שנת הלימודים תיפתח מחר ? School Year Starts Tomorrow

גרטה טאנברג – שביתה מלימודים למען האקלים

Greta Thunberg – School strike for climate

עם כל הבלגן ששורר סביב בגלל הממשלה הכושלת שאינה מטפלת כראוי בקורונה, נוסף גם מחר. מי יודעת אם שנת הלימודים תפתח בכלל ואיך?

With all the mess that is going on around because of the failing government that is not taking proper care of Corona, tomorrow is added as well. Who knows if school year will open at all and how?

אני זוכרת את הלילות של לפני תחילת שנת הלימודים, את ההתרגשות, את הציפיה, את הסקרנות ללמוד. בתקופה שלי אהבנו ללמוד. רובנו. היה מעניין לנו, בעיקר עם המורות הטובות שהיו לנו. אם אני חושבת על זה עכשו, היו לי בעיקר מורות, למזלי והן היו מעולות. אני עדיין זוכרת את כולן, גם את המורה לאנגלית שהתעקשה שנקרא לה "Teacher", כך שמעולם לא ידענו את שמה, אפילו לא הפרטי. תמיד הסתדרתי עם כולן – אהבתי אותן והן אהבו אותי. לא היתה לי אף מורה שהיתה נגדי או שהייתי נגדה.

I remember the nights before school year started, the excitement, the anticipation, the curiosity to study. In my time we loved to study. Most of us. It was interesting for us, especially with the good teachers we had. If I think about it now, I mostly had female teachers, luckily, and they were great. I still remember them all, even the English teacher who insisted to be called "Teacher", so we never knew her name, not even her first one. I always got along with them all – I loved them and they loved me. I didn't have any teacher who was against me or I was against her.

בבית הספר היסודי, היה לי מוֹרֶה לחקלאות, שפניו העגולות עדיין זכורות לי, כמו גם ריח האפטר שייב שהוא היה שָׂם, היחיד מבין המורים הגברים שהריח נעים. היה המורה לספורט, אצלו הצטיינתי בריצת 60 ו-100 מ', בזריקת כדור הוקי ובהדיפת כדור ברזל, כמו גם במשחק המחניים – הכל במסגרת נבחרת בית הספר. לא אהבתי את המורה הזה, אבל אהבתי את הפעילות הספורטיבית מאוד.

In elementary school, I had an agriculture teacher, whose round face I still remember, as well as the smell of the aftershave he was wearing, the only male teacher who smelled pleasant. There was my sports teacher, by whom I excelled in the 60 and 100 m run, throwing the hockey ball, and shot put, as well as in dodgeball – all within the school team. I didn't like this teacher, but I liked the sporty activity very much.

בתיכון, היה לי מורה לספרות שממש תעבתי. הוא היה חתיך ונאה וכל הבנות התעלפו עליו, אך עלי הוא לא עשה שום רושם, בעיקר משום שהוא רצה שנדקלם כמו תוכים את החומר שהוא הכתיב לנו ולא הרשה שום דעה עצמאית לגבי החומר הנלמד. ספרות אינה מתמטיקה, ספרות אינה משהו מדויק, אלא מקצוע שתפקידו (לדעתי) לפתח את המחשבה ואת הדמיון. מעולם, באף מבחן, לא כתבתי ממש את מה שהוא הכתיב, אלא את הדעות העצמאיות שלי לגבי הטקסטים שנלמדו. . בסוף התשובות, בשתיים-שלוש שורות, הייתי מעירה שהוא לימד כך וכך, בהתאם למה שהכתיב לנו, כדי להראות לו שבהחלט שיננתי, אך איני מסכימה עם המסקנות שהוא הכתיב לנו. תמיד, בכל מבחן, הוא נתן לי 2 ציונים: האחד היה 'כמעט טוב', כי לא נצמדתי למה שהוא רצה שנלעס, והשני – 'מצוין', על המחשבה המקורית. בתעודה הופיע הציון 'טוב'. לא התווכחתי על כך, למרות שלדעתי הגיע לי יותר.

In high school, I had a literature teacher who I really hated. He was attractive and handsome, and all the girls fainted at him, but he made no impression on me at all, mainly because he wanted us to recite like parrots the substance he dictated to us and didn't allow any independent opinion about the material being taught. Literature is not mathematics, literature is not something accurate, but a profession whose job is (in my opinion) to develop thought and imagination. Never, in any test, did I really write what he dictated, but my independent opinions about the texts studied. At the end of my answers, in 2-3 lines, I would comment that he taught so and so, according to what he dictated to us, to show him that I had certainly memorized, but I didn't agree with the conclusions he dictated to us. Always, in every test, he gave me 2 grades: one was 'fairly good' (70%), because I didn't stick to what he wanted us to chew, and the other – 'excellent', for the original thought. The certificate said 'good' (80%). I didn't argue about it, although I thought I deserved more.

