הפגנות בשירה Protesting by Singing

החזית הורודה   The Pink Front

כמדי מוצאי שבת, אני נדבקת למסך כדי ללוות את המחאה בבלפור. כל כך מדהים העם שלי!

Like every Saturday night, I stick to the screen to accompany the protest in Balfour. So amazing is my people!

שלטי מחאה   Protest signs

קבלת שבת בבלפור Kabbalat Shabbat in Balfour

פבלו נרודה – אט-אט גווע

Pablo Neruda – Die Slowly [about the poet and poem]

איזה כיף זה לחוות קבלת שבת מתורבתת, מעניינת, משכילה ומקרבת! גם אם בשביל זה יש צורך להרחיק מביתך.

What enjoyable it is to experience a civilized, interesting, educated and bringing together Kabbalat Shabbat! Even if for that it is necessary to be distanced from your home.

מישהי מהחבורה שלנו, שמזמן הפסקנו להפגש פנים אל פנים, הציעה לנסוע לירושלים כדי להשתתף בקבלת השבת בבלפור. בדרך כלל, אני צופה בשידור החי משם בפייסבוק, מה שאינו מועבר או מוזכר כלל במהדורות החדשות הרשמיות, להן הפסקתי להאזין זה זמן רב ומעדיפה לצפות בָּאֱמֶת המשודרת בצורה ישירה ובלתי מסולפת מפחד הדיקטטור. חשבתי שזו הזדמנות לנכוח בארוע חשוב במלחמתנו נגד הפיכת מדינתנו לדיקטטורה. אולי אוכל פעם לספר לנכדים ש"הייתי שם" בזמן שזה קרה.

One of our group, that for a long time we stopped meeting face to face, offered to go to Jerusalem to attend the Shabbat reception in Balfour. Usually, I watch the live broadcast from there on Facebook, which is not transmitted or mentioned at all in the official newscasts, which I have stopped listening to for a long time and prefer to watch the truth broadcasted directly and undistorted due to fear of the dictator. I thought this was an opportunity to attend an important event in our war against turning our country into a dictatorship. Maybe one day I can tell my grandchildren that "I was there" when it happened.

הנסיעה לירושלים יכולה היתה לעבור בכיף לולא הנהגת שלנו. ישנה סיבה מוצקה ומוצדקת לכך שאני מעדיפה להקיף את עצמי בנשים נורמליות במקום מטורללות. 'נורמליות', בלקסיקון שלי, משמעו: טובות לב, אדיבות, מנומסות, הוגנות, חכמות. 'מטורללות', בלקסיקון שלי, משמעו: רעות, בלתי מתחשבות בזולתן, חסרות נימוס, בלתי הוגנות, טפשות. לא הכרתי לפני כן את הנהגת וחבל שיצא לי להכירה. מסוג אלה שאני מנסה להתרחק מהן בכל דרך אפשרית.

The trip to Jerusalem could have been fun hadn't we have our driver. There is a solid and justified reason why I prefer to surround myself with normal women rather than crazy ones. 'Normalcy', in my vocabulary, means: kindness, courtesy, polite, fairness, wise. 'Crazy', in my vocabulary, means: bad, rude to others, impolite, unfair, stupid. I didn't know the driver before, and it's a pity that I got to know her. She is of the kind I try to stay away from in every way possible.

הן אספו אותי מליד ביתי. זו שהכירה את שתינו, הציגה אותנו זו בפני זו. הבטתי בה והיתה לי תחושה לא נעימה לגביה. היתה לה הבעה שלא אהבתי. אמי זצ"ל נהגה לומר לי: "את חורצת דין על אדם שניות ספורות בלבד אחרי שאת פוגשת אותו ובלי לתת לו הזדמנות לתקן". אף שלצערי אין זה קורה לי תדיר (הייתי שמחה שזה היה קורה לעתים קרובות יותר ובעיקר עם נשים פוטנציאליות לזוגיות), כשזה אכן קורה – זה מדויק לי. מעולם לא חרצתי דעה על מאן דהוא או דהיא וזו התגלתה כטעות. מי שחשתי ממנה אנרגיות שלא התאימו לי, גם שניות ספורות אחרי שנפגשנו – התברר כי האינטואיציה שלי לא הטעתה אותי. כשבטפשותי בחרתי להתעלם מתחושותי – שילמתי על זה מחיר מיותר.

They picked me up from near my home. The one who knew us both, introduced us to each other. I looked at her and I had an unpleasant feeling about her. She had an expression I didn't like. My late mother used to say to me: "You judge a person only a few seconds after you meet them, and without giving them a chance to correct." Although unfortunately it does not happen to me often (I would be happy if it would happen more often and especially with potential women for a relationship), when it does happen – it's accurate to me. I never made up my mind about somebody and it turned out to be a mistake. From whom I felt energies that didn't suit me, even a few seconds after we met – it turned out that my intuition didn't mislead me. When I foolishly chose to ignore my feelings – I paid an unnecessary price for it.

לא לקח הרבה זמן לתהות על קנקנה. ביציאה מהרחוב שלי אל הרחוב המוביל אל הרחוב הראשי, ממש מטרים ספורים מהבית שלי, היה פקק בצומת. הנהגת, במקום לעמוד במרווח שיאפשר למכוניות מרחוב צדדי לחצות את הצומת, מיהרה להצמד אל המכונית שלפניה, חוסמת כל מעבר. המכונית שאחריה, אף היא נהוגה בידי אשה, נשארה במקומה, בהתעלמות מוחלטת מהצפירות הרמות שעלו מאחור. הנחתי שהיא רצתה לאפשר לנהגת שלנו לחזור אחורה. בדרך כלל, אני ממש לא אוהבת לתת עצות למי שעל ההגה, אבל היה בלתי אפשרי להשאר אדישה, בניגוד לחברה שהכירה בינינו, שאני מבינה עכשו שהכירה את אופיה של הנהגת ולכן ישבה בשקט. "למה שלא תעשי רברס ותאפשרי למכוניות לעבור?" שאלתי. "את חוסמת אותן."

היא סובבה אלי את ראשה ונעצה בי מבט קשה. "למה שלא תשתקי ולא תתני לי עצות איך לנהוג?" הקול שלה היה ממש כעוס.

