Monthly Archives: מרץ 2013

את חרותי

את חרותי

מיום שאנו נולדים – אין אנו חופשיים לנפשנו: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה' 7) ורק בני רשף יכולים להגביה עוף מעל עול היומיום.

ניסיתי לדמיין את המושג הזה – חרות, חופש, דרור. מה עולה על הדעת? חיפשתי תמונות שתבטאנה מה שרק מלים ומחשבה מסוגלות. אי אפשר להמחיש את זה.

חוה אלברשטיין – את חרותי

ציפור שעפה בשמיים בלי דאגות כביכול? ומה עם מאבק הקיום וההשרדות שלה, שכל רוגטקה מצויה עלולה להזיק לה?

שקיעת שמש רומנטית על איזה אי? לזה נקרא חופש? כמה שילמנו על התענוג? מי באמת מסוגלת להרפות לגמרי ולהנות ממש בלי לראות את שעון החול האוזל והצורך לחזור למציאות היומיומית?

לקבל גט סוף-סוף אחרי שנים של מאבק בטמטום הדתי שמנציח שלטון של גברים על נשים ושלילת חרותן? אכן, אנחת רווחה גדולה מאוד. מישהי התלבטה באוזני אם להכנס לפרק ב'. עניתי לה שאין לי בעיה עם הפרק, הצרה היא עם האזיקים. אחרי שהצליחה למלט מהם את נפשה בעור שיניה ואחרי שלקח לה עשר שנים לשקם את עצמה וחייה, למה להכניס ראש בריא למיטה חולה? התלבטות לא קלה.

זר כלה

מישהי כעסה עלי משום שלא הסכמתי להכנס שוב למסגרת כובלת של נישואין. הבטתי בחרון אפה וראיתי את הצורך הבלתי נשלט הזה של לרדות (לא דבש!) בי וכל ההגנות שלי עלו וצצו כדי לעמוד בפרץ ולבוא לעזרתי. מים רבים כיסו על היחסים הללו. תודה למי שאני צריכה להודות על חסדיה, על שהרחיקה מעלי את הרעה החולה הלזו.

אז מהי חרות? מהו דרור?

בתמצית:

החיים הם בית כלא וממנו ישחרר רק המוות.

Chimene – Ma Liberté

מה לעשות עם הילדים בחופשה?

הורות זו מקצוע

בכל חופשה אותה "בעיה" – אין להורים מה לעשות עם הילדים. אי אפשר שלא לתהות אם כך, למה הביאו ילדים לעולם? כל שמוק יכול להוליד, אך איפה האחריות על תוצאות המעשה? משהו גדול השתבש פה: במקום לשמוח על הולדת הצאצא – מקוננים שאין מה לעשות איתה/ו וכל הזמן מחפשים "פתרונות תעסוקה" במקום פשוט לשחק עם הילד/ה, לשהות במחיצתה/ו ולהנות ממנה/ו. מי באמת נהנה מצאצאיו?

הורים מותשים מילדיהם, מתרוצצים בין הסבתות (בעיקר) והסבים (בצוק העתים, מגייסים גם את אלה) ומתחננים על נפשם, שיקחו מהם את הילדים. שוב עולה התהייה – למה טרחו והרו וילדו? יכלו פשוט להמשיך עם הקריירות שלהם, שהרי נראה כי אלה חשובות יותר מאשר פרי בטנם.

ההורים מלאי טרוניות על שהשמרטף (בית הספר) סגר שעריו, שהאחראים על ילדיהם יצאו לחופשה (אוי, המורים הללו – כמה חופשות יש להם??? כל השנה!!!) ועליהם להתמודד בכוחות עצמם עם אימת המציאות שבהשארות עם ילדיהם לבד. אוי!!!

מרוב היותם טרודים בקריירות שלהם או – במקרה של מעמד הביניים ומטה – בהשרדות הכלכלית שלהם – לא נותר להם זמן וכוח למלאכה הכי חשובה של חינוך דור ההמשך. אחר כך דנים ומקוננים על חוסר החינוך של הדור הצעיר ועל האלימות שפשה בבתי הספר, על שמורים חוששים לחייהם ואינם מעיזים לנקוט ביד הנכונה כדי לברא את הרוע מקרב התלמידים ולחנכם למעשים טובים ולאהוב את רעיהם כמותם במקום להזיק להם.

הורים, יש כל כך הרבה דברים לעשות עם הילדים שלכם! מעולם לא הבנתי איך אין נותנים לילד את המקום הראוי לו. למה התאמצתם? או שזה לא היה מאמץ כלל (אולי אפילו פנצ'ר?) והשרצתם כי כך עושים כולם ואתם הולכים בתלם שראשי העדר חרשו בשבילכם?

ועוד עושים על הנושא המפגר הזה ("מה לעשות עם הילדים בחופשה?") כתבה מטומטמת בטלויזיה שבערוץ הממלכתי. חבר'ה, למה לא תחזירו פשוט את הילדים שלכם לבית החולים, אם הם כל כך מיותרים ומפחידים אתכם? או שפשוט תזרקו אותם לרחוב, כמו שאתם עושים לכלבים שלכם?

ילדים זה שמחה, הם צריכים לבוא מאהבה, ילדים זה מקור לעזוז ולהשראה, לא מה שצריך לברוח מהאחריות עליו כמו מאש. אתם נותנים לאנשים זרים לכם ולילדיכם לטפל בהם במקום שתעשו זאת בעצמכם, לא דבר מטומטם? מתי תבינו שאין דבר חשוב יותר מיוצאי חלציכם? הילדוּת שלהם אולי נראית לכם ממושכת מדי וארוכה כל כך, אך היא חולפת מהר (כמו השנים!) ופתאום תמצאו את עצמכם נמלטים מעוּלָם של הנכדים אותם יטילו עליכם ילדיכם שהפכו להורים.

אוףףףףף!!!

בתמצית:

משפחה זו דבר חשוב, כי אין כמו האנשים הקרובים הללו. טפחו אותם, כבדו את הוריכם והתיחסו בכבוד אל צאצאיכם, לא כאל נטל מיותר.

מה לעשות עם הילדים?

הפרחת בועות סבון

 

בעיה..

 

 

טיול בארץ

הא לחמא עניא Ha Lachma Anya

די אוכלין אנו בארעא דישראל

סיפור לפסח כשר

בדרך לשולחן הפסח, עברתי דרך ביתה הישן. ידידה חדשה הזמינה אותי אליה לחג של פינוקים, כולל הכל, אז למה לא? עדיף מאשר להשאר לבד בין ארבע קירות, לא ככה?

On my way to the Passover Seder, I passed by her old house. A new friend invited me to celebrate the holiday with indulgence, including everything, so why not? It's better than being alone between four walls, isn't it?

