of ancient days (when the religion's rules were formed), but in current days, each human being has the right to live their lives as they see fit, as long as they don’t bother the other. Love thy neighbour as thyself, but really do. If you fail to love them, then it's ok too, but you are strictly prohibited to impose your opinions and believes on other than yourself. May we find consolation in the rebuilding Jerusalem!

במשפט אחד:

הלואי ותבוא עלינו שנה טובה ומתוקה, בריאות, אושר ועושר (שני החביבים הללו תמיד הולכים אצלי ביחד, כצמד) וכמובן שלום עולמי, בע"ה ית' אמן כן יהי רצון מלפניה!

In a sentence:

I wish for the coming new year to be a very good one (and many happy returns!); may it be a sweet year, and shower us with health, wealth, happiness, and peace all over the globe, of course. May the mighty G-ddess desire to do so, Amen & Awomen!

%d7%93%d7%92-%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%9d-%d7%98%d7%90%d7%95%d7%9fe