שנת שֵרות באושוויץ A Year of Civilian Service in Auschwitz

ליום הזכרון הבינלאומי לשואה 27.1.2010

For International Holocaust Remembrance Day 27.1.2010

קריאה פעילה: קחנה רגע קט לעצמכן לפני שתעבורנה לקרוא הלאה וחשובנה מה עשתה לכן הכותרת.

אני תוהה מה היתה האסוציאציה הראשונה שעלתה לכן בראש למקרא שורת הכותרת.

An active reading: please, take a little moment for yourself before reading further and think about what affect the heading of this article had on you.

I wonder what the first association was, that crossed your mind while reading the title.

ישנם צרופי מלים הזורקות חלק מאיתנו למקומות שאחרים אפילו אינם משערים שהם קיימים. יש בזכרון הלאומי הקולקטיבי משהו המיחד אותנו, העם היהודי והקושר אותנו יחד – בין אם זו יהודיה ישראלית, אוסטרלית או מכל תפוצה אחרת. יחד עם זאת, יש הבדל בחוויית הזכרון ובעיבודו כפי שזה נקלט ומופנם אצלנו, הישראלים, משאר התפוצות.

There are phrases which catapults some of us to places that others can’t even imagine exist. In our collective memory, there is something that defines us, the Jewish nation, and binds us together – no matter whether it's an Israeli Jew, an Aussie or one from any other part of the Diaspora. Nevertheless, there is a difference in experiencing the memory and processing it as it is absorbed and assimilated in us, Israelis, from other Jews in the different countries of the Diaspora.

אביב רוס הַמְ-א-א-אַמֵם סיפר לי על הסרט בו צפה, המתאר צעיר גרמני העושה את שנת השרות שלו במוזאון באושוויץ ועליו המליץ בתוכניתו קול ברלין. תגובתי הראשונה היתה רגשית: צחוק בלתי נשלט למשמע ההומור השחור. לא משמחה צחקתי, אלא מתוך איזושהי תגובה לא רצונית ומתגוננת של קרבן שחיה את רוב חייה בצל מה שהיה "שם", עם כל ההשלכות של הדור השני. אינני יודעת אם לכנות "התפתחות" את יכולתי להכיל את ההומור הזה ולא ישר לסטור למעלהו בפני. אולי זה פיתוח של מנגנוני הגנה אחרי שנים רבות של אי יכולת נפשית לשמוע את הנורא מכל בכל שנה מחדש בשידורי הרדיו והטלויזיה.

The amazing Aviv Russ told me about the movie he watched, which he recommended in his radio programme "Kol Berlin". The film describes a young German who does his civilian service, a year in the Auschwitz Museum. My first response was emotional: an uncontrollable laughter upon hearing the black humour. Mind you, I didn't laugh out of joy, but as a result of an unwilling and defensive reaction of a victim who has lived most of her (mine…) life in the shadow of what was done "There", with all the consequences of being the "Second Generation". I don't know if I should call my ability to endure this humour, by not slapping the face of the person who jokes in front of me about this issue, “an advance”. Perhaps it's a development of defence mechanisms after many years of not being emotionally able to hear the worst being recounted each year again and again on the radio and television.

ידידה שלי, יהודיה-אוסטרלית, בת להורים ניצולי שואה, הגיבה מתוך היגון המתמשך ההולך איתה לאורך חייה. יש בינינו הרבה מן המשותף בחוויית חיינו כדור השני, אם כי בניואנסים שונים, היות והיא יהודיה בגלות ואני בארץ שלי. לי אין את תחושת התלישות של היהודי הנודד, מלבד זו של השורשים שלא הכרתי, שהידע שלי עליהם קלוש ביותר ואילו ידידתי מעולם לא חשה תחושה אמיתית של בית במקומות הנכר בהם התגוררה.

A friend of mine is an Aussie-Jew, a daughter of holocaust survivors. She reacted out of the continuous grief which escorts her throughout her entire life. We share a lot in common in our life experiences as a second generation, but in different nuances, since she is a Jew who lives in the Diaspora and I live in my country. I don't have the detached sense of the Wandering Jew, except for longing for the roots I've never known, of which I have very little knowledge. My friend, on the other hand, never had the true sense of ‘home’ while living in the Diaspora.

שכנה, שאוזניה השמעתי את שורת הכותרת, עצרה לרגע ולאחר מחשבה מעמיקה של כמה דקות (ואני הצלחתי להתאפק ולשתוק במשך הזמן הזה!), אמרה בתגובה שכלתנית שזה נשמע לה מעניין. הסברה הראשונה שעלתה בה, כיוצאת קיבוץ להורים שאינם ניצולי שואה, היתה שמאן דהיא מההתישבות העובדת תרמה שנה מחייה וירדה לאושוויץ ללמד הגויים את ההסטוריה הנוראה של המקום. המלה שרות זרקה אותה לזה הלאומי ולא ממש התקשר לה עם גויי חו"ל כעושים אותו.

