פאריז בחורף עלולה להיות קטלנית. לפחות עבורי. לא רציתי לצאת החוצה ולעזוב את החמימות ששררה בדירתה, אך ביאטריס התעקשה: "יעשה לנו טוב לשאוף קצת אויר צח." 'זה למען האהבה', אמרתי לעצמי עת יצאנו לטייל לאורך הסן. הרוח הקפיאה לי את הפנים. השתדלתי לעמוד בפניה כמיטב יכולתי. לא היה כיף. למרות כל השכבות אותן העטיתי עלי, זה לא ממש עזר לי. 100 לא ממש התאימו לי, הן אף פעם אינן מתאימות. הרוח שנשבה די בחוזקה הוסיפה כפור להקפאה. בביקורִי אצלה הפעם, הבאתי איתי בורקה שקניתי בארץ כי כובע הצמר הרגיל לא עזר לי להתגבר על הקור שהקפיא לי את הפנים והעצמות בביקורַי הקודמים, אך ביאטריס התרתה בי לבל אעטה אותה. "את ממש לא רוצה שיעצרו אותך לתשאולים על כל צעד ושעל", הסבירה. לא, ממש לא רציתי.
Paris in winter can be fatal. At least for me. I had no desire to go outside and leave the warmth that prevailed in her apartment, but Béatrice insisted: "It would do us good to breathe some fresh air." 'It's for love', I said to myself when we went for a walk along theSeine. The wind froze my face. I tried to brave it as best I could. It wasn't fun. Despite all the layers I put on myself, it didn't really help me. 100c were not really suitable for me, they never did. The wind blowing quite strongly added frost to the freezing me. On my visit to her this time, I brought with me a burqa that I bought in Israel because the usual wool hat did not help me overcome the cold that froze my face and bones in my previous visits, but Béatrice warned me ot to wear it. "You really don't want to be stopped for questioning at every step," she explained. No, I really didn't want to.
"מעניין על מה תכתבי הערב בקשר לבילוי שלנו כאן", אמרה עת פסענו לאט, זרועותינו שלובות זו בזו. "את תמיד מזכירה את הקור המקפיא אותו את חווה פה. אף פעם לא כתבת על הבילויים שלנו ברבעים השונים והיפים בעיר, למה זה?"
היה לי קשה לענות מבעד לשיני הנוקשות זו בזו ושפתי הרועדות בְּפָנַי שקפאו. "איך לא קר לך?" תהיתי. "גם אם את רגילה למזג האויר הנורא הזה, עדיין אי אפשר להתעלם מהקור המקפיא הזה."
"I wonder what are you going to write tonight about our pastime here," she said as we walked slowly, our arms intertwined. "You always mention the freezing cold you experience here. You never wrote about our spending time in the different and beautiful quarters of the city, why is that?"
It was hard for me to answer through my clenched teeth and trembling lips on my frozen face. "How are you not cold?" I was wondering. "Even if you're used to this terrible weather, you still can't ignore this freezing cold."
מחייכת, היא קֵרבה את פניה אל פני, מצמידה את שפתותינו זו לזו. "אולי זה יחמם אותך קצת", אמרה בשובבות עת שחררה אותן לאחר זמן-מה. אני מקוה שלה היה נעים, כי אותי זה לא חימם כלל. קשה להרגיש ממש עם שפתיים קפואות, גם אם הן של אהובתך. "לשפתיים שלך יש תחושה של גלידה", העירה ביאטריס, חיוך חמים במבטה, "גלידה טעימה מאוד!" הדגישה. אולי כדי לעודד אותי.
'יותר לכיוון של ארטיק קרח', חשבתי לעצמי, מדמיינת בעיני רוחי את צבען הכחול מהקור.
Smiling, she brought her face closer to mine, pressing our lips together. "Maybe it will warm you up a bit," she said playfully when she released them after a while. I hope she found it pleasant, because it didn't warm me at all. It is hard to realy feel with frozen lips, even if they are your loved one's. "Your lips feel like ice cream," Béatrice commented, a warm smile in her gaze, "a very tasty ice cream!" she emphazed. Perhaps to cheer me up.
'More like an ice popsicle', I thought to myself, imagining in my mind's eye their blue colour from the cold.
דמותי משתקפת בחלון האוטובוס. היצירות שלי בעגלה Myreflection in the bus window. My creations in the cart
הבוקר, שוב סחבתי את עצמי לתל אביב. הפעם, כדי לקחת את עבודותי מתערוכת זאתרבות2022 בספריית בית אריאלה שהסתיימה אמש.
This morning, I schlepped (dragged) myself again to Tel Aviv. This time, to take my works from the exhibition "This is Culture 2022" at the Beit Ariella Library which ended last night.
מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי לדעת דברים. תמיד הייתי תולעת ספרים והיה חשוב לי לקרוא ולקרוא ולקרוא, כי העולם היה מעניין ואפשר היה ללמוד הרבה מאוד מהקריאה בספרים. עד היום אני קוראת – הן ספרים "רגילים" והן בטאבלט או בטלפון הנייד, תלוי היכן אני נמצאת.
Ever since I can remember, I have always loved knowing things. I have always been a bookworm and it was important for me to read and read and read, because the world was interesting and I could learn a lot from reading books. To this day I read – both "regular" books and on my tablet or mobile phone, depending on where I am.
לא היה טעם לסחוב את הטאבלט לברצלונה כשאני יכולה לקרוא בטלפון הנייד בכל מקום. האמת, לא חשבתי על קריאת ספרים כשטסתי לחו"ל. הרעיון היה לטייל, לראות מקומות, לחוות דברים, להנות. לקרוא ספרים אני יכולה בבית, בשביל זה אין צורך שארחיק טוס. 'מצחיק', חשבתי לעצמי, 'פעם היו סוחבים ספרים לחופשה, מה שנראה מוזר עכשו. היום, טאבלט נחשב כבד לסחיבה. מזל שיש את הטלפון הנייד'.
There was no point in carrying the tablet to Barcelona when I could read on my mobile phone anywhere. Honestly, I did not think about reading books when I flew abroad. The idea was to travel, see places, experience things, have fun. I can read books at home, for that there is no need for me to fly far. 'Funny', I thought to myself, 'in the past, people used to shlep books on holidays, which seems strange now. Today, a tablet is considered heavy to carry. Lucky that we have cell phones'.
ולנטינה, זאת אומרת קלאודיה, התקשרה כמה דקות אחרי שהשליח עזב כשעל פניו הבעה מרוצה מהטיפ שקיבל על שהביא את המחוה המתוקה ששלחה לי. הייתי שמחה להתקשר אליה כדי להודות לה על המשלוח הנחמד של השוקולד והפרחים, אך היא לא נתנה לי את מספר הטלפון שלה כשהורידה אותי בפתח המלון וגם לא כתבה אותו על הפתק שצורף לחבילה. הנסיכה עשתה תנועות של "שמה דאודורנט" כשעניתי לטלפון ושמעה אותי אומרת "אולה, קלאודיה" ומודה לה על המחוה היפה.
