הוזה מִלִים Hallucinating words
נקישות עֲקֵבַי הולמות במוחי. תוק-תוק-תוק-תוק. המדרכה מתקרבת אלי ולפני שאני מספיקה לחשוב, ראשי נחבט בה. בום!!! תמונת דמותה המתרחקת של סוזי קופאת במבטי הַכָּלֶה.
עיני נפקחות. סחרחורת. מדרכה. עקב נעל שבור וקרסול שצועק מכאב. מגעה הרך של סוזי מסייע לי להתישב. בקושי. "הֵי, שכנה", היא אומרת לי, "לאן מיהרת, מי זו רצה עם נעלי עקב?"
ואני, פי מלא מים. איך אוכל לומר לה, שמאז עברה לגור בשכנותי שמתי עליה עין ורציתי להכיר אותה? איך את אומרת לאשה זרה, שרצת אחריה כדי להציג את עצמך בפניה? אולי זה הזמן לשקוע לתוך ערפל מבורך…
*******
שבוע לאחר מכן, אני פוקחת אט-אט את עיני לתוך עיניה הכחולות, הנבוכות. "ברוך השם יום-יום", היא ממלמלת, מנתקת את מבטה ממני לכיוון התקרה.
"הו, סוזי", נעות שפתי בלאט. ההיית או חלמתיך?
היא מניחה את ספר התפילות על הכסא ונוטלת את ידי בידה. רכּוּת מגעה…
ידך החמימה, אני ממלמלת,
ידך החמימה
חופנת את פני
מגעך כה רך,
המותר לומר – אוהב?
סוזי שולחת אלי ים של אהבה. רכּוּת מבטה. מבעד לַכְּבֵדוּת הפּוֹשָה באברי אני חשה מאושרת.
*******
The knocks of my heels hit in my brain. Tuk-tuk-tuk-tuk. The sidewalk approaches me, and before I can think, my head hits it. Boom!!! The image of Susie moving away freezes in my fading eyes.
I open my eyes. Dizziness. Sidewalk. A broken heel shoe and an ankle screaming in pain. Susie's soft touch helps me sit up. Barely. "Hey, neighbour," she says to me, "where did you rush to, who runs with high heels?"
And I, I'm holding my peace. How can I tell her that since she moved into the neighbourhood she caught my eye and I wished to get to know her? How do you tell a strange woman that you ran after her to introduce yourself to her? Maybe it's time to sink into a blessed fog…
A week later, I slowly open my eyes into her blue, embarrassed eyes. "Blessed be God every day," she murmurs, looking away from me toward the ceiling.
"Oh, Susie," My lips are moving secretly. Are you for real or did I dream you?
She places the prayer book on the chair and takes my hand. Her soft touch…
Your warm hand, I mumble,
Your warm hand
cups my face,
your gaze so soft…
is it allowed to say – loving?
Susie sends me a sea of love. The softness of her gaze. Through the heaviness spreading in my limbs I feel happy.
קיוויתי. ציפיתי. נכספתי. השתוקקתי אליך. לא ידעתי מה את חושבת. האם גם את רוצה אותי כפי שאני רוצה אותך? מי יודעת לקרוא מחשבות? את היית בשבילי עולם שלם. עולם חדש, שלא הכרתי. שלא חשבתי שאי פעם אכיר. אשה מיוחדת.
I hoped. Expected. Yearned. Craved for you. I didn't know what your thoughts were. Do you want me too, as much as I want you? Who can read someone else’s mind? You were a whole world to me. A new world I did not know. I never imagined I would ever know. You were a special woman.
נפגשנו בבית קפה הומה אדם. ישבתי לי בפינה הקבועה שלי, מנסה למלא נייר חלק במלים עבור הטור בעיתון. ההמולה מסביב לא הפריעה לי כלל להתרכז. לזה כבר התרגלתי. היה זה משהו אחר. כרסמה בי תחושה שמשהו עומד להתרחש בחיי. מין כמיהה לא מוסברת עמדה באויר…
We met in a crowded coffee shop. I was sitting at my regular spot, trying to fill in a blank paper with words for my column. The hustle & bustle around me did not disturb my concentration at all. I was used to it. It was something else. A feeling that something is going to happen in my life had nibbled inside me. Some unexplained craving was in the air…
אולי בגלל העשן הסמיך, אולי בשל מאמצי הכבירים לאטום את אוזני לסביבה, לא שמעתי אותך בהתחלה. בהיתי בנייר, מנסה לאחות את דעתי המפוזרת. צריך להתרכז, אמרתי לעצמי, אחרת זה לא ילך. הגרון שלי היה יבש. הושטתי יד לכוס ו… אחזתי באויר. מה זה? לפני רגע הדבר הזה עמד פה בשקט. לאן הלכה ה…? הרמתי את מבטי ואת עמדת שם, אוחזת בכּוֹס שלי ומחייכת.
Perhaps because of the thick smoke, or maybe my efforts to seal my ears from the noise, I did not hear you at first. I was staring at my paper, trying to gather my scattered mind. 'Must concentrate', I said to myself, 'otherwise it's not going to work'. My throat was dry. I reached for the glass and… held the air. I was surprised. A minute ago it was still here. Where did it go? I raised my eyes and there you were standing, holding my glass in your hand, smiling.
"שלום!" אמרת ואני לא יכולתי להוציא הגה. הלשון נדבקה לי לחיך ולא רצתה לזוז. "נימוס זה לא הצד החזק שלך, הא?" המשכת בחביבות, מניחה יד רכה על כתפי. צמרמורת מתוקה עברה לי בכל הגוף וקיויתי בכל מאודי שבחסות האפלולית לא יכולת להבחין שהסמקתי.
"Hello," you said. I was speechless. My tongue was stuck to my palate and couldn't move. "Good manners is not your strongest point, ha?" You said kindly, putting your soft hand on my shoulder. A sweet shiver rushed over my body and I hoped that in the darkness you wouldn't notice my blush.
הכרחתי את עצמי להתעשת. זה לא זה, לחשתי ככל שיכולתי, "פשוט… הגרון שלי יבש."
התכופפת וקֵרַבת את הכוס אל שפתי. לגמתי ממנה, מנסה בכל כוחי ליצב את הרעד שאחז בי. לא כל כך ידעתי איך "לאכול" אותך. מעולם לא קרה לי שאשה זרה תיקח לי את הכוס ואחרי דקה תשקה אותי, שדיה גלויות מול פני, ידה מונחת בשלוה על עורפי. דמיינתי ליטוף? השתדלתי לשתות לאט, שלא יטפטף לי על החולצה. לא נעים.
I forced myself to come to my senses. "That's not so," I whispered the best I could, "it's just that my throat is dry…"
You leaned towards me and brought the glass to my lips. I sipped, trying hard to stabilize my tremble. I didn't know how to "digest" you. It never happened to me before that a strange woman took my glass and after a minute watered me, her breasts exposed in front of my face, her hand rests calmly on my neck. Did I imagine a stroke? I tried to drink slowly, so it won't drip on my blouse, to avoid an unpleasant incident.
"זהו?" שאלת, פנייך סמוכות אל שלי, "להביא לך עוד?"
"זה בסדר", עניתי, "אני בסדר עכשו, תודה." איזה בסדר! כל הגוף שלי השתולל. לא יכולתי להתיק את מבטי ממחשופך. "אפשר לעזור במשהו?" ניסיתי להתעשת. מה היא רוצה ממני?
"רציתי לדעת, אם לא יפריע לך שאשב ליד השולחן שלך. הכל דחוס פה. אכפת לך?"
אם היה לי אכפת? איך לא? מעולם לא חשתי כך בפגישה ראשונה עם אשה. מעולם, שום אשה לא גרמה לי לכזו תחושה בגוף. הצצתי בך בהחבא. התישבת בנחת על הכסא שלצדי, מתרווחת לך.
"Finished?" You asked, your face so close to mine. "Should I get you some more?"
"That's OK," I replied, "I'm OK now, thanks." Some OK… My whole body was running wild. I couldn't take my eyes off your exposed breasts. "May I help you?" I was trying to collect myself.
"I wanted to know, if it wouldn't bother you me sitting at your table. It's quite crowded here. Do you mind?"
Did I mind? How could I not? I have never felt like this when first meeting a woman. Never before, no woman caused me this sensation all over. Secretly, I gazed at you. You sat yourself down calmly on the chair beside me, making yourself comfortable.
"אכפת לך אם אעשן?" המלים הסתננו דרך שפתייך האוחזות בסיגריה, בעוד ידייך מקרבות אליה את הגפרור הדלוק.
היה אכפת לי, אז מה? הייתי בתקופת גמילה ודי הפריע לי לשאוף עשן של אחרים, אבל לא רציתי להבריח אותך. 'מעשנת,' אמרתי לעצמי, 'לא בריא.' הורדתי שוב את ראשי אל הנייר. יש תקוה שאגמור את הטור הזה עוד הלילה?
"אין צורך לשים לב אלי", אמרת, עינייך הכהות זוהרות אלי כשתי גחליליות, "אינני רוצה להפריע."
חייכתי. אולי אינך רוצה, אבל כבר עשית את זה. כל הצורה שלי משתוללת חופשי, הלב שלי פועם בקצב הטם-טם. אני בטראנס שלם. כל החושים שלי עומדים בהיכון לקלוט אותך. הנה, הבושם שלך אופף אותי. האף שלי לא שבע… העיניים שלי, במקום להיות צמודות אל הנייר, זזות כל הזמן לכיוון שלך ונדבקות אלייך כשאינך מסתכלת. הגוף שלי, כמו היה לו רצון משל עצמו, ער ורוצה אותך. המוח שלי מפוזר… להירגע. להירגע! אחרת, זה לא ילך!
"Do you mind if I smoke?" The words filtered through your lovely lips which held the cigarette, while your hands brought the burning match closer. Did I mind? So what? I was in an abstaining period and felt quite disturbed by smokers, but did not wish to drive you away. 'A smoker', I said to myself, 'it's not healthy'. Again I lowered my eyes to the paper. Is there any hope that I'll finish the column tonight?