הבטתי לכל הצדדים כדי לבדוק שאין סכנה, פתחתי את דלת המכונית ויצאתי, מתאפקת בכל כוחי שלא לטרוק אותה בחוזקה. היה לי חשק רב לומר לה: "מאוד נחמד להיות אדיבה. כדאי שתנסי את זה פעם", אבל אמרתי לעצמי שחבל על כל מלה שאגיד, כי לחושך תגובתה ומנסיוני, אין טיפוסים כמותה מקשיבות לזולתה. מאחורי גבי המתרחק מהן שמעתי את החברה שהכירה בינינו צועקת לעברי לחזור. לא התאים לי.

It did not take long to figure her out. At the exit from my street to the street leading to the main street, just a few meters from my house, there was a traffic jam at the intersection. The driver, instead of standing at a distance that would allow cars from a side street to cross the intersection, hurried to stick to the car in front of her, blocking any passage. The car that followed, also driven by a woman, remained in place, completely ignoring the loud sirens that went up from behind. I assumed she wanted to allow our driver to go back. Usually, I really don't like to give advice to those at the wheel, but it was impossible to remain indifferent, unlike the friend who introduced us, which I now understand that she knew the character of our driver and therefore sat quietly. "Why won't you reverse and allow the cars to pass?" I asked. "You're blocking them."

She turned her head towards me and gave me a hard gaze. "Why don't you shut up and not give me advice on how to drive?" Her voice was really angry.

I looked in all directions to check that there was no danger, opened the car door and went out, restraining myself with all my might not to slam it hard. I had a great urge to say to her: "It's very nice to be kind. You should try it once", but I said to myself that every word I'd say would be in vain, because of her bad reaction and from my experience, characters like her don't listening to others. Moving away from them, I heard behind my back the friend who introduced us shouting at me to come back. It didn't suit me.

במשפט אחד:

גם היום צפיתי בפייסבוק בקבלת השבת בבלפור.

In one sentence:

Today too I watched the Kabbalat Shabbat in Balfour on Facebook.

עשרים וחמש שנים לרצח רבין Twenty-five years since the assassination of Rabin

כאן חדשות – 25 שנה לרצח: טקס פתיחת יום הזיכרון הממלכתי לזכר יצחק רבין

Kan News – 25 years since the assassination: the opening ceremony of the State

רבע מאה עברה, בלתי נתפש. כל אותן 25 שנים ארוכות לא טשטשו אצלי את המראות שראיתי והרגשות שהציפו אותי עת הגיעה אלי הידיעה המרה והנוראה על רצח ראש הממשלה שלנו.

A quarter of a century has passed, inconceivable. All those 25 long years did not obscure in me the sights I saw and the emotions that flooded me when the bitter and terrible news of the assassination of our Prime Minister came to me.

באותו ערב לא צפיתי בעצרת השלום. היא לא כל כך עניינה אותי, היו לי דברים אחרים לעסוק בהם. שמעתי על הרצח ממישהו שצפה בעצרת ואז ירדתי מיד מחדר העבודה שלי כדי לצפות בחדשות. ההרגשה היתה נוראה. הלם. זה היה בלתי נתפש. למרות ההסתה נגד יצחק רבין, שהתמשכה זמן רב, מאז החלו הדיונים על הסכמי אוסלו שתכליתם היתה להביא לנו שלום עם הפלסטינים, אף אחד לא העלה על דעתו רצח. מעולם לא רצח איש שמאל אף אחד מהימין! השמאל אינו אלים! היו לנו כבר תקריות של אנשי ימין שפעלו באלימות וגם רצחו אנשים חפים מפשע על שאלו לא היו בצד שלהם על המפה הפוליטית, אך לא חשבנו שהימין ינסה לעצור את השלום ברצח ראש הממשלה.

That evening I didn't watch the peace rally. It didn't interest me so much, I had other things to deal with. I heard about the murder from someone who watched the rally and then I went down immediately from my study to watch the news. The feeling was terrible. A shock. It was inconceivable. Despite the long-running incitement against Yitzhak Rabin, since discussions began on the Oslo Accords which their purpose was to bring us peace with the Palestinians, no one has imagined murder. No leftist has ever murdered anyone from the right! The left is not violent! We have already had incidents of right-wingers acting violently and also murdering innocent people for not being on their side of the political map, but we did not think the right would try to stop the peace with assassinating our prime minister.

רבע מאה עברה והימין לא טרח להפנים את הלקח, אלא הִקְצִין יותר. למה שיטרח להיות הגון וישר אם מצליח לו לשלוט במדינה בשוחד, מרמה והפרת אמונים? אותו שקץ משוקץ שהסית נגד רבין וזרע את הזרעים לרציחתו – עומד היום בראש הממשלה וממשיך להסית עד עצם היום הזה נגד כל מי שאינו בדעה אחת איתו. אף אדם נורמלי אינו מאמין לו, אך עובדה היא שהמפגינים נגדו חווים אלימות על בסיס יומי ורבים אף חוששים לחייהם. למרות זאת, אנחנו נמשיך עד שנבער את הרע מקרבנו ולא תהיה לו עוד תקומה. אנחנו רוצות חברה צודקת, הגונה, הוגנת, המגנה על החלשים והמיעוטים שבתוכה, מאחדת ומכילה את כולם. נעשה ונצליח!

A quarter of a century has passed, and the right-wing has not bothered to internalize the lesson, but rather became radical. Why would they bother to be decent and honest if they manage to control the country through bribery, fraud and breach of trust? The same detested, abhorred, scorned, who incited against Rabin and sowed the seeds for his assassination – stands today as crime minister and continues to incite to this day against anyone who does not agree with him. No normal person believes him, but the fact is that the protesters against him experience violence on a daily basis and many even fear for their lives. Despite this, we will continue until we eradicate evil from among us and have no more resurrection. We want a just, decent, fair society, that protects the weak and the minorities within it, unites and contains everyone. We will do and we will succeed!