Valentina, that is to say Claudia, called a few minutes after the courier had left with a satisfied expression on his face due to the tip he received for delivering the sweet gesture she sent me. I would have been happy to call her and thank her for the nice delivery of the chocolate and flowers, but she did not give me her phone number when she dropped me off at the hotel entrance, nor did she write it down on the note attached to the package. The princess made gestures of "putting deodorant" when I answered the phone and she heard me say "Hola, Claudia" and thank her for the nice gesture.
שותפתי לחדר הודיעה לי שעד תום חופשתנו, היא מתכוונת לשהות אצל זו שהיא צדה לה ואם תהיינה התפתחויות אחרות – היא תודיע לי כדי שלא אופתע. לא הייתי שמה כסף על זה. ההבטחות שלה לא היו שוות את האויר שיצא מפיה. יחד עם זאת, חשבתי שיהיה נחמד להזמין את קלאודיה. לקרוא, אני יכולה תמיד והנסיכה יכולה היתה להעלם בכל עת שיבוא לה, כך שהעדפתי את קלאודיה. שמחתי שהיא יכלה לבוא אלי.
My roommate informed me that until the end of our vacation, she was going to stay with the one she managed to hunt, and if there would be any other developments – she would let me know so I would not be surprised. I would not put money on it. Her promises were not worth the air that came out of her mouth. At the same time, I thought it would be nice to invite Claudia. I could always read when I feel like it, and the princess could disappear whenever she wanted, so I preferred Claudia. I was happy she could come to me.
שתי זרות. יושבות זו מול זו, שותות קפה, מנשנשות כמה פרוסות עוגה, מביטות זו בזו ולצדדים, מדי פעם מחייכות זו אל זו, שותקות. אם היינו בדור של ילדינו, אני בטוחה שהיינו כבר מביטות בטלפונים הסלולריים שלנו בזמן שהמלים אינן יוצאות. אין לי בעיה עם שתיקות. לפעמים הן אפילו נעימות, אבל הייתי שמחה (וגם סקרנית) לדעת על החיים שלה. אני בטוחה שיש לה עולם עשיר ומעניין משלה, אך איך אוכל לדעת באמת אם היא אינה דוברת אנגלית (לא ציפיתי שהיא תדע עברית) ואני איני דוברת ספרדית?
Two strangers. Sitting across, facing each other, drinking coffee, snacking on a few slices of cake, looking at each other and to the sides, occasionally smiling at each other, silent. If we were in our children's generation, I'm sure we would already be looking at our cell phones while the words are not coming out. I have no problem with silences. Sometimes they are even pleasant, but I would be happy (and was also curious) to know about her life. I'm sure she has a rich and interesting world of her own, but how can I tell if she does not speak English (I did not expect her to know Hebrew), and I do not speak Spanish?
איני נוהגת לטפח תקוות או לדמיין הרים וגבעות בפגישות ראשונות עם נשים. הרי אי אפשר לדעת לאן יובילו אותנו החיים. ישנן כאלה, שכבר מהשיחה הראשונה בטלפון או בסקייפ, אני יודעת שזוגיות לא תצא מהן. ישנן אחרות, שלוקח לי קצת זמן לבסס את הדעה שהן אינן בשבילי. הן יכולות להיות נחמדות, לרקוד מדהים (חשוב לי מאוד!!! כי מי שאינה אוהבת לרקוד – אינה אוהבת לחיות), מחבקות (גם חשוב מאוד) וכו', אבל אם אי אפשר להחליף איתן דעות ומחשבות, אז לא שוה. אני בהחלט מחפשת אשת שיחה מעניינת, לא כזו שמקשקשת ומרכלת.
I do not tend to cultivate too much hopes or imagine mountains and hills in first dates with women. After all, it is impossible to know where life will lead us. There are those who, from the first phone call or on Skype, I know that a relationship will not come out of them. There are others that it takes me some time to establish an opinion that they are not for me. They can be nice, dance amazing (very important to me!!! Because those who do not like to dance – do not like to live), they might like hugging (very important as well), etc., but if I can't exchange opinions and thoughts with them, then it is not worth it. I'm definitely looking for an interesting conversationalist, not one who chatters and gossips.
קלאודיה מאוד נחמדה, נעימה וסקסית מאוד-מאוד. מהריקוד הראשון שלנו בבר, התלהבתי ממנה ונמשכתי אליה. מאוד-מאוד. אבל… גם אם הסקס כייפי מאוד (זה חשוב מאוד!!!), מה אנחנו עושות בין לבין? שותקות? אי אפשר לנהל מערכת יחסים עם מילון בינינו, גם אם זה זמין בנייד. אין לי שום כוונה ללמוד את השפה שאיני אוהבת, למרות שזו השפה שלה. 'הלואי והיינו יכולות לתקשר בטלפתיה ולהבין זו את זו בלי מלים', אני חושבת עת היא נכנסת למעלית ואני חזרה לחדר. טוב שיש לי ספרים בטלפון הסלולרי. אני מניחה שיהיה לי הרבה זמן לקרוא.
Claudia is very nice, pleasant and very-very sexy. Since our first dance yesterday at the bar, she excited me and I was drawn to her. Very-very. But… even if sex is very enjoyable (it's very important!!!), what do we do in between? Are we silent? It is not possible to have a relationship with a dictionary between us, even if it is available on the mobile. I have no intention of learning the language I do not like, even though it is her language. 'I wish we could communicate in telepathy and understand each other without words', I think as she enters the elevator and I return to my room. It's good that I have books on my cell phone. I guess I will have plenty of time to read.
Grupo Jaleos Flamenco – Quiero Saber (Gipsy Kings Cover)
ברצלונה חוגגת את ולנטיין די ברעש וצלצולים. כל כך שונה ממה שקורה בארץ. אצלנו, אמנם התחילו עם זה לפני מספר שנים, אך זה רווח יותר אצל הנוער, פחות בדור שלי ובדור ילדַי.
Barcelona celebrates Valentine's quite with fuss and bustle. So different from what is happening in my country. With us, although they started with it a few years ago, it is more prevalent among the youth, less in my generation and in my children's generation.
ממרפסת חדרי במלון, יכולתי לראות במהלך היום את השליחים הממלאים את הרחובות וממהרים להביא משלוחי אהבה לנמענים. לא שבארץ אני חוגגת (עם מי???), אך להיות בארץ זרה ולראות את כל התכונה הזו סביב, זה קצת מעציב. הרגשה של בדידות. בעיקר, ששותפתי לחדר פרחה לה והשתכנה אצל מישהי אותה פגשה בבר. אני עוצרת את המחשבות והדמיונות על שתיהן. שיהיה להן לבריאות. עיני אינה צרה באף אחת. זה הרי לא על חשבוני.
From the balcony of my hotel room, I could see during the day the couriers filling the streets and rushing to bring love deliveries to the recipients. Not that in my country I celebrate (whom with???), but being in a foreign country and seeing all this fuss around, it makes one sad a bit. A feeling of loneliness. Especially, when my roommate flew away and stayed with someone she met at the bar. I stop the thoughts and imaginations about both of them. May they enjoy in good health. I'm not envious of anyone. It's not at my expense.