"Don't pay any attention to me," you said, your dark eyes burning at me like two fireflies, "I don't wish to disturb." I smiled. Maybe you don't, but you already have. My whole being is running wildly, my heart is pounding in a rough Tam-Tam beat. I am in a trance. All my senses are alert and ready to absorb you. Your perfume surrounds me. My nose cannot be satiated enough… My eyes, instead of clinging to the paper, are constantly moving in your direction and stick to you when you are not looking. My body, as if it has a will of its own, is alert and wants you. My brain is scattered… 'Calm yourself. Calm down! Otherwise, it won't work!'
"אני הולכת להביא עוד שתיה, רוצה גם? אולי משהו לנשנש?"
הושטתי לך שטר של 50 ₪. "הייתי רוצה סנדוויץ' ומיץ תפוזים, תודה רבה!" אילצתי את המלים לצאת לי מהפה. את הרי לא יכולה לנחש מה אני רוצה. לוא יכולת לקרוא את המחשבות שלי… אלוקימה, זה לא קרה לי עם אף אשה!
"I'm going to bring more drinks. Would you like some? Maybe a snack?"
I held out a bill of 50 Shekels. "I would like a sandwich and some orange juice, thank you!" I forced the words out of my mouth. You could not possibly guess my wishes. If only you could read my thoughts… Goddess, it had never happened to me with a woman before!
"בבקשה!" את פותחת בעדינות את היד שלי ושמה בתוכה את העודף. מי חשב אי פעם, שאעז לסגור על אצבעות של אשה זרה… את משאירה את ידך בתוך ידי ואני, במבוכה, מנסה לסגת. "נעים להרגיש יד של אשה, אה?" אינך מרפה. במעלה זרועי העור הופך ברווזי. את מעבירה ליטוף על פני הגבשושיות, מחייכת אל עצמך. קלטת אותי? הכסא ואני הופכות ישות אחת. קוסמת זרה נוגעת בי ומחוללת בי פלאים. התחתונים שלי נרטבים. כדאי שארוץ לשירותים להתרענן.
"Here!" You open my hand gently and put the change in it. Who could imagine me daring to touch a strange woman's fingers? Your hand lingers in mine and I begin to withdraw, embarrassed. "It is lovely touching a woman's hand, isn't it?" You don't let go. The skin on my arm turns to gooseflesh. You caress the bumps, smiling to yourself. Did you get me? The chair and me become one entity. A strange fairy touches me and turns my being upside down. My underwear is wet. It is advisable for me to run away and freshen up in the bathroom.
את מניחה לי להימלט על נפשי. את יודעת שאחזור אלייך. הראי מחזיר לי מבט. הפנים שלי עגבניה. אם ארטיב אותן, זה יעבור לי? מעולם… טוב, הבנתי כבר – אף אשה לא עשתה לי את זה עד היום. אז מה אני עושה עם זה? להענות? ללכת עם זה? ללכת על זה? לזרום? מה? הראי לא מוכן לענות לי. הפה שלי מתעקל בחיוך מהוסס. האם אעז?
You allow me to flee. You know I'll come back to you. The mirror reflects my gaze. My face is like a tomato, if I wet them, will it go away? Never… OK, I got it – no woman has ever made me feel like that until now. So, what do I do with this? Should I accede? Should I go along with it? Should I go for it? Should I flow? What? The mirror refuses to reply. My mouth curves with a hesitant smile. Would I dare?
"מה קורה איתך? הכל בסדר?" עינייך הדואגות סמוכות לשלי. האם את יכולה לשמוע את הלב שלי? המבט שלי דבוק אל השפתיים שלך. הן כה קרובות… כה מזמינות… הייתי רוצה עכשו לרפרף עליהן בעדינות. לחוש אותן. אותך. את מביטה בי. כבלי כישופייך ממסמרים אותי אל מקומי. את מקרבת את הכסא שלך אלי. הברכיים שלך נוגעות בשלי. לזוז? אין סיכוי. אי אפשר. הגוף שלי משותק לגמרי.
"What is with you? Is everything all right?" Your worried eyes are attached to mine. Could you hear my heart beating? My gaze is stuck to your lips. They are so close. So inviting… I wish I could flutter gently on them. Sense them. Sense you… You look at me. The magic spell nails me to my seat. You bring your chair closer to mine. Your knees touch mine. Should I move? No chance. It is not possible. My body is utterly paralyzed.
"איך קוראים לך?" את שואלת. ואני, כמתוך חלום, עונה: "לי? אור."
"שם יפה", את אומרת, "רוצה לדעת איך קוראים לי?"
"כן", אני עונה בקושי. הצרידות בגרון מכאיבה לי.
"אני אורלי. אור ואורלי. נחמד, נכון?" כן, נחמד… המלים מתהרהרות לי בתוך הלב, אינן מסוגלות להתמצק במיתרי קולי. "השפתיים שלך יבשות כל כך", את מעירה ומקרבת את לשונך. פני נתונות בתוך ידייך. הנשימה שלי מתקצרת. השפתיים שלי רוטטות, נסגרות בתשוקה על הלשון שלך, אינן מסוגלות להרפות. הרכות הזאת… היתה נשיקה??? מזמן שכחתי מהעולם. אז לא יהיה טור למחר. העולם לא יתמוטט. גם לא העיתון.
"What's your name?" You ask, and I answer, as if in a dream: "Me? Or."
"Nice name," you say, "want to know mine?"
"Yes," I barely answer. The hoarseness in my throat hurts.
"I'm Orly. Or and Orly. Nice, isn't it?" Yes, it is… "Your lips are so dry," you observe and bring your tongue closer. My face is held in your hands. My breathing quickens. My lips are trembling, closed with passion on your tongue, unable to let go. That softness… Was it a kiss??? Long ago I forgot the world. So there won't be a column for tomorrow. The world wouldn't collapse. Neither will the newspaper.
"אני גרה קרוב לכאן", את לוחשת לי, "רוצה לבוא לראות את הדירה שלי?" בטח שרוצה! את יכולה להוביל אותי לכל מקום שרק תרצי. אני בידייך. וגם את בידי. רואה אותן אוחזות במותנייך, מלטפות, חשות אותך, אינן מסוגלות להתנתק…
"I live nearby," you whisper to me, "would you like to come and see my place?" Of course I would! You could lead me anywhere you like. I'm in your hands. As yours are in mine. I see them holding your hips, caressing, sensing you, unable to depart…
"בבקשה", את עומדת בצד הדלת ומזמינה אותי פנימה. נכנסת. צעדים קטנים, מהוססים. הרגליים בקושי נשמעות לי. את סוגרת את הדלת ופונה אלי. זרועותייך נכרכות סביבי. זרועותי סביבך. חיבוק. שפתי תרות אחר שפתייך. אני בתוך חלום…
"רוצה להתרחץ? חם, לא?" את שואלת.
"אוקיי", אני עונה. טוש קצר לא יזיק לי עכשו, אולי יקל…
"Please," you stand beside the door and invite me in. I go in. Small hesitant steps. My feet are heavy. You close the door and turn to me. Your arms interlace around me. My arms are around you. A hug. My lips are searching for yours. I am in a dream… "Want to take a shower? It's hot, isn't it?" You ask.
"OK," I reply. A short douche won't hurt me now, maybe it will ease…
המים במקלחת זורמים בנחת. את מעבירה את ידייך על גווי, מעסה בעדינות. נעים לי בגוף. את מסובבת אותי אלייך. ידי על שדייך, מלטפות, כפותיהן חשות איך הפטמות שלך מתקשות. גם שלי. ידי מחליקה לאט, שוקעת בגופך. "עוד", את לוחשת לי ונצמדת קרוב-קרוב. לשוני נעה על פטמותייך. טעים לי. ואז… האנחה שיוצאת לך מהגוף… כמו מתנה.
את לוקחת אותי למיטה. הגוף שלי כמה אלייך. מעולם לא חשבתי שאפשר להרגיש תשוקה כזאת אל אשה. את זורמת אלי. אני אלייך. את לומדת את גופי. אני מפקידה נפשי בידייך, נעה לפי הקצב שאת מכתיבה.
מעולם, אף אשה לא עשתה לי כל כך טוב…
The water in the shower runs serenely. You move your hands on my back, massaging gently. It is pleasant. You turn me towards you. My hands on your breasts, caressing, my palms sense how your nipples harden. Mine too. My hand slides slowly, submerged in you. "More," you whisper to me and cling closer. My tongue moves on your nipples. It is tasty. And then… the groaning that your body releases… Like a present.
You take me to bed. My body craves for you. I never thought it is possible to feel such passion for a woman. You flow towards me. I flow towards you. You study my body. I entrust my soul in your hands, moving to the rhythm you dictate.
No woman has ever made me feel like this.
*******
Thank you greatly, Sara-Bella Rottenstein for editing my Heblish
גאוה Pride
אביב אמר: "בואי. מספיק התאבלת על הגר. הגיע הזמן שתנקי את הלב שלך מן הזכרון שלה. רדי מן ההר שלך. איך את רוצה למצוא בת זוג אם אינך מראה את עצמך בפומבי? בואי. נצעד יחד. אני בטוח שתמצאי אשה כלבבך ויהיה לך עם מי להפיג את בדידותך בשבת. בואי!"
אז באתי… ראיתי… לא בדיוק ניצחתי.
Aviv said: "Come on. You have mourned Hagar enough. It's time for you to clear her memory from your heart. Come down from your mountain. How do you expect to find a spouse if you don't show yourself in public? Come. Let's march together. I'm sure you will find a woman to your liking and have somebody to share your loneliness with on Shabbat. Come!"
So there I came… I saw… conquer I did not.