המנהלים בבתי הספר בהם למדתי היו גברים. תמיד. לא ממש מודלים לחיקוי של התלמידות. היום, למרבה המזל, זה שונה לגמרי. נשים מנהלות את רוב בתי הספר, כי המקצוע הפך להיות נשי במהותו. מבחינתי, זה מצוין, משום שהמודלים הגבריים של המין הנחות (בנים) בישראל לא ממש מרנינים. עובדה, איך נראית החברה שלנו – פטריארכלית, "תרבות" האונס מושלת בכיפה ונשים נחשבות עד היום לחפצים של הגברים ולא כשוות להן. כחברה, אנחנו ממש לא יכולים להיות אור לגויים, בשום פנים ואופן, לא בשום דבר המזכיר הגינות, מוסר וטוב לב.

The principals in the schools I attended were men. Always. Not really role models for the female students. Today, fortunately, it is completely different. Women run most schools because the profession has become essentially feminine. For me, this is excellent, because the male models of the inferior gender (boys) in Israel are not really delightful. Fact, how our society looks like – patriarchal, the "culture" of rape rules the roost, and women are still considered the objects of men and not equal to them. As a society, we can really be no light unto the nations, by any means, to anything reminiscent of decency, morality and kindness.

מדוע פתיחה מחדש של בתי ספר עלולה להיות כה מסוכנת

Why Reopening Schools Could Be So Dangerous

במשפט אחד:

מחר אמורה שנת הלימודים להתחיל. מאחלת הצלחה לכל התלמידים להתמודד עם מה שעומד בפניהם.

In one sentence:

The school year is scheduled to begin tomorrow. Wishing all students success in dealing with what lies ahead.

היה חם מאוד It was Very Hot

איך הטלפון שלך משנה אותך?

How is Your Phone Changing You?

היה חם היום להיות בחוץ. השמש קפחה בעוז ובניגוד לאתמול, שום רוח לא נשבה כדי להקל. היה חם מאוד.

It was hot today being outside. The sun was blazing fiercely and unlike yesterday, no wind was blowing to make it easier. It was very hot.

ברדיו הודיעו על מעלות חום לוהטות והזהירו את האוכלוסיה בכלל והמבוגרת בפרט לא לצאת החוצה ובעיקר – לשתות הרבה. 'האוכלוסיה זו אני', הזכרתי לעצמי, אך לא היתה לי ברירה אלא לצאת לסידורים שלא סבלו דיחוי.

On the radio they announced hot temperatures and warned the population in general and the elderly in particular not to go out and especially – to drink a lot. 'The population is me,' I reminded myself, but I had no choice but to go out to run some errands that couldn't be postponed.

היום הבאנו את תמונותינו לתערוכת "תושבים בעירנו" בבנין העיריה (בקומה השלישית). לא היתה ברירה, אלא לצאת כדי להביא לשם את שתי התמונות שלי. תמונות מהיצירות התלויות אביא בימים הקרובים, כשאצא לשם שוב כדי לצלם. אי אפשר היה לצפות מראש את החום. חוץ מזה, אני היחידה שהולכת ברגל לכל מקום שאני יכולה, גם כי זה בריא וגם כי אין לי מכונית מתוך עקרון.

I went with a few friends to a secret and isolated beach that only they know, so we were by ourselves, without any more people. We didn't intend to go into the water, but just relax from the week and enjoy the air and the wind that cooled and made it easier for us to deal with the heat. It's the same wind that blew on my balcony too, even though the weatherwoman promised a heavy heat load.