A neighbour, to whom I read the heading, paused for a moment and after some deep thought that took her a few minutes (during which I managed to restrain myself and be quiet!), said with a rationalistic response that it “Sounds interesting”. As a daughter of parents who were not holocaust survivors and having been brought up on a Kibbutz, her first thought was that somebody from a Kibbutz donated a year of her life and went to Auschwitz to teach the horrible history of the place to the people. The word "Service" implied to her that it was a person from Israel and she didn't think it was a non-Jew.

בנוגע לשרות הלאומי, היה רצוי להנהיג כזה גם אצלנו כחובה לַכל, ללא משתמטים ולא כהתנדבות. אף אחד/ת לא אמור/ה לעשות לנו טובה, אלא כאזרח/ית זו חובתו/ה לתת למדינה. כידוע, הנתינה מעניקה תחושה טובה של שותפות. בגרמניה, אגב, ישנה אפשרות לעשות את שנת השרות האזרחי בארגונים כגון MANEO, שזה ארגון למניעת אלימות נגד הומוסקסואלים שיציין השתא 20 שנות פעילות מוצלחת.

Regarding the civilian service, I think it is recommendable to impose it in Israel as an obligation to all, without exception and not as a voluntary option. No-one should do it as a favour: as a civilian it's one's duty to give to the country. It is known that giving gives one a good feeling and a sense of belonging. By the way, in Germany, there is a possibility of doing this year of civilian service in organizations such as MANEO, which is an organization for preventing violence against homosexuals, which is celebrating this year 20 years of successful activity.

הגרסא המקוצרת:
שנת שרות לאומי לַכָּל.

The short version:

Everybody should be doing civilian service.

 

עת להתעלות

הרהורי דורות על יום השואה

אוי ואבוי / ס'ברענט

אביב רוס, "קול ברלין"

אנחנו הננו גרמנים וישראלים, דור שלישי לאחר השואה. הורינו נולדו זמן קצר לפני או אחרי המלחמה. ב-2001, כאשר עשיתי את מבחני הבגרות – יותר מ-50 שנים לאחר סיום הטרור הנאצי, דנו בגרמניה בשאלה, אם מותר לנו להיות גאים במולדת. אביב, כישראלי, מוצא את הדיון מגוחך. במדינות אחרות נושא כזה הוא כמעט מובן מאליו, אך כגרמני, אתה צריך להתמודד עם השואה וההיסטוריה הגרמנית ולשאול את השאלה, אם זה נכון מבחינה מוסרית להיות גאה באזרחותי ובלאוּמיותי. תגובתו של RAU שכיהן אז כנשיא הפדרלי, היתה פשוטה: לא! אדם רשאי להיות אסיר תודה על שנולד בגרמניה, אבל אינו צריך להיות גאה באזרחותו.

הדיון הציבורי הזה היווה עבורי הזדמנות לשקול מהי באמת הזהות הגרמנית שלנו ומה זה אומר. מה זה באמת אומר להיות גרמני? האם אני גרמני אירופאי – הדמוקרט הנאור של שנות ה-2000? האם אני אזרח הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, שנוסדה בשנת 1949? או שאני גרמני במובן של צאצא של העמים הגרמנים, עם המורשת האתית והמוסרית, הקיימת מזה שנים רבות?

השאלה הזו, שכמובן עולה גם היום בקרב גרמנים רבים, מניעה ומעלה ויכוחים ודיונים לא קלים בנוגע לכמה אנחנו צריכים לשאת באחריות. אנחנו רואים גרמנים רבים שנמנעים מהדיון הזה ומתעלמים מקיומו ובעצם אומרים, "אין לזה שום קשר אלי". כמו גרמנים רבים, אינני מרגיש אחריות לשואה שנעשתה. למרות זאת, אני חש מחויב לנושא בגלל הלאום שלי. חובה עלינו לנסות להבין את ההיסטוריה – לבחון על מה חשבו הגרמנים ומדוע הם פעלו כפי שפעלו. אני רוצה להבין מדוע הם הסיתו את מבטם? האם יכלו למנוע זאת? לפעמים אני מפחד לגלות משהו על ההיסטוריה של המשפחה שלי, ולכן אני מהסס לחפש וללמוד, אבל שוב – זו החובה שלי לתהות לגבי האחריות שגם סבי וסבתי נושאים.

נראה לי שהדיונים הללו מתנהלים בדרך כלל רק בקרב גרמנים, ועם חברים מלאומים אחרים כמעט ואינם קיימים ואם כן – הם כמובן הרבה יותר זהירים, מהוססים.
בשיחות עם ישראלים בנושא השואה, זו טעות – כגרמנים – לחוש רגשות אשמה. במקום זאת, יהיה זה נכון הרבה יותר לנסות ולהבין אלו דברים בנושא האשמה והאחריות ניתנים לגישור בדרך כלשהי. עדיף לקחת אחריות, במקום לחשוב על מה שקרה ולנסות להבין או לפחות לדון בנושא. הרי ידוע לנו כי בלי ההיסטוריה האכזרית, ישראל וגרמניה לא היו קיימות כפי שהם היום – עם הדמוקרטיות שלהם, הדתות, האנשים והדעות. בתקופת המלחמה, עברו שני העמים תהפוכות: רבים נרצחו, נעקרו מבתיהם והתפוגגו בתהליך שהעולם רואה רק לעתים רחוקות. האחריות והחובה המוסרית שלנו היום, וזו דעתנו המשותפת, היא להשלים עם ההיסטוריה וללמוד ממנה כיצד נוכל למנוע בעתיד – עם הידע שיש לנו היום – סבל ואכזריות בעולם, להביט על העבר בלי לפחד ולדבר על הנושא.