אשה קטנה נושאת על כתפיה תיק גב גדול. בתוכו ארזה ערב קודם את תקוותיה (מגבת, כלי רחצה, זוג לבנים צבעוני, חולצת טריקו, זוג מכנסיים מגוהצים למשעי וגרביים להחלפה), ציפיותיה (נייד דלוק ומוכן לקלוט, עט ופנקס כתובות), ייחוליה (או אלוקימה, בבקשה, בבקשה!!!!!!!!), כמיהותיה ("ארגמן" של שרון הר פז, "מרת דאלווי" של וירג'יניה וולף). כל כך היתה רוצה שמישהי תציע להקל מעט על משאה.
A little woman carries a big bag on her shoulders. The night before, she packed her hopes (a towel, toiletries, a pair of coloured underwear), her expectations (a cell phone turned on and ready to receive, a pen and a notebook), her anticipations (Oh, G-d, please, please!!!!!!!), her cravings ("Argaman" by Sharon Har Paz, Virginia Woolf's "Mrs Dalloway"). She so wanted for somebody to offer her a little relief from her burden.
"פקח עיניים", אומר אביב לבן זוגו, "וחפש שיער שיבה עם ציצים, משהו בסביבות גיל 50."
"צבוע לא הולך?" שואל הפרטנר הנאמן בתמימות.
ישנה כמיהה באויר, כזו הנכספת למלא את החלל הכבד שבלב. למה שלא תבוא כבר אהבה חדשה? מורידה לרגע את כובע הקש הרחב, מוחה את הזעה ממצחה. מישהי שולחת אליה מבט אומד, ממושך, בדל חיוך מבצבץ בזוית פיה. היא משיבה לה בחיוך מלוּוֶה במנוד ראש. הלה ממשיכה הלאה. לא נִקְלָק. לוגמת מבקבוק המים, מַגִירָה מעט על פניה הלוהבים לצננם.
"Keep your eyes open", says Aviv to his spouse, "and look for white hair and boobs, something around the age of 50."
"What about dyed hair?" The faithful partner asks sincerely.
There is a yearning in the air, such longing which craves to fulfil the heavy vacuum in the heart. Why a new love won't come already? She puts the wide straw hat down for a minute, wiping the sweat from her forehead. Somebody sends a long gaze towards her, measuring her up, a little smile sprouts from the corner of her mouth. She returns a grin accompanied with a slight nod. She moves on. It didn't click. She sips from the bottle, splashes some water on her burning face to cool it.
אביב אומר: "הביטי מאחורייך. יש שם שלט של משפחות לסביות. אולי כדאי שנצעד איתן? גם ככה אנחנו נראים כמו אם ובנה. בטח צועדות שם נשים בגילך."
אני מביטה בו. חתיך, צעיר, זרועו כרוכה באהבה סביב בן זוגו, הלה מחבק את מותניו. "חמודי", אני משיבה, "משפחות לסביות זה אומר – למיטב הבנתי – זוגות. חפש שלט שמכריז על לסביות גלמודות ובשלות בגילי. וכמובן שצריך שיהיה כתוב שם גם שהן כמוני, מחפשות זוגיות, לא סטוצים מזדמנים. לא באתי בשביל זה."
Aviv says: "Look behind you. There is a sign for lesbian families. Perhaps we could march with them? We do look like a mother and son. I'm sure there are women at your age."
I'm gazing at him. Hunk, young, his arm lovingly wrapped around his spouse, who embraces his waist. "Sweetie", I reply, "lesbian families mean – to the best of my knowledge – couples. Look for a sign that declares it's for lonely and mature lesbians of my age. And of course, it must also be written that they are like me, looking for coupling, not for one night stands. I didn't come for that."
חם. מפשילה שרווליה הקצרים מעל שִכְמוֹתֶיהָ. חבל שלא לבשה גופיה במקום ה-טי. הקעקועים על זרועה מסבים אליה מבטים, חלקם משועשעים, חלקם חולקים כבוד. איך אשה בגילה חרותה בקעקועים המעידים עליה: הלאבְריס של האמזונות ושתי נשים חבוקות בסגול, סמל הלסביוֹת. מגניבה מבט: עקרבים, לטאות ושאר שרצים וחיות. גם הן תהיינה פעם בגילה וגם הן עדיין תשארנה עם שלהן. זה אולי דוהה, אך לא עובר. כמו הזֵהות. האמיתית.
It's hot. She rolls up her short sleeves, wishing she would have worn a singlet instead of her T-shirt. The tattoos on her arms draw gazes towards her, some in amusement, some respectful. How a woman of her age is engraved with the tattoos that indicate who she is: the Amazons' Labrys and two embracing women in purple, the lesbians' icon. She smuggles a gaze: scorpions, lizards and other creatures, as well as animals, dancing to the pace of their owners' march. In time, they will rich her age and they will also remain with theirs. It might fade away, but does not go by. Like one's identity. The real one.
אביב אומר: "משעמם. אני הולך. מצטער שלא הלך לך. לא מבין איך זה. בכל שנה באות נשים בגילך בהמוניהן והיום… כמו להכעיס. כאילו בלעה אותן האדמה. מאוד מוזר."
"ככה נראים חיי", אני אומרת לו. "אינני יודעת יותר מה לעשות. לא מסוגלת להשיג מה שאני רוצה. כאילו קללה רובצת עלי. ומה כבר ביקשתי? אשה בגילי, שתהיה אשת שיחה, שתֵרָאֵה סביר, שתִשמח איתי, שתרצה אותי, ש…"
אביב ובן זוגו עזבו.
Aviv says: "It's boring. I'm leaving. I'm sorry that you didn't meet somebody. I can't comprehend how come. Women at your age come in their multitudes each year and today… as if deliberately. As if the earth swallowed them up. Very weird."
"This is how my life looks like", I tell him. "I don't know what else I should do. I can't reach what I want. As if a curse hangs on me. And what have I asked for already? A woman of my age, an interlocutor, who will have a reasonable appearance, who will be pleased with me, who will please me, who will want me, who…"
Aviv and his partner left.
אשה סבירה יושבת על ספסל בצד, מצפה. כובע הקש הגדול ממסגר את פניה. קוּוְצת שיער קצר, חלק, מבצבצת. אתמול כילתה שעתיים אצל הספרית שטרחה לגוון ולשוות לה מראה חדש, צעיר, שובבי. קיוותה שגם מזמין. כל כך היתה רוצה שמישהי תיגש אליה ותציג את עצמה. אולי תשאל מהיכן הכובע. לירן אמר שהיא נראית כמו אנגליה באיזו קולוניה טרופית. חמוד לירן. בן טוב, מפרגן לאמ'שלו.
אף אחת לא ניגשת.
A reasonable woman sits on a side bench, anticipating. The big straw hat frames her face. A hank of smooth short hair is sprouting. Yesterday, she spent two hours at the hairdresser, who made the effort to dyed her hair tips and create a young, playful, new look. She hoped it would be inviting. She craved so much for somebody to approach her and introduce herself. Perhaps she would ask where her hat is from. Liran said that she looks like an English woman in a tropical colony. Dear Liran. Such a good son. In favour of his mother.
No one comes near her.
תל-אביב, מצעד הגאוה, יום ששי, כ"ו בסיון ה'תשס"ג 27.6.2003
Tel Aviv, the Pride Parade, Friday, 27 June 2003
תערוכת סמלי תרבות, בית האמנים, חדרה Cultural Symbols Exhibition, Artists House, hadera
תערוכת סמלי תרבות נפתחה הערב בצל הקורונה. משתדלות כמיטב יכולתנו לקיים את התרבות למרות המצב.
Cultural Symbols Exhibition opened tonight in the shadow of the Corona. We are striving our best to sustain culture despite the situation.
תערוכת סמלי תרבות, בגלריית בית האמנים, חדרה Cultural Symbols Exhibition, Artists House, Hadera
ישנם ספרים, שכאשר את קוראת אותם, את רואה תוך כדי קריאה את הסרטים שיעשו מהם. ישנם ספרים אחרים, שכאשר את נוכחת לדעת שעשו מהם סרט – את נדהמת שזה קרה ומאוד סקרנית לראות איך זה יצא.
There are books which during reading them, you can see the movies there are going to turn to. There are other books, that when you learn that they became movies – you are amazed this had happened and very curious to see how they turned out.
כך כתבנו פעם – הדפסנו על מכונת הכתיבה
ב-1996, כשהתחלתי את העסק שלי, נ.ב. נשים בדפוס, לא היה האינטרנט כמו היום, לא יכולנו לתקשר זו עם זו כפי שאנחנו יכולות היום והעולם לא היה פתוח ומקושר אל שפע של ידע כמו היום. לא היו רשתות חברתיות בהן יכולות הנמנות עליהן לשתף זו את זו בכל מה שבא להן.
היום אנחנו חוות שפע של מידע, שפע של קשרים, שפע של שיתופי פעולה ואפשרויות בלתי מוגבלות כמעט להתקדמות. אם פעם היתה רשת הקשרים של מאן דהיא מורכבת מהחברים שצברה במהלך חייה הפיזיים, קרי: גן, בית ספר, צבא, עבודה ופגישות פנים אל פנים, הרי שהיום יש לנו את העולם הוירטואלי בו אנו פוגשות מלא א/נשים מרחבי העולם.
בקבוצת הכותבות והכותבים בה אני חברה בלינקדאין, אני מוצאת עושר של תובנות ועצות שמסייעות לי (ואני בטוחה שגם לאחרות) ללמוד ולהתקדם בעסקי. פעם, היינו מוגבלות לפגישות של ממש, עם כל הסרבול שבדבר והצורך לצאת מהבית כדי להשתתף בכנסים ובארועים. היום, בקליקים של מקשי המקלדת את מחוברת מיד אל מקורות הידע. מדהים, לא?
הנה דוגמא לנפלאות הרשת: את המאמר המאלף של Lindsay McLoughlin על 10 טיפים לכתיבה עסקית קראתי בלינקדאין וחשבתי שכדאי לתרגמו לעברית ולהעביר את הידע גם לקוראי הבלוג שלי. ביקשתי רשות וזו ניתנה בשמחה והריהו לפניכן.