הנסיכה קפצה כדי לארח עימי לחברה. נחמד שיש מישהי שחושבת עלייך ומוכנה להפיג את בדידותך. גם אם זו וירטואלית ואינה זמינה תמיד כשאת רוצה וצריכה, אבל אני לוקחת את מה שהחיים חילקו לי כשזה טוב. את הרע אני מעדיפה לסלק מעלי. "אז מה", היא נדה בראשה, "הזו מהבר שרקדת איתה, לא התפתח מזה כלום?"
הנסיכה, עם כל כוחותיה הסמויים והמיוחדים, לא תמיד מסוגלת לתפוש את הכל. היא יכולה לקרוא את מחשבותי רק כשהיא איתי, בחברתי, לא כשאינה נוכחת, אחרת מן הסתם היתה מגיעה בכל פעם שהייתי חושבת עליה. ואני בהחלט חושבת עליה רבות. בכל זאת, אנחנו כבר שנים רבות יחד.
The princess popped in to keep me company. Nice to have someone who thinks of you and is willing to dispel your loneliness. Even if she is virtual and not always available when you want and need her, but I take what life has allocated me when it's good. I prefer to get rid of the bad. "So what," she shook her head, "this one from the bar you danced with, nothing developed out of it?"
The princess, with all her hidden and special powers, is not always able to grasp everything. She can read my thoughts only when she is with me, in my company, not when she is not present, otherwise she would probably come whenever I thought of her. And I definitely think about her a lot. Still, we have been together for many years.
דפיקה על הדלת. הנסיכה ואני מחליפות מבטים תמהים. "הזמנת מישהי?" היא שואלת, עיניה פליאה. אני נדה בראשי לשלילה והולכת לכיוון הדלת. בלי לפתוח, אני שואלת מי זה. קְיֶין אֶס. קלטתי כמה מלים בזמן שהותי פה, למרות שאני ממש לא סובלת את השפה. אני מעדיפה את צלילי הצרפתית או האיטלקית, אבל אני בספרד.
"אֶנְטְרִיגָה, סניורה!" קורא מאן דהוא. אין לי מושג מה זה אֶנְטְרִיגָה. אני יודעת מה זה סניורה. אני מביטה אל הנסיכה. "מִשְׁלוֹחָה", היא מפרשת את הנסתר. 'שׁוּ מִשְׁלוֹחָה?' אני מהרהרת. לא הזמנתי כלום. מי כבר שלח/ה לי מטען חבלה? לא שיש לי אויבים עד כמה שידוע לי, אך בכל זאת – ארץ זרה, אולי מאן דהוא החליט לחסל ישראלים והתחיל בי. בטרם אני מספיקה לשקול את צעדי, הנסיכה עושה כמה צעדים ופותחת את הדלת. השליח אינו יכול לראותה, אלא רק אותי עם הפרצוף הכי מופתע וגם מפוחד ובעמדת מוצא לקדם פני כל רעה.
A knock on the door. The princess and I exchange puzzled gazes. "Did you invite anyone?" She asks, her eyes amazed. I shake my head in denial and walk towards the door. Without opening, I ask who it is. Quién es. I picked up a few words while I was here, even though I really can't stand the language. I prefer the sounds of French and Italian, but I'm in Spain.
"Entrega, señora!" Somebody calls. I have no idea what an entrega is. I know Señora though. I look at the princess. "Delivery," she interprets the occult. 'What delivery?' I think. I didn't order anything. Who sent me an explosive device? Not that I have enemies as far as I know, but still – a foreign land, maybe somebody decided to terminate Israelis and started with me. Before I can consider my steps, the princess takes a few steps and opens the door. The courier can't see her, but only me with the most surprised and frightened face, and in a starting position to face any evil.
איש נעים-סבר, נושא קופסת קרטון מקושטת על ידיו. "פּוֹר פָבוֹר, סניורה," הוא אומר, מושיט אלי את החבילה. מבטו בוחן אותי בחטף, אך בקפידה. "אֶסְטוֹ אֶס פָּארָה טִי, פוֹר יוּ".
אה, פור מי. יופי. אבל ממי? אני פורשת את שתי ידי בתהייה. "קְיֶין סֶנְט אִיט?" בתקוה שיבין את החלק באנגלית. הוא מציג בפני את הכרטיס שמחובר לחבילה. בלי לחשוב, אני פורשת אותו לפני עיני. הנסיכה סקרנית לא פחות ממני. אני יכולה לחוש את נשימתה על לֶחְיִי. היא נדחקת לצדי כדי לראות ואני כמעט ומאבדת את שיווי משקלי, אך מצליחה להתאושש מיד, למזלי. איני רוצה כלל לדמיין מה היה השליח חושב למראה אשה מבוגרת הנופלת לרגליו. ציור של לב באדום ומתחתיו: קלאודיה. זהו. שום דבר מעבר לזה.
A nice-looking man, carrying a decorated cardboard box on his hands. "Por favor señora," he says, handing me the package. His gaze examines me briefly, but thoroughly. "Esto es para ti, for you."
Oh, for me. Great. But from whom? I spread my hands in wonder. "Quien sent it?" Hoping he understands the English part. He presents me with the card attached to the package. Without thinking, I unfold it before my eyes. The princess is no less curious than I am. I can feel her breath on my cheek. She pushes beside me to see, and I almost lose my balance, but manages to recover immediately, luckily. I do not want at all to imagine what would the courier think at the sight of an old woman falling at his feet. A drawing of a heart in red, and below it: Claudia. That's all. Nothing more.
'מעניין', אני חושבת לעצמי. לא עלה על דעתי לשלוח לה כלום. לא דיברנו מאז שבת אחר הצהריים. היא הורידה אותי בפתח המלון וזהו. לא חשבתי להזמין אותה לעלות אלי כי לא הייתי בטוחה אם שותפתי לחדר נמצאת. מאז, שום טלפון, שום כלום. היה יום ראשון, שאצלם זה יום חופשי והיא בהחלט יכלה להתקשר אלי אם רצתה. חשבתי שהיה סטוץ, לא יותר מזה. ועכשו זה. והשליח עדיין עומד ליד הדלת. הנסיכה טפחה לי על הזרוע כדי להסב את תשומת לבי שהלה מצפה לטיפ על טרחתו. לפני שהיא תחליט לעשות מעשה ולהוציא לי כסף מהארנק, אמרתי לו: "אֶה מוֹמֶנְט, פּוֹר פָבוֹר". לא שהיה לי מושג כמה טיפ אני אמורה לתת לו. הנסיכה עזרה לי ומסרה לי בהחבא חמישה אירו אותם הוציאה מארנקי.
'Interesting,' I think to myself. It never occurred to me to send her anything. We have not spoken since Saturday afternoon. She dropped me off at the hotel entrance and that's it. I did not think of inviting her to come up with me because I was not sure if my roommate was there. Since, No phone, nothing. Then, was Sunday, which was their day off and she could definitely call me if she wanted to. I thought it was a one-night stand, nothing more. And now this. And the courier is still standing by the door. The princess patted me on the arm to get my attention that he was waiting to be tipped for his effort. Before she decided to take action and take money out of my wallet, I told him, "One, moment, por favor." Not that I had any idea how much I was supposed to tip him. The princess helped me and secretly handed me five euros which she took out of my wallet.