כמה זמן לא ביקרתי בשכונה הזו… היא אינה גרה שם מזמן. הרבה מִמִזמן, יותר מכפי שאני מסוגלת לזכור. פעם גם אני גרתי שם ואחר כך כבר לא. לילות רבים הייתי חולמת על איך שאני מגיעה אליה ומפתיעה אותה, אך היא מקשה את לבה ואינה פותחת לי את הדלת. מבעד לסוגר המוצק היא מורה לי ללכת ולא לשוב. לא שבתי.

So much time I haven't visited this neighbourhood… She doesn't live here since long ago. A very long time, more than I can remember. I used to live there once, not anymore. Many nights I used to dream how I'd go to visit her and surprise her, but she hardens her heart and doesn't open her door for me. Behind the solid cage she orders me to go away and not come back. I didn't come back.

שלמה ארציאף פעם לא תדעי

♀♀

אני יורדת מן האוטובוס שהביא אותי הלום, שולפת את התיק שלי מבטנו הפעורה ומניחה על המדרכה. הדלתית יורדת בשריקה חרישית, סוגרת על הפתח הטומן בחובו תיקים רבים נוספים, רובם של חיילים שיצאו הביתה לחג. למשפחות רבות תהיה שמחה של יחד.

I'm going down from the bus that brought me here, pulling out my bag from its wide open belly and place it on the pavement. The little trunk door slides down with a silent whistle, closes on the entry which holds within many more bags, mostly of soldiers that were released to their homes for the holiday. Many families will have the joy of getting together.

אי אפשר להיות יותר מדי זהירוֹת. אני ממתינה עד שהאוטובוס יתרחק מן התחנה ופונה לעבר מעבר החציה ההומה בני ישראל נחפזים. אני, יש לי זמן. אנשים נדחקים קדימה, נעמדים על הקצה, דורסים כמעט זה את זה. לאף אחד מלבדי אין סבלנות. מה נהיה מאיתנו? לאן יש למהר? למה?

You can never be too careful. I'm waiting until the bus moves away from its stop and then I turn towards the crosswalk which is full of Israelis in a hurry. Me, I got time. People are pushing themselves forward, standing on the edge, almost squashing each other. Nobody but me has patience. What have become of us? Where is there to hurry to? What for?

צלילי הרמזור שלנו מתקתקים לאט. אינני יכולה שלא לחייך. אני יכולה לראות בעיני רוחי את קוצר רוחם של הממתינים המתענים ורוצים כבר לרוץ קדימה, הלאה. הקצב מתגבר באחת, יחד עם האור המתחלף לירוק. אני מתכופפת לאיטי כדי להרים את התיק ולהכתיפו, אך אינני מצליחה. בלתי אפשרי. נחילי אדם מתחככים בי בריצת אמוק כדי להספיק את הרמזור לפני שזה ישנה את צבעו ויצווה עליהם לעצור. ויתרתי על ההכתפה. אני חוצה את הכביש הסואן מכל הצדדים ומצליחה להגיע בשלום אל העבר השני. משם, הדרך לשכונה קצרה.

The sounds of our traffic light are ticking slowly. I can't but smile. I can imagine the impatience of the waiting people who are being tortured and want to run forward, onward. The rhythm of the traffic light becomes faster, along with the appearance of the green light. I'm bending slowly to pick up my bag in order to put it on my shoulder, but I can't. It's impossible. Swarms of humans are rubbing against me in their amok running to make it before the traffic light changes its colour and order them to stop. I gave up lifting my bag onto my shoulder. I cross the very busy road and manage to get to the other side in one piece. From there, the route to my friend's neighbourhood is short.

שכונה

עד שלא הגעתי לשם, לא הייתי מודעת שזה סמוך כל-כך לכתובת בה ביליתי זמן לא מועט עם אהבת חיי. נסתרות דרכי המוח. שנים של שכחה ופתאום העיקול המוכר, השביל שלא השתנה מאז, המוביל לרחבת החניה עם צפרדעי הפחים העולים על גדותיהם כמו אז. ישנם דברים שאינם משתנים. למרות שיש לשער שהדיירים התחלפו, ממשיך צוות העיריה להתעלל בתושבים החלשים ואינו מספק להם את השירותים המגיעים, כאילו אין הם משלמים מסים כמו השאר. בשכונת היוקרה הסמוכה, הסביבה נראית אחרת לגמרי. יוקרה זו יוקרה, לא ככה?

Until I got there, I wasn't aware that it's so close to the address I spent quite a significant time with the love of my life. Hidden are the mind's ways. Years of forgetfulness and suddenly the familiar curve, the path that didn't change since then, which leads to the parking lot with the rubbish skips that are overflowing like then. Some things never change. I assume that some of the people who used to live here may have moved, but the municipality staff still continues to abuse the weak residents and doesn't provide them with the services they are entitled to, as if there are not paying their taxes like everybody else. In the nearby posh neighbourhood, the surrounding looks entirely different. Posh is posh, isn't it?

יוני דרור

למרות כתמי הלכלוך וחלקי הזוהמה המתעופפת סביב, השקט פה מדהים. מספר צעדים מן הכביש הראשי ובקושי שומעים אותו. כמה דיירים עומדים חשופי חזה, אוחזים בסמרטוטים אותם הם טובלים בדליים שלרגליהם ושוטפים את רכביהם, יוצרים נחלי מים קצפיים הזורמים ומתפתלים על האספלט. אני פוסעת לאט בין המכוניות החונות, התיק על הכתף לא קל, אך סביר. השתדלתי וכך לא סחבתי איתי את כל מלתחתי, רק חלק ממנה, זה הנחוץ לי לשהיה של כמה ימים (בלילות הרי אין צורך ללבוש הרבה).

Despite the dirty stains and the filth parts that fly around, the silence here is amazing. Some paces from the main road and its noise is hardly being heard. A few residents are standing barechested, grabbing the rags which they dip in the buckets at their feet and wash their cars, making foamy streams of water that are flowing and winding on the asphalt. I'm walking slowly between the parked cars; my bag on my shoulder is not easy, but it's not too bad, I can still manage. I tried my best; therefore, I didn't schlep with me all the clothing from my wardrobe, just a part of it that is required for a few days of staying (no need to wear much at night, right?).

♀♀

ארבע אחר-הצהרים. אביך משהו, אך אפשר עדיין לנשום. השמש מרעיפה מקרניה הרכות. אביב נעים. עוד מעט מגיעה. הנייד מצלצל ואני עוצרת כדי לענות. איני מסוגלת לעשות שני דברים בבת אחת. ללכת ולדבר בה בעת, זה יותר מדי בשבילי. מניחה את התיק על ספסל ומתישבת עליו. לא ממש נקי, אך אין ברירה, הרי לא אשב על המדרכה. זו מטונפת הרבה יותר. הכל יחסי, אמר הגאון שאחד הרחובות לא רחוק מכאן (מרחק של 5 דקות נסיעה), קרוי על שמו.