לפני שנים, קיבלה המנהלת שלי מהבוס שלה הנחיות בנות שורה אחת כדלהלן: 'נמקי לי את הסיבות לגלישה מהתקציב עד להיום בצהרים'; 'תני לי סטטיסטיקות המתיחסות לתחלופת עובדים בחוזר'; 'דברי עם סימון על המורל הנמוך של הצוות'.
התקשורת העסקית הגלויה הזו – או ה'הנעה לפעולה' – היו שליליים בטון שלהם ומעולם לא לוּוּ בנימוס כלשהו. המסרים הפוקדים של הכותב השאירו את הקוראים אותם בתחושת תסכול וכעס וללא סבירות לישם את ההנעה לפעולה בהתלהבות כלשהי.
במקרה הזה, ההנעה לפעולה של הכותב היתה ברורה לגמרי, אך התקשורת עוררה רגשות שהיו בניגוד לשיתוף פעולה פורה. סגנון הכתיבה העסקית של הבוס בלטה מכל הסיבות הלא נכונות.
זו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי על כתיבה עסקית ואיך זו יכולה להיות מתועלת לעורר רגשות מסוימים אצל המקבל. מדובר באיך הקורא מרגיש. אם הכותב רוצה שהקורא יגיב להנעה לפעולה, עליו לקחת בחשבון את הרגשות שהוא מעונין לעורר ואיך לתעל את הרגשות האלה בצורה הכי טובה כדי לעורר את הרצון או את הצורך לישם את הפעולה הנדרשת.
להלן שלושה שיקולים מהירים שכדאי שיהיו בראש מעיינייך בטרם תעלי את הדברים על הכתב:
הבה נדמיין שאת רואת-חשבון ויעד השוק שלך היא בעלות ובעלי עסקים העסוקות מכדי לעסוק בהעלאת נתוני הוצאות העסק אל התוכנה העסקית. את מחליטה לפנות אל יעד השוק הזה כדי לידע אותם באיך יכול העסק שלך לפתור את בעייתם. מטרתך היא לעורר רגשות של כמה כיף יהיה להם בהעברת תהליך עיבוד המידע לידייך; כל מה שעליהם לעשות זה לצלצל אלייך לשיחה לא מחייבת.
אחרי שהסכמת עם שלושת השיקולים, הצמדי לעשרת הטיפים העיקריים שלי בכתיבה עסקית מנצחת. אם תיישמי את המדריך הזה, תבלוט הכתיבה העסקית שלך מכל הסיבות הנכונות.
מהם הטיפים שלך לכתיבה עסקית יעילה? נא כתבי לי אותם בתגובות למטה.
[המאמר פורסם לראשונה ב- Sage CRM Blog והריני מודה על הרשות לתרגמו ולהעלותו לבלוגי]
♀♀
Lindsay McLoughlin מנהלת עסק של שרות כתיבה לבלוג, קופייטינג (כתיבה רעיונית) ועריכה/הגהה ב- www.proofedbylinds.co.uk גב' Lindsay McLoughlin כותבת בבלוג שלה 'דיבור עסקי' (Business Talk) על עסקים, רישות ומדיה חברתית. בהצבעה הפתוחה לקהל, נבחרה Lindsay McLoughlin כמועמדת לשני פרסים על הבלוג שלה 'דיבור עסקי' (Business Talk) בפרסי הבלוגים הבריטיים 2014 (UK Blog Awards 2014). באותו חודש, נבחר העסק של Lindsay McLoughlin כ'עסק הכי אהוב ב-2014' ב- Henley on Thames והגיעה שניה בתחרות הארצית של 'הקופירייטר הכי טוב 2014' (UK’s ‘Best Loved Copywriter 2014’ Award).
אתן מוזמנות לשים עין על הבלוג שלה ולהתחבר אליה באמצעות המדיה החברתית.
♀♀
מנפלאות הרשת!
נא הצטרפנה לעמוד שלנו בפייסבוק ושימו איזה לייק נחמד, תודה מראש!
כתיבת פרוזה עברית
הדור שלי התחנך על המלה הכתובה, על אהבת הקריאה, על תרבות – כשהמלה לא היתה לגנאי ולא צרפו לה נספחים שאינם הולמים, כגון: תרבות הספורט, תרבות האוכל וכיו"ב מרעין בישין שתקצר היריעה מלפרט וגם חבל על הזמן לבזבז על שכמותם.
היינו תולעות (ידוע לי היטב ונהיר כשמש בצהרי יום שרב, שהמלה היא תולעים, אבל בלשון נקבה עוסקות אנו בבלוג הזה) ספרים מובהקות. היתה ספריה ציבורית, לפני שאלו נכנסו לבתי הספר, והיינו מחליפות ספרים בתדירות המקסימלית שהמינוי איפשר. לא היה זה חזון נפרץ לראות תולעות המתהלכות להן ברחובותיה של עיר או בסמטאותיה ועיניהן שקועות בתוך הספר הפתוח לפניהן כשפסע בינן לבין התנגשות בנקרה בדרכן. היום, תקועות עיני הילדים ובני התשחורת בתוך הסמרטפונים שלהם ולא במטרה לקרוא ספרות יפה.
נזכרתי בזה במהלך לימודי בקורס אותו אני משננת בימים נחמדים אלו, כשקראתי את הקטע הבא, שנכתב בידי המרצה הנכבד שלנו, Prof. Greg Downey. תרגמתי מהמקור באנגלית; נא להפנים, לשנן ולהפעיל את התאים האפורים:
לפני מספר שנים, הבחנתי שמה שלמעשה עשיתי היה neuroanthropology, בחינת הקשר בין מוח לתרבות. אין זה רק איך שמוחנו מעוצב בידי תרבותנו, אלא גם העובדה שיש לנו מוח מאפשרת לאנושות שתהיה לה תרבות. לדוגמא: להיוולד אל תוך תרבות הדוברת שפה מסוימת, פירושה שמוחך, גם אוזנייך, מתכווננים להסתגל לשמוע את אותה השפה. כשתגיעי לגיל שנה, לא תוכלי לשמוע צלילים ששפות אחרות יוצרות. לא מדובר רק בשפה. תחביבייך, פעולותייך, הדברים שמלמדים אותך בבית הספר – כל אלה מעצבים את מוחך ואת מערכת העצבים שלך. במובן מסוים, מציידת אותנו תרבותנו לקראת יכולות שונות. ללמוד לקרוא או לכתוב, לעמוד על הראש בלי ליפול, להלחם במערה או אפילו לצוד אוכל בערבות, פירושו לסגל את מערכת העצבים לטובת תרבות מסוימת. כל הפעילויות הללו, כל ההתנהגויות מבוססות התרבות הללו, מסתכמות בהשארת עקבות על מוחנו וגופנו. הן משפיעות על החולָיִים הנדבקים אלינו, סוג הלחצים אותם אנו חווים, אפילו מה קולטים חושינו.
♀♀
עד כאן דבר הפרופסור. התהיה העולה היא, לְמה מכינה אותנו "תרבות" הסמרטפונים, המאלצת אותנו לקצר לכדי מינימום את מה שאנו רוצות לבטא, בבחינת דיקטטורה של ההתבטאות.
♀♀
אודה על האמת, למרות האופטימיות הטבועה בי (זה מלידה, לא מהיום), אני רואה בצער רב ובקדרות את תרבותנו ההולכת ומתמעטת, את הביטויים בשפה זרה הנכנסים לשפתנו והורסים אותה, את שאר הרוח המצטמקת בפינתה, גם אם זו אינה פולניה ואת מה שקורה לנו כחֶבְרָה.
לחושך כל זאת, די מפליא שמתקיימת עדיין פעילות תרבותית, שא/נשים הצעירים מבנות דורי עוסקים בה. קבוצות מצוינות ומעניינות נפתחות בפייסבוק ורובן ככולן עוסקות בשפה העברית ובכתיבה עברית יוצרת ופורה. אחת הקבוצות הללו היא כתיבת פרוזה עברית, שמציעה שפע של פעילויות, קריאה ועיון מרתקים בנושא הכתיבה. מחמם את הלב שאתר כזה עלה לרשת כדי לסייע לשגשוג התרבות העברית.
לפי בעליו, אוֹרי שרון, התחיל אצלו הרעיון מהתנסותו האישית בכתיבה, מה שגרם לו לחפש חומרים על תורת הכתיבה. אורי, שהתקשה למצוא חומרים בעברית, גילה לשמחתו שיש רבים כאלה באנגלית והוא התחיל לקרוא על הנושא ולחקור אותו באופן עצמאי. כשהצטבר די ידע, חש אורי צורך לחלוק אותו, ומזה בא הרעיון לאתר ואחר כך גם הביקוש לסדנאות כתיבה אותן הוא מנחה ולשירותי עריכה (אותם אנו מספקות), כן ירבו, אמן!
באתר תוכלנה למצוא שפע של מאמרים ומדריכים מאלפים (אותם היה לי העונג לערוך) על כתיבה, עריכה לשונית, הוצאה לאור ועוד ועוד – שפע שבשפע. יש באתר הרבה מה ללמוד למי שמתעניינת בתחום וגם למי שהשפה העברית יקרה ללִבה. להלן חלק מהנושאים הרבים שבאתר:
מדריך מקיף מאוד, המכיל 25 פרקים והמפרט בהרחבה הבטים מעניינים בתורת הכתיבה. במדריך תוכלנה לקבל כלים שימושיים לכתיבה, כגון: תכנון עלילה, אפיון דמויות, העברת נושא ומסר, בניית סצנה ועוד נושאים רבים אחרים, המציידים את הכותבת המתחילה וגם המנוסה בתובנות מעשיות על מלאכת הכתיבה.
