Monthly Archives: ינואר 2010

שנת שֵרות באושוויץ

ליום הזכרון הבינלאומי לשואה 27.1.2010

קריאה פעילה: קחנה רגע קט לעצמכן לפני שתעבורנה לקרוא הלאה וחשובנה מה עשתה לכן הכותרת.

אני תוהה מה היתה האסוציאציה הראשונה שעלתה לכן בראש למקרא שורת הכותרת.

ישנם צרופי מלים הזורקות חלק מאיתנו למקומות שאחרים אפילו אינם משערים שהם קיימים. יש בזכרון הלאומי הקולקטיבי משהו המיחד אותנו, העם היהודי והקושר אותנו יחד – בין אם זו יהודיה ישראלית, אוסטרלית או מכל תפוצה אחרת. יחד עם זאת, יש הבדל בחוויית הזכרון ובעיבודו כפי שזה נקלט ומופנם אצלנו, הישראלים, משאר התפוצות.

אביב רוס הַמְ-א-א-אַמֵם סיפר לי על הסרט בו צפה, המתאר צעיר גרמני העושה את שנת השרות שלו במוזאון באושוויץ ועליו המליץ בתוכניתו קול ברלין. תגובתי הראשונה היתה רגשית: צחוק בלתי נשלט למשמע ההומור השחור. לא משמחה צחקתי, אלא מתוך איזושהי תגובה לא רצונית ומתגוננת של קרבן שחיה את רוב חייה בצל מה שהיה "שם", עם כל ההשלכות של הדור השני. אינני יודעת אם לכנות "התפתחות" את יכולתי להכיל את ההומור הזה ולא ישר לסטור למעלהו בפני. אולי זה פיתוח של מנגנוני הגנה אחרי שנים רבות של אי יכולת נפשית לשמוע את הנורא מכל בכל שנה מחדש בשידורי הרדיו והטלויזיה.

חברתי לחיים, היהודיה-אוסטרלית, בת להורים ניצולי שואה, הגיבה מתוך היגון המתמשך ההולך איתה לאורך חייה. יש בינינו הרבה מן המשותף בחוויית חיינו כדור השני, אם כי בניואנסים שונים, היות והיא יהודיה בגלות ואני בארץ שלי. לי אין את תחושת התלישות של היהודי הנודד, מלבד זו של השורשים שלא הכרתי, שהידע שלי עליהם קלוש ביותר ואילו שרה'לה מעולם לא חשה תחושה אמיתית של בית במקומות הנכר בהם התגוררה.

שכנה, שאוזניה השמעתי את שורת הכותרת, עצרה לרגע ולאחר מחשבה מעמיקה של כמה דקות (ואני הצלחתי להתאפק ולשתוק במשך הזמן הזה!), אמרה בתגובה שכלתנית שזה נשמע לה מעניין. הסברה הראשונה שעלתה בה, כיוצאת קיבוץ להורים שאינם ניצולי שואה, היתה שמאן דהיא מההתישבות העובדת תרמה שנה מחייה וירדה לאושוויץ ללמד הגויים את ההסטוריה הנוראה של המקום. המלה שרות זרקה אותה לזה הלאומי ולא ממש התקשר לה עם גויי חו"ל כעושים אותו.

בנוגע לשרות הלאומי, היה רצוי להנהיג כזה גם אצלנו כחובה לַכל, ללא משתמטים ולא כהתנדבות. אף אחד/ת לא אמור/ה לעשות לנו טובה, אלא כאזרח/ית זו חובתו/ה לתת למדינה. כידוע, הנתינה מעניקה תחושה טובה של שותפות. בגרמניה, אגב, ישנה אפשרות לעשות את שנת השרות האזרחי בארגונים כגון MANEO, שזה ארגון למניעת אלימות נגד הומוסקסואלים שיציין השתא 20 שנות פעילות מוצלחת.