Four in the afternoon. It a bit hazy, but you can still breathe. The sun showers down its rays of soft light. It's a pleasant spring. I'm almost there. The cellular is ringing and I stop to answer, as I can't do two things at once. Walking and talking at the same time is too much for me. I'm putting my bag on a bench and set myself. It's not really clean, but there's no other choice; after all, I'm not gonna sit on the pavement, am I? It's much dirtier than the bench. It's all relative, said the genius that one of the streets not far away from here (5 minutes by car), is named after him.

אני סוגרת את השיחה ושולחת מבט קדימה. אי אפשר לטעות בדמותה הגוחנת מעל הצפרדע ומוציאה מבטנה את שהיא מעלה בידה. עיני הנדהמות מתקשות לקלוט את המראה. היא הרי אינה גרה כאן מזמן. הרבה מאוד זמן. אולי אני חולמת? אולי זה רק פטה מורגנה? אולי משום שאני מתגעגעת אליה כל-כך, אני משלה את עצמי שזו היא? שערה הקצר הלבין לגמרי. השמש משחקת בין תלתליה ומקשה על הראיה. אני מאמצת את עיני מבעד למשקפי השמש. היא שם, אין ספק. מה אני עושה עכשו? לגשת? להזכיר לה את קיומי שנראה כי שכחה מזמן? להתעלם? להעלם? אינני מסוגלת לזוז.

I hang up and send a gaze forward. There's no mistake or doubt with what I see. She is bending over the rubbish skip and takes out of its belly what she can get. My astonished eyes find it hard to take in the scene. After all, she doesn't live here since a long time. A very long time. Perhaps I'm dreaming? Perhaps it's just a fata morgana? Maybe, because I miss her so much, I delude myself that it's her? Her short hair turned totally white. The sun is playing between her curls and it makes it hard to see. I strain my eyes through the sunglasses. She is there, no doubt. What am I doing now? Should I come near? Shall I remind her of my existence which seems she had forgotten a long time ago? Should I ignore her? Should I disappear? I can't move.

גִרסא א'

פתאום היא עוצרת מעיסוקה, עיניה משוטטות סביבה בחוסר מנוחה. היא נושאת את מבטה לכיווני ואני רואה שהיא קופאת על מקומה. גם היא מזהה אותי. "או, זו את", אני שומעת אותה אומרת. קולה נשאר רם כאז, צלול, תקיף. אני קמה עת היא מתקרבת אלי. "מה את עושה פה?" היא חוקרת. הסמכותיות לא אבדה לה. זו אותה אשה שאני עדיין אוהבת בכל לבי, למרות הזמן שחלף בינינו.

הבושם שלה אופף אותי כליל, מחזיר לי את הזמן שלנו יחד. רגלַי אינן נושאות אותי ואני מתישבת שוב. בלתי אפשרי לעצור את רעידתן. קולי, שתמיד היה רפה, מסרב לצאת. אני מסתפקת בהרמת קצות השפתיים שלי במה שנראה לי חיוך מנומס.

♀♀

מאוחר יותר צלצלתי אל הידידה שלי והתנצלתי על שאני מבריזה לה והיא תאלץ לעבור את החג בגפה.

♀♀♀

Version A

She suddenly stops from what she's doing, her eyes restlessly wander around. She sends her gaze at my direction and I notice that she froze. She recognized me. "Oh, it's you", I hear her saying. Her voice remained loud as then, clear, strong. I stand up as she comes near me. "What are you doing here", she enquires. She hasn't lost her authoritativeness. This is the same woman I do love with all of my heart, despite the time that had passed between us.

Her perfume wraps me all over, brings back our time together. My feet don't carry me and I have to sit down. It's impossible to stop them from trembling. My voice, that was always weak, refuses to emerge. I am settling for lifting the edges of my lips with what seems to me as a polite smile.

♀♀

Later, I called my friend to deeply apologize for standing her up and that she will have to go through the holiday on her own.

גִרסא ב'

אני קמה בלאט ומנסה להתחפף משם, בטרם זו תבחין בי. אין לי מושג איך להתמודד עם זה. לפגוש את אהבת חייך מחטטת בזבל, לאחר שנים כה ארוכות בהן לא הייתן בקשר, אינו דבר של מה בכך, אם אנקוט בלשון המעטה. בלתי אפשרי לי להכיל את החויה.

ידידתי משתדלת כמיטב יכולתה, אך שום דבר שהיא מציעה לי אינו נוסך בי נחמה.

♀♀♀

Version B

I quietly stand up and try to scram before she might notice me. I have no idea how to cope with this. Bumping into the love of your life while she is picking through the rubbish, after so many years that you haven't been in touch, isn't simple, not a trifle, to say the least. I can't face the music of this experience.

My friend tries her best, but anything of what she offers me doesn't inspire any comfort.

גִרסא ג'

אהבת חיי מטמינה בתוך סלּה את שדלתה מתוך האשפה וסוגרת את המכסה. עיני הנעוצות אחר גבה המתרחק, אינן מסוגלות להתנתק. שמלתה הדהויה תלויה עליה ברישול, נעה עם תנועותיה. מה קרה לזו שהקפידה בלבושה? קולי מתפרץ ממני, משל יש לו חיים משל עצמו וצועק את שמה בכל עוז. התדהמה בעיניה מתקשחת לריחוק מנוכר. "או, זו את", היא שולחת אלי מלים רפות.

מאוחר יותר, עת אנו מסובות אל שולחן הסדר אצל הידידה שלי, מקבלות המלים "הא לחמא עניא" משמעות חדשה, אחרת מזו שהכרתי עד אז.

♀♀♀

Version C

The love of my life hides in her basket the things that she dredged up from the garbage and shuts the lid. My eyes that are pinned to her retreating back can't stop from staring. Her ragged dress is hanging sloppily on her, moving with her motions. What happened to the one who used to take extra care of how she dresses? My voice bursts out of me as if it has a life of its own, and calls her name with all its might. The shock in her eyes hardens into an estranged distancing. "Oh, it's you", she sends fragile words towards me.

 

♀♀

Later, when we are seated at the Seder at my friend's place, the words "Ha Lachma Anya" get a new meaning, different to what I knew until then.

קישורים:

סיפור נוסף לפסח: כל האנשים הבודדים

סיפורים נוספים שלי

More of my stories in English

Links:

Ha Lachma Anya Wikipedia

Ha Lachma Anya Haggadot.com

More of my stories in English

הו, מגי!

Ho, Maggie!

