להיות עצמך

יש בי אהבה והיא תנצח!

רשומה בה נתקלתי בפייסבוק, הציפה אותי ברגש עז וחשתי צורך לשתף, ברשות הכותבת, כמובן. להלן מה שכתבה Rivka Rosner מנהמת לבה:

זה פוסט שאני דוחה כבר די הרבה זמן, כי אני אוהבת שהחיים האישיים שלי נשארים אישיים. אני יודעת, זה הפוך מכל הקונספט של הפייסבוק, ובגלל זה אחת לשבוע בערך אני מודיעה שאני סוגרת, ואז בכל זאת נשארת (ואחסוך מכם את ים התירוצים שבראשם – "אחרת איך אבזבז את הזמן במקום לכתוב דוקטורט"). אני משתמשת בו בעיקר לצרכים פוליטיים או תעסוקתיים (או – ראו לעיל), אבל את הפוסט הזה אכתוב בכל זאת, משתי סיבות: הראשונה, התבקשתי על ידי מישהי יקרה ללבי במיוחד. והשנייה, בימים האלה ברור במיוחד שהאישי, לפחות האישי הזה, הוא גם לגמרי פוליטי.

ממליצה לכן לקרוא עוד.

♀♀

עשרה קבין של כאב ירדו לעולם וחבל שחלקה של הקהילה שלנו לא נגרע מזה, כי בהחלט מיותר. ישנם דברים שאפשר לותר עליהם, להתנהל אחרת ולהמנע מביזוי ודיכוי הזולת. המצוה "ואהבת לרעך כמוך" (לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה') צריכה להיות נר לרגלי כולנו ולא רק קלישאה בה מנופפים לשוא כדי לצאת ידי חובה ולהראות כאילו יש בנו פתיחות וחמלה. זה צריך לבוא מהלב, ממקום אמיתי של אמונה שלמה שזה נכון לך. במשנה, במסכת סנהדרין ד, ה נאמר: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת [מישראל], מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". ואידך זיל וגמור, מבחינתי.

♀♀

אנחנו נולדות לתוך מציאות מסוימת. לתוך משפחה, קהילה, מקום מגורים, מדינה. כל אחת מאיתנו היא ראשית לכל בתבנית המקום בו גדלה. אם לא יצאת משם כל ימי חייך, הרי שתלכי לעולמך כשעולמך צר כזה של נמלה. אם התמזל מזלך ונחשפת לעולם, יש לשער שלמדת דברים נוספים על מה שסביבה סגורה וחונקת עלולה היתה לכלוא אותך בה. אם לא נחשפת לשונה ממך, איך תדעי מה טיבו?

אביב גדג' – כאבי גדילה

הבעיה עם קהילות סגורות, שכדי לשמור על חבריהן לבל יחמקו מהן וכדי לשמר את שליטת העומדים בראשן, עליהן לשמר את הבערות של חברי הקהילה. כשמאן דהוא מהקהילה דנן סוטה מהדרך אותה היתוו לו מנהיגיה החשוכים, אוי לו ואבוי גם לכל משפחתו ומיד מזדרזין הכל לכפות על הלה הר כגיגית. חס ושלום אם יהיה בקרבם "תפוח רקוב", שלדעתם עלול לקלקל את קדושתם.

אין לי בעיה כלשהי עם מנהגי כל קהילה שהיא, מלבד עם אלו הקוראין לבער את מה שאינו מוצא חן בעיניהם. אין לי בעיה עם חינוך לדת כלשהי, מלבד לכזה השואף לכפות על הזולת מנהגים זרים לו. חז"ל אמרו: "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא". הייתי מוסיפה, שגם הלבנת פני חברו ביחידות כמוה כשפיכות דמים, משום שאין להלבין פני אף אחד. היכול מאן דהוא לחשב ולכמת את קבין הלבנת הפנים אותם ספגו חברי וחברות הקהילה שלנו?

היהודים – קח אותי

לאשה (וגם לאדם, אם כבר) מן הישוב קשה לתפוש איך מסוגל מישהו לחשוב לכפות על אחר את אורח חייו ומנהגיו. זה ענין של חינוך, של איך העומדים בראש קהילתם רואים את תפקידם. החשש המטופש של אלה החושבים כי לראות את הזולת חי בצורה שונה מזה של עצמם עלול להשפיע על מישהו, הוא בעוכרי כולנו. פעם זרקו אבנים בשבת (!!!) בכביש בו עוברות מכוניות, למרות האיסור המפורש של "לא תרצח" ו"לא תעשה כל מלאכה" ועוד כמה וכמה איסורים האמורים למנוע מיהודי מאמין לפגוע באחיו בני האדם, שלא לדבר על בני ישראל… היום נטפלים הם לחברי הקהילה ומחר יטפלו ביתר שאת למנהגי כולנו בד' אמותינו, בבחינת האח הגדול בולש אחרינו בצנעת מגורינו.