הצלילים המהירים של הגיטרה הספרדית גרמו לרגליה לנוע מאליהן בלי להיות מודעת לצעדים שהן עשו בעודה יושבת בכסאה. כל כך אהבה את הג'יפסי קינגס בשל המוזיקה הנפלאה שלהם והקצב. את השפה – פחות.
The fast sounds of the Spanish guitar made her legs move spontaneously without being aware of the steps they were taking while sitting in her chair. She loved so very much the Gypsy Kings because of their wonderful music and the rhythm. The language – less.
ברצלונה. בר ריקודים לנשים בעיר זרה. פעם ראשונה שלה כאן. כל כך רצתה שמישהי תזמין אותה לרקוד! עיניה שוטטו סביב, מאתרות נשים שנראו לה מושכות, אך היא לא היתה מסוגלת להרים את ישבנה הדבוק בחוזקה לכסא. לא העזה לקום ולהזמין מישהי בעצמה. לחושך נסיונה בעבר, היתה בטוחה שתסורב. נשארה באזור הידוע, זה שאינו בטוח בעצמו, שמחכה שֶׁיִקְרוּ לה נִסִים.
Barcelona. Women's dancing bar in a foreign city. Her first time here. She so wanted someone to invite her to dance! Her eyes wandered around, locating women who seemed attractive to her, but she was unable to lift her buttocks that was tightly glued to the chair. She did not dare to get up and invite someone herself. According to the darkness of her past experience, she was sure she would be refused. She stayed in the well-known area, the one that is not sure of itself, waiting for miracles to happen to her.
LP – אבודה עלייך
LP (Laura Pergolizzi) – Lost On You
מעולם לא יצאה בגפה לשום מקום. לא בארץ, ודאי לא בארץ או בעיר זרה כמו עכשו בברצלונה. לא חשה נוח בֵּינוֹת לְקהל בלי מישהי לידה, שתהיה לה מעין משענת, תמיכה. גם עתה, בעודה יושבת בכסא הגבוה של הבר, חשה מבוכה גדולה. הידידה איתה באה, עזבה אותה לָשֶׁבֶת בגפה, למרות שבמלון בו שהו, היא הבטיחה שלא תעשה כן. עכשו פרחה לה לחפש כלניות. עם אחת מהן ודאי תעשה בסוף הערב את הדרך לביתה של זו בלי אפילו להתנצל בפניה על שלא עמדה בהבטחתה או להודיע אם ומתי תחזור לחדרן במלון. 'זו הפעם האחרונה שאני מאמינה לה ונופלת בפח שלה', הבטיחה לעצמה, 'הפעם האחרונה!'
She never went anywhere on her own. Not in Israel, certainly not in a foreign country or city, like now in Barcelona. She did not feel comfortable in the middle of an audience without someone next to her, who would be a kind of backrest, support for her. Even now, sitting on the high bar seat, she felt very self-conscious. The friend with whom she came, left her to sit alone, though in the hotel where they stayed, she promised not to do so. Now she flew away to look for some flowers. With one of them she would surely make her way to that person's home at the end of the evening, without even apologizing to her for not keeping her promise, or let her know if and when she will return to their hotel room. 'This is the last time I believe her and fall into her trap,' she promised to herself, 'the last time!'
עצמה את עיניה, מניחה לעצמה להסחף עם הצלילים, רגליה רוקדות עדיין על שלב העץ של הכסא. נגיעה רכה בידה. היא פוקחת את עיניה. הברנשית מעבר לדלפק מחייכת אליה. בליל המלים היוצא מפיה אינו מוצא את אוזנה קשבת. 'שפה מעצבנת', היא חושבת לעצמה, מתחרטת על שהגיעה לכאן. "נוֹ הַאבְלָה אֶסְפַּנְיוֹל", היא נדה בראשה מצד לצד, פורשת ידיה לפניה בתנועה של חוסר אונים. בכוונה לא הוסיפה "אִינְגְלִיש" כדי לא לעודד את הלזו לפצוח בשטף בַּשָׂפָה שהבינה. זה לא עזר לה.
She closed her eyes, letting herself drift with the sounds, her legs still dancing on the wooden step of the chair. A soft touch on her hand. She opens her eyes. The bartenderess across the counter smiles at her. The concoction of words coming out of her mouth does not find her ear attentive. 'Annoying language,' she thinks to herself, regretting coming here. "No habla español," she shook her head from side to side, stretching out her hands in front of her in a motion of helplessness. Intentionally she did not add "English" so as not to encourage her to crack fluently in the language she understood. That did not help her.
"English?" The bartenderess asked immediately. "Tourist? Want a something to drink?"
היא לא רצתה לשתות, כל מה שרצתה היה לברוח מפה. כבר התחילה לתכנן איך תאסוף את עצמה, תצא אל הלילה בגפה, תחפש מונית ותשלם מן הסתם הון תועפות עבור הדרך אל המלון. תיירת. ודאי ינצלו את זה. נדה בראשה אל המוזגת בשלילה, מתחילה לרדת מהכסא, מיצבת את עצמה. יד רכה מונחת על זרועה. "אוֹלָה!" לפני שהיא מספיקה למלמל אוֹלָה משלה בלי להרים את עיניה מהרצפה, היא שומעת את הפה המחייך שואל: "קְיֶרֶס בָּאלִיָאר?" 'נו קְיֶרֶס דבר', היא אומרת לעצמה, אך מאלצת את עצמה להרים את מבטה. נשימתה נעתקת באחת. 'אלוקימתינו האדירות!' היא חושבת, אינה מסוגלת לנשום כמעט. 'מאיפה צצה לי זו? אני ודאי חולמת, זו אינה אמיתית!' האשה המדהימה אינה מאפשרת לה להסס יותר מדי. היא אוחזת בידה ומושכת אותה אחריה אל רחבת הריקודים.
She did not want to drink, all she wanted was to run away from here. She had already started planning how she will pick herself up, go out into the night on her own, look for a taxi and probably pay a fortune for the road to the hotel. A tourist. The driver will surely take advantage of that. Shaking her head to the bartenderess negatively, she starts to get down from the chair, stabilizing herself. A soft hand rests on her arm. "Hola!" Before she has time to mumble a of herself without raising her eyes from the floor, she hears the smiling mouth asking: "Quieres bailar?" 'No quieres anything,' she says to herself, but forces herself to look up. She becomes breathless immediately. 'Our mighty Goddess!' She thinks, barely able to breathe. 'Where did she come from? I must be dreaming, she's not real!' The amazing woman does not allow her to hesitate too much. She takes her hand and pulls her to the dance floor.
שבת בבוקר. היא פוקחת את עיניה אל תוך חדר זר. לידה במיטה שוכבת המדהימה מאמש. היפהפיה הנרדמת נושמת בשקט. אז היא לא חלמה את שֶׁהָיָה. מביטה בה בסקרנות. 'אשה זרה. מה אני יודעת עליה? שום כלום ושום דבר. לא ממש דיברנו אמש. לא היה מקום להחלפת דעות, להתפלספות. היתה תשוקה אדירה ורגשות גואים, לפחות מצדי'. עצמה את עיניה שוב. 'אולי זה נס', אמרה לעצמה, מתענגת על ההווה.