לא יצא לי לצלם היום את טקס הבאת היצירות לתערוכה, משום שאחרי זה הלכתי להפקיר את הרילמי במעבדת החנות בה קניתי אותו לשם תיקונו. לא היה טעם לצלם במכשיר לפני הכנסתו לתיקון וגם לא היה טעם לסחוב את מצלמת הניקון המעולה שלי ששה ק"מ שלמים (9752 צעדים) עד למעבדה וחזרה. עד כה, החוויות שלי מהמכשיר הזה היו מפח נפש גדול מאוד. כבר כתבתי על זה ודעתי לא השתנתה עם השימוש בו במשך חודש וחצי. במקרה שלי, של טלפון עם 2 סימים, מסתבר שהסים בעריסה שכתוב בה 1, משדר למקום 2 במכשיר ולהפך, כך שאם אני מתקשרת או מקבלת שיחות ממה שאמור להיות המספר בסים 1, זה מגיע אל ומהסים השני. החלפתי את המקומות בעריסת הסימים, אך זה עדיין סמטוכה. ישנן עוד תקלות במכשיר הזה, כמו קבלת סמסים אחר שעות, במקום תוך שניות ועוד ועוד. בנוסף, קשה להתרגל לכפתור הפעלה שנמצא באמצע המכשיר (במקום בשליש העליון) ובכל פעם שאני מדליקה אותו, אני גם לוחצת בטעות על כפתור הנמכת הקול והתוצאה היא תמונות מסך על ימין ועל שמאל. הנדסת אנוש ראויה אין במכשיר המעצבן הזה. איני ממליצה לקנותו כלל. הייתי שמחה להחזיר אותו לגמרי ולהחליף במכשיר אחר, לא שיש לי מושג איזה טוב בימים אלה שהחברות רוצות שנקנה מהם מכשיר בכל חצי שנה לפחות. כשאמרתי זאת למוכר בחנות, הוא ענה: "היית צריכה לעשות שיעורי בית קודם". אבל עשיתי!!! רק שבכל סקירה על מכשירים, מתרכזים בטיב המצלמות (היום יש כמה במכשיר מתקדם), ביופי של העיצוב ובתמורה למחיר שמשלמות. אף אחד, אבל אף אחד (!!!) אינו מתיחס לנוחות השימוש. אז עם כל שיעורי הבית שעשיתי, לא יכולתי לדעת שהמכשיר לא יהיה נוח לשימוש. ולא! אין מתרגלים לזה!

I did not get to photograph the ceremony of bringing the works to the exhibition today, because after that I went to abandon the Realme for repair at the lab of the store where I bought it. There was no point in taking pictures with the device before putting it in for repair, and also no point in carrying my excellent Nikon camera for whole six Kilometres (9752 steps) to the lab and back. So far, my experiences with this device have been very disappointing. I have already written about it, and my opinion has not changed with its use for a month and a half. In my case, of a phone with 2 SIMs, it turns out that the SIM in the place that says 1, transmits to the 2nd place in the device and vice versa; so that if I call or receive calls from what should be the number in SIM 1, it reaches to and from the second SIM. I swapped their places, but it's still a mess. There are other problems with this device, like receiving text messages after hours, instead of within seconds and more and more. In addition, it is difficult to get used to the power button that is in the middle of the device (instead of at the third top, like in a normal phone), and every time I turn it on, I also accidentally press the volume down button, and the result is screenshots all over the place. There is no proper human engineering in this annoying device. I don't recommend buying it at all. I would be happy to return it completely and replace it with another device, not that I have any idea what is good these days when the companies want us to buy a device every six months at least. When I told this the salesman at the store, he replied, "You should have done your homework first". But I did!!! It's just that in every review of devices, they concentrate on the quality of the cameras (today there are several in an advanced device), the beauty of the design and the value for money the buyers pay. No one, but no one (!!!) relates to the convenience of use. So, with all the homework I really did, I couldn't know that the device would not be comfortable to use. And no! One can't get used to it!

היה חם בדרך לשם ובחזרה, חם מאוד. בנוסף, היה קשה להשתחרר מן ההרגשה שקניתי מכשיר שיעצבן אותי במהלך השימוש בו. זה מרגיז! מעולם, אבל מעולם (!!!) בכל שנות השימוש באסוס האהוב שלי, לא היתה לי סיבה להתרגז מהשימוש בו. זה היה מכשיר שתפקד היטב ושרת אותי מצוין בלי אף תלונה אחת, מלבד שהחברה שייצרה אותו תכננה אותו בצורה כזו שאי אפשר יהיה לשדרג אותו. חארות תאבי בצע שכמותם!

It was hot on the way there and back, very hot. In addition, it was hard to be freed of the feeling that I had bought a device that would annoy me while using it. It upsets! Never, but never (!!!) in all the years of using my beloved Asus, have I had no reason to get upset about using it. It was a device that worked well and served me excellently without a single complaint, except that the company that made it, designed it in such a way that it would not be possible to upgrade it. Greedy drek bastards!