גם המדריך הזה מקיף ביותר ומאיר הבטים מעניינים וחשובים לגבי סגנונות כתיבה. הוא מסביר מהו סגנון, להבדיל מדקדוק: הסגנון איננו עוסק בדיוק הלשוני של השפה, אלא באופן בו משתמשים בשפה כדי להשיג את מטרות הכתיבה וכדי לענג את הקוראת. מי שמעוניינת לשפר את סגנון כתיבתה, תמצא את המדריך הזה לעזר רב בכל סוג של כתיבה: פרוזה, עיון, בלוג וכד'.
באמצעות האתר אפשר להרשם לסדנאות כתיבה מגוונות וביניהן סדנא ללימוד תורת הכתיבה וסדנא לכתיבה גאה. אני בטוחה שמשתיהן תצאנה יצירות מופת ומקוה שזו האחרונה תעשיר את המדף הורוד והסגול לטובת קהילתנו. ממליצה מאוד להרשם!
כל אחד זקוק למישהו שיעריך את כתב היד שלו, בבחינת אין הנחתום מעיד על עיסתו. באתר מציעים שרותי עריכה ספרותית ולשונית, הַכְוונה להוצאה לאור ועוד.
כיף לראות שעדיין לא נס ליחה של התרבות העברית ויש כאלה שזו קרובה ללבם והם עושים למענה.
אתר כתיבת פרוזה עברית (שימנה לב מי ערכה לשונית את התכנים ושכורנה את שרותיה)
כריכת הספר ארגמן
תאור המרוץ הפוליטי המרתק לכנסת של אור אלון – עורכת דין ולסבית מוצהרת, על רקע יציאתה מהארון של היועצת שלה
המליאה רגשה בחגיגיות. אחר צהרים של השבעה. אור מביטה סביב על עמיתיה הנרגשים, החדשים והותיקים כאחד, אחר מרימה את עיניה אל היציע הדחוס, סוקרת את הקהל הנכבד שהוזמן לצפות במאורע. יש, אמרה לעצמה בחדוה, הצלחתי! עשיתי את זה!
יושב הראש הכריז את שמה והיא קמה, פוסעת אל הדוכן. בחיל ורעדה הרימה את ידה הימנית, מניחה אותה על ספר התנ"ך, קוראת בקול נרגש את הנוסח שנועד להפוך אדם רגיל לחבר כנסת מן השורה. "אני, אור אלון, נשבעת לשמור אמונים למדינת ישראל…"
הבחינה במצלמות הטלויזיה העוקבות אחריה עת עשתה את דרכה חזרה למקומה. השתדלה להעלות חיוך על פניה המתוחות, מנסה לשדר בטחון. חברי כנסת אחדים ניגשו ללחוץ את ידה, לברך. רובם היו מסיעתה. לעין התקשורת כולם חברים חביבים, כאילו אינם נכונים לנעוץ סכינים בגב מי שעומד בדרכם אל כסאות או כיבודים. ראש הממשלה המיועד לא טרח. למה לו? הוא צריך להרכיב קואליציה ולא רצוי שיביע כלפי תמיכה בפומבי. לא אם הוא רוצה את הדתיים.
נאומים, נאומים, נאומים. מתי זה יגמר? איש אינו מעלה על הדעת להסתלק לפני תום הטקס, אף לא אשה. גם לא חברי הכנסת הותיקים, המנוסים, אלה שכבר חוו השבעה אחת או יותר.
סוף-סוף שירת התקוה. בלובי, קבלת פנים עם כיבוד. אור מחפשת את ענת. התור לשירותים ארוך. למרות מספרן הזעום של חברות הכנסת, יש את האורחות והן ניצבות בשורה ארוכה ומתפתלת, מחכות לתורן בהמולה עליזה. ענת יוצאת, מתבוננת ניכחה. אור מבחינה בה. "ניסע?" אור קצרת רוח.
"זהו?"
"זהו, אלא אם כן בא לך כיבוד."
"אשמח לשתות משהו, מרוב הנואמים שלהם התייבש לי הגרון. תגידי, לא כדאי שתתחככי עם עמיתייך החדשים? את לא רוצה לערוך איתם הכרות? זה חשוב, את יודעת."
"יהיה לי מספיק זמן לזה. לא בראש שלי עכשו. אני בקושי מחזיקה את עצמי."
"את עייפה…" מסכנה, היא נראית כל כך תשושה. באמת מגיעה לה קצת מנוחה.
"לא עצמתי עין אמש."
"בטח מרוב התרגשות…"
"ה-יייי! איך המרגש, חברת הכנסת אור אלון? עשית את זה ו-ב-ג-דו-ל!!!" הפעילות כיתרו אותה, עיניהן נוצצות מהתרגשות ומגאוה. אור נכנסת לאוטומט ומפזרת חיוכים לכל עבר, זורחת, מודה, מרימה איתן כוסית לחיים, כולה מרץ פתע מתאום. ענת מתבוננת בה, מנידה את ראשה מצד לצד בתהיה על השינוי המהיר שחל בה. איך קמה לתחיה, האם לא אמרה שלא עצמה עין בלילה? מהיכן היא שואבת את הכוחות האלה? האשה הזו עשויה מברזל.
דלתות נטרקות. מנוע ניצת. חגורות. מזגן. המכונית יוצאת מרחבת החניה אל הלילה. אור מניחה את ראשה על משענת הכסא, עיניה נעצמות. "עשיתי את זה", היא מלמלת, שפתיה נעות לאט.
כריכת הספר ארגמן
תאור המרוץ הפוליטי המרתק לכנסת של אור אלון – עורכת דין ולסבית מוצהרת, על רקע יציאתה מהארון של היועצת שלה
"שמעי, מיידאלע, אני יודע שהבטיחו לך, אני מבטיח לכבד את זה, אבל לא כרגע. אני…"
"שמע, יורם, אם תמשיך לקרוא לי מיידאלע, אני הולכת מפה. יש לי שם והוא לא מיידאלע. אני…" עיניה של אור רושפות קצף.
ראש הממשלה המיועד הביט בה בהתנשאות. "אוקיי, בסדר, הבנתי. פיימיניסטית. רשמתי לפני." הלייסבית הזו לוחמת זועמת, שמענו עליה, אבל לא ילך לה, לא בגישה הזו. מישהו היה צריך ללמד אותה דיפלומטיה וחנחונים לפני ששלחו אותה לפה. זה לא מקום לחובבנים.
"ולמה אתה מתכוון לא כרגע? מה זה?" פניה משקפות זעם.
"מיידא-סליחה, חברת הכנסת אור…" עיניו פלבלו בכוונה רבה. אם הייתי יכולה לסטור על הפנים המפוטמות המאוסות הללו, למחוץ אותן בכל הכוח בלי להיות בסכנת תגובה, הייתי עושה זאת ללא נקיפת מצפון. חרקה בשיניה, מנסה להרגע. אני הולכת להשיג את שלי ולא בחנחונים. מגיע לי והוא ימלא את ההבטחות שניתנו לי. עבדתי קשה מאוד כדי להביא לו קולות, כדי לבסס את מעמדי. אני לא הולכת לוותר פה. פניה רשפו נחישות. גרונו כחכח ברשמיות. "אוקיי. בואי נהיה שקולים והגיוניים. הדתיים לא יקבלו אותך."
"שאומר מה?" הוא לא יתפלפל לי פה. אני מתכוונת להכריח אותו להגיד לי את הדברים בצורה מפורשת, גם אם זה מנוגד לאופיו של הפוליטיקאי המצוי.
"שאומר ש…" העביר עיניים נוקבות על פני גופה, מעלה בכך את רף חרונה. איזה בזבוז… המיידאלע הזו היתה יכולה להיות… גרונו היה יבש. "שאומר, שלמרות שהבטיחו לך, אני לא יכול לקיים. לא אם אנחנו רוצים את הדתיים בקואליציה."
הדברים נפלו כמו פצצה. ואחריה, שקט מתוח. חשה איך חום גופה עולה ופניה הפכו אדום עז. אני לא הולכת להגיד משהו פזיז. להרגע. להרגע. תכף הנשימה תחזור אלי ואמצא גם מה לומר. אני לא הולכת לוותר פה. על אפו וחמתו ועל אפם וחמתם של כולם אני אהיה שרה ועוד בקדנציה הנוכחית. שום דבר לא ימנע זאת ממני, גם לא כל מיני תרגילים מסריחים כמו אלה שניסו לכפות עלי בפריימריז. שוביניסטים מגעילים שכמותם! הם חושבים שתפסו פריירית. מזל שחלק לא מבוטל מחברי המרכז היו אחוזים במקומות רגישים בגופם בידי הפעילים שלי, כך שהנסיונות הנחושים והנואלים להכשיל אותי ולהעיף אותי לצד כמו סמרטוט משומש, לא צלחו. אמנם אני כושית במוצאי הפולני, אך אני מסרבת ללכת. מבחינתי, טרם סיימתי לעשות את שלי. לגמה ממושכות מכוס המים, שולחת מבט חוקר כדי לחשב את תגובותיה.
"שמע, אינני יודעת על פי מה הסקת זאת, אתה מוכן להסביר לי?"
למוד קרבות ותיק, נעץ בה עיניים אפופות קמטים, השקיות שמתחתיהן נעות בדברו. "אף דתי לא יהיה מוכן לשבת בממשלה שבה יושבת לייסבית", פסק נחרצות, מחליט באופן בלתי צפוי לנקוט לשון גלויה.
"פעם, אף דתי לא היה מוכן לשבת בממשלה שאשה ישבה בה. אני חושבת שהתקדמנו קצת מאז. אולי שכחת כבר ואני מוכנה להזכיר לך, שהדתיים ישבו אפילו בממשלה שבה כיהנה שולמית אלוני, שנואת נפשם וסמל הדמוקרטיה והחילוניות, טפו שלוש פעמים, בתוספת רחמנא ליצלן." הוא לא שחרר אפילו צל של חיוך. "זה ענין שנתון למשא ומתן וודאי גם כרוך בתשלום אתנן כלשהו למוסדות שלהם."
"אני לא רשאי לשלם אתנן."