Saturday morning. She opens her eyes into a strange room. Next to her in bed, lies the amazing woman from last night. The sleeping beauty breathes quietly. So she did not dream of what happened. She looks at her curiously. 'A foreign woman. What do I know about her? Nothing and gurnisht. We didn't really speak last night. There was no room for exchange of views, for philosophizing. There was tremendous passion and surging emotions, at least on my part'. She closes her eyes again. 'Maybe it's a miracle,' she told herself, relishing the present.
Gipsy Kings – Quiero Saber (I want to know)
אמ;לק:
אהבה אחת, אהבה אולטימטיבית, אהבה שהיתה, אולי לא היתה, אהבה שיכולה היתה להיות.
TL;DR:
One love, ultimate love, love that was, perhaps was not, love that could have been.
הנסיכה דואגת לבריאותה ולכן נמנעה בזמן האחרון מלבקרני לעתים תכופות. כמוני (לקחתי את זה ממנה, האמת), גם היא משתדלת להשאר בד' אמותיה ככל האפשר כדי למנוע מרעין בישין מעצמה ומסביבתה. טוב, סביבתה כבר חוותה כזאת (לכן היא והאחרים נמצאות שם), אך בכל זאת – אם אפשר להשמר, למה לא לעשות זאת? חיסונים אין היכן שהיא נמצאת וגם אין צפי או סיבה שיהיו. לפחות לא ככל הנראה לעין.
The princess takes care of her health and has been avoiding visiting me frequently lately. Like me (I took it from her, to be honest), she also strives to stay within her own world as much as possible to prevent dire straits from herself and her surroundings. Well, her surroundings have already experienced this (which is why she and the others are there), but still – if one can be careful, why not do it? There are no vaccines where she is, and there is no expectation or reason for them to be. At least not for the foreseeable future.
הנסיכה אוהבת לאכול. לבשל, פחות. אני אוהבת לאכול וגם לבשל, אם כי לא אכפת לי כשמישהי אחרת מבשלת. יש גיל שבו את מאצילה סמכויות כדי לעסוק בדברים שיותר מעניינים אותך. בעבר, לפני שנים רבות מאוד, כשהייתי צריכה להאכיל את הילדים שלי, שמחתי שאני אוהבת לבשל וזה לא שעמם אותי. היום, אני מעדיפה לנתב את זמני לכתיבה ככל שאני יכולה. אין זה אומר שאני משתמשת בקרטונים של המאכלים להכנה מהירה הנמכרים עם כל החרא שהיצרנים מכניסים לתוכם, כמו חומרים משמרים ושאר חוֹלֵרוֹת. אני דואגת למה שאני מכניסה לגופי ומעדיפה אוכל מבושל בבישול ביתי. גם הנסיכה.
The princess loves to eat. Cooking, less. I love to eat and also to cook, though I don't mind when someone else cooks. There is an age when you delegate powers to engage in things that interest you more. In the past, many-many years ago, when I had to feed my kids, I was glad that I loved to cook and it did not bore me. Today, I prefer to route my time to writing as much as I can. This is not to say that I use cartons of quick-preparation foods that are sold with all the shit that manufacturers put into them, like preservatives and other ingredients. I take care of what I put into my body and prefer home-cooked food. The princess too.
הנסיכה הכינה ארוחת בוקר טעימה ומשביעהThe princess made a delicious and satisfying breakfast
הנסיכה התחשבה בי והגיעה לקראת הזמן בו התכוונתי להתעורר ולא לפני כן, כדי לא להפריע את שנתי המתוקה. אין כמו נפש מתחשבת בחייך. כשהתעוררתי, שמעתי קולות באים מהמטבח. מישהי הסתובבה שם. 'הנסיכה הגיעה', ציינתי לעצמי. בדרכי למקלחת, הבחנתי בה עומדת וחותכת ירקות לסלט. 'וואלה', חשבתי לעצמי, 'איזה כיף שהיא עושה את זה! תחסוך לי את הטרחה'. החלפנו חיוכים ומבטים אוהבים, מכירות זו בנוכחותה של זו. שמחתי כל כך לבואה אחרי זמן רב שלא היתה פה.
The princess considered in me and arrived towards the time I was going to wake up and not before, so as not to disturb my sweet sleep. There is nothing like a considerate soul in your life. When I woke up, I heard sounds coming from the kitchen. Someone was walking around there. 'The princess has arrived', I observed to myself. On my way to the bathroom, I noticed her standing and cutting vegetables for a salad. 'Wow,' I thought to myself, 'I's great that she's doing this! That saves me the trouble'. We exchanged loving smiles and gazes, acknowledging each other's presence. I was so happy that she came after such a long time that she was not here.
חג היום – שמיני עצרת ושמחת תורה. זו גם הסיבה לביקורה אצלי. אין לנו תוכניות לצאת ולפזז בַּרְחובות עם ספרי תורה, אלא להנות מהיום הנעים ומהבילוי יחד. שתינו דברניות (ב"ה) ויהיה לנו כיף. אנחנו מוצאות תמיד על מה להחליף מלים בינינו בנושאים מגוונים. היא מלמדת אותי דברים רבים ואני הרי אוהבת ללמוד כל הזמן. הסופרת נטליה גינצבורג כתבה בקובץ המסות המומלץ מאוד שלה, "אל תשאלי אותי לעולם", שכאשר אנו מזדקנים (גם מזדקנות), אנו מאבדות את הפליאה ומתחיל שעמום, משום שדברים חדלים להלהיב אותנו. הנסיכה ואני – היא בעולמהּ ואני בשלי – עדיין מוצאות עניינים להתלהב מהם ועדיין לא הגענו לשלב השעמום (ב"ה!). מבחינתנו (בעיקר מבחינתי), יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. חבל רק שלא נספיק את הכל.
It's a holiday today –Shemini AtzeretandSimchat Torah. This is also the reason for her visit to me. We have no plans to go out and dance in the streets with Torah scrolls, but to enjoy the pleasant day and the fun of hanging in together. We are both talkative (bless ze Goddess) and we will have fun. We always find something to exchange words on various topics. She teaches me many things, and I do like to learn all the time. The authorNatalia Ginzburgwrote in her highly recommended articles' collection, "Never Must You Ask Me", that as we age (also grow old), we lose our wonder and boredom begins, because things cease to excite us. The princess and I – she in her world and I in mine – still find things to get excited about and we have not yet reached the stage of boredom (bless ze Goddess!). For us (mainly for me), we have a lot more to learn. It's just a pity we will not suffice everything.
ארוחת צהריים צמחונית טעימה ומשביעהA vegetarian delicious and satisfying lunch
בדרך כלל היא מתעייפת מהר ונעלמת לי אחרי ארוחת הצהריים, אך היום היא נשארה עד הערב ונראה שהיא תשאר ללון. יופי. נחמד להתכרבל בשתיים בלילות הקרירים תחת שמיכת הפוך הנעימה.
She usually gets tired quickly (I hope it's not of me, but I have no way to know that) and disappears after lunch, but today she stayed until evening, and it seems that she's going to stay overnight. Great. Nice to curl up in two on these chilly nights under the cozy duvet.