ILTV Israel News – Marking 25 years since the assassination of Yitzhak Rabin

במשפט אחד:

בלתי נתפש איך אותו מסית בכלל נמצא בפוליטיקה ועוד עומד בראש הממשלה. שחיתות, שוחד, מרמה והפרת אמונים, במקום הגינות, יושר, טוהר מידות ונקיון כפיים – אלה שורשי הבעיה פה.

In one sentence:

It is inconceivable how the same instigator is in politics and is still the prime minister. Corruption, bribery, fraud and breach of trust, instead of fairness, honesty, integrity and incorruptibility – these are the roots of the problem here.

בדרך כלל קורים דברים אחרת Usually Things Happen Differently

דיאן פון פירסטנברג – עצבי את חייך

Diane von Furstenberg – Design Your Life

ישנו פתגם באידיש שאומר: "דער מענטש טארכט און דער הייבישטער לאכט" ("האדם חושב ואלוהים צוחק"). באידיש זה גם חרוז וגם נשמע טוב יותר, כמובן, כי זה המקור.

There is a proverb in Yiddish that says: "Der mentsh tracht und der Aibishter lacht" ("Man thinks and God laughs"). In Yiddish it is both a verse and also sounds better, of course, because it is the origin.

"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" נשאלנו לעתים תכופות בילדותנו. התשובה היתה נעוצה בדרך כלל במה שספגנו מהסביבה, שהיתה נטולת טלויזיה והשפעותיה. הדור שאחרינו כבר שאב את השאיפות שלו ממה שצפה במכשיר הטמטום. הדור הנוכחי, זה של נכדינו, איני צריכה להסביר לכן מה שאיפותיו.

"What do you want to be when you grow up?" We were often asked in our childhood. The answer usually laid in what we absorbed from our surrounding, which was devoid of television and its effects. The generation after us has already drawn its aspirations from what it watched on the dumb device. The current generation, that of our grandchildren, I don't need to explain to you what its ambitions are.

לכולנו יש מסלול מסוים, משותף ודומה: אנו נולדות, חיות ומתות. נסיבות לידתנו, אורחות חיינו וגם המוות, שונות בדרך כלל. גם בתוך קבוצה שוה, כמעט לכל פרט בה ישנן חוויות שונות. גם אם, כמו בישראל, יש את המסלול המשותף של הגן, בית הספר, הצבא, הטיול אחרי הצבא, נישואין, הבאת ילדים וכו' – אין חוויית האחת דומה לגמרי לזו של האחרת.

We all have a certain, common and similar route: we are born, live and die. The circumstances of our birth, our lifestyles and also death, are usually different. Even within an equal group, almost every individual in it has different experiences. Even if, as in Israel, there is the common route of kindergarten, school, the army, the trip after the army, marriage, having children, etc. – the experience of one is not completely similar to that of the other.

יחד עם זאת, אנחנו מתכננות את הדברים בחיינו כך שיהיו נוחים לנו, בהתאם למה שאנו אוהבות ורוצות להשיג. בדור שלי התכנון היה בדרך כלל לרכוש מקצוע כדי שתהיה לנו פרנסה. השיקול אם זה מה שאנחנו אוהבות או מתאימות לו – לא היה גורם במשוואה. כך גם לגבי נישואין – שיקול התועלת היה גדול יותר מאשר אם את אוהבת אותו. חשוב היה יותר שהוא יפרנס אותך ואת הילדים שיבואו. לא סתם אחוז הגירושין הגבוה בדור שלי, ללא שיעור יותר מאשר בדור של הורַי.

At the same time, we plan things in our lives so that they will be comfortable for us, according to what we love and want to achieve. In my generation the plan was usually to acquire a profession so that we would have a livelihood. Considering whether that was what we liked or if it suits us – was not a factor in the equation. The same was about marriage – the benefit consideration was greater than if you loved him. It was more important that he supported you and the children. The highest divorce rate in my generation was not a surprise, beyond measure to my parents' generation.

אני לא פגשתי, אך אין זה אומר שאין אנשים כאלה שחיים בדיוק לפי איך שהם תכננו את חייהם. אני מקוה מאוד שישנם אנשים רבים כאלה. רוב אלו שפגשתי ואני מכירה, חיים את החיים בהתאם לנסיבות שהוכתבו להם. אנשים עוסקים בעיסוקים שאינם מעניינים או הולמים אותם, אנשים חיים עם בנות/בני זוג שאין הם אוהבים וכן הלאה. למה זה קורה? כי החיים קורים. אף אחד אינו מתכנן להיות מנושל מביתו, למלט את נפשו בגלל סכנת חיים שניחתה עליו פתאום או להלחם על חייו בגלל מחלה שתקפה אותו. אף אחד אינו מתכנן מראש דברים רעים שיקרו לו. אנשים בדרך כלל מתכננים לעצמם חיים טובים ומספקים או לפחות כאלה שיקיימו אותם. אף אחד אינו רוצה לרעוב, לקפוא מקור, לסבול מחום, לחיות בפחד קיומי ושאר מרעין בישין. אנשים רוצים לחיות בטוב.

I haven't met, but that doesn't mean that there are no such people who live exactly according to how they planned their lives. I very much hope that there are many such people. Most of those I have met and I know, live life according to the circumstances dictated to them. People are engaged in occupations that don't interest or suit them, people live with spouses they don't live and so on. why is it happening? Because life happens. No one plans to be evicted from their homes, to flee for their lives due to a life-threatening danger that suddenly landed on them or to fight for their lives because of an illness that attacked them. No one plans in advance bad things to happen to them. People usually plan for themselves a good and fulfilling life, or at least such that will sustain them. No one wants to starve, freeze to death, suffer from heat, live in existential fear and other troubles. People want to live well.

Ayse Birsel – If your life is your biggest project, why not design it?

במשפט אחד:

בדרך כלל, מה שאנחנו מתכננות, לא ממש יוצא לנו. עדיין, רצוי וחשוב לתכנן, לחלום, לשאוף, לקוות – כי בלי אלה, מה שוים חיינו?

In one sentence:

Usually, what we plan does not really work out for us. Still, it is advisable and important to plan, to dream, to aspire, to hope – because without these, what is our life worth?