גבות עיניה הורמו בלעג בוטה, אינה טורחת להסתיר את הבעת הסלידה שעלתה על פניה. "הבה לא ניסטה מהנושא. למה אתה לא מוכן להלחם בשבילי? אני מילאתי את חלקי. מגיע לי." ואין שום סיכוי שאוותר. "הפריימריז אמרו את דברם. לא נראה לי שאתה יכול להתעלם מהצבעתם הברורה של חברי המרכז, ששלחו אותי לכהן כשרה בממשלה שלך."
"זכיה בפריימריז אינה בהכרח קובעת. זה רק בגדר המלצה. אני זה שאמור לבחור את השרים שיתאימו לממשלה, לא אף אחד אחר וגם לא הפריימריז."
"אולי כך זה לגבי מקומות אחרים, אך לא לגבי המקום השביעי שאליו הגעתי ולא בכדי. אם אתה זוכר, חשבנו בזמנו, בהתחלה, שבקושי יש סיכוי שאגיע למקום האחד עשר והנה, היתה הפתעה וזכיתי לגבוה ממנו. ועל זה אני מתכוונת להלחם. לא תנפנפו אותי אל מחוץ לממשלה. אני נחושה! אתה לא מכיר אותי מספיק, כנראה." שוביניסט מאוס שכמוך!
שתיקה. עיניו מתרוצצות בחוריהן, מחפשות דרך מילוט. "אני מסכים בהחלט שמגיע לך", אמר לבסוף, דבריו שקולים, "אבל תביני, ידי כבולות." מלים חסרות משמעות נזרקות לאויר.
"כבולות? יורם, תפסיק לעבוד עלי עם הביטויים הנדושים הללו. אני לא קונה את זה. אינני רוצה להכנס לנושא המשא ומתן הקואליציוני וליעץ איך צריך לנהל אותו…" לא שאני סומכת על טמבל כמוך שינהל אותו בצורה הוגנת ונקיה, אבל אין לי חשק ללכלך את הידיים שלי… "אבל לעניות דעתי, אנחנו בעמדת כוח רצינית ויכולים להכתיב את התנאים בלי להכנע לסחטנות של אף אחד. עלינו רק לדבוק בעקרונותינו, זה הכל. להיות הוגנים וישרים." לא הרבה מדי לבקש?
הקשר הפנימי זמזם. "אדוני ראש הממשלה, חבר הכנסת ברוך והמשלחת שלו מחכים לך. הזמנת אותם לעכשו."
"אני תייכף מתפנה, לאה", ענה למזכירתו הנאמנה. אחר, קם על רגליו ופנה אל אור, "תודה רבה על זמנך, היה מעניין." פנים מיומנות מתעוותות בעל כורחן כדי ליצר הבעה דמוית חיוך, יד חמקנית מושטת לשלום.
מעניין? כך הוא מסכם את השיחה? מעניין בתחת שלי! מה הוא חושב, שנולדתי אתמול? "סליחה, אבל אני לא הולכת מפה עד שאתה לא חותם לי על הצהרה שתפקיד שרת החינוך הוא שלי." אם הוא חושב שהוא יכול לנפנף אותי סתם ככה, אז תכף אוכיח לו שהוא טועה. מצדי, שיחכו לו בחוץ עד סוף כל הדורות. אני לא זזה מפה בלי התפקיד.
כבר דאגו לעדכן אותי שזה מה שהיא רוצה. הצחיקה לי את הבולבול פלוס הענבים והללו רוטטים מרוב בידור. "שרת החינוך?!?!?" הזדעק מרה. משים עצמו מזועזע, התישב בחריקה דרמטית על כסאו. "על מה את חולמת? חינוך?!?" גם לא איכות הסביבה. אני לא מוכן לסכן בשבילה את הקואליציה שאני מתכנן. גם לא שרה ללא תיק. פה לא תהיה פשרה. הם לא ירצו להתפשר על מחיר נמוך ומה שידרשו לא כדאי לשלם. גבוה מדי. היא לא שוה לי את זה.
"זה אחד התיקים שאמרת שהם שלנו."
הוא הצטחק. "את שועלה, את! או תמימה! את מדמיינת לך שמישהו יסכים שלייסבית תהיה שרה ועוד שרת החינוך? אני מוכרח להגיד לך שיש לך דמיון עשיר מאוד. טוב, אני צריך לקבל אותם." רמז וקם שוב.
אור נותרה לשבת בשלוה מופגנת. לפחות קרא לילדה בשמה ולא אמר 'אשה כמוך' או כל ביטוי מתחמק אחר. "ההצהרה?" ביטאה שאלה בידה.
"אני לא הולך לחתום לך על שום דבר. בטח לא לפני המשא ומתן איתם."
"ואני לא זזה מפה עד שאקבל את מה שהובטח לי!!! כמה פעמים עלי לחזור על כך שמגיע לי? את ההשג הזה האמה החרופה הזו השיגה בעבודת פרך! לא ביקשתי תיקים כבדים כגון החוץ או הבטחון וגם לא את תיק המשפטים." זה האחרון בהחלט מתאים לי… ואני לא הולכת להתעסק עם בתי שימוש בתחנות דלק. איכות הסביבה ממש לא בתחום התעניינותי. אין לי כוונה להתישב על כסא של שרה רק למען הכבוד. אני רוצה להשפיע, לשנות דברים, לעסוק בתחום שמעניין אותי ושאוכל לתרום בו, לא להיות בובה. חינוך, זה מה שאני רוצה ומצדי שיעשה את כל השמיניות והתחמונים הדרושים כדי למנות אותי לתפקיד. אור לא היתה מן הפשרניות.
פניו נשארו קפואות בעודו עושה את דרכו סביב לשולחן, מניח ידו על כתפה, רומז לה בכך שפגישתם תמה. מתוך אינסטינקט קמה על רגליה, אך מיד חזרה והתישבה בהפגנתיות. הוא לא יזיז אותי מפה עד שאשיג את מבוקשי. הוא לא יבזבז לי את הזמן בתמרונים שלו. עלי לא יעבדו!
"חביבתי", אמר בקול רך ששמר למצבים מסובכים שדרשו גישה זהירה, "נסי להבין אותי, את לא יכולה להשאר פה. יש לי פגישה עכשו, כפי שאת יודעת ואני לא רוצה שיחכו לי יותר מדי זמן, לא מנומס."
"אדוני ראש הממשלה המיועד", אמרה נחושות, נוקטת לשון רשמית, "גם לא מנומס להפר הבטחות! אתה לא יכול לנפנף אותי סתם כך. אני לא זזה מפה עד שלא תחתום לי. אתה אמנם לא טרחת ולא מצאת לנכון להפגש איתי כדי לדון בתיק המיועד לי, אני זו שעמדתי על כך, אך זה לא יעזור, מגיע לי ואין לי כוונה לוותר. זה לא הוגן."
הוא הסב ממנה את מבטו, ניצוץ ערמומי מהבהב בעיניו, אחר החזירן אליה, מבען קפוא. "אני לא יכול לעשות עכשו כלום", פרש את ידיו לצדדים, "אולי תחכי בחוץ עד שאסיים איתם ואז נמשיך, אם יהיה זמן?"
הביטה בו בפקפוק גלוי, משתהה במשך זמן מה, עיניה אינן משות משלו. אחר, נמלכה בדעתה וקמה. "כדאי שתעשה זמן", אמרה בתקיפות, "זכור שאני מחכה בחוץ ואל תמכור אותי. עבדתי מספיק קשה עבור המפלגה הזו. שלא תעיזו לסדר אותי!" עכשו ארבע אחר הצהרים, כמה זמן הם יכולים לשבת איתו? שעה? שעתיים? לא נורא, אחכה שיסיימו. טוב שהבאתי את המחשב איתי, כך אספיק להתעדכן בכמה דברים שלא היה לי זמן אליהם עד עכשו.
החבר'ה עמדו בשורה, מתפללים מנחה בדבקות רבה. כאיש אחד, כמו היו מתואמים מראש, הרימו העשרה את יד ימינם והליטו בה את עיניהם, לבל תבוא לשכון בתוך אישוניהם, חס ושלום. הביטה בתנועותיהם מהורהרת. בידי אלה נתון גורלי? אני מרחמת עליהם, על היותם שבויים בידי השקפות ומנהגים שאבד עליהם כבר הכלח. במקום להתאים את הדת לאדם ולסביבה, הם כופים על האדם הר כגיגית כדי שיתאים את עצמו לדת. חבל. לא חכם. ודאי לא מקרב אליהם את בעלי הרוח החופשית והמחשבה העצמאית. בלתי נתפש ממש איך אנשים מסוגלים להיות כאלה בתקופה הזו של המילניום החדש, המודרנית. אולי הם עושים את עצמם בשביל להשיג כל מיני דברים, כדי כביכול להיות ייחודיים? קשה להאמין שהם ממש מאמינים במה שהם מציגים כלפי חוץ. יש לי חשד, שבלבם פנימה הם כמונו ולא בדיוק חסידים שוטים, כפי שהם מניחים לנו לחשוב. אולי זה איזשהו תכסיס שלהם? הכרתי כמה לסביות דתיות, שלמרות שהוקעו בידי סביבתן, הן התעקשו להמשיך למלא אחר מצוות הדת ולקיים אורח חיים דתי, כפי שחונכו. ההבדל הוא, שהן מקבלות את השונה מהן ובהן ואינן מערבות דת עם זהות מינית. להיות דתי ולמלא אחר מצוות הדת, זה דבר פנימי של האדם ואין לכך שום קשר לזולת, בעיקר לא לכפות על אף אחד אמונות או מנהגים. אני מלאת כבוד והערכה עצומה אליהן, על השכילן להבין ולקיים כלשונה את האמרה, "אשה באמונתה תחיה", ה"חיה ותן לחיות" שלנו. אני גם מאמינה להן שהן כנות, משום שאין הן מחפשות טובות הנאה על חשבון הזולת ואינן מוצצות את דמם של החילוניים. הן מתפרנסות מיגיע כפיהן ואינן מתעלקות עלינו.