ברברה ג'נינגס – טלפונים סולריים, דופמין והתפתחות

Barbara Jennings – Cell Phones, Dopamine, and Development

במשפט אחד:

בתוך עשרה ימי עסקים יודיעו לי לגבי גורל המכשיר (ואז גם אדע מה יהא גורלי).

In one sentence:

Within ten business days I will be informed about the fate of the device (and then I'll know what my destiny will be, too).

שבת שקטה ונינוחה Quiet Relaxed Shabbat

סימפלי רד – האויר שאני נושם

HAEVN – We Are

שבת. מזג האויר היה נחמד, הרוח נשבה די בעוז, גלי הים היו קצת גבוהים ואנחנו צעדנו יחפות על החול הרך כדי לנשום קצת אויר.

Sabbath. The weather was nice, the wind was pretty strong, the sea waves were a bit high, and we walked barefoot on the soft sand to breathe some air.

היה לנו צורך להתנתק קצת מהאוירה הסוערת במדינה, לקחת פסק זמן ולמלא את המצברים שדי התרוקנו במהלך השבוע הקשה שעבר עלינו. יש גיל שאת יכולה גם לנוח מדי פעם ולהניח לדור הצעיר מאיתנו לעשות את המוטל עליו אם הוא רוצה לחיות במדינה מתוקנת. לנו מותר לנוח, להם לא.

We needed to break away a bit from the turbulent atmosphere in the country, to take a break and recharge our batteries that had pretty much drained during the difficult week we had. There is an age where you can also rest from time to time and let the younger generation do their duty if they want to live in a proper country. We are allowed to rest, they are not.

נסעתי עם כמה חברות לחוף סודי ומבודד שרק הן מכירות, כך שהיינו לבד, בלי עוד אנשים. לא התכוונו להכנס למים, אלא רק להרגע מהשבוע ולהנות מהאויר ומהרוח שציננה והקלה עלינו להתמודד עם החום. זו אותה רוח שנשבה גם במרפסת שלי, למרות שהחזאית הבטיחה עומס חום כבד.

I went with a few friends to a secret and isolated beach that only they know, so we were by ourselves, without any more people. We didn't intend to go into the water, but just relax from the week and enjoy the air and the wind that cooled and made it easier for us to deal with the heat. It's the same wind that blew on my balcony too, even though the weatherwoman promised a heavy heat load.

נחמד היה לשבת בצותא ולהנות מהחברה. מזה זמן רב לא התכנסנו כך. האמת היא, שמעולם לא התכנסנו בים, כי נהגנו לשבת יחד בבתי קפה ובמסעדות ולפעמים בביתה של אחת מאיתנו, אך משום שאין אנו מעוניינות לסכן את חיינו בתקופה הזו של הפנדמיה, העדפנו להתכנס באויר הפתוח ובמקום שאין בו אנשים נוספים.

It was nice to sit together and enjoy the company. We have not gathered like this for a long time. The truth is, we never gathered at the sea, because we used to sit together in cafés and restaurants and sometimes at the home of one of us, but because we don't want to risk our lives in this time of pandemic, we preferred to gather in the open air, and where there are no other people.

The Nits – Home Before Dark

במשפט אחד:

השבת עברה בכיף.

In one sentence:

The Sabbath passed with a lot of fun.

 

שבת נכנסת לאט Shabbat Enters Slowly

סימפלי רד – האויר שאני נושם

Simply Red – The Air that I Breathe

 

השבת נכנסת לאט. היא מחכה בסבלנות עד שהשמש תאותת לה שהיא יכולה לבוא ואז היא מגיעה במלוא הדרה.

Shabbat enters slowly. It waits patiently until the sun signals to it that it can come and then it arrives in all its glory.

צפיתי אחר הצהריים בקבלת השבת בבלפור, מול מעונו של הקריים מיניסטר המושחת שמסרב ללכת מאיתנו למרות כל מחאות העם נגדו. אני חושבת על שפעם, בעתיד, כשהנכדים שלי ילמדו בשיעורי האזרחות בבית הספר על המחאה הנמשכת הזו ואיך היא השפיעה על עתידם, אשמח מאוד לספר להם את חוויותי ממנה, איפה הייתי ומה עשיתי כשהדברים התרחשו. אולי אפילו אזכה לספר זאת לנינַי. אני אשה אופטימית.