הציפורים אינן מבולבלות The Birds are not Confused

ציפורים בבנין בית הספר הסמוך   Birds at the nearby school building

אני מסתכלת על ניו זילנד, על התנהלות הממשלה שם, על ראש הממשלה הנפלאה, העובדת במלוא הרצינות בצורה הכי מצוינת שהיא יכולה, ואני יכולה רק לקנא.

I look at New Zealand, the conduct of the government there, the wonderful Prime Minister, who works in the most serious way she can, and I can but envy.

ההבדל העיקרי בינינו לבין הניו זילנדים, זה שלמרות שגם שם מורכבת האוכלוסיה מגוונים שונים של אנשים ודתות (דומה למצב אצלנו, בישראל), הרוב אינו יהודי. אצלנו, כבית לאומי ליהודי התבל, התקבצנו מארבע כנפות הארץ, כך שאנו מרכיבים אוכלוסיה מגוונת מאוד, שעיקרה שנים-עשר שבטי ישראל, אך גם בתוך אלה ישנו שוני ופער. ההבדל העיקרי השני (שני ההבדלים חשובים במידה שוה), זה שלמרות השוני והמגוון באוכלוסיה, מאוחדים התושבים בגאוה לאומית ומשתדלים לעזור זה לזה במקום להלחם איש ברעהו. ראש הממשלה אהודה ביותר, פועלת למען איחוד העם ואינה משסה אף תושב ממוצא כלשהו באחר.

The main difference between us and New Zealanders is that even though the population there is made up of different people and religions (similar to the situation here in Israel), the majority is not Jewish. Here, as a national home for the Jews of the world, we have gathered from the corners of the earth, so we assemble a very diverse population, which is based on the Twelve Tribes of Israel, but even within these there is difference and gap. The second main difference (both differences are equally important), is that despite the difference and diversity in the population, the residents are united in national pride and try to help each other instead of fighting each other. The Prime Minister is very popular, works for the unification of the people and does not incite her residents against each other.

ניו זילנד, כחמישה מליון תושבים, עשרים וחמישה (25) נפטרו מקורונה. ישראל, כתשעה מליון תושבים, אלפיים ארבע מאות ששים ושלושה (2,463) נפטרו מקורונה. ניו זילנד, מונרכיה חוקתית תחת שלטונה של המלכה אליזבט השניה, אך השלטון המקומי דמוקרטי ונאור. ישראל, שהוקמה כדמוקרטיה פרלמנטרית, הופכת לדיקטטורה בידי ראש ממשלה מושחת הנאשם בפלילים והמשסה את התושבים זה בזה.

New Zealand, about five million inhabitants, twenty-five (25) died of corona. Israel, about nine million inhabitants, two thousand four hundred and sixty-three (2,463) died from Corona. New Zealand, a constitutional monarchy under Queen Elizabeth II, but the local government is democratic and enlightened. Israel, established as a parliamentary democracy, becomes a dictatorship by a corrupt crime minister accused of crimes, and inciting the residents against each other.

אלה המחשבות שעברו לי בראש עת ישבתי אחר הצהריים על המרפסת וקראתי על הנתונים היומיים של הקורונה בארץ ובעולם. הנסיכה ישבה לה בצד בשקט, אינה מעירה דבר. היא רק הביטה אל צמרות העצים, אל הציפורים הנאספות אליהן בקולות צווחה וצהלה. 'פטפוטים לפני השינה', חשבתי לעצמי, מחייכת אל הנסיכה. זו שלחה לי חיוך בחזרה. חמש אחר הצהריים והחשכה מתחילה לרדת עלינו. לוא הזיזו את השעון קדימה במקום אחורה, היה יעיל יותר והשעה היתה שבע, בהחלט שעה מתאימה לרדת חשכה. איני יכולה למצוא נקודת אור כלשהי בהתנהלות הכושלת של הממשלה המנותקת מהעם. הנסיכה הנידה ראשה לאות שקראה את מחשבותי והבינה אותי. אני מניחה שגם הסכימה.

These were the thoughts that went through my mind when I sat in the afternoon on the balcony and read about the daily data of the Corona in Israel and around the world. The princess sat quietly aside, not commenting. She just looked at the treetops, at the birds gathered at them in shrieking and rejoicing voices. 'Bedtime chatter', I thought to myself, smiling at the princess. She sent me a smile back. Five in the afternoon and darkness begins to fall on us. If the clock had not been moved forward instead of backward, it would have been more efficient and it would have been seven o'clock, definitely a good time for the dark to fall down. I can't find any bright spot in the failed conduct of the government detached from the people. The princess shook her head to sign that she read my mind and understood me. I guess she agreed as well.

הבוקר, עת פתחתי את החלון, ריחפו הציפורים מעל וליד בנין בית הספר הסמוך, צוהלות ומרננות, כפי שהן עושות כבר למעלה מחודש, מאז הסגר השני. אין לימודים ואף אחד אינו מפריע להן. חלקן אף פלשו לתוך כיתה והן מלשלשות בה בלי חשבון לאף אחד כי אין מי שיבריח אותן. בשונה מהבלבול השורר אצלנו, בני האדם, מנסיונותינו חסרי התועלת להבין את הנחיות הממשלה, הן אינן מבולבלות. הן קמות עם שחר, מאכילות את צאצאיהן, מלמדות אותם לעוף, מפטפטות ביניהן, שומרות על עצמן וקניהן – חיות בשגרה. עד כמה שידוע לנו, אין אצלן קורונה. גם אם היתה – מישהו בדק את זה?

This morning, when I opened the window, the birds hovered over and near the nearby school building, rejoicing and revelling, as they had been doing for over a month, since the second lockdown. There are no studies and no one bothers them. Some even invaded a classroom and they excrete excrement in it without considering anyone else, since there is no one to drive them away. Unlike the confusion that prevails among us, humans, from our useless attempts to understand government guidelines, they are not confused. They get up at dawn, feed their offspring, teach them to fly, chat with each other, take care of themselves and their nests – they live in a routine. As far as we know, they do not have Corona. Even if there was – did anyone check it out?

פליטווד מק – ציפור שיר (סונגבירד)

Fleetwood Mac – Songbird

במשפט אחד:

הרהורים בימי קורונה מבלבלים.

In one sentence:

Reflections at the confusing days of Corona.

