מה יהא בסופנו (4 תמונות) + אפוקליפסה (שירה) What will happen in our end (4 photos) + Apocalypse (poetry)
רעיונות צצים לי תמיד. איני מאלה שבוהות בדף הריק או במסך המחשב ומחכות להשראה. המלים יוצאות לי בשטף בכל פעם שאני מתישבת לכתוב. כך גם בכל פעם שאני קוראת את הקול הקורא של האוצרת לכבוד תערוכה חדשה: רעיונות עולים בי מיד לגבי הנושא ומה אני יכולה להציע. אני מרגישה מבורכת.
Ideas always come to me. I'm not one of those people who stare at the blank page or the computer screen and wait for inspiration. The words flow out for me whenever I sit down to write. The same is true each time I read the curator's call for a new exhibition: ideas immediately come to me regarding the subject and what I could suggest. I feel blessed.
הנושא העיקרי הפעם היה חום יולי אוגוסט, הנודע בהפלת אימתו על חלק זה של כדור הארץ. אמנם, ישנם מקומות חמים יותר (בממוצע) מאשר המזרח התיכון המדברי, אך שני חודשי הקיץ הללו קשים מאוד. בילדותי, סימל חודש ספטמבר את תחילת הסתו עת רוחות קרירות היו מתחילות לנשב. לפעמים, גם ממטרים קלים היו יורדים פה ושם. הורגשה הקלה. עם התחממות כדור הארץ, המורגשת היטב גם אצלנו, התחלנו לראות ממטרים רק מסוף נובמבר. אין לנו ממש סתו.
The main issue this time was the heat of July and August, known for bringing its dread down on this part of the planet. Indeed, there are places warmer (on average) than the desert Middle East, but these two summer months are very difficult. In my childhood, the month of September symbolized the beginning of autumn when cool winds would begin to blow. Sometimes, even light showers would fall here and there. The relief was felt. With the global warming, which is also well felt here, we started to see rain only from the end of November. We don't really have an autumn.
שמש קופחת ולוהטת Blazing scorching sun
הרעיון הראשון שעלה בראשי, היה שמש קופחת ולוהטת. יש לי צילום אותו צילמתי לפני שנים אחדות בסגנון מופשט: א. כיוונתי את מצלמתי לעבר אור השמש (לא בצורה ישירה, אחרת היתה יוצאת תמונה שחורה) וצילמתי עם צמצם ממש מצומצם. יצא מהמם, לדעתי. ב. נתקלתי בפיסת בד היכן שהוא וצילמתי אותה. ג. בזמן צעידה, הקלקתי במקרה במצלמה של הטלפון וזה מה שיצא. הענין הוא שממש איני זוכרת איך יצא לי הצילום הזה, כך שאני ממציאה פה מה שעולה לי בראש. לא נראה לי שאזכר איך זה נוצר. האם זה חשוב? בזמן הצילום, לא ידעתי למה זה עשוי לְשַׁמֵשׁ, אך אני נוהגת לשמור כל תמונה שאני מצלמת, גם אם זו יוצאת אבסטרקטית לגמרי. השמש הקופחת אמורה היתה להיות יצירה בפני עצמה.
The first idea that came to my mind was a blazing scorching sun. I have a photo that I took a few years ago in an abstract style: A. I pointed my camera towards the sunlight (not directly, otherwise a black image would come out) and I took a photo with a very narrow aperture. It turned out stunning, in my opinion. B. I came across a piece of cloth somewhere, and took a photo of it. C. While walking, I accidentally clicked on the phone's camera and this is what came out. The point is that I really don't remember how I got this photo, so I'm making up what comes to my mind here. I don't think I'll remember how it came about. Is it important? At the time of shooting, I didn't know what it might be used for, but I usually keep every photo I take, even if it comes out completely abstract. The blazing Sun was supposed to be a work in itself.