מבחינתי, לכל אחת באשר היא מותר לבחור את הזמן שלה אם ומתי לצאת מהארון. גם דמות ציבורית, למרות שהנזק שהדמות הזו עושה כשהיא בארון (וכולם הרי יודעים!) הוא גדול, עצום. דמות ציבורית, כמודל לחיקוי של רבות/ים, בעיקר נערות/ים בגיל ההתבגרות, גורמת נזק לדימוי העצמי שלהן/ים ומשדרת להם שזה לא בסדר להיות מה שהן/ים. זה לא בסדר לעשות זאת.
For me, each one is allowed to choose her own time if and when to come out. A public figure as well, even though the damage this figure does when she's in the closet (and everyone knows!) is enormous, huge. A public figure, as a role model for many, especially teenagers, causes damage their self-image and sends them the message that it is wrong to be what they are. It's wrong to do so.
יחד עם זאת, דמות ציבורית היא גם אדם פרטי. ככזו, היא מן הסתם רוצה/צריכה/נאלצת להתחשב במשפחתה ובקרובים אליה. יש כאלה שאולי מסתדרים עם הוריהם, אך אינם רוצים לגרום עוגמת נפש לסבתם/סבם שמי יודעת מה יקרה לה/ו אם יוודע לה/ו שנכדהּ או נכדתהּ האהוב/ה לסבית/הומו חס ושלום וחלילה! חבל שעדיין חיים בתוכנו כאלו שרואים בלסביוּת/הומואיוּת משהו שצריך להתבייש בו ולהסתיר. המגוחך או העצוב – תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים על הנושא – זה שבדרך כלל כל העולם יודע את האמת ורק מישהו/י מסוים/מת לא, מחשש לשלומו. לפעמים זה יכול להיות גם מחשש לאיבוד ירושה.
At the same time, a public figure is also a private person. As such, she/he probably wants/needs/has to consider her family and those close to her/him. There are those who may get along with their parents, but do not want to cause grief to their grandmother/grandfather, who knows what will happen to them if they learn that their beloved granddaughter is lesbian, or their grandson is homosexual, God forbid! It is a pity that there are still those among us who see lesbianism/homosexuality as something to be ashamed of and to hide. The ridiculous or sad – depending on what point of view you look at the subject – is that usually the whole world knows the truth and only a certain someone not, due to fearing for his or her safety. Sometimes it can also be for fear of losing an inheritance.
יש גם את הדתיים, שהדת שלהם אוסרת על קשר זוגי שאינו בין גבר ואשה. נישואין, רחמנא לִצְלָן, הס מלהזכיר. אין לי שום כוונה להתווכח עם דתיים מטורללים שחושבים שהאמת נמצאת רק בצד שלהם, משום שזו זריית מלים לשוא ברוח. אי אפשר להזיז אדם שטוף מוח מדעתו המוצקה והמטומטמת. הגיון אינו חודר את מוחו האטום. אני כבר לא מדברת על חמלה לזולת וקבלתו כפי שהוא. מכעיס איך אלה, שרוממות "ואהבת לרעך כמוך", "אל תלבין פני חברך ברבים" ועוד פתגמים ואמרות מהסוג שאמור לאפשר מקום לכל אשה ואדם ללא קשר למגדר וְלִנְטִיָה כלשהי – כשזה מגיע למישהי/ו שאינו "משלהם", כל אלה אינם חלים עליהם. הצביעות.
There are also the religious, whose religion forbids a couple relationship that is not between a man and a woman. Marriage, God forbid, is not to be mentioned. I have no intention of arguing with insane religious people who think that truth is only on their side, because it is a waste of words in vain scattered in the wind. It is impossible to move a brainwashed person away from his solid and stupid mind. Logic does not penetrate his opaque mind. I no longer talk about compassion for others and accepting them as they are. It annoys how those who exalt "love thy neighbour as thyself", "do not shame, humiliate, nor embarrass thy friend in public", and other proverbs and sayings of the kind that might allow a place for every woman and man regardless of gender and orientation – when it comes to someone who is not "theirs", all of these do not apply. The hypocrisy.
תלי תלים של מלים וקשקושים התגבהו ברשת מיד לאחר שנודע שהדמות הציבורית יצאה מן הארון. יחד עם זאת, רעידת אדמה לא היתה פה. רבים ידעו שהיא לסבית ושהיא חיה עם בת זוג ושהיו לה בנות זוג בעבר, למרות שהיא הקפידה לשיר על יחסים עם גברים. כך גם בקליפ שהיא הוציאה ביום הראשון השבוע, יחד עם ההכרזה על שהיא לסבית. המגוחך הוא, מבחינתי, שהיא שרה לאורך כל הקליפ לגבר ומראה זוגות הטרואים. אף מלה שמבטאת את אהבתה לאשה שאיתה. זו הסיבה שאיני מעלה כאן את הקליפ המטופש הזה. אז בסוף הקליפ רואים אותה באה ומתישבת על ספסל ליד זוגתה ומניחה את ראשה על כתפה. נו, שוין…
Mounds of words and chatter rose up on the internet immediately after it became known that the public figure had come out. At the same time, no earthquake occurred. Many knew that she was a lesbian and that she lives with a woman and that she had women partners in the past, even though she insisted on singing about relationships with men. The same goes for the clip she released on Sunday this week, along with the announcement that she is a lesbian. The ridiculous thing is, to me, that she sings throughout the clip to a man and shows the heterosexual couples. Not a word that expresses her love for the woman she is with. That's why I'm not posting this silly clip here. At the end of the clip we see her coming and sitting on a bench next to her spouse and placing her head on her shoulder. Nu, shoyn…
איני חושבת שצריך להכתיב למישהי/ו מה לעשות בנוגע ליציאה מהארון. זה דבר אישי הנתון לשיקוליה האישיים בלבד ולאף אחד/ת אין זכות להכריח את זולתו לעשות משהו שאין היא/הוא בשל/ה לכך. יחד עם זאת, זו דמות ציבורית, יש לה אחריות להתוות דרך, להראות שאין מה להתבייש בנטיה מינית או להסתיר את מי שאת. לולא הבערות, לולא השטויות הדתיות, לולא אנשים החושבים שהאמת המוחלטת (שלא לומר "הטהורה") שייכת להם – היינו יכולות לחיות בעולם טוב יותר, סובלני, כזה שמקבל את כולנו כפי שאנחנו. ואז, לא היה צורך בהסתרה ולא לחיות בתוך ארון כלל.
I don't think it is necessary to dictate to someone what to do about coming out. It is a personal thing given to her personal considerations only and no one has the right to force another person to do something that they are not ready to do. At the same time, she is a public figure, she has a responsibility to chart a path, to show that there is nothing to be ashamed of sexual orientation or to hide who you are. Without ignorance, without religious nonsense, without people who think that the absolute truth (not to mention "pure") belongs to them – we could live in a better, more tolerant world, one that accepts us all as we are. Then, there was no need for concealment and no living in a closet at all.
Ash Beckham – Coming out of your closet
במשפט אחד:
עוד דמות ציבורית יצאה מן הארון ביום ראשון השבוע. עוד דמות שיכולה היתה לתרום לרווחתם של רבים לוא היתה עושה זאת הרבה קודם, אבל זכותה לבחור את המועד הנוח לה.
In one sentence:
Another public figure came out on Sunday this week. Another figure who could have contributed to the well-being of many had she done it long before, but it is her right to choose the time that was convenient for her.