ישרה את שמלתה והתישבה בנחת, חושפת ברכיים נאות, אינה שמה לב לעיניהם המשוטטות לכיוונה. הניחה את תיקה על השולחן, מוציאה את המחשב הנייד ומניחה אותו על ברכיה. זמן להדביק את הפער בדוא"לים. מוכרחים לשמור על קשר עם הפעילים והתומכים וזו דרך נוחה וקלה. העננים ריחפו וניגנו והיא המתינה לתוכנה שתעלה.
"חברת הכנסת אלון, האם תרצי לשתות קפה?" לאה נאור, המזכירה הנאמנה והמנהלת המיועדת של לשכת ראש הממשלה, שלחה אליה את אחת המזכירות כדי לודא כי התמקמה בנוח.
הרימה את ראשה, פוגשת עיניים חמות, רגועות, בצבע חום-אפרפר. "אשמח מאוד, תודה!"
"מיד." הביטה אחר גזרתה המתרחקת, מכנסי הכותנה הלבנים נעים ברכות עם תנועותיה. שוה. כדאי להתחיל איתה. ילך לי? החלה להקליד. תודה על עזרתכם הרבה… בזכותכם הצלחתי להגיע למטרה שלשמה התארגנו… יישר כוח… ניסיתי למצוא תשובה בענין שהעלית, אך טרם הצלחתי. אחזור אלייך כשתהיה לי… חתמה בפשטות בשמה, אינה מוסיפה את תוארה. יודעים שאני ח"כית, אני לא צריכה להשויץ עם זה… אלה אינן פניות רשמיות, עוד יהיה לי מספיק זמן להשתמש בתואר, אם כי זה של שרה עדיף לי, כמובן.
"הנה, בבקשה." נדמה לי או שזו מתחילה איתי? החולצה שלה… היא יודעת מי אני ובכל זאת מתכופפת אלי ככה, מראה את מה שיש לה להציע… ויש לה בהחלט…
עיניה ניתקו מן המטעמים שלפניה, מטפסות מעלה, ניטעות בתוך המבט החמים. גייסה את חיוכה הכובש ביותר. "תודה לך." גם בשביל הנוף… "מה שמך, חביבתי?"
"שני."
"שם יפה, שני. אדום עז, ארגמן."
החיוך הכובש חשף שיניים צחורות, בוהקות. "תודה, אבל ההורים שלי לא בדיוק חשבו על צבע כשנתנו לי את השם הזה."
"אז על מה חשבו?"
"שני זה ראשי תבות של שוב נולדה ילדה. פשוט, אני הבת הרביעית ואחרי שקראו לאחיותי על שם הסבתות, הגיעו לרעיון הזה."
אור חייכה. "מקורי, אני מוכרחה להודות. בהחלט מקורי." לגמה מהקפה. "טעים! את יודעת להכין קפה! יופי!" מתי משפט כזה נאמר לגבר? לא ידוע לי…
שני החזירה לה חיוך. "אני שמחה שהקפה ערב לחכך. אם תצטרכי עוד משהו, הגידי ואשמח לעזור."
"את יודעת כמה זמן תארך הפגישה שלהם?" רמזה בסנטרה לעבר הטור המזוקן ואחיד הלבוש שסיים את פולחנו ונע לעבר הדמות הכרסתנית שעמדה בפתח משרדה, מושיטה יד כנועה ללחיצה מתרפסת, חיוך מלאכותי מתחנף דבוק על פניה, נמרח מאוזן לאוזן. אור חשה בחילה.
"בערך שעה, זה מה שהוקצב להם. הבנתי שאת אמורה לחזור להמשך הדיון."
"כן, לא סיימנו."
שני שלחה אליה חיוך זהיר ופנתה לעבר שולחנה. הם גם לא יסיימו לפי מה שהבנתי. הוא לא הולך להפקיד בידיה את תיק החינוך אם הדתיים ילכו איתו. המיקרופונים בחדר ההמתנה ממלאים היטב את ייעודם. הם סיכמו ביניהם פה אחד שיתנו את השתתפותם בקואליציה שלו באי שיתופה של אור בממשלה. ועל אחת כמה וכמה הס מלהזכיר את תיק החינוך. הם עצמם נושאים אליו את עיניהם, אפילו שידוע לכל שהוא אמור להשאר בידינו. ידוע להם שהוא רוצה אותם מאוד בקואליציה ומנסיון העבר ברור להם שיקבלו מה שידרשו. לפחות את הרוב. בשום אופן לא יסכימו לראות אותה מסבה יחד איתם לשולחן הממשלה. אפשר לחשוב שהיא הנושא הכי חשוב על סדר היום במדינה הזו. איך התבטאו – "לא מוכנים לתת יד לפריצות". ויחד עם זאת, לא נמנעו מלשלוח מבטים לוהטים למחשוף חולצתי. חצופים שכאלה! מה הם חושבים להם? בטח שהבחנתי, אני לא עיוורת. פריצות, הא? הראש שלהם כזה מלוכלך!
נחמדה האור הזו. איך העיניים שלה נצצו כשהתכופפתי להניח לפניה את הקפה… אבל היא… שמעתי שהיא לא בדיוק נאמנה ולא כל כך מחפשת יחסים ארוכי טווח. סטוציונרית. בעצם, מה אכפת לי? אני לא הולכת לנהל איתה משהו, גם לא להתאהב בה… בניגוד אליה, אני לגמרי בארון ולא יכולה להרשות לעצמי לחשוף את זהותי המינית. בטח יפטרו אותי על המקום. לאה לא תסכים שאעבוד במחיצתה אם יוודע לה עלי. איך התבטאה בנוגע לאור, במין הסתייגות מתנשאת… ואי אפשר היה לטעות ולפרש אחרת את הבעת הגועל שפניה שיקפו. אין לי כוונה לחטט ולבדוק אצלה, אבל מנסיון למדתי, שאלו הנגועים בהומופוביה והמתבטאים נגדנו בצורה קולנית ונמרצת, כמוה, חוששים או חושדים שהם עצמם כאלה. לכן הם מנסים להתנגד לנו בכל כוחם, שלא ידבק בהם כאילו… אבל מה לי ולזה? אני צריכה להתפרנס, אין לי ברירה. יפה מצדו שלקח אותי איתו ולא "שכח" אותי בדרך למעלה, כפי שקרה לעוזרים פרלמנטריים אחרים שמעסיקיהם נטשו אותם בהגיעם למשרה בכירה. זו המשרה הראשונה שלי לאחר התואר ואני מתכוונת להחזיק בה. וכמובן גם להתקדם. אינני מתכוונת להשאר מזכירה לנצח.
"סליחה, את מחכה למר קורן?" רפיק עבדאללה מהשמאל שולח אליה מבט זהיר.
"כן." אור מציצה בשעונה. 'השם יעזור', כבר חמש! כמה זמן הם עוד מתכוונים להתנחל אצלו?
"מי נמצא אצלו?"
"הצדי"קניקים."
הנהן בראשו והתישב על הכורסא ממול, מותח את רגליו. שני צצה לידו, מגישה לו ספל קפה, גוחנת בזוית כזו, שרק אור תוכל להנות מהנוף שמחשופה מנדב. אור מחייכת לעצמה, מגניבה מבט מתענג. שני אוזרת עוז וקורצת אליה בשובבות הססנית. הח"כ קולט את חילופי המבטים, הבנה נבוכה מצטיירת בפניו.
אור גחונה על המחשב. רפיק סוקר אותה בעיון. אשה. דוקא סקסית. אי אפשר לנחש אם לא יודעים. וזו מיועדת לתפקיד שרה. לפי מה ששמעתי עליה, היא נושאת את עיניה לתיק החינוך ולא תסתפק בפחות מזה. היא לא נראית כמישהי שתכנע ותסכים לכהן בתפקיד שלא מעניין אותה, כמו איכות הסביבה, העיקר כדי להיות בממשלה. אז היא רוצה את תיק החינוך… למגזר שלנו לא משנה מי יאייש את המשרה הזו. המגזר שלהם לא טורח יותר מדי לקדם את החינוך אצלנו. אנחנו לא כוח מספיק בכדי שיכרכרו סביבנו וישמנו אותנו, את המוסדות שלנו, אפילו שאנחנו מהווים 18 אחוזים מן האוכלוסיה, כמעט חמישית. הדתיים מונים יותר. לכן הם גם שווים יותר. הקולות שלהם, ז"א. ככה זה עובד. בחייאת אללה, לא ערכים, לא יושר, לא הגינות. הרוב קובע ולא משנה שחלק מן העומדים בראשו מושחת. וגם אם משליכים מי מהם, זה שנתפס, לבית הסוהר, עדיין עוצמים את העיניים, עדיין מכבדים אותם, עדיין נותנים להם להשתולל ללא פיקוח, עדיין ממנים אותם למשרות ולתפקידים בהם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם. החתולים ממונים לשמור על השמנת ואם עולה איזו שהיא זעקה, היא מושתקת מיד. טוב להיות דתי במדינת ישראל, גם אם באופן רשמי זו מדינה חילונית… אפשר להגיד שזו מדינה חילונית של דתיים. עובדה, איך הם מכניעים כל מי שהם רוצים, איך הם עושים ככל העולה על רוחם… כמו החוק המגוחך והמשונה של איסור על עבודת יהודי בשבת. איך הם פושטים על מרכזי קניות חילוניים, גם בתחומי הקיבוצים השמאלניים ביותר ורושמים דו"חות לפי השתייכות לאומית. כמה נלעג. מטומטם. חצוף ביותר… ומי מוחה כנגדם? בקושי קומץ. לא כוח משמעותי שהם צריכים להתחשב בו. עובדה שהם ממשיכים בשלהם.