ליצירה השניה אותה הצעתי, קראתי: "מה יהא בסופנו?" זו אמורה היתה להיות מורכבת מארבע תמונות: 1. ציפור מנקרת בזבל אותו השאירו אחריהם בני אדם בלי להתחשב בזולת. זאת, כדי לסמל את ערימות הזבל העצומות ההולכות ומתגברות על פני כדור הארץ שלנו. 2. תמונה שצילמתי מחלון דירתי קצת אחרי השקיעה, שיוצרת רושם עגמומי במתבוננת בה. זאת, כדי לסמל מה יקרה אחרי שההתחממות תגבר עד כדי התפוצצות רבתי – בקושי נראה שקיעות. 3. תמונה שמראה דמדומים אותה צילמתי מחלון אוטובוס בנסיעה. אני נוהגת לצלם הרבה בנסיעה כשאיני נוהגת. 4. תמונה שאין רואות בה דבר כמעט, כדי לסמל את העלטה הגמורה שתרד עלינו בסופו של דבר. גם זו צולמה מחלון אוטובוס במהלך נסיעה.
אני אשה אופטימית מטיבי, אך קשה לי לראות שהסוף של עולמנו יהיה טוב. בסוף הרי יהיה פיצוץ. אם לא בגלל ההתחממות הגלובלית, אז בגלל הפצצה. הרי בכל רגע נתון על פני כדור הארץ, מישהו מתנכל למישהו. חבל, אך בני אדם אינם יכולים לחיות בשקט ובשלום זה עם זה והם מרגישים צורך להרוג את זולתם.
The second work that I proposed, I called: "What will be in our end?" It was supposed to consist of four pictures: 1. A bird pecking at the garbage left behind by humans without regard for others. This is to symbolize the ever-increasing huge piles of garbage on our planet. 2. A photo I took from my apartment window a little after sunset, which creates a gloomy impression on the viewer. This is to symbolize what will happen after the warming increases to the point of a big explosion – we will hardly see sunsets. 3. A photo that shows twilight which I photographed from a bus window while traveling. I usually take a lot of photos while driving when I'm not driving. 4. A photo in which you can see almost nothing, to symbolize the complete darkness that will descend upon us in the end. This was also taken from a travelling bus window.
I am an optimistic woman by nature, but it is hard for me to see that the end of our world will be good. In the end, there will be an explosion. If not because of global warming, then because of the bomb. After all, at any given moment on earth, someone is harassing someone. It's a shame, but humans cannot live in peace and quiet with each other, and they feel the need to kill others.
אפוקליפסה (שירה) Apocalypse (poetry)
העבודה השלישית, היא שני שירים שכתבתי לפני שנים רבות מאוד: "רקויאם" ב-1979; "לאחר כלות הזמן" ב-1985.
The third work is two songs I wrote many years ago: "Requiem" in 1979; "After the Lapse of Time" in 1985.
האוצרת אוהבת אבסטרקט, מה שאומר שבקטע הזה אין אנו רואות עין בעין. אני מבינה שזה ענין של טעם, לראות קשקושים ולדמיין שזה… אין לי מושג מה. גם להתפעל מציורים מעוותים של דמויות (בעיקר נשים) של פיקאסו זה ענין של טעם, שלא לדבר על המחיר שאנשים מוכנים לשלם על זה. מבחינתי, כל אחת וטעמה היא. אולי זה ענין של התפתחות או התקדמות אצלי או שסתם נחה עלי רוח השובבות, אך חשבתי על קשקוש מופשט אותו אני יכולה להציע לתערוכה הזו. הנושא של התערוכה הזו גרם לי לחשוב על "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", שמבחינתי יכול להתבטא במופשט, כלומר – בקשקוש, בתמונות מטושטשות. יש לי כאלה למכביר, אותן אני שומרת בתיקיה ייעודית הנקראת (איך לא…) "קשקוש מופשט" ויכולה לשלוף בכל עת ולכל נושא. אם צורות גאומטריות יכולות לסמל כל דבר שהיוצר אותן יכנה בדמיונו כי רב – אז גם תמונות של צלליות יכולות להיות כל דבר שרוצות.
The curator likes abstract, which means that in this case we do not see eye to eye. I understand that it's a matter of taste, seeing drivel scribbles and imagining that it's… I have no idea what. Admiring Picasso's paintings of distorted figures (mainly women) is also a matter of taste, not to mention the price people are willing to pay for it. As far as I'm concerned, each to their own taste. Perhaps it's a matter of development or progress on my part or maybe the spirit of mischief rested on me, but I thought of an abstract nonsense that I can offer for this exhibition. The theme of this exhibition made me think about "formless and emptiness, and darkness over the surface of an abyss", which for me can be expressed abstractly, that is – in gibberish, in blurry images. I have a lot of them, which I keep in a dedicated folder called (how interesting…) "abstract gibberish" and can pull out at any time and for any subject. If geometric shapes can symbolize anything that their creator calls them with his fertile imagination – then images of silhouettes can also be anything you want.