מגי סמית' הצעירה להמשיך לקרוא

כשר לפסח

בועות

אתן יודעות שאינני דתיה כלל וכלל, אבל מעדיפה לשמור את המסורת עליה חונכתי וגודלתי (לבל תברח לנו), למעט מה שאינו מתאים לי ולתפישת העולם שלי, כגון הדרת נשים וכיו"ב מרעין בישין מבית מדרשם של הזכרין המיותרין שבקרבֵּנו.

מפי רבא רפורמית בלונדון למדתי את האימרה הבאה, המבטאת את השקפת היהדות על החגים: "They tried to kill us, they didn't succeed, let's eat". נכון שאין צורך לתרגם?

החגים היהודיים מבוססי אוכל המה. כל חג והמאכל המסורתי שלו וזה יופי, מבחינתי, האוהבת מאוד לבשל ולכמה שיותר סועדות. אני זוכרת שראיתי פעם בצעירותי, באחת הסדרות הלועזיות, שבתחנות המשטרה לועסין דונאטס, לא עלינו, כמעשה יום-יומי והופתעתי, יען כי זה הרי מאכל האופייני לחנוכה שלנו, לא לגוי של חולין. אבל כל עם ומנהגיו הוא. אנחנו סובלניות וסבלניות וסובלות את שאפשר, בעיקר כשאין זה כרוך בפגיעה בנו – על זאת אנו עומדות בגבורה בפרץ ומחזירות מלחמה השערה כל אימת שאנו יכולות למען מגר האלימות הזכרית מעלינו ונאמר אמן.

כידוע, המאכל העיקרי בפסח הוא המצה. לפני כשבועיים, בקניות בשופרסל דיל בחדרה, נתקלתי בחבילת מצות שהוצעה בסביבות 27-28 ₪. למה בסביבות? כי או שזה היה 26.90 ₪ או 27.90 ₪, אי אפשר לזכור במדויק וזה חלק מהטעיית הציבור, אבל מה עוד חדש שם? לי זה לא משנה, משום שלמרות ששום חמץ לא נאכל אצלי בפסח, עדיין אין זה אומר שעלי לשלם מחיר מופקע על חבילת מצות. מסורת זו ענין יפה, אך חשוב יותר לחסוך ולכלכל את תקציבנו בצורה נבונה ואחראית. אמרתי לעצמי שעוד חזון למועד וככל שיתקרב אלינו הפסח – יתכן והמחירים יצנחו. חוצמזה, אני ברת מזל בזמן האחרון ודברים מתגלגלים לי די יפה, כך שאני אופטימית, כרגיל.

אתמול נקלעתי לרשת אחרת, אחרי ששכנה אדיבה לקחה אותי לשם והופתעתי לטובה. איך אומרין: "כל עכבה לטובה", נכון? אז טוב שהתעכבתי ולא מיהרתי לשלוח ידי את הארנק כדי לשלוף את הפלסטיק, משום שבמקום הזה היה מחיר חבילת המצה 23.90 ₪ במקור ובקופה קיבלתי 5 ₪ הנחה (ולא משום שלי יש עיניים יפות, אלא כל הקונות קיבלו, בהגבלה של 2 חבילות לקניה), כך שיצא לי לשלם רק 18.90 ₪. לא שמחה? לא ששון? בנוסף, חלב הסויה שאני קונה בדיל ההוא עולה לי שם 11.90 ₪ וכאן שילמתי רק 9.99 ₪. נפלא, לא ככה? כאן כבר הייתי לגמרי באקסטזה עילאית, משל שמחת בית השואבה באה ונחתה עלינו לטובה לקראת הפסח, שלא בעונתה.

ואני לא מזכירה כבר את החלבה, שבשופרסל נמכרה אך לפני כשלושה חודשים ב-10 ₪ ועכשו עלה המחיר ל-12.90 ₪. חוצפה שאין דוגמתה! ולמה? כי הטייקון יכול. אז גם אנחנו, הצרכניות, יכולות, וכוח הקניה שלנו עדיין בידינו ואי אפשר להכריח אותנו לצרוך דוקא מוצרים שהטייקון החליט בחוצפתו להעלותם ללא הצדקה ואנחנו מדירות רגלינו מהרשת שלו. אז לא קניתי חלבה ברשת הדיל כמחאה. אולי ירד מחירה לאחר החג (תמיד אפשר לקוות…). חוצמזה, פסח בשער וזו נחשבת חמץ לאוכלי קטניות. אני אמנם אוכלת קטניות מסוימות, אז זה לא אסון מבחינתי לא לצרוך חלבה בפסח.

אני עוסקת כאן אולי בפרוטות, אך דין פרוטה כדין מאה וכשמצרפים פרוטה לפרוטה – לפעמים ניתן לצאת ברכוש כלשהו. לא רב, אך די כדי להרנין את הנפש בחסכון שנחסך, שבעטיו אפשר לקנות משהו נחמד לנכדים הנחמדים לכבוד החג. איך ידעו שיש להם סבתא?

מצות לפסח

בעודי צועדת מעדנות עם עגלתי המתמלאת במעדנים לחג, תופס אותי מאן דהוא דתי (כיפה על הראש, גם אם זו סרוגה, עדיין מעידה על נטייתו גם בימינו אלה, נכון?) ומעדכן אותי בחדוה כי הוא מסתובב כבר זמן-מה בחיפוש אחר המצות, אך עד כה העלה חרס בידו ושואל אותי בדחילו ורחימו היכן דגתי את החבילה שבעגלתי. להזכירכן, אינני דתיה, כן? כך שלא העליתי קודם לכן בדעתי את הפרדוקס לגבי היכן מצאתי את המצות, אך עתה, לאור השיחה עם בעל הכיפה, פתאום נכנס לי לראש שהמקום בו בחרו מסדרי החנות לשכן את הפריטים הכשרים לפסח, קצת "בעייתי", אם לא לומר את המלה המפורשת: "מוזר". איך אפשר להנחות יהודי שומר מצוות ללקט את הכשר לפסח באזור החמץ?

"שם", אני מנחה באצבעי לעבר פינת הלחם ומוצריו.

"מה, אֵיפְשֶׁהַלֶחֶם?" הוא שואל בתמיהה.

"כן", אני עונה, "כנראה שלא היה להם מקום אחר." לי לא נעים, לי!

"ואני חיפשתי בכל החנות, רק לא שם!" הוא מכריז. "לא העליתי בדעתי!"

גם אני לא, למען האמת, רק שכחילונית, לא חשוב לי אם זה נגע או לא בחמץ, הרי אינני משמידה את זה לקראת החג. יש פסטות ושאר חמץ בארון, אך אין נוגעין בהן בכל הפסח, כי מה שחשוב לי כשומרת מסורת עמי, זה לא לאכול חמץ של ממש. פרור כזה או אחר שנדבק למוצר כלשהו ממש לא מחלל לי את קדושת כשרות החג. המסורת חשובה, לא רדיפת פירורים.