היהודים – לא קל

אין לי בעיה עם השקפת עולמו ואורח חייו של מאן דהוא, חשוכה ככל שתהיה זו בעיני, בתנאי שזה לא יהין לכפותה עלי ועל מי שאינם מעוניינין לאמצה. אני יכולה רק לרחם על אלה הנולדים לתוך קהילה חשוכה ונוקשה, שאינה מתירה ליחיד/ה להיות היא עצמה ומתיחסת אליה כאל סוטה ולביטוי אישיותה כאל מחלה לא עלינו. לבי-לבי יוצא אל אלה שחיי היומיום שלהם גהנום הוא, שמוכרחין הם להסתיר את מהותם, לחיות בפחד מתמיד פן יתגלו ולפעמים לשאול את נפשם למות. כולה מדובר כאן באהבה, ברגש הכי עדין שיש בתוכנו כלפי זולתנו וגם כלפינו אנו. נבצר מבינתי המאותגרת להבין הכיצד מעז מאן דהוא, גם אם הלה רב נשוא פנים, לשלול את זה, להלך אימים ולהטיל עונשים על מי שכל מה שהוא צריך זה לאהוב ולהיות נאהב.

היהודים – הזמן שלך

התשובה היחידה שלנו, כקהילה להט"בית, היא להגביר את נראותנו, להראות את נוכחותנו, לא לתת לאף אחד להכתיב לנו מה ואיך צריכים אנחנו להיות. לעודד עוד ועוד חברות (נו, גם חברים) להכנס לחיים הפוליטיים כדי להשפיע ולהוכיח לכל שאנחנו קיימים ואי אפשר להעלים אותנו. מסתבר, שפוליטיקה, ולא חשוב עד כמה מתעבים אנו אותה ואת הפועלים בה כרגע, היא זו שמשפיעה על חיינו האישיים. כשיכנסו אנשים ישרים והגונים באמת ולא המעמידים פנים שהם כאלה, יש לשער שחיינו פה יהיו חופשיים וטובים מאלה שאנו חווים בימים אלה תחת ההנהגה המושחתת הנוכחית.

וכל המקיימת נפש אחת – תבורך ותזכה למצוות!

היהודים מארחים את מרסדס בנד – "אצלך בעולם"

בתמצית:

כמה כאב היה נחסך לוא היו מחנכין באמת לאהבת הזולת, גם אם זה שונה ממך ואורח חייו אינו תואם עם זה שלך.

יש בי אהבה והיא תנצח!!!

עמיר בניון – יש בי אהבה

 

גאוה 2016 בירושלים Pride 2016 in Jerusalem

דגל גאוה ישראלי

והעיקר לא לפחד כלל!

המצעד עבר בשלום, למרות המכשולים. בניגוד להרמת הידיים בבאר שבע, בניגוד לפחדנותם הבזויה של פרנסי בירת הנגב ובראשם ראש העיריה שלה, נרתמו בעיר הקודש כוחות רבים במטרה להעביר בשלום את מצעד הגאוה ולשים לאל את מאמציהם של חורשי הרעה לשים לנו רגליים. זה מוכיח שאם יש רצון – אפשר למנוע אסון.

And the main thing is not to fear at all!

The pride parade went peacefully, despite the hitches. Unlike the surrender in Beer Sheva, unlike the despised cowardice of the community leaders of the Negev's capital, with their mayor at their head, in the holy city many forces were recruited in purpose of making the pride parade passing peacefully, and cancel out the efforts of the evil schemers to trip us up. It shows that if there is a will – there is a way.

יש הזדמנות בחיי מנהיגים, בה יכולים הם לקנות את עולמם ולהפוך את הבוז והתעוב שחש העם כלפיהם. לא שתהיה אהבה, אבל לפחות יתכן ויסתכלו עליהם אחרת. ועוד לא דיברתי על האפשרות להפוך כמה קערות על פיהן ולהתחיל להנהיג ביושר ובתבונה במקום לנגן כל הזמן על הפחד מהאחר ולהפריד בין חלקי העם.

In the lives of leaders an opportunity comes, where they can achieve respect and turn over the disgust and contempt the people feels towards them. Love won't be there (not even in the air…), but perhaps at least people will look at them differently. And I didn't yet talk about the opportunity to turn some tables and start leading with honestly and wisdom, instead of playing all the time the tune of fear from the other and separate between the parts of the population.

ציפיתי, בהחלט ציפיתי שראש הממשלה יראה מנהיגות ויצעד בראש המצעד. בניגוד להדחפותו המיותרת לצעוד אחרי פרעות הטרור בפאריז, יכול היה לשנות פה דברים ופעם אחת ולתמיד להנהיג את כל חלקי העם בצורה דמוקרטית וחופשית מכפיה כלשהי. זה לא קרה. כמו שלא קרה שראש העיריה הפחדן, שנמנע מלעשות את המעשה המתבקש ולהראות שהוא תומך בכולם, לא רק בכופים עלינו הרים כגיגיות, יצעד בראש ויוביל את הנאורות והקבלה.

ציפיתי, אז מה? האם יש לנו מנהיגות הגונה וחכמה?

I expected; indeed, I expected of the prime minister to show leadership by marching at the head of the parade. Unlike his pointless pushy way to march after the terror attacks in Paris, he could change things here and once and for all he could lead all parts of the population in a democratic way, free of any coercion. It didn't happen. Like with the coward mayor, who avoided doing the required deed and show that he supports everybody, not only those who force us to obey without any option, should march at the head of the parade and lead the enlightenment and accepting, didn't happen.

I expected, so what? Do we have a decent and wise leadership?

הגרסא המקוצרת:

המצעד עבר בשלום, ברוכה השמה, אלוקימתינו האדירות, למרות הכלבים החשוכים שסבוּנו, נובחים עלינו את שנאתם.

The short version:

The parade passed peacefully, blessed our almighty G-ddess, despite of the ignorant dreks surrounding us and barking their hatred at us.