אחרי הסיוט של תופעות הלואי מהחיסון השלישי לקורונה, הבנתי שעלי לקנות מדחום. שיהיה בבית, גם אם לא אצטרך בעתיד, כן יהי רצון.
After the nightmare of side effects from the third Corona vaccine, I realized I needed to buy a thermometer. May it be in the house, even if I won't have to use it in the future, may it be so.
הייתי צריכה לצאת אתמול לסידורים שאמנם יכולתי לדחות בגלל מה שעבר עלי מהחיסון, אך הרגשתי טוב יותר ולכן העדפתי לגמור עם המטלות. כהרגלי, כדי שלא אשכח, ערכתי רשימה של המסלול שעלי לעבור בדמות החנויות והמקומות שהייתי אמורה להגיע אליהם. את ענין המדחום רשמתי תחת הכותרת "בית מרקחת", שהיה האחרון במסלולי. יש גיל שאם אין רושמות – זה לא יזכר. אחרי שאני רושמת, פעמים רבות אינני צריכה אפילו להסתכל ברשימה, כי אני זוכרת את מה שרשמתי בה.
I had to go out yesterday to run some errands that I could postponed because of what I went through due to the vaccine, but I felt better, so I preferred to finish with the tasks. As usual, so that I would not forget, I made a list of the route I had to take, in the form of the shops and places I was supposed to get to. I listed the matter of the thermometer under the heading "Pharmacy," which was the last on my track. There is an age that if you don't write things down – you will not remember. After I write down, many times I don't even have to look at the list, because I remember what I wrote there.
בית המרקחת ריק מלקוחות. מזג האויר חם מאוד ומעטים ממעטים לצאת מהמזגן שלהם. גם המקומות האחרים בהם ביקרתי היו דלים בלקוחות. "שלום!" אני אומרת לרוקחת המצודדת. אני זוכרת אותה מהפעמים הספורות בה ביקרתי שם. אני תמיד מתרשמת ממנה, אך גם שוכחת אותה אחרי שאני יוצאת מבית המרקחת. ישנם דברים שאת יודעת או חושבת שאין להם סיכוי. במקרה שלי, אין לי אומץ להתחיל איתה. לא שאני יודעת עליה דברים, אין לי מושג קלוש בקשר לחייה הפרטיים, אבל גם אם הייתי יודעת שהיא לסבית – לא הייתי מנסה. אני מחכה שהיא תתחיל איתי.
The pharmacy is empty of customers. The weather is very hot and few get out of their air conditioner. The other places I visited were also sparse in customers. "Hello!" I say to the attractive pharmacist. I remember her from the few times I visited there. I am always impressed with her, but also forget her after I leave the pharmacy. There are things you know or think that have no chance. In my case, I do not have the courage to make a pass at her. Not that I know anything about her, I have no clue about her private life, but even if I knew she was a lesbian – I would not try. I'm waiting for her to start with me.
"19.90", היא מכריזה."19.90," she declares
היא מחייכת אלי בפנים מאירות. "שלום וברכה!" היא עונה וחיוכה מתרחב עוד יותר, משל היינו מכרות ותיקות. "כיצד אוכל לעזור לך?"
אני מחייכת אליה בחזרה וחושבת שהיתה יכולה לעזור לי מאוד לוא היתה מציעה לי לצאת איתה. "אני צריכה מדחום", אני מביעה את מבוקשי, "הכי פשוט שיש לך, לא משהו מודרני."
היא מחייכת שוב ומביאה לי את מבוקשי. "19.90", היא מכריזה.
"זה הכל?" אני אומרת בפליאה מעושה. "ממש לא יקר!"
היא נותנת בי מבט זהיר, אך די ממושך. אני מישירה מבטי בעיניה. נצנוץ מרצד בהן. "תראי", היא אומרת לאט, מבטה עדיין נטוע בעיני. "אם זה לא יקר לך, אז אולי תרצי לפצות על זה בכך שתזמיני אותי לכוס קפה?"
She smiles at me, welcoming. "Hello!" She answers and her smile widens even more, as if we were old acquaintances. "How can I help you?"
I smile back at her and think she could have helped me a lot if she had offered me to go out with her. "I need a thermometer," I express my need, "the simplest you have, not something modern."
She smiles again and brings me my request. "19.90," she declares.
"That's all?" I say in feigned wonder. "Really inexpensive!"
She gives me a cautious but quite prolonged look. I look straight into her eyes. A twinkle flickers in them. "Look," she says slowly, her gaze still fixed on my eyes. "If it's not expensive for you, then maybe you want to make up for it by inviting me for a cup of coffee?"
ציפורים על תיל מפטפטות על אהבהBirds on a wire chatter about love
זה כבר היה, עבר, פס, גז. מי שחגגו, עשו זאת ביום השבת האחרון. אני לא חגגתי.
It was already, passed, had gone, vanished. Those who celebrated, did so last Saturday. I did not celebrate.
אני שקועה בהכנת הסלט של הבוקר, כרגיל. הנייד מצפצף לאות שיש לי הודעה. אני מביטה – זה מאתר ההכרויות ללסביות בו אני מנויה. "היי, מה דעתך לצאת איתי לרקוד בחג האהבה? התרשמתי מאוד ממה שכתבת על עצמך." אני מביטה בכתוב וחושבת לעצמי: 'היא אינה מכירה אותי, אז מה ככה לצאת לרקוד בלי להכיר קודם?' זה ממש לא נראה לי. גישה מאוד מוזרה למישהי שהכרטיס שלה אומר שהיא בגילי. 'אולי אין גיל לחוצפה', אני חושבת.
I'm engrossed in making my morning's salad, as usual. The cell phone beeps to signal that I have a message. I look – it's from the lesbian dating site I'm subscribed to. "Hi, how about going out dancing with me on theHoliday of Love? I was very impressed with what you wrote about yourself". I look at the scripture and think to myself: 'She does not know me, so what is this going out dancing without getting to know each other first?' It really don't like it. A very strange attitude to someone whose card says she's my age. 'Maybe there's no age for chutzpa (impudence),' I think.
אין מה למהר ולענות. אני ממשיכה בנחת את הכנת הסלט. 'מתי חל חג האהבה הזה', אני חושבת לעצמי. 'היום? מחר? מתי היה תשעה באב? לא זכור לי. אני לא מאלה שמתעסקות עם השטויות הדתיות. ולמה היא פונה אלי בדקה ה-90? מישהי מנומסת היתה פונה לפחות שבוע מראש'.
There is nothing to hurry and answer. I calmly continue preparing the salad. 'When does this Holiday of Love happen,' I think to myself. 'Today? Tomorrow? When wasTisha B'Av? I don't remember. I'm not one of those who occupy myself with religious nonsense. And why does she apply to me in the 90th minute? Someone polite would flag me at least a week in advance'.
אחרי שאני מוזגת לעצמי את הקפה, אך לפני שאני מתישבת לשולחן כדי לסעוד את לבי בארוחת הבוקר, אני פותחת את היומן כדי לבדוק באיזה תאריך עברי אנו נמצאות. את התאריך הלועזי אני עדיין זוכרת, אך העברי לא כל כך שימושי לי ביומיום, מלבד בחגים, כמובן. בגלל הקורונה, אנחנו נמנעים מלהתכנס. לי לא היו תוכניות לצאת לשום מקום, ודאי לא לרקוד עם מישהי זרה. זו הסיבה ששכחתי מט"ו באב הזה.