עוד בועות ואשליות

מעניין, שמוקדם יותר באותו היום ביקרנו חולין בביה"ח לניאדו שבנתניה והשומרים על הסף חקרונו שמא ישנם מצרכי מזון כלשהם בתיקינו. מסתבר, שכבר מעתה אסור להכניס כל מזון חיצוני שהוא לבית החולים הדתי הזה, הכשר למהדרין, ואף אין מוכרין יותר שום דבר מאכל בחנויות האוכל שבפנים – רק שתיה. צום חמץ הוטל על הציבור מבעוד חג. להגיד שזה מטומטם? אז אמרתי. ומה יהיה צעדם הבא? להורות לנו לסור הצדה ולנער את מחלצותינו בטרם יותר לנו להכנס כדי למלא מצוה חשובה? כי מי לידם יתקע שלא אכלנו איזה סנדוויץ' או פלאפל טרם בואנו לשם והפירורים לא נדדו איתנו מוסתרים בבגדינו?

בתמצית:

צדיקה בחוסר אמונתה תחיה ותשגשג, אמן כן יהי רצון!

אשרי הגפרור A Blessing on the Match

גפרורים

אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות

אשרי הלהבה שבערה בסִתרי לבבות

אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד

אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות

חנה סנשאשרי הגפרור

Hannah SzenesA Blessing on the Match

 

The Style Council with Tracey Thorn – The Paris Match

בר מתמלא, כוסות נוקשות זו בזו, צלילי זכוכית מתנפצת, חיוכים, נשים. מוזיקה של בדידות מתנגנת ברקע. ביאטריס מרוקנת עוד כוסית ורומזת לברנשית למלאותה. אני מביטה בתנועותיה מעברו השני של המקום וחושבת שאין עוד אשה שתשוה לה. ודאי לא ביופי. הן מתגודדות אצלה כמו דבורים על הדבש, מזמזמות אליה מנעמים כדי שתואיל לשים אליהן לב. גם מהמרחק הזה בינינו אני יכולה להבחין מבעד לאפלולית איך עיניה מתנוצצות, כמו מלכה החולשת על נתיניה.

A bar fills up, cups are knocking one another, sound of glass shattering, smiles, women. Music of loneliness is playing in the background. Béatrice empties another shot glass and gestures to the bartenderess to fill in up. I watch her moves from across the place and think that there's no other woman compare to her. Not in beauty for sure. They are crowding around her like bees on honey, humming to her nicely so she'd be kind and pay attention to them. Even from this distance between us I am able to notice through the dimness how her eyes sparkle, like a queen who controls her subjects.

The gift you gave is desire,

The match that started my fire

המתנה שנתת היא תשוקה,

הגפרור שהצית את הלהבה

מישהי מזמינה אותי לרקוד. אני מביטה בידה המושטת בהזמנה. מאן דהיא אמרה לי פעם שהיא קודם כל בוחנת את ידי האשה ולפי איך שהן מוצאות חן בעיניה, היא מחליטה אם להענות לה, אם לאו. לי אין העדפה. בדרך כלל אינני מבחינה בַּפרטים. נראה לי שאני קודם חשה את הנפש, רק אחר כך את הבשר.

Somebody asks me to dance. I stare at her hand inviting me. Someone told me once that first of all she examines a woman's hands, and depends on how she likes them, she decides if she should respond, or not. I have no preference. Usually I don't notice any details. It seems to me that I first sense the soul, and only later the flesh.

הירכיים שלה בגובה העיניים שלי ואני מרימה את מבטי כדי לפגוש בעיניה. מבעד לאור המועט אני רואה איך הן קורנות אלי במבט רך, מזמין, מפתה. יד נאחזת ביד, רכּוּת מלטפת. נעים לי להעטף בזרועותיה, לנוע למקצב הצלילים השקטים, לזרום.

Her thighs are at my eye level and I raise my gaze to meet her eyes. Through the slight light I see how they beam at me with a soft, inviting, seductive  look. A hand holds a hand, caressing softness. It's nice to be wrapped in her arms, to move to the rhythm of the tender sounds, to flow.

The Style Council – The Paris Match

הבוקר מוצא אותנו באותה המיטה, אך במרחק אלפי מילין זו מזו.

The morning finds us in the same bed, but thousands of miles apart.

♀♀

Empty nights with nothing to do,

I sit and think, every thought is for you

לילות ריקים חסרי מעש

יושבת ומהרהרת, כל מעיינַי בּך

מפתח משקשק בתוך מנעול, הדלת נפתחת בלחישה. אינני יודעת אם היא פה, אם לבדה. אני נעה פנימה לאט, סוגרת את הדלת בלאט, תולה את המעיל והתיק על הקולב. דממה בכל. רק הגשם הזולג בחוץ נוקש ברכות על החלונות.

A key rattles in a lock, the door opens quietly. I don't know if she's here, if by herself. Slowly, I move inside, closing silently the door, hanging my coat and bag on the hanger. Everything is silent. Only the rain drizzling outside knocks softly on the windows.

חדר השינה אפלולי. לגשת? לא לגשת? מה אמצא? נכון שיש ביננו הסכם שאיננו מביאות לכאן את מי שאנו עשויות לפגוש בחוץ, אך זה הבית שלה, לא שלי, היא יכולה לעשות פה מה שעולה על דעתה. אני רק אורחת פה והערב אני פורחת מפה חזרה הביתה.

The bedroom is darkish. Should I go in? Not to go? What would I find? Indeed, we have an agreement between us that we don't bring here women we might meet outside, but this is her home, not mine, she can do here whatever she likes. I'm just a guest here, and tonight I'm flying from here back home.

אין קנאה בינינו. לה יש את החיים שלה, לי את שלי. לה את העולם שלה, לי את שלי. מדי פעם אנחנו נפגשות, משתפות. רוב הזמן היא אינה אשתי. מעולם לא חשבתי על יחסים פתוחים. אנחנו מותנות לחשוב ולהתנהג בבלעדיות. פתאום, בגיל בשל, היתה לי עדנה ומצאתי שאפשר גם כך וזה מצוין.

There's no jealousy between us. She has her life, I have mine. She has her world, I have mine. From time to time we meet, share. We are not together most of the time. I never thought before about open relationships. We are conditioned to think and behave with exclusivity. Suddenly, at a mature age, I was lucky to find out that it's also possible, and it's superb.

"Ho, ma chérie", היא זוהרת אלי עת אני יושבת במטבח עם הקפה והקרואסון. "Comment vas-tu?"

החלל המתעצב בינינו מושתת על אלמנטים מופשטים, לא תמיד ניתן לגעת בכל דבר. אני שולחת אליה מבט שואל, לבדוק אם יש לנו חֶברה והיא ממהרת לגחון אלי ולהרגיע בנשיקה. נחמד לדעת שהיא מתחשבת.