 

דברי מתיקה Sweets

המחפשים – ממתקים למתוקתי

The Searchers – Sweets for My Sweet

תמיד העדפתי דברים מתוקים על פני מלוחים. בכלל, מלח אינו התבלין האהוד עלי ואני ממעטת להשתמש בו.

I always preferred sweet things over salty ones. In general, salt is not my favourite spice and I use it very little.

"אבל את שמה מלח בסלט ובמרק", העירה הנסיכה.

"לא אמרתי שאיני משתמשת, אמרתי שאני ממעטת." ישנן כאלה שצריכות הסברים מפורשים וגם המחשה. "ראית אותי אי פעם אוכלת עוגיות מלוחות או בייגלה מלוחים?"

היא מנסה לחשוב ואני מניחה לה שתמצא את התשובה בעצמה, למרות שזו עומדת לי על קצה הלשון. "לא עוגיות מלוחות ולא בייגלה מלוחים", הקול שלה מהורהר, "אבל במבה כן."

"מתי היתה הפעם האחרונה שראית אותי אוכלת במבה?" אני מאתגרת את זכרונה.

אחרי שהיא מתאמצת, היא מודה: "איני זוכרת, האמת, אבל אני זוכרת שנשנשת מזה הרבה."

"זה היה לפני שהם התחילו להמליח את זה בצורה מוגזמת", הזכרתי לה, "ומאז שהפסקתי – לא חזרתי לזה. כשאני מפסיקה משהו, אז זה נפסק וזהו."

"כח רצון!" היא משבחת.

"But you put salt in salad and soup," the princess commented.

"I didn't say I don't use, I said I do very little." There are those who need explicit explanations as well as illustration. "Have you ever seen me eat salty cookies or pretzels?"

She tries to think and I let her find the answer by herself, even though it's on the tip of my tongue. "No salty cookies and no salty pretzels," her voice ponders, "but Bamba yes."

"When was the last time you saw me eating Bamba?" I challenge her memory.

After she putting some efforts, she admits, "I don't remember, the be honest, but I remember that you snacked a lot from it."

"That was before they started salting it excessively," I reminded her, "and since I stopped – I didn't go back to it. When I stop something, then it stops and that's it."

"Will power!" She praises.

מעדן לבבות שוקולד   Chocolate Hearts Delicacy

הוצאתי מהמקפיא קופסא של מעדן מצופה בשוקולד בצורת לבבות קטנים והנחתי על השולחן. ראיתי את עיניה נוצצות. "זה מה-זה ט-עים!" היא אמרה בקול מתרונן.

"מכירה את זה?" חייכתי למראה התלהבותה.

"מכירה מאוד!" הדגישה.

"בחיים לא טעמתי", הסברתי לה.

"את תאהבי את זה – זה ממש מתוק", אמרה ונטלה לב אחד מתוך הקופסא אותה הסטתי לעברה.

I took out of the freezer a box of chocolate-coated delicacy in the shape of little hearts and placed it on the table. I saw her eyes twinkle. "It's soooooo delicious!" She said in a rejoiced voice.

"Do you know that?" I smiled at the sight of her enthusiasm.

"I know Very well!" She stressed.

"I have never tasted it," I explained to her.

"You'll love it – it's really sweet," she said, taking one heart out of the box I had shifted towards her.

מעדן לבבות שוקולד   Chocolate Hearts Delicacy

במשפט אחד:

היו שמונה לבבות בקופסא ועכשו היא נותרה ריקה. היא אכלה ארבע ואני ארבע. היה טעים מאוד.

In one sentence:

There were eight hearts in the box, and now it was left empty. She ate four and I four. Was very tasty.

שעון חורף 2020 Winter Time

דליה פרידלנד – שעון בן חיל

Dalia Friedland – Valiant Clock

פעמיים בשנה מענים את האזרחים ומזיזים לנו את השעון ללא שום סיבה מוצדקת. חבל, כי אפשר לעשות את זה בצורה שונה ויעילה.

Twice a year the citizens are tortured and our watch is moved for no justifiable reason. Too bad, because it can be done differently and efficiently.

פעם זה קדימה, פעם אחורה. זה משגע ומיותר. לא ברור לי למה, במקום להזיז אתמול את השעון שעה אחורה, לא הזיזו אותו שעתיים קדימה ובאה לציון גואלת. כך, בתחילת הקיץ, לא יהיה צורך להזיז את השעון בכלל ויהיה לנו מנוח מהטרלול הזה.

Once it's forward, once it's backward. It's driving us crazy and unnecessary. It's not clear to me why, instead of moving the clock back an hour yesterday, they didn't move it two hours forward and we could happily stay with it. That way, at the beginning of summer, there will be no need to move the clock at all and we will have rest from this craziness.

בכל פעם שמזיזים את השעון, צריך הגוף להתרגל מחדש להפרשי השעות. אמנם זו כאילו "רק" שעה אחת, אך זה משנה הרבה את ההרגלים. זה לא רק פסיכולוגי, זה גם גופני. לוקח לי הרבה מאוד זמן, לפעמים חודשיים-שלושה, כדי להתרגל להבדל הזה של השעה המעצבנת הזו קדימה או אחורה. אני יודעת מהסביבה שלי שאינני היחידה.

Every time they move the clock, the body needs to get used to the time differences again. While this is as if "just" one hour, it changes habits a lot. It's not only psychological, it's also physical. It takes me a very long time, sometimes two to three months, to get used to this difference of this annoying hour back or forth. I know from my surrounding that I'm not the only one.

ריטה – עבד של הזמן

Rita – Eved Shel Hazman (Slave of Time)

במשפט אחד:

שיחליטו כבר פעם אחת ולתמיד על שעון קבוע בלי השטויות של להזיז את זה, לא קדימה ולא לאחור!

In one sentence:

They should decide once and for all on a fixed clock without the nonsense of moving it, not forward and not backward!

עכשו מעונן: הצרות של הגוף שלנו כשהשעה זזה אחורה / ד"ר איתי גל, אתר ynet

הציפורים מבלות The Birds are having Fun

ציפורים על גג בית הספר   Birds on the school's roof

הן מתאספות, הן מתעופפות, הן מפטפטות ביניהן, הן מצייצות. הציפורים בחצר בית הספר חוגגות בזמן שאין לימודים ובני האדם אינם מפריעים להן.