מנואל שפאלק ואביב רוס מגישי התוכנית קול ברלין.
שודר ב-22.1.10 בתוכנית קול ברלין ברדיו אלכס.

קול ברלין – התכנית הישראלית-גרמנית בברלין.
ימי ששי בשעה 17 שעון ישראל.
שידור חי באינטרנט: www.alex-berlin.de/radio
פודקאסט: www.podcast.de
באמצעות ה-אייטונס: www.icast.co.il
אתר: http://kolberlin.blogspot.com/
דוא"ל: kolberlin@gmail.com

כשקראתי את הדברים, הבנתי שאף אני עברתי תהליך במהלך שנות חיי. כדור שני לשואה, גדלתי בצלה של השנאה והדחיה למה שהיה "שם", עם האיסור המוחלט על רכישת מוצרים מ"שם" והתעוב לכל מה שגרמני ומסמל את "שם". אני זוכרת משפחה מהשכונה בה גדלתי בגבעתיים שירדה לגרמניה. כשזו באה לביקור בארץ, לא רצה אף אחד שום שיג ושיח עימם, גם לא כדי אמירת שלום ברחוב. זוכרות את האנטי לאסתר עופרים ש"ירדה" כדי להצליח דוקא באותה ארץ מתועבת שאת שמה אין להזכיר, איך לא שידרו אותה ברדיו הישראלי במשך שנים לא מועטות?

בשנת 2006 יצא לי לבקר בברלין למשך 24 שעות. זה לא היה ביוזמתי, אלא בכורח החיים שהובילוני לכך. לוא היתה הבחירה בידי – לא הייתי דורכת על האדמה הארורה ההיא. אני זוכרת את הדחילו ורחימו שחשתי לכל אורך הביקור, הפחד, כשאני דרוכה להיות מובלת בכל רגע לתא הגזים. תחושה קשה של חוסר אונים אפפה אותי בארץ שרצחה ששה מליון מבנות ובני עמי, ביניהם הורֵי הורַי, דודַי ודודותי ובני משפחותיהם הענפות. גם השריונית והחיילים הגרמנים בשדה התעופה לא הוסיפו לתחושותי ולא הצליחו לשרות בי בטחון בקיומי שם. והנסיעה ברכבת… שריקתה האימתנית, המבעיתה, עדיין מהדהדת באוזני. רק כשעזבתי, עת הגעתי למקצה של אל על בטרמינל הנפרד לנו, חזרה אלי תחושת הבטחון שבקרב בני עמי אני נמצאת ואם יקרה משהו חס ושלום, יהיה מי שיגן עלי – אנשי הבטחון שלנו ולא אלה שבחוץ, שמן הסתם טבחו סביהם באִמותי ואבותי. לא ממש הבנתי איך אביב, שארח אותי, חי שם ביום-יום ללא חשש לקיומו. הרי המדרכות שם מרוצפות במזכרות לחיים היהודיים ולהתגזזותם.

במהלך השנים מאז, כתוצאה מהקשר שלי לתוכנית הרדיו של אביב, "קול ברלין" (בפינתי "קול ברלין מקציר" ובעריכתי לשונית את תכניה בעברית), נחשפתי לעוד ועוד פנים של גרמניה האחרת, זו שהוציאה את הנאציזם אל מחוץ לחוק ורודפת את חבריה בחורמה (אפשר רק לקוות…).

אמי זכרה לברכה, שחוותה את השואה על בשרה, הלכה לעולמה במארס 2009. יחד איתה התפוגגו הסיפורים שהיו חבויים בה על התקופה ההיא. למגינת לבי, לא נדע יותר לעולם את שלא הספיקה לחלוק עימנו.
תוך קריאת דבריהם של מנואל ואביב, חשבתי על הדור ה-3 בגרמניה, שאין שיניו צריכות לכהות בגלל המעשים הנתעבים של סבָיו. מה לדור ה-3 ולרגש האשמה על מה שלא עשה בעצמו? מצד שני, אני שמחה שיש להם שם, בזכרון הלאומי שלהם, את נטל האשמה ומקוה שזה לא יתפוגג. להבדיל אלף אלפי הבדלות (או שמא לא ממש?) גם שאר העמים אינם טלית שכולה תכלת, אם אביא כדוגמא את אכזריות מסעות הצלב של הנוצרים, שלא היו טיול טבע תמים. להזכיר את התורכים שטבחו בארמנים? את מעשי רצח העם בביאפרה? יחד עם זאת, רצח עם שיטתי ומכוון כזה לא היה כמוהו ואני כולי תקוה שגם לא יהיה (ותפילתי מכוונת לכל העמים, לא רק לשלי). יש לעמים כתמים עימם עליהם להתמודד ולהסיק מסקנות לעתיד, לבל ישנו המעשים שנעשו. זאת, לא מתוך רגשי אשמה או אחריות למעשי אבותיהם (כי במה יועיל הדבר?), אלא למען חוסנם כעם. כן, אני סבורה שהגרמנים של היום, בהיותם אחרים ושונים מסביהם, זכאים להיות גאים במורשתם. היו להם רגעי חסד לא מעטים ביצירת תרבות עשירה. ואינני מתכוונת לניגון התזמורת את וגנר במהלך הרצח. את מה שנעשה אי אפשר להבין. אפשר ורצוי לבנות גשר של תקוה בין כל העמים, לנסות למגר את שנאת הזרים (ובאותה הזדמנות גם הומופוביה ושאר מרעין בישין) ובמלות הסיום של מנואל ואביב: "האחריות והחובה המוסרית שלנו היום, היא להשלים עם ההיסטוריה וללמוד ממנה כיצד נוכל למנוע סבל ואכזריות בעולם, להביט על העבר בלי לפחד ולדבר על הנושא".