"Ho, ma chérie", she beams to me when I sit in the kitchen with the coffee and the croissant. "Comment vas-tu?"

The space shaping between us is based on abstract elements, we can't always touch everything. I send her a questioning look, to check if we have company, and she hurries to bend towards me and reassure me with her kiss that nobody is here. It's nice to know that she is considerate.

♀♀

Lisa Miller – It'll Never Happen Again (Tim Hardin's song)

פריחת הדובדבן

דובדבן

יש לי לפעמים משיכה לדברים שהם מעבר להסבר הגיוני. מאין זה צץ – לנסתר הפתרונות. לפני כשלוש שנים היה לי שיח מאלף עם שכני החביב על צמחיה וגינון והבעתי את חפצי להוסיף שלושה עצים לגינתי. האחד, עץ גויאבה. חלום ישן שלי הוא לזכות לאכול מן הפרי הנפלא הזה כשהוא נקטף מהעץ הגדל אצלי בגינה; השני, פיטנה (פלומריה ריחנית), שפרחיו הריחניים זכורים לי מילדותי וכל חיי שאפתי לעץ נוי כזה משל עצמי; השלישי, עץ דובדבן. אין לי מושג מדוע בא לי על העץ הזה, אולי כי מעולם לא טעמתי מפריו בצורתו הטבעית, רק משימורים (גם לא טעמתי אננס טבעי, אבל זה סיפור אחר…). אין לי תאוה מיוחדת לדובדבנים. אם כבר, אני מעדיפה אבטיח או מֵלון, לא שיש קשר, כמובן.

את הגויאבה לקח אותי השכן הנחמד לקנות במשתלה בברטעה הסמוכה. שתלתי ברוב טקס בט"ו-טישבט תש"ע והתפללתי שיצמח ויגדל ויתן מפירותיו עוד בימי חיי. לא הצליח לי. מסתבר, ששני תנאים צריכים להתקיים כדי שגויאבה תקלט בקציר: האחד, יש להשקות ולטפח בקפידה ובזמנים מדודים ולא להזניח, מה שלא קרה בשל הקפיצות שלי לנכר ולא היה לי מי שימלא אחר התנאי הזה; השני – מזל. נו, בכל דבר צריך מזל, כמובן. בנוגע לגויאבה, גם אם תטפחי במסירות – עדיין צריך מזל ולא כולן נקלטות.

גויאבה

את הפיטנה קיבלתי משכנה נחמדה ששֶׁמַע כמיהתי הגיע אליה והיא החליטה לשמח אותי ביום הולדתי לפני שנתיים. גם פה צריך מזל – לפעמים זו נקלטת ולפעמים לא. במקרה שלי זה היה לא…

פיטנה - פלומריה ריחנית

הדובדבן עמד בחצרו של השָׁכֵן ולא זז – לא קדימה וגם לא רברס, רק שָׁכַן לו שם שתול ושותק. השכן התיאש ממנו לגמרי והתכוון להפטר ממנו. לבי לא נתן לו לעשות כן וביקשתי שיעביר אלי את הנטע בתקוה שזה יאהב את מקומו החדש ויעלה ויפרח. בנוגע לדובדבן, יש צורך רק בתנאי אחד: למדנו, שעץ הדובדבן זקוק למכות קור כדי להניע את הפריחה שלו לצוץ וללבלב. במשך שנים סבלתי מהקור של קציר בחורף וגם בקיץ לא היה לי קל בלילות הקרים, כך שהייתי בטוחה שהעץ ישתף פעולה וירנין את לב כל רואתהו כשיפרח. מסתבר, שההתחממות הגלובלית לא פסחה עלינו והטמפרטורות בקציר גבוהות יותר בשנים האחרונות מאשר בזמן עלייתי על הקרקע. מכות קור אין פה. גם העץ הזה הלך בדרך כל הארץ ונפטר בעודו זקוף וגאה. אין לי כוונה לעבור להתגורר צפונה מכאן רק כדי לחזות ביפי פריחת הדובדבן. אסתפק, כרגיל, בתמונות היפהפיות.

בתמצית:

היום התבשרנו על תחילת פסטיבל ההאנאמי, בו חוגגים את פריחת הסאקורה במשך שבוע ימים. יפה הוא החג הזה, של התחדשות, של הערכת היופי, גם אם חמקמק הוא ומסמל את החיים הקצרים שלנו עלי אדמות.

להקת חיל הים – חופשה ביפן

(כי יודע כל ספן – לא חוזרים בלי מתנות מיפן)

שוה עיון:

♀    מאמרו המאלף של נחמן גרשונוביץ על הסקורה.

אשה מנצחת על תזמורת

A Woman Conduct an Orchestra

גלגולן של מלים

Metamorphosis of Words

invitation

בתשבצים של ימי נעורי, היתה הגדרה מאוד ברורה לשכר סופרים: הונורר. כך נהגו לאיית את התשובה הנכונה. זו באה מן המלה הצרפתית "honorer". אז לא ידעתי מה זה הונורר ושכר סופרים היה רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב ולא דמיינתי שאי פעם נפגֵש – השכר ואני, שלא לדבר על הספרות. בתקופה ההיא חשבתי שאהיה עורכת דין, בהתאם להמלצת אמי הפולניה לאחִי. בי היא דחקה להנשא מה שיותר מהר ולהקים משפחה כדי להביא לה נחמדים (הכינוי שלה לנכדיה, הם ילדי שנולדו בשעה טובה ברבות הימים). כל כך רציתי להיות בן! איזה כיף היה לַנִמנים על המיוחסים, שעיני ההורים היו נשואות אליהם למען יגשימו את חלומותיהם – כמה קינאתי בהם! אמנם גם להם הכתיבו את עתידם, אך זה היה בכיוון מבוסס ומכובד הרבה יותר מאשר להיות למאן דהוא לעזר, לשמש דמות משנית ונושאת כלים ולא הדמות הראשית, המחליטה והקובעת בדרמה של חייך.

In the crosswords I use to do in my adolescence, there was a very clear definition for an author's fee: honour. It comes from the French word "honorer".I didn't know then what honorer meant, since author's fee was very far away from me, as far as the east is from the west, and I my imagination couldn't see that we'll ever meet – the fee and me, not to mention literature. At that time I thought I'd become a lawyer, according to my mother's wishes for my brother, not for me. As to me, she urged me to get married as soon as possible and raise a family in order to bring her sweet grandchildren. I soooooooo wanted to be a boy! How great it was (and still is!) to those who belong to the privileged, whose parents admired them so much, wishing the children to fulfil their dreams (the parents', naturally) – how I envied them! They too were dictated their future, but it was in a distinguish direction, much more than to be an assistant to somebody, to be a secondary figure, an adjutant, not the main player who decides and rules your life drama.