They gather, they fly, they chat among themselves, they chirp. The birds in the schoolyard celebrate when there is no schooling and humans don't disturb them.

בזמן שאני מכינה לי את הסלט בבוקר, הן מנעימות לי את הזמן בציוציהן. מדי פעם, אני יוצאת למרפסת המטבח כדי לבדוק מה הן עושות. הן מרתקות אותי. אני חושבת על הציפורים, איך הן מביטות בנו, בנות ובני אנוש. מה הן חושבות עלינו? מה זז להן במוח כשפתאום התחלנו לעטות מסכות? אולי בסין הן רגילות, אבל בישראל?

While I'm preparing my salad in the morning, they sweeten my ears with their pleasant tweets. Occasionally, I go out to the kitchen balcony to see what they're doing. They fascinate me. I think about the birds, how they look at us, humans. What do they think of us? What was going through their minds when we suddenly started wearing masks? Maybe in China they are used too, but in Israel?

ציפור על גג   A bird on a roof

ישנן ציפורים סקרניות שנוחתות על אדן החלון, לא רק כדי לתת מנוח לכף רגלן, אלא גם כדי להציץ פנימה, אל תוך המטבח אצלי, לראות אשה חותכת סלט. אולי הריח הנעים של הירקות, ובעיקר הניחוח של עשבי התיבול (נענע, פטרוזיליה ושמיר) מושכים אותן? אני תוהה מה הריחות הללו עושים להן.

There are curious birds landing on the windowsill, not only to give rest to their feet, but also to peek inside, into my kitchen, to see a woman cutting salad. Maybe the pleasant smell of the vegetables, and especially the scent of the herbs (mint, parsley and dill) attract them? I wonder what these smells do to them.

הן באות לשבת גם על אדן החלון של חדר העבודה שלי. אני רואה איך הן מזיזות את ראשיהן בחופזה לצדדים ומדי פעם מציצות פנימה, אל מסך המחשב. מרתק לצפות בהן מביטות, אם כי אין הן עושות זאת לאורך זמן. עליהן לעמוד על המשמר מפני טורפים למיניהם האורבים להן. נראה לי שהן בטוחות על אדני החלונות אצלי, כי אף חתול אינו יכול להתגנב אליהן בטיפוס על קיר הבנין, אך הן אינן יודעות זאת ונשארות ערניות. אני יודעת שכלבים וחתולים יכולים להיות מרותקים למָסָכִים ואפילו ישנן תוכניות מיוחדות עבורם בערוצים המיועדים להם, אך לא ממש נראה לי שציפורים יכולות לעבד את מה שהן רואות על מָסָכִים. יחד עם זאת, אני מתקשה להבין איך הן ממשיכות לבוא ולשבת על אדן החלון בלי שאני נותנת להן דבר לאכול. את זה עושה השכן למטה, כשהוא מניח להן כלי מלא בגרגרים במקום בטוח בחצר אליו אין החתולים מגיעים, וגם שם להן כלי עם מים כדי שהן תרווינה את צמאונן.

They also come to sit on the windowsill of my study. I see them moving swiftly their heads to the sides and occasionally peeking inside, at the computer screen. It's fascinating to watch them looking, though they don't do it for a long time. They must be on guard against predators lurking for them. It seems to me that they are safe on my windowsills, because no cat can sneak up on them by climbing the wall of the building, but they don't know it and remain alert. I know dogs and cats can be glued to screens and there are even special programs for them on the channels designed for them, but it does not really seem to me that birds can process what they see on screens. At the same time, I have a hard time understanding how they keep coming and sitting on the windowsill without me giving them anything to eat. This is what the neighbour downstairs is doing, when he places a bowl full of grains in a safe place in the yard where the cats don't reach, and also puts a vessel with water for them so that they will quench their thirst.

ציפורים על גג בית הספר, אחת מתכוננת לעוף אלי   Birds on the school's roof, one is getting ready to fly to me

במשפט אחד:

הציפורים מבלות בזמן שאנחנו תקועות בסגר.

In one sentence:

The birds are having fun while we are stuck in a lockdown.

להרגיש את הגיל Feeling my Age

סלפי עם עגלת הקניות   Selfie with shopping cart

תמיד אהבתי ללכת ברגל. לכל מקום בו אפשר היה להגיע אליו ברגל – העדפתי אותו מאשר מקומות אליהם היה צורך בשימוש בכלי תחבורה. אופניים, מבחינתי אינם אופציה.

I have always loved walking. Wherever it was possible to reach on foot – I preferred it over places where the use of a means of transport was necessary. Bicycles, for me, are not an option.

לפני הקורונה, היו לי שתי אופציות לקניות: האחת, קרוב לבית (10 דקות הליכה), סופרמרקט משפחתי (פוליצר) שהמחירים בו היו סבירים, ובו נהגתי לקנות את המצרכים השבועיים האכילים (ובעברית: ירקות, פירות, קוטג' ולחם) ולעתים גם שימורים, כשהמחיר היה נמוך מזה של הסופר האחר. האופציה השניה היתה קניה בסופר של הרשת הגדולה (שופרסל), די רחוק מהבית (20 דקות הליכה), שבה המחירים של המוצרים האחרים (כגון נייר טואלט, מוצרי נקיון וכד') נמוכים יותר מאשר בפוליצר.

Before the Corona, I had two shopping options: one, close to home (10 minutes' walk), a family supermarket (Politzer) with reasonable prices, where I used to buy the weekly edible ingredients (meaning: vegetables, fruits, cottage and bread) and sometimes canned, when the price was lower than that of the other supermarket. The second option was shopping at the supermarket of the big chain (Shufersal), quite far from home (20 minutes' walk), where the prices of the other products (such as toilet paper, cleaning products, etc.) are lower than at Politzer's.