הנאמר אמן?

צילומים: אביב רוס ® ©

הגרסא המקוצרת:

אפשר ועתה זו העת לקום מהאפר כדי לדבר, לדון, להתנער ולהתעלות על העבר כדי להנחיל שלום על ישראל ועל העולם כולו. הנאמר אמן?

English

שריפת חזיות Burning Bras

תדמיתה הרווחת של הפמיניסטית המצויה, שהיא לוחמת נחושה, המתחילה כל בוקר בשריפת חזייתה, אחרת השמש אינה עולה עליה ועל העולם. אז קודם כל, כפולניה טיפוסית-חסכנית, קשה לי נורא לחשוב על הבזבוז – הן של החזיות והן של הגפרורים או הגז של המצית. שנית, אולי כדאי שנדע מהיכן נובע המיתוס הזה של הפמיניסטיות כשורפות חזיות?

The widespread common feminist's image, is of a determined warrior who begins every morning with burning her bra, otherwise the sun does not rise upon her and the world. So, first of all, as a typical-frugal Pole woman, it's hard for me to think about the waste – both of the bras and the matches or the gas of the lighter. Second, perhaps we should know where this feminist myth of burning bras comes from?

בנובמבר 1968 נערכה באטלנטיק סיטי שבניו ג'רזי ארה"ב, תחרות היופי "מיס אמריקה". מחוץ לאולם, התאספו מאתיים מפגינות בארגונן של חברות הקבוצה הניו יורקית שנודעה בשם "הנשים הרדיקליות של ניו יורק." הן הביאו איתן כבשה (אני מזל טלה, אגב… אולי זו אחת מסבתותי?), קישטו אותה כמלכת יופי, כולל הסרט והכתר והעניקו לה את התואר הנכסף "מיס אמריקה."

In November 1968, in Atlantic City, New Jersey, USA, the Miss America beauty pageant was held. Outside the hall, two hundred protesters gathered at the organization of the New York group members known as the "New York Radical Women". They brought a sheep with them (I'm an Aries, by the way… maybe it was one of my grandmothers?), adorned her as a beauty queen, including the band and the crown, and awarded her the coveted title of "Miss America."

שיאו של הטקס האלטרנטיבי הזה היה הצבתו של פח אשפה שכונה "פח האשפה של החרות" ולתוכו השליכו הנשים את כל החפצים שסימלו בעיניהן את הדיכוי הנשי: ריסים מלאכותיים, נעלי עקב, גליונות של פלייבוי שנחשב לפּורנוגרפי, מטליות כלים, רולים לשיער, מחוכים וחזיות.

The peak of this alternative ceremony was the placing of a garbage can that was named "The Trash Can of Freedom". The women threw into it all the objects that symbolized oppression of women in their eyes: artificial eyelashes, heels, issues of Playboy which was considered pornographic, dish cloths, hair rollers, corsets and bras.

הפגנת הנשים כנגד תחרות "מיס אמריקה" זכתה לתשומת לב תקשורתית עצומה ולמחרת קבע אחד העיתונים בכותרתו ש"הנשים המשוחררות שרפו חזיות". כך נולד המיתוס שמלוה את הפמיניסטיות עד עצם היום הזה. העובדות הממשיות – שהחזיות נזרקו לפח האשפה יחד עם עוד פריטים כאקט סימבולי – לא היו ממש חשובות.

The women's rally against the Miss America pageant received tremendous media attention and the following day one newspaper stated in its headline that "The Liberated Women Burned Bras". This is how the myth, that to this day accompanies feminists, was born. The actual facts – that the bras were thrown in the trash bin along with more items as a symbolic act – didn't really matter.

שום דבר לא השתנה עד עצם היום הזה: גם אז חיפשו כותרות צעקניות ושטחיות במקום להעמיק ולדון באמת, בהתעלמות מכוונת מהעובדות.