I watched this afternoon the Kabbalat Shabbat (welcoming Saturday) in Balfour, in front of the residence of the corrupt crime minister who refuses to leave us despite of all the people's protests against him. I'm thinking about that someday, in the future, when my grandchildren will study on citizenship classes at school about this ongoing protest and how it affected their future, I would be very happy to tell them my about experiences, where I was and what I did when these events occurred. Maybe I'll even get to tell this to my great-grandchildren. I am an optimistic woman.

עושה נעים בלב לראות כיצד אנשים מתחילים להתעורר ואיך המצפון מכוון אותם לכיוון הנכון של אחדות העם, של מיגור השחיתות והשתתת שיח אחר, כזה שמכיל ומגלה סובלנות לזולת במקום זלזול ולעג לאחרים כפי שהנחיל פה המושחת שנתמך בידי חבר מרעיו. עושה נעים בלב לראות את האנשים הללו, שבאים להפגין על טפם, שמקוים לשנות את המציאות הרעה בה אנחנו נמצאות. אני כל כך מקוה שזה יצליח לנו!

It is pleasing to see how people begin to wake up and how the conscience directs them in the right direction of unity of the people, of eradicating corruption and establishing another discourse, one that contains and tolerates others instead of contempt and ridicule for others as instilled by the corrupt here supported by a fellow. It is pleasing to see these people, who come to demonstrate on their own, who are hoping to change the bad reality in which we find ourselves. I so hope it works out for us!

כל אחת ואחד מאיתנו היא והוא עולם ומלואו. כל אחת מאיתנו שונה מהזולת, אך יש משהו מאחד בכל זאת – האנושיות שבנו, החיבור האנושי זה לזה, המרקם שעושה אותנו בנות חוה ובני אדם, נשים ואנשים הגונות והגונים המוכנות ומוכנים להלחם בעד שוויון, צדק, חמלה לזולת, אחדות ועוד דברים טובים שיכולים להיטיב את חיינו עלי אדמות. אנשים באו למתחם בלפור לקבל את השבת ביחד. אנשים באו להיות זה עם זה, להרגיש שעוד לא מאוחר מדי ושיש עוד תקוה לחיים טובים ומאושרים. תקוה היא דבר חשוב. בלי תקוה, יש רק יאוש וזה לא כח מניע שיכול להצמיח אותנו, אלא להרוס. אנחנו רוצים להצמיח דברים טובים.

Each and every one of us is a whole world. Each of us is different from the other, but there is something that unite nonetheless – the humanity we have within us, the human connection to each other, the fabric that makes us human beings, decent women and men ready and willing to fight for equality, justice, compassion for others, unity and other good things that can benefit our lives on earth. People came to the Balfour complex to receive the Sabbath together. People came to be with each other, to feel that it's not too late and that there is yet hope for a good and happy life. Hope is an important thing. Without hope, there is only despair and it is not a driving force that can grow us, but destroy. We want to grow good things.

גם חילוניות וחילונים, כמוני, כאלה שאין להן שום שמץ של דת או אמונה בלב, מוצאות אחדות בקבלת שבת יחד. יש כאלה המאמינים בתפילות – יבושם להם, אך אני מאמינה בבני האדם הטובים, אלה שפועלים למען טובת הכלל ולא לטובתם האישית. מבחינתי, כשלקבלת השבת בבלפור מגיעים יהודים אורתודוקסים ומדברים על יושר והגינות וקוראים לקריים מיניסטר להסתלק מחיינו ומתפללים עם המפגינים – זה כבר שינוי. עד עכשו, התרגלנו לדתיים מושחתים ומוצצי דמים היושבים בכנסת למטרה אחת ויחידה – להפנות תקציבים למגזר שלהם על חשבון המסים שאנחנו משלמות ומבחינתם ששאר האזרחים יסתדרו בעצמם. תמיד נמצא כסף לכל מיני מטרות מוזרות חוץ מלהיטיב עם כל העם. כך קורה, שכאשר תושבי חוטף עזה נתונים תחת טרור הטילים שמגיע מהחמס, לממשלה לא אכפת, העיקר שטילים לא יגיעו לתל אביב. כך קורה, שהחינוך בפריפריה על הפנים לעומת מה שקורה במרכז. כך קורה שבתי החולים מיובשים מתקציבים מזה שנים רבות ולאזרח אין בנמצא טיפול רפואי הולם. כך קורה ששלושה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים, אין מי שיודע מה הולך להיות. כאן זה בלגן גדול וכאוס שיצר הקריים מיניסטר המושחת. כאן זה לא ניו זילנד המסודרת.