אפשר כבר להבין שאת הקניות השבועיות שלי נהגתי לערוך בפוליצר ואילו את החודשיות – בשופרסל. אך מאז הסגר הראשון של הקורונה, נסגר הסניף של שופרסל בו נהגתי לקנות והתמקד במשלוחים. הסניף השני שלהם נמצא בקצה השני של העיר, מרחק של כשני ק"מ, חצי שעה הליכה. פעם, הייתי מסוגלת לעבור קילומטר בעשר דקות, היום זה כבר לא אפשרי לי. זאת אומרת, אם הייתי הולכת מהר – יש מצב לעשות את זה, אבל מזמן כבר איני כשירה לטירונות, כך שאני מעדיפה להתנהל בנחת. גם כך, בגילי, אינני ממהרת לשום מקום. 'בנחת' זו מלת מפתח בהתנהלותי בחיים וזה לא מהיום. מעולם לא אהבתי למהר לשום מקום.

You can already understand that I used to do my weekly shopping at Pulitzer and my monthly shopping at Shufersal. But since our first Corona lockdown, the Shufersal branch where I used to buy has closed and focused on deliveries. Their other branch is at the other end of town, about two kilometres away, half an hour's walk. Once, I was able to walk a kilometre in ten minutes, today it is no longer possible for me. I mean, if I was walking fast – there's a way to do it, but for a long time now I have not been qualified for basic training, so I prefer to conduct myself calmly. Even so, at my age, I don't rush anywhere. 'At ease' is a key word in my conduct in life and it is not from today. I never liked to rush anywhere.

בילדותי, אהבתי מאוד לרכב על אופניים. העיקול של המגדל פינת גנסין (בשתי גרסאותיו וצדדיו), אם זה לא הפך לסנילי עם השנים, ודאי זוכר איך הייתי מתרסקת שם פעמים רבות. נהגתי לעלות ברכיבה מאומצת מליד ביתי (גנסין פינת ויצמן) במעלה הגבעה אל שיאה שברחוב הצנחנים ואז לגלוש במהירות רבה עד למרגלותיה כדי להגיע בחזרה אל ליד ביתי. הרכיבה בכביש החד סטרי לכיוון מעלה, בניגוד לתנועה, לא היתה מסוכנת כמו היום (אני מניחה), משום שהתנועה אז היתה ממש דלילה וזה גם היה אז רחוב צר. לא תמיד השלמתי את הירידה בשלום וחויתי פציעות רבות בברכיים ובידיים (מזל שלא בראש!) מהנפילות הרבות בסיבוב של רחוב המגדל. כשהייתי גולשת ישר מרחוב הצנחנים על לויצמן – זה היה מסתיים בשלום, כי זה היה ישר, אך מדי פעם סטיתי ימינה, לכיוון רחוב המגדל ושם, בעיקול הזה, הייתי לפעמים מאבדת את שיווי המשקל ומתרסקת על צדי הימני. אם הייתי עוברת בשלום את העיקול (עם הזמן למדתי להאט לקראתו), הרי שמדי פעם הייתי מתרסקת כשהייתי חוזרת אליו בעיקול לרחוב גנסין. אז, רגלִי וידִי הימניות היו נפגעות. היה איזון. בדרך כלל, זה קרה בימי ששי ובערבי חג אחר הצהריים, כשהכל היה סגור ואי אפשר היה לגשת למיון. אבי היה אמון על חבישת פצעי ועל ההטפה בכל פעם מחדש שעלי לנקוט במשנה זהירות כשאני רוכבת על אופני.

As a kid, I used to love cycling. The curve of Hamigdal (the Tower) and Gnessin (in both versions and sides), if it hadn’t become senile over the years, will surely remember how I would have crashed there many times. I used to go up in a strenuous ride from near my house (the corner of Gnessin and Weizmann) up the hill to its peak on HaTzanchanim (the Paratroopers) Street and then glide very fast to its feet to get back to near my house. Riding the one-way road uphill, against the traffic, was not as dangerous as today (I guess), because the traffic then was really sparse and the street was also narrow then. I didn't always complete the descent in peace, and experienced many injuries in my knees and hands (luckily not in the head!) from the many falls at the curve of Hamigdal Street. When I would glide straight from HaTzanchanim Street to Weizmann – it would end in peace, because it was straight, but occasionally I turned right, towards Hamigdal Street and there, in this curve, I would sometimes lose my balance and crash on my right side. If I had passed the curve safely (over time I had learned to slow down towards it), then I would occasionally crash when I returned to it in the curve to Gnessin Street. Then, my right leg and arms were injured. There was a balance. Usually, this happened on Fridays and on the eve of holidays, when everything was closed and it was impossible to go to the emergency room. My father was in charge of dressing my wounds and preaching each time that I had to be extra careful when riding my bike.

רכבתי על אופניים עד גיל חמישים בערך ואז החלפתי להליכה בטבע (כשגרתי בקציר) וברחובות העיר (היכן שאני גרה עכשו). למרות שלפני הקורונה נהגתי ללכת באופן קבוע לפחות שלוש פעמים בשבוע למשך שעה-שעה וחצי מקצה אחד של העיר לזה השני, זה לא הספיק כדי לרכוש כושר גופני, אך לפחות הזזתי את אברַי וזה חשוב מאוד. בשביל כושר גופני צריך להתאמץ ושזה יהיה קשה, ואילו אני לא אוהבת דברים קשים וגם לא להתאמץ ולהזיע. לכן, אני הולכת (ולא צועדת) בנחת, בכיף, מצלמת פה ושם, נהנית מהנוף ומהאויר. יחד עם זאת, אין זה אומר שאני הולכת לאט מדי. אני הולכת בקצב, אמנם לא מהיר, אך בהחלט בקצב. לפעמים אני עושה ארבעה קילומטרים, לפעמים חמישה, תלוי לאן מובילות אותי רגלי. . מאז הקורונה, הפסקתי ללכת ברחובות שלא למטרת קניות והסתפקתי בהליכה ממרפסת המטבח למרפסת הסלון מספר פעמים ביום. אני הסתפקתי, אך מסתבר שאין זה מספיק כלל וכלל ואני מרגישה שאני הולכת ומתנוונת, שזה ממש לא מומלץ. אני שוקלת לקנות אופני כושר.