Nothing has changed to this day: even then, they were looking for screaming and superficial headlines instead of deepening and having a real discussing, deliberately ignoring the facts.

 

הגרסא המקוצרת:
סתם ככה, שנדע את תולדותינו, ההסטוריה שלנו (היא-סטוריה), מה שקוראין באנגלית: HERSTORY.

 

The short version:

Just like that, so we will know our history, our HERSTORY.

כמו דג בלי אופניים Like a Fish Without a Bicycle

כל מסע הסברה, כל כוונה לשנות דעות ועמדות של הזולת יהיה בעל סיכוי להצליח אם בראשו תוביל סיסמא קליטה, רצוי משמעותית. סיסמתו של הפמיניזם הלסבי בשנות השבעים, שהפכה לחלק מהפולקלור האמריקני, היתה: "אשה צריכה גבר כמו שדג צריך אופניים". אצלנו זה לא כיכב, אם אתנסח בעדינות. אני חושבת שזה היה מתוחכם מדי ובזמנו טרם היו תשבצי הגיון… אם אקח את עצמי כדוגמא לאשה הממוצעת, הרי שהבנתי את כוונת הסיסמא הזו רק כשקראתי את הפירוש לה בספרה המצוין של טלי רוזין – "מה זה בכלל פמיניזם?" (הוצאת זמורה-ביתן). לקנות, לקרוא ולשנן היטב – ספר מעניין, מרתק ומאלף ביותר.

Every public awareness campaign, every intention to change other people's opinions and viewpoints will have a chance to succeed if it will have a catchy slogan, and meaningful if possible. The slogan for the lesbian feminism in the 70s was: "A woman needs a man is like a fish needs a bicycle". It became part of the American folklore. This phrase didn't catch in Israel. Perhaps it was too sophisticated for us, in a patriarchal society.

הסיסמא "אשה צריכה גבר כמו שדג צריך אופניים" אומרת: למה דג צריך אופניים? אז זהו – שהוא לא צריך אותם. אותו דבר אצלנו, הלסביות – אצלנו אין האשה נזקקת לגבר, גם לא כדי להחליף נורה או לחילופין להסיר מקק מצוי מסביבתנו. יחד עם זאת, אני רוצה להדגיש שגם הפמיניזם הרדיקלי המוצדק של שנות הששים ואילך לא חרת מעולם על דגלו את שנאת הגברים. מי שביסס את המיתוס הזה היו אלה שפחדו מהדיון העקרוני על איך קרה ואיך יתכן שהעולם הפך להיות מנוהל רק בידי גברים והנשים נדחקו למטבח. הסיסמא הזו, שמייתרת גברים – שכביכול עושה אותם מיותרים בעיני נשים – באה להדגיש שאשה אינה זקוקה לגבר כדי להיות בת אדם שלמה כשלעצמה.

The slogan "A woman needs a man is like a fish needs a bicycle" says: why does a fish need a bicycle? The thing is that the fish doesn't need the bicycle at all. The same thing with us, lesbians – we don't need any men, not even to change a bulb or to remove a cockroach from our surrounding. However, I want to emphasize that also the justified radical feminism in the 60s did never make hatred of men a motto. The people who established this myth were those who were afraid of the principal debate of how did it happen and how is it possible that the world became managed only by men, and women were pushed into the kitchen. This slogan, which excesses men – as if it makes men unnecessary in women's eyes – came to emphasize that a woman doesn't need a men in order to be a whole human being per se.

באותו הקשר יש משפט ציני אך חכם שגלוריה סטיינם, עיתונאית, עורכת וסופרת אמריקנית, מראשי מקימות התנועה הפמיניסטית נהגה לצטט: "יש מעט מאוד משרות שממש דורשות פין או ואגינה. כל יתר המקצועות צריכים להיות פתוחים לכולם." המשפט הזה מיוחד לפלורנס קנדי הדגולה.

In the same context, there is a cynical but clever phrase cited by Gloria Steinem, an American journalist, an editor, author and social political activist, leader and spokeswoman for the American feminist movement: "There are very few jobs that actually require a penis or vagina. All other jobs should be open to everybody". This was said first by the great Florynce Kennedy.

מאז נאמרו הדברים עברו כמה, 50-40 שנים? מה השתנה? האם שכרה של אשה שוה לזה של גבר? האם יש לנו בארץ תנועה פמיניסטית ראויה לשמה הפועלת להשיג השגים? האם יש לנו גוף שפועל באמת למען נשים? יש שיגידו שיש לנו את נעמ"ת בהסתדרות, יש את קול האשה ו… מה עוד? היתה פעם שדולת נשים. האם היא קיימת עדיין? מישהו שומע אותה, על פעילותה? אינני רוצה לזלזל חלילה בגופים שהזכרתי, אני משערת שישנה עשיה כלשהי והרי עדיף משהו מלא כלום, חבל רק שזה לא מספיק. חבל שבמאה העשרים ואחת יש עוד ה-מ-ון לעשות למען שחרור הנשים והשוואת תנאיהן לאלה של הגברים. חבל שאנחנו צריכות לעסוק בזה בכלל. חבל שבמקום שנשב יחד, מתוך רצון טוב ושוויון כדי לתכנן את עתידנו, מאשימים אותנו ב"שנאת גברים" – כשאנו מצהירות שאנו פמיניסטיות וב"אי נורמליוּת" – כשאנו מודיעות שאנו לסביות. והשתמשתי בביטויים הכי עדינים שהושמעו כלפינו. במקום לעסוק בנושאים הבאמת חשובים כגון אפליה (של נשים, של מוצא "נחות" וכו'), שחיתות, ניצול (הן של חיות והן של בני אדם), שמירת כוכב הלכת שלנו, העולם בו אנו חיים ועוד נושאים בוערים, עוברים עלינו החיים ביעף וללא שום משמעות. איך אמר האינטליגנט: "מה אתה עשית בשביל מדינה?" עוד סיסמא שחבל שאינה זוכה להתיחסות רצינית.