עם הזמן והחיים, התפכחתי והבנתי שהמקצוע הזה של עריכת דין אינו מתאים לאופיי ועדיף לי לעסוק במה שיפרנס אותי בכבוד. זה עדיין לא היה לנסות להתפרנס מהמלים שאת התפרצותן ניסיתי לבלום. עם הונורר את אמנם יכולה לרדת למכלת, אך אין שום אפשרות שתוכלי לקנות שם משהו לקיומך עם המטבע הזה. וצריך הרי לאכול, הגוף דורש את שלו… מעולם לא הסתמכתי על מישהי אחרת מלבדי שתפרנס אותי (ועם גברים הרי אינני מתעסקת…).

As time went by and life lessons kicked in, I realized that this occupation of law doesn't suit my nature, and I'd be better off with finding a work where I could make a living honourably. It wasn't yet attempting to make a living by using the words which their outburst I was trying to stop. Indeed, one can go to the macolet (the grocery store) with honorer, but there's no possibility for anyone to buy there something to eat with that currecy. One needs to eat, the body demands… I have never relied on anybody but me to support me.

יש גיל שבו את מתעוררת פתאום ומבינה שאם לא עכשו – אימתי, ואם לא תקחי את גורלך לידייך ותפעלי במו ידייך למען נפשך – זה לא יקרה מעצמו. המלים פרצו מתוכי בלי שיכולתי יותר לעצרן. הבנתי שאין טעם לברוח ממה שעלי לעשות. החלטתי לתת למלים לצאת כאוות נפשן.

There is an age where one suddenly wakes up and understands that if not now – than when? And if you won't take your destiny into your own hands and act yourself for your own benefit – it won't just happen. The words burst out without me being able to stop them anymore. I understood that there's no point to escape from what I had to do. I decided to let the words to flow as they please.

באחת הרשומות שלי פה, התפעלתי מפלורנס והמכונה שלה ועוד יותר התפעמתי מהעובדה שמאחורי הזמרת עמדה אשה וניצחה על התזמורת. כתבתי את האמת: "זו הפעם הראשונה בחיי שאני צופה באשה המנצחת על תזמורת פילהרמונית". לפעמים, משפט שאת הוגה, מצליח להגיע גם לזולת.

מורן בן-נון, אמנית ואוצרת החיה באירלנד, לקחה את המשפט הזה שלי והפכה אותו לכותרת התערוכה אותה התבקשה לאצור:

I had Never Seen A Woman Conduct An Orchestra

(מעולם לא ראיתי אשה מנצחת על תזמורת)

מה שנכון – מעולם לא ראיתי. בעולם של גברים, איך אפשר לצפות לזה? והייתי בכמה קונצרטים (אף שלא ברבים), כולל באלה של האורקסטרה של ראשון, ושום אשה לא עמדה בראש. עולם של שמוקים, מה עוד חדש?

In one of my articles here, I expressed my admiration for Florence and her machine, and moreover, I was amazed by the fact that a woman conducting the orchestra was standing behind the songster. I wrote the truth: "It is the first time in my life where I watch a woman conducting a philharmonic orchestra. Sometimes, a sentence one advocates, succeeds in reaching other people.

Moran Been-Noon, an artist and curator who lives in Ireland, took this sentence of mine and turned it into the title of the exhibition she was asked to curate:

I had Never Seen A Woman Conduct An Orchestra

That's true – I had never seen. In this world of men, how can one expect to see this? I have attended at some concerts (even if they were not many), including those of the Rishon Le-Zion Orchestra, and no woman stood on the podium. This is a world of shmucks, what else is new?

האורקסטרה של ראשון – שמעון ישראלי

Rishon Le-Zion Orchestra – Shimon Israeli

שמחתי על שטקסטים מתוך מה שהעליתי בבלוגי נבחרו ללוות את המיזם המעניין הזה של עבודות וידאו של נשים אירניות החיות בנכר ומבטאות את עולמן. מדהים איך מה שאת הוגה במוחך הקודח וכותבת בדם לבך, מוצא חן בעיני מאן דהיא, מקבל חיים משלו והופך למשהו עצמאי. אני מוחמאת. מדהים עוד יותר איך העולם הפך להיות נגיש כל כך באמצעות האינטרנט. כבר אינך צריכה להיות נוכחת פיזית או להפגש ממש עם א/נשים כדי שדברים יקרו. מהמחשב שלי לרשת, מהרשת לכל העולם. נפלא!

I was happy that texts I posted in my blog were chosen to be used in this interesting project of video arts made by Iranian women living in foreign countries, and still express their inner world. It is amazing how somebody likes what you advocate in your burning mind and write with all your heart, when it gets a life of its own, and becomes independent. I am flattered. It is more amazing how the world has become accessible so much via the internet. One does not have to attend personally or really meet with people anymore in order for things to happen. From my computer to the internet, and from the internet to the whole world. Wonderful!

הארוע יפתח בדבלין, אירלנד, בשבוע הבא ב-21.3.2013 (איזה עיתוי מדהים ושי נאה כל-כך ליום הולדתי!) וכולכן מוזמנות, כמובן.

The event will be opened next week on the 21.3.2013 in Dublin, Ireland. What an incredible timing and such a nice gift for my birthday! You all are invited, of course.

בתמצית:

שלחי מִלותייך על פני המרחב הוירטואלי כי ברבות ימים תמצאינן.

In short

Cast your words upon the virtual space, for thou shalt find it after many days.

עונג לאוזן: "שפת הבית" – מקהלת הנשים האנדלוסית בניצוחה של זיוה עטר

Pleasure for the ear: "Home Language" –  the Andalusic Women's Choir conduct by ZIVA  ATAR

קישורים:

♀    העמוד הראשי של התערוכה (main page of the exhibition)

♀    מהטקסטים שלי (my texts)

♀    אודות התערוכה (about the exhibition)

♀    האמניות המשתתפות (the participating artists)

תודה רבה-רבה מקרב לב לשרה-בלה רוטנשטיין, עורכת התרגום האנגלי של הטקסטים שלי לתערוכה.

A very big THANK YOU to Sara-Bella Rottenstein, editor of the English translation of my texts for the exhibition.