הגרסא המקוצרת:
שנת שרות לאומי לַכָּל.

להקת אוי ואבוי / דרור יקרא

"           / עוד ישמע

English

עת להתעלות

הרהורי דורות על יום השואה

אוי ואבוי / ס'ברענט

אביב רוס, "קול ברלין"

אנחנו הננו גרמנים וישראלים, דור שלישי לאחר השואה. הורינו נולדו זמן קצר לפני או אחרי המלחמה. ב-2001, כאשר עשיתי את מבחני הבגרות – יותר מ-50 שנים לאחר סיום הטרור הנאצי, דנו בגרמניה בשאלה, אם מותר לנו להיות גאים במולדת. אביב, כישראלי, מוצא את הדיון מגוחך. במדינות אחרות נושא כזה הוא כמעט מובן מאליו, אך כגרמני, אתה צריך להתמודד עם השואה וההיסטוריה הגרמנית ולשאול את השאלה, אם זה נכון מבחינה מוסרית להיות גאה באזרחותי ובלאוּמיותי. תגובתו של RAU שכיהן אז כנשיא הפדרלי, היתה פשוטה: לא! אדם רשאי להיות אסיר תודה על שנולד בגרמניה, אבל אינו צריך להיות גאה באזרחותו.

הדיון הציבורי הזה היווה עבורי הזדמנות לשקול מהי באמת הזהות הגרמנית שלנו ומה זה אומר. מה זה באמת אומר להיות גרמני? האם אני גרמני אירופאי – הדמוקרט הנאור של שנות ה-2000? האם אני אזרח הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, שנוסדה בשנת 1949? או שאני גרמני במובן של צאצא של העמים הגרמנים, עם המורשת האתית והמוסרית, הקיימת מזה שנים רבות?

השאלה הזו, שכמובן עולה גם היום בקרב גרמנים רבים, מניעה ומעלה ויכוחים ודיונים לא קלים בנוגע לכמה אנחנו צריכים לשאת באחריות. אנחנו רואים גרמנים רבים שנמנעים מהדיון הזה ומתעלמים מקיומו ובעצם אומרים, "אין לזה שום קשר אלי". כמו גרמנים רבים, אינני מרגיש אחריות לשואה שנעשתה. למרות זאת, אני חש מחויב לנושא בגלל הלאום שלי. חובה עלינו לנסות להבין את ההיסטוריה – לבחון על מה חשבו הגרמנים ומדוע הם פעלו כפי שפעלו. אני רוצה להבין מדוע הם הסיתו את מבטם? האם יכלו למנוע זאת? לפעמים אני מפחד לגלות משהו על ההיסטוריה של המשפחה שלי, ולכן אני מהסס לחפש וללמוד, אבל שוב – זו החובה שלי לתהות לגבי האחריות שגם סבי וסבתי נושאים.

נראה לי שהדיונים הללו מתנהלים בדרך כלל רק בקרב גרמנים, ועם חברים מלאומים אחרים כמעט ואינם קיימים ואם כן – הם כמובן הרבה יותר זהירים, מהוססים.
בשיחות עם ישראלים בנושא השואה, זו טעות – כגרמנים – לחוש רגשות אשמה. במקום זאת, יהיה זה נכון הרבה יותר לנסות ולהבין אלו דברים בנושא האשמה והאחריות ניתנים לגישור בדרך כלשהי. עדיף לקחת אחריות, במקום לחשוב על מה שקרה ולנסות להבין או לפחות לדון בנושא. הרי ידוע לנו כי בלי ההיסטוריה האכזרית, ישראל וגרמניה לא היו קיימות כפי שהם היום – עם הדמוקרטיות שלהם, הדתות, האנשים והדעות. בתקופת המלחמה, עברו שני העמים תהפוכות: רבים נרצחו, נעקרו מבתיהם והתפוגגו בתהליך שהעולם רואה רק לעתים רחוקות. האחריות והחובה המוסרית שלנו היום, וזו דעתנו המשותפת, היא להשלים עם ההיסטוריה וללמוד ממנה כיצד נוכל למנוע בעתיד – עם הידע שיש לנו היום – סבל ואכזריות בעולם, להביט על העבר בלי לפחד ולדבר על הנושא.