I rode a bike until I was about fifty and then switched to walking in nature (when I lived in Katzir) and on the city streets (where I live now).Although I usually walk at least three times a week for an hour or an hour and-a-half from one end of town to the other, that wasn't enough to enquire physical fitness, but at least I moved my limbs and that's very important. For fitness you have to make an effort and it should be difficult, while I don't like hard things nor to make an effort and sweat. Therefore, I walk (and don't march) leisurely, with fun, taking photos here and there, enjoying the view and the air. At the same time, it does not mean that I'm going too slowly. I walk at a pace, though not fast, but definitely at a pace. Sometimes I do four kilometres, sometimes five, depending on where my feet lead me to. Since the Corona, I have stopped walking the streets for non-shopping purposes, and was content with walking from the kitchen balcony to the living room balcony several times a day. I was content, but it turns out that it is not enough at all and I feel that I'm degenerating, which it is really not recommended. I'm considering buying an exercise bike.

בזמן האחרון, שמתי לב שכאשר אני נושאת איתי משא, כמו קניות רבות, ההליכה קשה לי יותר ויותר. נראה שהגיל עושה את שלו והגוף מתרעם על הקשיים שאני מערימה עליו. פעם, נהגתי לסחוב את הסלים הכבדים על כתפי, אך כשיש לי קניות גדולות, אני מגייסת לעזרתי את עגלת הקניות. בזמן האחרון, גיליתי שלגלגל את עגלת הקניות לא קל לי כמו לפני שנה, לדוגמא. הגיל מורגש מאוד.

Lately, I have noticed that when I carry a load with me, like many shopping, walking is more and more difficult for me. Age seems to do its thing and the body resents the difficulties I pile on it. Once, I used to carry the heavy baskets on my shoulders, but when I have big purchases, I enlist the help of the shopping cart. Lately, I’ve found that rolling the shopping cart isn’t as easy as it was a year ago, for example. Age is very noticeable.

הורדתי המסכה בשביל הסלפי   I took off the mask for the selfie

במשפט אחד:

היום, במקום חצי שעה הליכה מהשופרסל הביתה, זה לקח לי שעה, כפול מהזמן הרגיל. לא משום שהלכתי לאט וגם לא בגלל שעטיתי מסכה, אלא משום שנאלצתי לנוח כל כמה דקות. עגלת הקניות היתה כבדה והיה לי קשה להסיעה. בהחלט הרגשתי את גילי.

In one sentence:

Today, instead of a half hour walk from Shufersal home, it took me an hour, double the usual time. Not because I walked slowly nor because I wore a mask, but because I had to rest every few minutes. The shopping cart was heavy and I had a hard time rolling it. I definitely felt my age.

מאמר מעניין: "בישראל כמעט אין רחובות. שכונות חדשות באילת או בנצרת נראות אותו דבר" (האדריכלית נעמה מליס)  / עדי כהן, אתר MSN לייפסטייל

אז האפיפיור אמר So the Pope Said

Aretha Franklin – A Natural Woman

זה כמו אצלנו, כשאיזה רבי אומר משהו וחסידיו השוטים מצייתים לו גם אם אין שום הגיון בהוראותיו, אלא אך ורק משום שהוא אמר. טפשי לגמרי!

It is like with us, when some rabbi says something and his foolish followers obey him even if there is no logic in his instructions, but only because he said. Totally stupid!

אחרי שנים רבות מאוד של דיכוי, עינויי נפש והדרת בנות ובני הקהילה שלנו בידי גורמים דתיים, הואיל האיש הנחשב לקדוש (לא בעיני) לאשר כי גם לנו מגיע להקים משפחות משלנו. איזה מזל שהלה החליט זאת! כאילו שלא הקמנו משפחות גם בלעדי האישור שלו.

After very many years of oppression, mental torture and exclusion of members of our community by religious elements, the man considered holy (not to me) was so kind as to confirm that we too deserve to start our own families. How lucky we are that he decided that! As if we had not started families even without his approval.

אני יודעת שישנם אנשים שהדבר הזה חשוב להם, שהאישור מפי מי שהם מחשיבים לאוטוריטה קדושה, גורם להם להרגיש טוב יותר מאשר לפני כן. איני מתווכחת עם אנשים מאמינים, משום שזה חסר טעם. זו אמונתם, כך הם מרגישים ואין לי או לאף אחת אחרת שום זכות לומר להם דבר בשום ענין. אנשים בוגרים מחליטים לגבי חייהם. הבעיה שלי איתם מתחילה כשאלה מעזים לומר לי ולאחרים איך אנו צריכים לחיות, בבחינת: "אני מאמין במשהו מסוים ומשום שאת/ה עובר/ת על זה – זה לא בסדר". מי שַׂמְכֶם? מי אתם לומר לזולתכם מה לא בסדר?

I know there are people for whom this thing is important, that the confirmation from whom they consider sacred authority, makes them feel better than before. I don't argue with people who believe, because it is pointless. This is their belief, that's how they feel and I, or anyone else, have no right to say anything to them about whatever. Mature people decide about their lives. My problem with them begins when they dare tell me and others how we should live, as: "I believe in something and because you're not doing it – it's wrong". Who put you in charge and who are you to tell others what is wrong?

לאנשים מאמינים יש את התכונה השנואה והבזויה לגלות לכל העולם שהם ראו את האור ויודעים מה טוב לכולם. במקום להסתפק במה שטוב להם, הם חשים צורך לבלבל את המוח לכל העולם בשטויות שלהם. מעטים מהם (יש גם כאלה) נשארים בד' אמותיהם ואינם מתעניינים בזולתם. את אלה אני מעדיפה על האחרים, המסיונריים, הנודניקים המעצבנים.

Believers have the hated and despicable trait of revealing to the whole world that they have seen the light and know what is good for everyone. Instead of settling for what is good for them, they feel the need to bother the whole world with their nonsense. Few of them (there are some of these too) remain in their own world and are not interested in others. I prefer these to the others annoying nuisance missionaries.

במשפט אחד:

אז האפיפיור אמר. אנשים נורמלים חיים את חייהם בלי להתיחס למה שאמר מאן דהוא, גם אם הוא נחשב לקדוש.

In one sentence:

So the Pope said. Normal people live their lives without paying attention to what somebody said, even if he is considered holy.