11 of today's top women conductors / Rosie Pentreath

Why aren't there more women conductors?  Helen Wallace

עקרונות של חשיבה

הצעקה מונק

מיום שאני זוכרת את עצמי, היתה לי משיכה למלים. דיבור תמיד עשה לי את זה. וגם קול נעים של הדוברת, כמובן. בתקופה שלנו הרי לא היו אמצעי המחשה כגון הסקייפ וההכרויות הראשונות היו בדרך כלל באמצעות הטלפון, אם מכרייך טובי הלב ודורשי טובתך לא סידרו לך קודם לכן פגישה עיוורת. אין לי מושג למה, אבל הנסיון (אז טרם כינו זאת בשם "חויה") שלי היה שמי שהיה לה קול מקסים ביותר בטלפון, התגלתה במציאות כמכה שאינה כתובה בתורה, גם לא באגדה. מי שהקול שלה היה נורא ועברה את המחסום ששמתי לעצמי ובכל זאת נפגשנו – דוקא התגלתה כשוה ונאה למדי. נסתרות דרכי הקול…

Echoes / Pink Floyd

את ד"ר אנטון בידרמן פגשתי לפני שנים רבות ומיד הוקסמתי מן היכולת שלו להגות ולחבר מלים מדהימות ומעוררות מחשבה. לוא היה אשה… בכל פעם שאני קוראת טקסט שלו, אינני נשארת אדישה. יש קסם במלים שלו, בהתיחסות שלו לנושאים שונים, לחיבור שהוא עושה בין עולמות שונים ולפעמים אף מנוגדים או כאלה הנראים לנו כבלתי מתחברים.

הנה שניים ממה שדגתי ממנו, בהתיחסותו לציורים:

הראשון, עבודה דיגיטליטת של ד"ר בידרמן, השייכת לסדרה "מנדלות כמראות זמן עכשווי".

עקרונות החשיבה

נפרד מעקרונות החשיבה סביב המטפורות המובילות של המודרניזם ומהניסיון הכושל של גילוי האמת על סופיות עולמנו…. אני בוחר בגילוי העולם כאנטרופיה… דרגה של אי סדר ואקראיות… מארגן מחדש ויזואליזציה כאנרגיה רגשית באמצעות מהנדסי התוכנה… כאשר הפיסיקה והמדע מתורגמים לפילוסופיה נפגוש את חוק שימור האנרגיה, ובתוכו נמצא גם את חוק שימור הסובייקט המרחף על, ובתוך עולם פתוח ואינסופי. ליוטאר – to speak of that for which we do not yet have a language כל הדיבור מתרחש באותם שוליים שהם עדיין בבחינת margins of noise הפרטים עושים דין לעצמם, בורחים מן המכלול וגורמים בסופו לקריסתו כמראה זמן עכשווי.

♀♀

כמי שגדלה בדור בו דברים היו קבועים ברוב המקרים, שהיית יכולה להתחיל ולסיים את חייך המקצועיים באותו עיסוק/מקצוע (מה שהצריך מצדך מחשבה מעמיקה קודם לבחירתך בזה ואי אפשר היה לתת מקום לאקראיות); ששינוי היה בדרך כלל שם נרדף לאסון, לקרקע הנשמטת מתחת לרגליים – קשה היה לי במשך שנים רבות לשנות דפוסי מחשבה ו/או עקרונות עליהן גדלתי. עד היום יש בי את היסוד הזה של הרצון/הכמיהה למשהו קבוע, לא ארעי. מאוד לא קל להגיע להבנה ששום דבר אינו קבוע, שום דבר אינו מובטח לנו (חוץ מהמוות, לדאבוננו) ומה שהשגנו היום – עלול להלקח מאיתנו מחר או אפילו עוד הערב.

בדור שלי, גם מי שלא גדלה במשפחה יקית, ידעה שעליה לשמור על הסדר והנקיון, שהעולם עלול להחרב אם אלה לא יטָמעו בך, בעיקר אם את אשה ואז את ממונה לשמור גם על אלה של אותם שהוטל עלייך לשרת. כשהכל מסודר ונקי סביבך, את יכולה להיות בטוחה שכך גם בתוכך, אבל לא כך הדבר. מבעד להרגלים וההליכה בתלם, בעבע בתוך הדור שלי מרד שהלך והתגבר עד שהתפרץ, אם כי במינוריות. כך לא ראינו מראות של פמיניזם כמו בארצות הברית ולא היו התנגשויות עם החוק כמו שם. הפרטים פה לא עשו דין לעצמם, לא ברחו מן המכלול (כי לא היו מסוגלות לברוח רחוק מדי) ולא גרמו לקריסתו. עדיין 3 גברים עשירים ושוביניסטיים עומדים בראשנו והתבנית המסתמנת היא אותה ישנה כשהיתה.

♀♀

פנינה בן דוד "קצוות" בגלריה "סטודיו אמן", חדרה.פנינה בן דוד

על בדי ציור גדולים וקטנים, מותחת פנינה משטחי צבע עדינים, רכים ושקופים, המהדהדים בשקט חרישי וממרחק אינסופי. עליהם מבני צורות בטכניקות אימפסטו ובריתמוס אקספרסיבי. חלקן צפות, חלקן מרחפות, האחרות צוללות או נשאבות אל מעמקים. הצורות פוצעות את ההרמוניה ומפרות את הרגיעות ואת השלווה הראשונית. מפגשים בלתי צפויים בין שני הקצוות של תודעה מנטאלית מניעים ומרכיבים מחדש את תפיסת עולמה. הזיכרון מועלה לדרגה רוחנית ואניגמאטית: הציור הופך למעין כלי תעופה של הנשמה כדי לראות "מעבר" ולהגיע לתובנות על-זמניות ומעבר למקום. מסע של זיכוך האישיות היוצרת, נע כמטוטלת בין שלווה לצרימה בין איפוק לזעקה, בין זיכרון העבר והבנת ההווה ועד לנוכחות קיומית כעמדה מובחנת המרכיבה מחדש את תפיסת עולמה.

♀♀

אנחנו רגילות לחשוב בתבניות אותן הלבישו עלינו סוכני החִברות בחברה בא אנו חיות. קשה מאוד-מאוד להשתחרר ממה שכיוונו אותך אליו. אני זוכרת לרעה את שיעורי הסִפרות, בהם נדרשנו לשנן את שהלעיטו אותנו וכל מקום למחשבה מקורית ו/או שונה ממה שהאכילו אותנו לא הותר. כל חריגה מ"המקובל" נאסרה. בבחינות היה עלייך לכתוב את שמאן דהוא החליט שזה הפתרון ולא היה בלתו. ספרות אינה הסטוריה, שם ישנם תאריכים וארועים שאי אפשר לשנות (אם כי בהחלט ניתן להטות לפי בעל היד הכותבת). ספרות היא סוג של אמנות וככזו, עליה להיות מקום של מחשבה עצמאית, של מתן ביטוי לתחושות שהטקסט מעורר בך, של דמיון חופשי.

אני עושה מאמצים ומנסה בכל כוחי לחרוג ולצאת מהקופסא אותה כפו עלי. לפעמים אני יכולה לרשום בסיפוק שאני מצליחה. לרוב, לא ממש, אבל תמיד יש תקוה לשיפור, נכון?

♀♀

אם מבקשות אתן לכן שעה של קורת-רוח ונחת מעמל יומכן או מהחיים, אתן מוזמנות לבקר בגלריה ולשטוף את העיניים בכיף.