מנואל שפאלק ואביב רוס מגישי התוכנית קול ברלין.
שודר ב-22.1.10 בתוכנית קול ברלין ברדיו אלכס.

קול ברלין – התכנית הישראלית-גרמנית בברלין.
ימי ששי בשעה 17 שעון ישראל.
שידור חי באינטרנט: www.alex-berlin.de/radio
פודקאסט: www.podcast.de
באמצעות ה-אייטונס: www.icast.co.il
אתר: http://kolberlin.blogspot.com/
דוא"ל: kolberlin@gmail.com

כשקראתי את הדברים, הבנתי שאף אני עברתי תהליך במהלך שנות חיי. כדור שני לשואה, גדלתי בצלה של השנאה והדחיה למה שהיה "שם", עם האיסור המוחלט על רכישת מוצרים מ"שם" והתעוב לכל מה שגרמני ומסמל את "שם". אני זוכרת משפחה מהשכונה בה גדלתי בגבעתיים שירדה לגרמניה. כשזו באה לביקור בארץ, לא רצה אף אחד שום שיג ושיח עימם, גם לא כדי אמירת שלום ברחוב. זוכרות את האנטי לאסתר עופרים ש"ירדה" כדי להצליח דוקא באותה ארץ מתועבת שאת שמה אין להזכיר, איך לא שידרו אותה ברדיו הישראלי במשך שנים לא מועטות?

בשנת 2006 יצא לי לבקר בברלין למשך 24 שעות. זה לא היה ביוזמתי, אלא בכורח החיים שהובילוני לכך. לוא היתה הבחירה בידי – לא הייתי דורכת על האדמה הארורה ההיא. אני זוכרת את הדחילו ורחימו שחשתי לכל אורך הביקור, הפחד, כשאני דרוכה להיות מובלת בכל רגע לתא הגזים. תחושה קשה של חוסר אונים אפפה אותי בארץ שרצחה ששה מליון מבנות ובני עמי, ביניהם הורֵי הורַי, דודַי ודודותי ובני משפחותיהם הענפות. גם השריונית והחיילים הגרמנים בשדה התעופה לא הוסיפו לתחושותי ולא הצליחו לשרות בי בטחון בקיומי שם. והנסיעה ברכבת… שריקתה האימתנית, המבעיתה, עדיין מהדהדת באוזני. רק כשעזבתי, עת הגעתי למקצה של אל על בטרמינל הנפרד לנו, חזרה אלי תחושת הבטחון שבקרב בני עמי אני נמצאת ואם יקרה משהו חס ושלום, יהיה מי שיגן עלי – אנשי הבטחון שלנו ולא אלה שבחוץ, שמן הסתם טבחו סביהם באִמותי ואבותי. לא ממש הבנתי איך אביב, שארח אותי, חי שם ביום-יום ללא חשש לקיומו. הרי המדרכות שם מרוצפות במזכרות לחיים היהודיים ולהתגזזותם.

במהלך השנים מאז, כתוצאה מהקשר שלי לתוכנית הרדיו של אביב, "קול ברלין" (בפינתי "קול ברלין מקציר" ובעריכתי לשונית את תכניה בעברית), נחשפתי לעוד ועוד פנים של גרמניה האחרת, זו שהוציאה את הנאציזם אל מחוץ לחוק ורודפת את חבריה בחורמה (אפשר רק לקוות…).