איני אוהבת מופשט, אך לפעמים ישנן יצירות שלמרות היותן מופשטות, הן יכולות להיות עוצרות נשימה. או מהתפעלות או מתעוב, בהתאם לתוצאה. לפני שנים רבות, קראתי בהדרכת צילום ש"צלם מקצועי יודע מראש איזו תמונה תצא. הוא מתכנן את הסצנה מראש ואז מצלם אותה". ישנן אסכולות שונות בצילום, כמו בשאר האמנויות. אני בעד האסכולה התומכת בהתעסקות מועטה ככל האפשר במה שסביב הצילום עצמו. כלומר: לרוב, איני מתעסקת עם צמצמים ומספרים, כי אין לי סבלנות לזה, אלא מתבוננת בסביבה בה אני נמצאת ואם אני מוצאת משהו מעניין לצלם – אני עושה זאת. אני בוחנת זויות, זה כן, משתדלת לא להכניס לפריים אוביקטים שאינם תורמים לתמונה, כמו חוטי חשמל, אם כי לא תמיד זה אפשרי. לא טרחתי ללמוד פוטושופ, משום שאין לי סבלנות לזה. גם אין לי הבנה בגוונים, אין לי מושג מה טוב יותר או מה יפה יותר. הכל יפה בעיני, אלא אם כן זה לא. הלואי והיו מיצרים מצלמה אוטומטית שתצלם בדיוק את מה שרואות העיניים.
I don't like abstract, but sometimes there are works that, even though they are abstract, they might be breathtaking. Either of admiration or disgust, depending on the result. Many years ago, I read in a photography guide that "a professional photographer knows in advance what image will come out. He plans the scene in advance and then shoots it". There are different methods in photography, as in the other arts. I am in favour of the one that supports meddling as little as possible with what surrounds the photography itself. That is: most of the time, I don't mess with apertures and numbers, because I don't have the patience for that, but I look at the environment I'm in and if I find something interesting to photograph – I do it. I check angles, that's right, I try not to put in the frame objects that don't contribute to the photo, like electrical wires, although it's not always possible. I didn't bother to learn Photoshop, because I don't have the patience for it. I also have no understanding of shades, I have no idea what is better or what is more beautiful. Everything is beautiful to me, unless it isn't. I wish they would make an automatic camera that would shoot exactly what the eyes see.
עם השירים והתמונות שלי בתערוכה With my poetry and photos at the exhibition
מה שאנו, האמניות, מתכננות מראש, לא תמיד מתממש. גם אם התקבלו העבודות, יש את אילוצי השטח. דבר ראשון, האוצרת לא רצתה את התמונה הרביעית, של הכאוס המוחלט. שנית, תמונת השמש הקופחת לא השתלבה בשום מקום. לכן, חשבתי שהאוצרת תשים את התמונה הזו יחד עם השירים שלי בקיר צדדי, מקום שאני אוהבת, בכניסה לגלריה מהמעלית. בסופו של דבר, החליטה האוצרת לשים את כל העבודות על חלק קיר אחד. היא אוצרת, היא מוכשרת ולכן זה יצא נפלא, לדעתי. גם הרעיון שלה לתלות את התמונות בצורה מדורגת, כמדרגות, יצא מבריק.
What we, the artists, plan in advance, can't always be done. Even if the works were accepted, there are space constraints. First of all, the curator did not want my fourth picture, of complete chaos. Second, the image of the blazing sun didn't fit in anywhere. Therefore, I thought the curator would put this picture together with my poems on a side wall, a place I like, at the entrance to the gallery from the elevator. In the end, the curator decided to put all my works on one spot of the wall. She is a curator, she is talented, so it turned out wonderful, in my opinion. Her idea to hang the works in a graduated manner, like stairs, also turned out brilliant.
אמ;לק:
הסבר על היצירות שלי בתערוכת "חום יולי אוגוסט" בגלריית בית האמנים בחדרה.
TL;DR:
An explanation of my works in the exhibition "July and August Heat" at the Artists' House Gallery in Hadera.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.