Since that was said, how many years have passed, 40-50? What has changed? Does women's salary equal to men's? Do we have in Israel a proper feminist movement that works to achieve achievements? Do we have an element that really works for women? Some will say that we have Na'amat, and Kol Haisha and… what else? There was once The Israel Women's Network. Does it still exist? Does anybody hear it, its activity? I don't wish to belittle it, G-d forbid, I assume that there is some kind of activity, and better something than nothing. It's a shame that it's not enough. It's a shame that in the twenty-first century there is still a lot to do for the liberation of women and equalize the condition of women to those of men.

ציטוטים על נשים

4 בינואר 2000 4th of January

Ella Fitzgerald – Every Time We Say Goodbye

המלים קופצות לי מתוך הראש, קצת מבולבלות, הרבה מבלבלות, אך מיד מסתדרות בשורה ישרה, כמו ילדות טובות, ממושמעות. ישנם תאריכים שאין שוכחות, כמו יומולדת של בת זוג לשעבר, הממשיכים לנקר בראש גם אחרי שזה נגמר.

The words jump out of my head, confused a little, confusing a lot, but they immediately arrange into a straight line, like well disciplined girls. There are dates one doesn’t forget, such as an ex girlfriend's birthday, which keeps on knocking around in the head even after it's over.

איך שהזמן חולף… באיזו מהירות… כבר עשור. חתיכת זמן! איך זה נשר לי מבין האצבעות, העביר אותי על פני חויות שונות, לא תמיד מאושרות. והנה אני, עדיין זוכרת, למרות שלא ידוע לי למה. מיותר, נפתר מזמן. או שמא לא?

Amazing how time keeps moving on… At such a speed… it's already been a decade. A bit of a time! How it slipped through my fingers, put me through varied experiences, not always happy ones. And here I am, still remembering, even though I don't know why. Unnecessary, it was solved long ago. Or perhaps not?

הארבעה בינואר אלפיים. ישנם תאריכים חשובים יותר בינואר, כמו זה של יום הולדתה של ג'אניס ג'ופלין, הגדולה מכולן (היום, ה-19 בינואר 2010, היא היתה אמורה להיות בת 67) וזה של אלביס, ב-8. מאחר ואינני מתה על דייויד בואי (בלשון המעטה), מלבד באודיסאת החלל שלו, לא אזכיר את הלה…

Fourth of January two thousand. There are more important dates in January, like the birthday of the great Janis Joplin (today, 19 January 2010 she would have celebrated her 67^th), and Elvis's, on the 8^th. Since I don't like David Bowie (that's an understatement…), except for his Space Oddity, I won't mention him…

אני חושבת שהיה קר, אם כי בתל-אביב זה פחות מאשר בקציר. זוכרת שהיה גשום. ערב קודם, היא אמרה לי את מלות הפרידה שלה ואני קפאתי. אז הייתי כל כך פגועה ומבולבלת, שלא הצלחתי לחשוב בצלילות, אך מבעד לזמן אני תוהה אם הכינה אותן מראש ומתי. ובעיקר, למה? ממש לא הבנתי למה זה קורה. החלטות זוגיות אמורות ליפול בשתיים. אמורות. פה זה לא קרה. היא החליטה וזהו.

I think it was cold. Mind you, in Tel-Aviv it's less cold then in Kazir. I remember it rained. The previous night she told me her parting words and I froze. I was so hurt and confused then, until I couldn't think clearly, but with the passing of time I wonder if she prepared them in advance and when. And mainly, why? I really didn't understand why it happened. Decisions within a couple are supposed to be made together. Supposedly. Here, it didn't happen. She decided and that was it.

הגשם זלג לי על הפנים, מתערבב בדמעותי. היא הגישה לי מטריה לבל ארטב, אך סרבתי לקחת. לא צריכה דבר משלה. אם אומרות שלום, אז שזה יהיה כך ולא שיגרר. מעולם לא הבנתי (ועדיין) איך אנשים אומרים שלום במה שאמור להיות סוף השיחה וממשיכים לדבר לאחר מכן עוד יובלות. אמרת שלום – סגרי ענין ופני לדרכך, מה את מושכת עוד ועוד?