אמי זכרה לברכה, שחוותה את השואה על בשרה, הלכה לעולמה במארס 2009. יחד איתה התפוגגו הסיפורים שהיו חבויים בה על התקופה ההיא. למגינת לבי, לא נדע יותר לעולם את שלא הספיקה לחלוק עימנו.
תוך קריאת דבריהם של מנואל ואביב, חשבתי על הדור ה-3 בגרמניה, שאין שיניו צריכות לכהות בגלל המעשים הנתעבים של סבָיו. מה לדור ה-3 ולרגש האשמה על מה שלא עשה בעצמו? מצד שני, אני שמחה שיש להם שם, בזכרון הלאומי שלהם, את נטל האשמה ומקוה שזה לא יתפוגג. להבדיל אלף אלפי הבדלות (או שמא לא ממש?) גם שאר העמים אינם טלית שכולה תכלת, אם אביא כדוגמא את אכזריות מסעות הצלב של הנוצרים, שלא היו טיול טבע תמים. להזכיר את התורכים שטבחו בארמנים? את מעשי רצח העם בביאפרה? יחד עם זאת, רצח עם שיטתי ומכוון כזה לא היה כמוהו ואני כולי תקוה שגם לא יהיה (ותפילתי מכוונת לכל העמים, לא רק לשלי). יש לעמים כתמים עימם עליהם להתמודד ולהסיק מסקנות לעתיד, לבל ישנו המעשים שנעשו. זאת, לא מתוך רגשי אשמה או אחריות למעשי אבותיהם (כי במה יועיל הדבר?), אלא למען חוסנם כעם. כן, אני סבורה שהגרמנים של היום, בהיותם אחרים ושונים מסביהם, זכאים להיות גאים במורשתם. היו להם רגעי חסד לא מעטים ביצירת תרבות עשירה. ואינני מתכוונת לניגון התזמורת את וגנר במהלך הרצח. את מה שנעשה אי אפשר להבין. אפשר ורצוי לבנות גשר של תקוה בין כל העמים, לנסות למגר את שנאת הזרים (ובאותה הזדמנות גם הומופוביה ושאר מרעין בישין) ובמלות הסיום של מנואל ואביב: "האחריות והחובה המוסרית שלנו היום, היא להשלים עם ההיסטוריה וללמוד ממנה כיצד נוכל למנוע סבל ואכזריות בעולם, להביט על העבר בלי לפחד ולדבר על הנושא".

הנאמר אמן?

צילומים: אביב רוס ® ©

הגרסא המקוצרת:

אפשר ועתה זו העת לקום מהאפר כדי לדבר, לדון, להתנער ולהתעלות על העבר כדי להנחיל שלום על ישראל ועל העולם כולו. הנאמר אמן?

English

שריפת חזיות

תדמיתה הרווחת של הפמיניסטית המצויה, שהיא לוחמת נחושה, המתחילה כל בוקר בשריפת חזייתה, אחרת השמש אינה עולה עליה ועל העולם. אז קודם כל, כפולניה טיפוסית-חסכנית, קשה לי נורא לחשוב על הבזבוז – הן של החזיות והן של הגפרורים או הגז של המצית. שנית, אולי כדאי שנדע מהיכן נובע המיתוס הזה של הפמיניסטיות כשורפות חזיות?
בנובמבר 1968 נערכה באטלנטיק סיטי שבניו ג'רזי ארה"ב, תחרות היופי "מיס אמריקה". מחוץ לאולם, התאספו מאתיים מפגינות בארגונן של חברות הקבוצה הניו יורקית שנודעה בשם "הנשים הרדיקליות של ניו יורק." הן הביאו איתן כבשה (אני מזל טלה, אגב… אולי זו אחת מסבתותי?), קישטו אותה כמלכת יופי, כולל הסרט והכתר והעניקו לה את התואר הנכסף "מיס אמריקה."
שיאו של הטקס האלטרנטיבי הזה היה הצבתו של פח אשפה שכונה "פח האשפה של החרות" ולתוכו השליכו הנשים את כל החפצים שסימלו בעיניהן את הדיכוי הנשי: ריסים מלאכותיים, נעלי עקב, גליונות של פלייבוי שנחשב לפּורנוגרפי, מטליות כלים, רולים לשיער, מחוכים וחזיות. הפגנת הנשים כנגד תחרות "מיס אמריקה" זכתה לתשומת לב תקשורתית עצומה ולמחרת קבע אחד העיתונים בכותרתו ש"הנשים המשוחררות שרפו חזיות". כך נולד המיתוס שמלוה את הפמיניסטיות עד עצם היום הזה. העובדות הממשיות – שהחזיות נזרקו לפח האשפה יחד עם עוד פריטים כאקט סימבולי – לא היו ממש חשובות. שום דבר לא השתנה עד עצם היום הזה: גם אז חיפשו כותרות צעקניות ושטחיות במקום להעמיק ולדון באמת, בהתעלמות מכוונת מהעובדות.