After I pour myself the coffee, but before I sit down at the table to dine my breakfast, I open the diary to check what Hebrew date we are on. I still remember the Gregorian date, but the Jewish calendar is not so useful to me on a daily basis, except on holidays, of course. Because of the Corona, we avoid gathering. I had no plans to go anywhere, certainly not to dance with a stranger. That's why I forgot about this Tu B'Av.
איני יודעת מה לענות לה, אם בכלל לטרוח. אני עולה לאתר ההכרויות כדי לבדוק מתי שלחה את ההודעה. מסתבר שהבוקר. זאת אומרת, שהיא בכלל אינה יודעת שהמועד עבר. או שהיא בכלל מסתלבטת עלי. או ש… מה אני יודעת על מישהי זרה שכותבת לי הודעה מוזרה כזו? אני נזכרת לפני כמה ימים קראתי רשומה בשם "שיר שמזכיר אותה", של מישהי שאני עוקבת אחרי הבלוג שלה וזה זעזע אותי מאוד. כתוב קשה, נוקב, על חוויית אונס. יש דעה רווחת בקרב הקהילה שלסביות אינן אונסות. מסתבר שזה קורה, לפחות בחו"ל. לא שמעתי על דבר כזה בארץ, אבל אני ממש לא מעורה בקהילה, אז איני יכולה לדעת. איני יכולה שלא לחשוב על זה.
I don't know what to answer her, if at all to bother. I go to the dating site to check when she sent the message. Turns out this morning. It means that she doesn't even know the date has passed. Or she is making fun of me. Or… What do I know about a stranger writing me such a bizarre message? I remember a few days ago I read a post called "A Song Reminds Her" by someone I follow on her blog, and it shocked me a lot. It is written harshly, poignantly, about rape experience. There is a widespread opinion among the community that lesbians do not rape. Turns out it happens, at least abroad. I have not heard of such a thing in Israel, but I am not really involved in the community, so I can't know. I can't help but think about it.
זוג ציפורים על תילA pair of birds on wire
בתמצית:
מישהי זרה שהזמינה אותי לרקוד בחג האהבה שכבר היה.
In essence:
A stranger invited me to dance on Love Holiday that already passed.
דגל הגאוה מתנוסס במרכז לצעירים, היחיד המונף בחדרהThe Pride flag is raised at the Youth Center, the only one raised in Hadera
הפעם האחרונה בה התקיים מצעד גאוה בחדרה היה ב-2018, אך למרות שכבר גרתי פה, נבצר ממני להשתתף. מעולם לא יצא לי לצעוד בחדרה.
The last time a pride parade was held in Hadera was in 2018, but even though I was already living here, I was unable to participate. I never got to march in Hadera.
כנראה שיש משהו שמונע את השתתפותי בארועי גאוה בעיר הזו. האמת, לא כל כך חשוב לי לדעת את הסיבה. לפעמים, אין טעם להתעסק במופלא ממך ועדיף להשלים עם מה שקורה ולזרום עם החיים בטוב.
Seemingly, there is something preventing my participation in Pride events in this city. Honestly, it's not that important for me to know the reason. Sometimes, there is no point in messing with the wonders above your comprehension, and it is better to come to terms with what is happening and flow with life well.
בשנה שעברה לא היו צפויים ארועים בארץ בגלל הקורונה, אך השנה "יצאנו לחופשי" והארועים הצפויים פורסמו. בחדרה, היה אמור להערך אתמול, שבת, ארוע ושמחתי שיש משהו כזה פה. אך למרבה הפתעתי, לא תוכנן מצעד או משהו דומה שיתאים לרוב בנות (טוב, גם בני) הקהילה, אלא יריד משפחות בפארק נחל חדרה. כלומר, ללסביות הבודדות בגילי לא תוכנן ארוע מתאים.
Last year no events were expected in Israel because of the Corona, but this year we "got free" and the expected events were announced. In Hadera, yesterday, Saturday, was supposed to be held an event and I was glad there was something like that here. But to my surprise, no parade or anything similar was planned that would suit most of the members of the community, but a family fair in Hadera River Park (Park Nachal Hadera). That is, for the single lesbians my age no suitable event was planned.
בהתחלה, חשבתי ללכת לפארק הזה כדי לצלם את האוירה, אולי יהיו תלויים שם דגלי גאוה, אבל זה מרחק גדול מכדי לעשותו מדירתי. לפחות שעתיים של הליכה נמרצת לכל כיוון. לא בא לי לבזבז ארבע שעות מחיי רק כדי להגיע למקום ההוא ולגלות שאף אחד אינו נוכח ואין דגלים. אין לי רכב וגם אין לי כוונה להחזיק בזה. לוא היתה תחבורה ציבורית, אולי הייתי שוקלת לנסוע לשם; אך זו ישראל, מדינה השבויה בידי מיעוט דתי פנאטי, כך שזה לא קיים. אולי עכשו, עם ממשלת השינוי ועם שרת התחבורה מרב מיכאלי, זה יקרה וירווח לשמונים אחוזים מהעם.
At first, I thought of going to this park to photograph the atmosphere, there might be Pride flags hanging there, but it's too far to make it from my apartment. At least two hours of a brisk walk in each direction. I don't want to waste four hours of my life just to get to that place and find that no one is present and there are no flags. I don't have a car and I have no intention of owning it. Had there been public transportation, I might have considered going there; but this is Israel, a country held captive by a fanatical religious minority, so it does not exist. Maybe now, with the government of change and the Minister of Transportation, Merav Michaeli, it will happen and eighty percent of the people will be relieved.
♀♀
דגל הגאוה מתנוסס בצנעה במרכז לצעיריםThe Pride flag is modestly raised at the Youth Center
לסיכום:
אני גרה כאן כבר חמש שנים וחצי, אך לא מצאתי התארגנות של לסביות בגילי, למרות שחיפשתי נמרצות. איני בטוחה שיש אילו התארגנויות של לסביות בגילים אחרים. פה ושם אני פוגשת יחידות, כמו בחבורה שלנו, אך לא בצורה מאורגנת. אנחנו שקופות, בלתי נראות. איני יודעת להסביר את זה. אמנם, חדרה אינה עיר גדולה, אך בכל זאת זו נקראת "עיר", כך שניתן היה לצפות לארועים של הקהילה. יכול להיות משום שחדרה מתחרדת והחרדים אוחזים את ראש העיר במקום רגיש ולכן אין לנו נראוּת?
Summary:
I have lived here for five years and a half, but I didn't find an organization of lesbians my age, although I searched vigorously. I'm not sure there are any organizations of lesbians of other ages. Here and there I meet individuals, as in our group, but not in an organized way. We are transparent, invisible. I don't know how to explain it. Indeed, Hadera is not a big city, but it is still called a "city", so one could expect community events. Could it be because Hadera is getting very religious and the ultra-Orthodox are holding the mayor in a sensitive place this is why we have no visibility?
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.