The rain dripped down my face, mixing with the tears. She handed me an umbrella to prevent me from getting wet, but I refused to take it. I don't need anything from her. If saying goodbye – then let it be so and no dragging it on. I've never understood (and still don't) how people say goodbye at a point that is supposed to be the end of the conversation and then keep talking for ages afterwards. You said goodbye – well, close the matter and go on your way, why are you dragging this on and on?

ענינים לא סגורים, אף שנפתרו בדרך כלשהי, בעיקר כשצצו אהבות חדשות. מישהו יעץ פעם שאם אין סוגרים אהבה, אין מקום לחדשה. אז יש לי חדשות בשביל הלה: אפשר לאהוב את זו שנפרדה ממך, ואם אין סוחבות את היחסים הקודמים לאהבה החדשה, היא עשויה לרפא לב דואב. כשמישהי טורקת את דלתה בפנייך, את חושבת שזה סוף העולם ואינך רואה את האור בקצה מנהרת היגון בה את נמצאת. מסתבר שהזמן משכיח, משכך, מרפא, בעיקר משום שזו שאהבת נשמטה מחייך הסדירים. היום, להזכר בה, לא עושה לך כלום. מה שהרגשת כלפיה התנדף כלא היה. מוזר לי.

Unfinished business, although it has been solved in some way, mainly when new loves come along. Somebody suggested once that if one doesn't find closure from the old love, then there's no room for a new one. Well, I have news for that person: it's possible to love the one who deserted you, and if one doesn't drag the previous relationship into the new love, it can heal a grieving heart. When somebody closes her door on you, you think it's the end of the world and you don't see the light at the end of your grieving tunnel. It turns out that time causes one to forget, relieves, cures, especially since the one you loved has dropped out your everyday life. Today, reminiscing about her, doesn’t have any affect on you. What you felt for her has dissipated as if it had never been. That's weird to me.

הגרסא המקוצרת: 

זכרונות…

The short version:

Memories…

חברות Friends

לפחות פעמיים (שאני זוכרת), קיבלתי את הדוא"ל הבא:

At least twice (that I remember), I received the following email:

There comes a point in your life when you realize:

Who matters.

Who never did.

Who won't anymore.

And who always will.

So don't worry about people from your past, there's a reason why they didn't make it to 
your future.
 

Give these flowers to everyone you don't want to lose in 2010 …….. and……… please ……. don't just click the Forward Button, really think about each of those names. Then they will know that they really are special to you.

יש דוא"לים שאני מעבירה ישר לפח ומזהירה את שולחיהם לבל יחזרו על המשגה של משלוחם אלי אם חפצי קרבתי המה, אך ישנם כגון הנ"ל, גם אם טריביאליים ונואלים, שבכל זאת מושכים את העין ואת הלב וגורמים לי להפעיל את התאים האפורים. אוי, כואב…

There are emails that I transfer straight to the trash and warn their senders not to repeat that mistake of sending them to me if my they wish to stay friends. But there are those, like the one above, even if trivial and foolish, that nevertheless attract the eye and the heart and make me activate my grey cells. Oh, it hurts…

בעיני, חברוּת זו מהערכים העליונים בחיי בנות ובני חוה ואדם. כל הקלישאות בנושא, כגון "חבר בעת צרה", "איזהו חבר? זה העומד לרשותך כשאת צריכה", "חבר/ה לחיים" וכן הלאה… כל אלה מדברים אלי מאוד. נכון שאין צורך לציין שאני משתדלת לחיות לפי עקרונותי?

In my eyes, friendship is one of the highest values ​​in the lives of the humans and wumans. All the clichés on the subject, such as "a friend in need," "who friend? The one who is there for you when you need," "a friend for life" and so on… I find all these very true. Is not necessary that I note that I try to live according to my principles, right?

כמו יהלומים, חברות/ים יקרות/ים מאוד בעיני. אכן, ישנו שלב בחייך בו את נוכחת לדעת מי הם האנשים ומהם הערכים החשובים לך. השאלה היא מה את עושה בנדון. כאשה נוסטלגית, מצער אותי להיווכח כי ישנם כאלה שלא צלחו את חלוף הזמן ולא נשארו עימי, בד"כ לא בגללי או שמא כן, כי עובדה היא שהיו שבחרו למסמס את הקשר בינינו.

Like diamonds, my friends are very dear to me. Indeed, there is a stage in your life where you get to know who the people are and what values ​​are important to you. The question is what do you do about it. As a nostalgic woman, it saddens me to realize that there are those who have not passed the passage of time and have not stayed with me, usually not because of me or perhaps it is, because the fact is that there were those who chose to dissolve the connection between us.

 

האם למותר לציין שאלה ששלחו לי את הדוא"ל הנ"ל ממש אינם מכירים אותי, ודאי אינם חברַי במובן הנכון של המלה וההכרות בינינו הינה שטחית מאוד, בעיקר מהפייסבוק? מוזר לי שהם טרחו להעביר זה אלי, אחרי שבאופן מפורש נכתב בהוראות ההפעלה שעליהם לא סתם להקליק הלאה, אלא להקדיש מחשבה מעמיקה על שמות אלה שהם מכנים חברים.