הגרסא המקוצרת:
סתם ככה, שנדע את תולדותינו, ההסטוריה שלנו, מה שקוראין באנגלית: HERSTORY.

כמו דג בלי אופניים

כל מסע הסברה, כל כוונה לשנות דעות ועמדות של הזולת יהיה בעל סיכוי להצליח אם בראשו תוביל סיסמא קליטה, רצוי משמעותית. סיסמתו של הפמיניזם הלסבי בשנות השבעים, שהפכה לחלק מהפולקלור האמריקני, היתה: "אשה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים". אצלנו זה לא כיכב, אם אתנסח בעדינות. אני חושבת שזה היה מתוחכם מדי ובזמנו טרם היו תשבצי הגיון… אם אקח את עצמי כדוגמא לאשה הממוצעת, הרי שהבנתי את כוונת הסיסמא הזו רק כשקראתי את הפירוש לה בספרה המצוין של טלי רוזין"מה זה בכלל פמיניזם?" (הוצאת זמורה-ביתן). לקנות, לקרוא ולשנן היטב – ספר מעניין, מרתק ומאלף ביותר.
הסיסמא "אשה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים" אומרת: למה דג צריך אופניים? אז זהו – שהוא לא צריך אותם. אותו דבר אצלנו, הלסביות – אצלנו אין האשה נזקקת לגבר, גם לא כדי להחליף נורה או לחילופין להסיר מקק מצוי מסביבתנו. יחד עם זאת, אני רוצה להדגיש שגם הפמיניזם הרדיקלי המוצדק של שנות הששים ואילך לא חרת מעולם על דגלו את שנאת הגברים. מי שביסס את המיתוס הזה היו אלה שפחדו מהדיון העקרוני על איך קרה ואיך יתכן שהעולם הפך להיות מנוהל רק בידי גברים והנשים נדחקו למטבח. כלומר, הסיסמא הזו, שמייתרת גברים – שכביכול עושה אותם מיותרים בעיני נשים – באה להדגיש שאשה אינה זקוקה לגבר כדי להיות בת אדם שלמה כשלעצמה. באותו הקשר יש משפט ציני אך חכם של גלוריה סטיינם, עיתונאית, עורכת וסופרת אמריקנית, מראשי מקימות התנועה הפמיניסטית: "יש מעט מאוד משרות שממש דורשות זין או כוס. כל יתר המקצועות צריכים להיות פתוחים לכולם." ואני מתנצלת על הערבית הקלוקלת שלי…
מאז נאמרו הדברים עברו כמה, 50-40 שנים? מה השתנה? האם שכרה של אשה שוה לזה של גבר? האם יש לנו בארץ תנועה פמיניסטית ראויה לשמה הפועלת להשיג השגים? האם יש לנו גוף שפועל באמת למען נשים? יש שיגידו שיש לנו את נעמ"ת בהסתדרות, יש את קול האשה ו… מה עוד? היתה פעם שדולת נשים. האם היא קיימת עדיין? מישהו שומע אותה, על פעילותה? אינני רוצה לזלזל חלילה בגופים שהזכרתי, אני משערת שישנה עשיה כלשהי והרי עדיף משהו מלא כלום, חבל רק שזה לא מספיק. חבל שבמאה העשרים ואחת יש עוד ה-מ-ון לעשות למען שחרור הנשים והשוואת תנאיהן לאלה של הגברים. חבל שאנחנו צריכות לעסוק בזה בכלל. חבל שבמקום שנשב יחד, מתוך רצון טוב ושוויון כדי לתכנן את עתידנו, מאשימים אותנו ב"שנאת גברים" – כשאנו מצהירות שאנו פמיניסטיות וב"אי נורמליוּת" – כשאנו מודיעות שאנו לסביות. והשתמשתי בביטויים הכי עדינים שהושמעו כלפינו. במקום לעסוק בנושאים הבאמת חשובים כגון אפליה (של נשים, של מוצא "נחות" וכו'), שחיתות, ניצול (הן של חיות והן של בני אדם), שמירת כוכב הלכת שלנו, העולם בו אנו חיים ועוד נושאים בוערים, עוברים עלינו החיים ביעף וללא שום משמעות. איך אמר האינטליגנט: "מה אתה עשית בשביל מדינה?" עוד סיסמא שחבל שאינה זוכה להתיחסות רצינית.