אבל מה אכפת לי? הם לא מעיזים עדיין להגיע לכפרים שלנו ולהכתיב לנו את אורח חיינו, אם כי מי יודע מה עלול לצוץ במוחם המעוות? אולי יקום מישהו שיחליט שבארץ הזו צריכים לחיות רק יהודים ועל כל המאמין בדת שונה, להמיר את דתו או שיגורש… עדיף שילחמו ביניהם, שיסתכסכו עד זוב דם, בין כה אינני צופה שהם יהיו שליטי הארץ עוד זמן רב. לפי התחזיות (ולא רק שלנו), צפויה להתרחש ביניהם מלחמת אחים קשה ולא בעתיד הרחוק. החילונים כאלה טפשים על שהם מניחים לדתיים לשלוט בהם, על אורח חייהם. איך הם לא מבינים שאלה רוצים להקים פה מדינת הלכה? אירן זה רק משחק ילדים תמים לעומת מה שהם מתכננים. אבל הם לא יזכו לכך. המדינה הזו תתפורר הרבה לפני שאלה יצליחו לממש את זממם. החילוניים יתנגדו, הם ילחמו זה בזה עד חורמה ואנחנו נשמח לעמוד מנגד ולחכות שיהרגו איש את אחיו ולבסוף לשלוט עליהם. התהום שנפערה בין שתי התרבויות שלהם כל כך מגוחכת, איך הם לא רואים את זה? במקום להתאחד, לנסות לגשר בין הפערים, הם רק מעמיקים אותם. אבל מה אכפת לי מהצרות שלהם? העם שלנו רק ירוויח מזה. סוף סוף תחזור הארץ לידיים הנכונות – שלנו – והם יהפכו למיעוט במדינה. גם היום הם מיעוט במזרח התיכון, אבל הם בשלטון פה במדינה וזה משנה, כי בכך הם בעמדה שבה הם יכולים לקבוע את החוקים ובעיקר את הזכרון ההסטורי – מה לזכור ומה להעלים, מה להצדיק ומה לשפוט לחומרה.
טפשים, אין מה לומר. מטופשים. במקום לאחד את הכוחות וליצור תרבות משותפת, גם אם לא אחידה (מי החליט שכל דבר צריך להיות אחיד?), מתוך סובלנות אל האחר והשונה, הם הרי אחים, איך הם מתעלמים מן העובדה הזו – כל צד מושך לכיוון שלו בהשתחצנות לא מבוססת ובטוח שהאמת המוחלטת היא נחלתו הבלעדית ואין משהו אחר. כל צד בז לאחר והתוצאות הן פער שאין הם מעוניינים לגשר עליו. הוא ניתן לגישור, אבל צריך לזה רצון טוב ונכונות לקבל את הצד השני, לרצות לחיות לצדו ולא נגדו. לעג ובוז למישהו שאינו נוהג כמוני, אינם יוצרים אחוה. והם צריכים אותה בשביל להשאר עם. איך הם מתעלמים מן העובדה הזו. אחינו הפלשתינאים לא ילחמו בהם לאורך זמן. אלא יניחו להם לחסל זה את זה. למה שלא יעשו לנו את העבודה? הראיס הנוכחי, בניגוד לח'מאר האהבל שהיה לפניו, נבון ומתוחכם יותר (נו, טוב, הוא טיליגנט, הרי למד בהארווארד ובאוקספורד ויש לו תואר דוקטור) ומבין שאי אפשר להכניע אותם במלחמות, גם לא בשפיכות דמים. הם רק מתחשלים מזה. יש להם את הפתגם הזה מספר שמות, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", אז אין טעם ללכת בדרך הזו. הוא מנסה ללכת בדרכי נועם וזה יצליח לו. בלי שירגישו, הם ימצאו פתאום את עצמם מסוכסכים קשות. לא כמו עכשו. עכשו זה כלום. קטן על כולנו. הם יהיו ממש מפורדים. כמה החילוניים יהיו מוכנים לשאת עוד בעול בצבא ובמילואים למשל ולשלם עבור הפרובוקציות של אלה שלא מוכנים לתת להם כתף? המתנחלים הקימו כבר צבא עממי פעם. אמנם, הצליחו לפרקו בזמן, אבל מי יכול להיות בטוח שחיילים חדשים אינם מגויסים בעצם הרגע הזה?
איך כתוב להם בתנ"ך? "ארץ אוכלת יושביה". ארץ קשה. כל הזמן מלחמות, מאבקים, אין שלום. ולא יהיה. הכל בגללם. הארץ הזו כבר לא תשקוט, גם לא ארבעים שנה. לא בשבילם. בשביל זה אנחנו פה, בשביל לעזור להם להתפוגג לתהום הנשיה. יש להם את המושבות שהקימו בכל מיני ארצות, שם הם חיים על סיר הבשר ובשביל מה להם למות פה? רבים עושים את החשבון של חיים מול הסיכוי הסביר למות ומחליטים בהתאם. גם אלה האמורים לשמור על המקומות הקדושים. אין להם חוסן של עם. אין להם אחדות. דינם נחרץ. יהודים מאוסים שכמותם. בדיוק כמו שכתוב אצלנו בקוראן: בוגדניים והפכפכים.
ראש הממשלה המיועד מלוה את מבקריו בחיוך מתרפס, קומתו כמעט שחה אפיים ארצה מרוב מאמצים נלעגים למצוא חן. אור מביטה בו בבוז. עוד מעט הוא ינשק את הרצפה עליה הם דורכים. ואילו הם, פניהם עופרת יצוקה. דוממים, הם ממהרים לעזוב את המקום, קומתם זקופה, מכירים בערך עצמם. מי שנבחר להקים ממשלה בישראל, סוגר את דלת משרדו, אינו טורח להעיף מבט באור או ברפיק. לייסבית וערבי, איזה ערך יש להם בשבילי, חולפת במוחו המחשבה הקרה. שום ערך. הדתיים עדיפים לי.
אור מכבה את המחשב, סוגרת את המכסה ומכניסה אותו בזהירות לתוך התיק המהודר שקיבלה במתנה מאחת הפעילות לרגל הבחרה. בהחלט תיק יאה לשרה, לא רק לחברת כנסת. קמה, מותחת את רגליה, מישרת את שמלתה.
"בואי איתי, בבקשה." שני מחוה בידה.
"אבל… מה… אני צריכה לחזור אליו עכשו."
"הוא ביקש שאדפיס לך מכתב ובינתיים מר עבדאללה יכנס אליו. בבקשה", פנתה אל הלה, "מר קורן מחכה לך."
אני לא מאמינה שזה קורה! הוא נתן לי סתם נייר לא מחייב. אי אפשר להסתמך עליו, אבל בנסיבות שנוצרו לא יכולתי לעשות דבר. רפיק יצא ונכנסו אחרים ולא יכולתי לעשות צחוק מעצמי ולהקים מהומה. הוא אפילו נעל את הדלת שלא אתפרץ אליו! חתיכת מאצ'ו מפוטם!
אור ממצמצת בעיניה, לאה. פנסי המכוניות מולה מסנוורים. אצטרך לעבור דירה, אם אני רוצה לעבוד ברצינות ולהוציא אל הפועל את הנושאים שלשמם נשלחתי. לא אוכל להתרוצץ כל הזמן בין תל אביב לירושלים. זה מטורף. מתיש. גוזל זמן יקר. כשרת החינוך, אני הולכת לבצע רפורמה רצינית במערכת. התלמידים אצלי לא יהיו בורים יותר. הם יצטרכו לרכוש ידע נרחב ביותר על נושאים מגוונים, כולל כאלה הקשורים למסורת. הם ילמדו על כל הדתות, לא רק על הדת היהודית. אצלי לא יהיה חינוך מופרד לדתיים ולחילוניים. כל התלמידים בכל מקום שהוא במדינה יצטרכו ללמוד את אותה תוכנית בסיסית. כמו בארצות מתוקנות. מי שמשתייך למגזר מסוים ורוצה להעמיק בו את ידיעותיו, ילמד באופן פרטי. מי שרוצה להיות דתי, שיהיה דתי בביתו, בבית הכנסת, במסגד או בישיבה, שמעמדה יהיה כשל מכללה. אני הולכת להשוות את תנאי הלימוד של כולם וזה יהיה בחינם. הנגישות לידע לא תחסם בגלל מצב כלכלי. מי שרק ירצה, יוכל ללמוד בהתאם לשאיפותיו וליכולתו השכלית, לא הכלכלית. אני הולכת להחזיר את אהבת הלימוד למערכת. את הסקרנות, את הרצון לדעת כמה שיותר ולא לחסום ידע בפני אף תלמיד. לא יהיה יותר מצב שבו סקטור מסוים יכתיב בורות לבניו, כי כך נוח לראשיו לשלוט בו ולכוונו לצרכיו. בזויים שכאלה. אני הולכת לתת לצדי"קניקים סיבה להתחרט על שבסופו של דבר נכנעו והסכימו לכניסתי לממשלה. אני אביא נאורות גם למגזר שלהם, גם אם זה יהיה על גופותיהם הנרעדות בתפילות. גם על אפם ועל חמתם ועל כל התנגדות שיביעו. שום דבר לא יעזור להם. אני מתכוונת להביא למהפך וזה מה שיהיה. ונקוה כולנו שלא אצטרך לעשות את כל המלאכה בעצמי ואולי אצליח להזיז את אחי ואחיותי החילוניים לעזור לי לדאוג לרווחת המדינה כולה ולא רק למגזר מסוים.
ודבר חשוב נוסף: אצלי יהיה כדאי להיות מורה ולא רק בגלל החופשות, אלא משום שהתגמול הכספי יהיה מכובד ביותר. לא אתפשר על תקציב עלוב. מספיק התעללו במורים, במורות יותר נכון. אני מוכרחה לעצור את הסחף הזה שכאשר נשים נכנסות למקצוע מסוים, השכר בו יורד. כאשה, אקדם בעיקר נשים. ושהגברים ידאגו לעצמם. הם עושים זאת טוב מאוד. לי אין מה לדאוג להם.
מעבדת מלים, גם מאבדת... בעיקר, מתכתבת עם עצמי
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.