Needless to say, those who sent me the above email really don't know me, certainly are not my friends in the right sense of the word, and our acquaintance is very superficial, especially as they are on Facebook. I find this odd that they bothered to pass it on to me after the operating instructions explicitly stated that they should not just click it on, but rather give deep thought to those names they call friends.

מתי נתנשק?

לא ידוע לי… קודם כל, רצוי שיהיה עם מי, נכון?

חבר יקר שלח לי קישור במלים אלו: "סדרה חביבה, שלדעתי תאהבי בגלל הרומן הלסבי 🙂 לשיקולך"

לקח לי חודש לשיקולַי כדי להתפנות ולצפות("מתי נתנשק", בערוץ 10). האמת, לא ממש בא לי לפתוח את הקישור, כי אני אשה רצינית ומשתדלת לצפות בדברים בעלי עומק 🙂 אך ערב פנוי אחד בו לא היתה לי תעסוקה אחרת, החלטתי להרהיב עוז. מכרי ושוחרי טובתי יודעים היטב שאני קודם כל בעד תרבות ישראלית (יהודית ועברית כאחד), מה עוד שלסביות משולבות בה ולכן אני מודה להם על משלוח קישורים כגון אלה.
ישבתי מרותקת עד שלוש (!!!) לפנות בוקר ומזל שלא היתה לי השכמה לאחר מכן. אכן, סדרה חביבה. טלנובלה ישראלית חביבה בהחלט. אני מניחה שמשיקולי מִדְרוּג (וואלה, מלה חביבה לרייטינג, היא rating ) נכתב התסריט מתוך הקפדה על סטראוטיפים. חבל, אך כנראה שהיה צורך לשקף את המציאות הישראלית העגומה, את המאצ'ואיזם המגעיל, אשה למטבח וכד'. אינני יכולה להשאר אדישה ולא להתקומם נגד המראות, לפיהם מוצגת שם האשה תמיד כשהיא מבשלת/מגהצת/מנקה, בעוד המאצ'ו המגעיל "עסוק" בענינים חשובים כגון שיחה בנייד או צפיה בטלויזיה. אגב, לתשומת לב בזק (ומפעילים קויים נוספים שנכנסו לתחום) – אם הסדרה משקפת את חיינו הישראלים, הרי שהנייד ניצח את הקוי ובגדול מאוד. אולי תוותרו כבר על דמי האחזקה המיותרים?
לדעתי, שיקוף המציאות זה דבר אחד, אך יש גם לחנך, להראות שאפשר גם אחרת, מה שלא עשו בסדרה ולפיכך חסרה לי בה העומק. כשהגיבורה הראשית עצבנית, היא מנקה את הבית. יש לי חברה כזו, שהמתנה הכי יוקרתית שאפשר לתת לה ליום הולדתה, זו שתגרום לה קורת רוח רבה, הינה חומרי ניקוי. לא בושם, לא שוקולד טעים – אלא איזה תרכיז לרצפה או מרכך לכביסה. אשה-אשה וטעמה. לי, אנא ותרו על כגון אלה. יהלומים עדיפים בעיני. אני אוהבת ומעריכה חברים. אגב חברים… לוא היו מראים גבר מנקה את ביתו בפרץ של עצבנות, האסוציאציה הראשונה שהיתה צצה, שהוא כמובן הומו, נכון? כדי להעמיד דברים על דיוקם, אוסיף שהכרתי גבר או שניים שהתחנכו אחרת, בשולי המאצ'ואיזם המגעיל והם דוקא אוהבים לבצע בקביעות "מלאכתה של אשה" והם לא היו ואינם הומואים עד עצם היום הזה (העתיד – מי תשורנו?). נכון ששניתי לא מעט שהכל זה ענין של חינוך ולא של גֶנים, למרות הדעה המוטעית הרווחת?
אגב צפיה, חשבתי על מכרי מחו"ל, שעד עצם היום הזה מסרבים לעשות עליה בגלל אופיה המאצ'ואיסטי המגעיל של החברה הישראלית. לוא היתה הסדרה מגיעה לעיניהם, היתה זו מחזקת את דעתם השלילית עלינו. לא שזה צריך להיות שיקול כלשהו לכותבות/ים, אבל כדאי לקחת בחשבון גם דברים כגון אלה. מה שאני טוענת, זה שאין לשנות או להתאים את הכתיבה חס ושלום, אלא לחנך את הקהל ולשנות את אופי החברה שלנו.
מיחלת לימים בהם סדרה לא תרתק בשל הצורך האנושי לדעת מי עשה/תה למי, אלא כי היא בעלת עומק ומרוממת רוח. מיחלת לימים בהם תשוב התרבות האמיתית, בעלת שאר הרוח, למשול בכיפה וזו לא תהיה מלה נרדפת לשעמום.

ובאשר לרומן הלסבי, נו… איזה טוב יכול כבר לצאת מיחסים עם מישהי נשואה? שומרת נפשה תרחק.

יפה שקיעת שמש ללב אוהב