ציטוטים על נשים

4 בינואר 2000

המלים קופצות לי מתוך הראש, קצת מבולבלות, הרבה מבלבלות, אך מיד מסתדרות בשורה ישרה, כמו ילדות טובות, ממושמעות. ישנם תאריכים שאין שוכחות, כמו יומולדת של בת זוג לשעבר, הממשיכים לנקר בראש גם אחרי שזה נגמר.
איך שהזמן חולף… באיזו מהירות… כבר עשור. חתיכת זמן! איך זה נשר לי מבין האצבעות, העביר אותי על פני חויות שונות, לא תמיד מאושרות. והנה אני, עדיין זוכרת, למרות שלא ידוע לי למה. מיותר, נפתר מזמן. או שמא לא?
הארבעה בינואר אלפיים. ישנם תאריכים חשובים יותר בינואר, כמו זה של יום הולדתה של ג'אניס ג'ופלין, הגדולה מכולן (היום, ה-19 בינואר 2010, היא היתה אמורה להיות בת 67) וזה של אלביס, ב-8. מאחר ואינני מתה על דייויד בואי (בלשון המעטה), מלבד באודיסאת החלל שלו, לא אזכיר את הלה…
אני חושבת שהיה קר, אם כי בתל-אביב זה פחות מאשר בקציר. זוכרת שהיה גשום. ערב קודם, היא אמרה לי את מלות הפרידה שלה ואני קפאתי. אז הייתי כל כך פגועה ומבולבלת, שלא הצלחתי לחשוב בצלילות, אך מבעד לזמן אני תוהה אם הכינה אותן מראש ומתי. ובעיקר, למה? ממש לא הבנתי למה זה קורה. החלטות זוגיות אמורות ליפול בשתיים. אמורות. פה זה לא קרה. היא החליטה וזהו.
הגשם זלג לי על הפנים, מתערבב בדמעותי. היא הגישה לי מטריה לבל ארטב, אך סרבתי לקחת. לא צריכה דבר משלה. אם אומרות שלום, אז שזה יהיה כך ולא שיגרר. מעולם לא הבנתי (ועדיין) איך אנשים אומרים שלום במה שאמור להיות סוף השיחה וממשיכים לדבר לאחר מכן עוד יובלות. אמרת שלום – סגרי ענין ופני לדרכך, מה את מושכת עוד ועוד?
ענינים לא סגורים, אף שנפתרו בדרך כלשהי, בעיקר כשצצו אהבות חדשות. מישהו יעץ פעם שאם אין סוגרים אהבה, אין מקום לחדשה. אז יש לי חדשות בשביל הלה: אפשר לאהוב את זו שנפרדה ממך, ואם אין סוחבות את היחסים הקודמים לאהבה החדשה, היא עשויה לרפא לב דואב. כשמישהי טורקת את דלתה בפנייך, את חושבת שזה סוף העולם ואינך רואה את האור בקצה מנהרת היגון בה את נמצאת. מסתבר שהזמן משכיח, משכך, מרפא, בעיקר משום שזו שאהבת נשמטה מחייך הסדירים. היום, להזכר בה, לא עושה לך כלום. מה שהרגשת כלפיה התנדף כלא היה. מוזר לי.

 

הגרסא המקוצרת:
זכרונות

.

English

חברות

לפחות פעמיים (שאני זוכרת), קיבלתי את הדואל הבא:

There comes a point in your life when you realize:
Who matters.
Who never did.
Who won't anymore.
And who always will.
So don't worry about people from your past, there's a reason why they didn't make it to your future.

Give these flowers to everyone you don't want to lose in 2010 …….. and……… please ……. don't just click the Forward Button, really think about each of those names. Then they will know that they really are special to you.

יש דואלים שאני ישר מעבירה לפח ומזהירה את שולחיהם לבל יחזרו על המשגה של משלוחם אלי אם חפצי קרבתי המה, אך ישנם כגון הנ"ל, גם אם טריביאליים ונואלים, שבכל זאת מושכים את העין ואת הלב וגורמים לי להפעיל את התאים האפורים. אוי, כואב…
בעיני, חברוּת זו מהערכים העליונים בחיי בנות ובני חוה ואדם. כל הקלישאות בנושא, כגון "חבר בעת צרה", "איזהו חבר? זה העומד לרשותך כשאת צריכה", "חבר/ה לחיים" וכן הלאה… כל אלה מדברים אלי מאוד. נכון שאין צורך לציין שאני משתדלת לחיות לפי עקרונותי?
כמו יהלומים, חברות/ים יקרות/ים מאוד בעיני. אכן, ישנו שלב בחייך בו את נוכחת לדעת מי הם האנשים ומהם הערכים החשובים לך. השאלה היא מה את עושה בנדון. כאשה נוסטלגית, מצער אותי להיווכח כי ישנם כאלה שלא צלחו את חלוף הזמן ולא נשארו עימי, בד"כ לא בגללי או שמא כן, כי עובדה היא שהיו שבחרו למסמס את הקשר בינינו.
האם למותר לציין שאלה ששלחו לי את הדואל הנ"ל ממש אינם מכירים אותי, ודאי אינם חברַי במובן הנכון של המלה וההכרות בינינו הינה שטחית מאוד, בעיקר מהפייסבוק? מוזר לי שהם טרחו להעביר זה אלי, אחרי שבאופן מפורש נכתב בהוראות ההפעלה שעליהם לא סתם להקליק הלאה, אלא להקדיש מחשבה מעמיקה על שמות אלה שהם מכנים חברים.

מתי נתנשק?

לא ידוע לי… קודם כל, רצוי שיהיה עם מי, נכון?

חבר יקר שלח לי קישור במלים אלו: "סדרה חביבה, שלדעתי תאהבי בגלל הרומן הלסבי 🙂 לשיקולך"

לקח לי חודש לשיקולַי כדי להתפנות ולצפות("מתי נתנשק", בערוץ 10). האמת, לא ממש בא לי לפתוח את הקישור, כי אני אשה רצינית ומשתדלת לצפות בדברים בעלי עומק 🙂 אך ערב פנוי אחד בו לא היתה לי תעסוקה אחרת, החלטתי להרהיב עוז. מכרי ושוחרי טובתי יודעים היטב שאני קודם כל בעד תרבות ישראלית (יהודית ועברית כאחד), מה עוד שלסביות משולבות בה ולכן אני מודה להם על משלוח קישורים כגון אלה.
ישבתי מרותקת עד שלוש (!!!) לפנות בוקר ומזל שלא היתה לי השכמה לאחר מכן. אכן, סדרה חביבה. טלנובלה ישראלית חביבה בהחלט. אני מניחה שמשיקולי מִדְרוּג (וואלה, מלה חביבה לרייטינג, היא rating ) נכתב התסריט מתוך הקפדה על סטראוטיפים. חבל, אך כנראה שהיה צורך לשקף את המציאות הישראלית העגומה, את המאצ'ואיזם המגעיל, אשה למטבח וכד'. אינני יכולה להשאר אדישה ולא להתקומם נגד המראות, לפיהם מוצגת שם האשה תמיד כשהיא מבשלת/מגהצת/מנקה, בעוד המאצ'ו המגעיל "עסוק" בענינים חשובים כגון שיחה בנייד או צפיה בטלויזיה. אגב, לתשומת לב בזק (ומפעילים קויים נוספים שנכנסו לתחום) – אם הסדרה משקפת את חיינו הישראלים, הרי שהנייד ניצח את הקוי ובגדול מאוד. אולי תוותרו כבר על דמי האחזקה המיותרים?
לדעתי, שיקוף המציאות זה דבר אחד, אך יש גם לחנך, להראות שאפשר גם אחרת, מה שלא עשו בסדרה ולפיכך חסרה לי בה העומק. כשהגיבורה הראשית עצבנית, היא מנקה את הבית. יש לי חברה כזו, שהמתנה הכי יוקרתית שאפשר לתת לה ליום הולדתה, זו שתגרום לה קורת רוח רבה, הינה חומרי ניקוי. לא בושם, לא שוקולד טעים – אלא איזה תרכיז לרצפה או מרכך לכביסה. אשה-אשה וטעמה. לי, אנא ותרו על כגון אלה. יהלומים עדיפים בעיני. אני אוהבת ומעריכה חברים. אגב חברים… לוא היו מראים גבר מנקה את ביתו בפרץ של עצבנות, האסוציאציה הראשונה שהיתה צצה, שהוא כמובן הומו, נכון? כדי להעמיד דברים על דיוקם, אוסיף שהכרתי גבר או שניים שהתחנכו אחרת, בשולי המאצ'ואיזם המגעיל והם דוקא אוהבים לבצע בקביעות "מלאכתה של אשה" והם לא היו ואינם הומואים עד עצם היום הזה (העתיד – מי תשורנו?). נכון ששניתי לא מעט שהכל זה ענין של חינוך ולא של גֶנים, למרות הדעה המוטעית הרווחת?
אגב צפיה, חשבתי על מכרי מחו"ל, שעד עצם היום הזה מסרבים לעשות עליה בגלל אופיה המאצ'ואיסטי המגעיל של החברה הישראלית. לוא היתה הסדרה מגיעה לעיניהם, היתה זו מחזקת את דעתם השלילית עלינו. לא שזה צריך להיות שיקול כלשהו לכותבות/ים, אבל כדאי לקחת בחשבון גם דברים כגון אלה. מה שאני טוענת, זה שאין לשנות או להתאים את הכתיבה חס ושלום, אלא לחנך את הקהל ולשנות את אופי החברה שלנו.
מיחלת לימים בהם סדרה לא תרתק בשל הצורך האנושי לדעת מי עשה/תה למי, אלא כי היא בעלת עומק ומרוממת רוח. מיחלת לימים בהם תשוב התרבות האמיתית, בעלת שאר הרוח, למשול בכיפה וזו לא תהיה מלה נרדפת לשעמום.

ובאשר לרומן הלסבי, נו… איזה טוב יכול כבר לצאת מיחסים עם מישהי נשואה? שומרת נפשה תרחק.

יפה שקיעת שמש ללב אוהב