Even secularists like me, who have no trace of religion or belief in our heart, find unity in receiving Shabbat together. There are those who believe in prayers – let him enjoy it, but I believe in the good human beings, those who work for the good of everyone and not for their own benefit. For me, when Orthodox Jews come to the receiving Shabbat in Balfour, and talk about honesty and fairness, and call the crime minister to get out of our lives, and they pray with the protesters – that is already a change. So far, we are used to corrupt money suckers religious people sitting in the Knesset for one and only one purpose – to direct budgets to their sector at the expense of the taxes we pay, and for them the rest of the citizens should manage on their own. There is always money for all sorts of strange purposes besides doing good to the whole nation. It so happens that when the residents of the Gaza envelope are under the terror of the missiles coming from the Hamas, the government does not care, the main thing is that the missiles will not reach Tel Aviv. It so happens that education in the periphery is on the face (an expression in Hebrew meaning: very bad) compared to what is happening in the centre. It so happens that hospitals have been depleted of budgets for many years and the citizens do not have adequate medical care. It so happens that three days before the start of the school year, no one knows what is going to happen. Here it's a big mess and chaos created by the corrupt Crime Minister. This is not well-organized New Zealand.

Newshub – COVID-19 NZ alert level announcement from Prime Minister Jacinda Ardern

במשפט אחד:

השבת נכנסת לאט, בנחת. יש עוד תקוה שיהיה פה טוב.

In one sentence:

Shabbat enters slowly, leisurely. There is still hope that it will be good here.

על הקצה On the Edge

אירוסמית' – לחיות על הקצה

Aerosmith – Livin' on the Edge

ישנם אנשים האוהבים לחיות על הקצה. בלי אקשן חייהם אינם חיים. אני שונאת אקשן!!!

Some people like to live on the edge. Without action their lives are not worth it. I hate action!!!

אני מעדיפה חיים שקטים, חיי שגרה. מישהי אמרה לי פעם ששגרה זה דבר משעמם. אנשים אומרים דברים טפשיים ומטומטמים בלי לחשוב לפני שהם פולטים אותם ואחר כך מתחרטים עליהם. החיים מראים להם את הסיבה. היה לנו ויכוח די סוער כי גם היא וגם אני עמדנו על דעתנו וכל אחת מאיתנו חשבה שהיא צודקת. החיים הוכיחו לשתינו שאני זו שצדקתי.

I prefer a quiet life, a routine life. Someone once said to me that routine is a boring thing. People say silly and stupid things without thinking before they emit them and then regret them. Life shows them the reason. We had a pretty heated argument because both she and I stood our ground and each of us thought she was right. Life has proved to both of us that I am the one who was right.

להיות צודקת, זה אומר מבחינתי, להיות שלמה עם עצמך ועם דעתך. אין זה אומר שדעתך צודקת ונכונה גם מבחינת הזולת, כי אני גורסת שכל אשה ודעתה היא ולכל אחת ואחד מאיתנו הזכות לדעה עצמאית. הבעיה מתחילה כשאינך שלמה עם בחירתך או עם דעותייך או עם עצמך וכו'. בעיקר וכו'. במקום להקדיש מחשבה תחילה לדברים שאת הולכת לעשות, לנהוג בפזיזות ובחוסר שיקול דעת, זה לא דבר רצוי. עובדה. החיים מוכיחים לנו זאת שוב ושוב.

To be right, it means to me, to be in agreement with yourself and your mind. This does not mean that your opinion is right and correct also from the point of view of others, because I opine that every woman (ok, and man) is entitled to her own mind, and each and every one of us has the right to an independent opinion. The problem starts when you are not satisfied with your choice or with your opinions or with yourself etc. Mainly etc. Instead of giving a thought first to the things you are going to do, to act hastily and thoughtlessly, this is not a desirable thing. Fact. Life proves this to us again and again.

ליידי גאגא – קצה התהילה

Lady Gaga – The Edge of Glory

במשפט אחד:

לחיות על הקצה אינו הסגנון שלי. זה מעולם לא היה.

In one sentence:

Living on the edge is not my style. It never was.

משהו יפה Something Nice

פרנק וננסי סינטרה – משהו טפשי

Frank & Nancy Sinatra – Something Stupid

 

בימים הקשים הללו, קשה לחשוב על דברים יפים, אך כדי לשמור על השפיות, אין ברירה אלא לעשות כל מאמץ בכיוון. לא תמיד זה מצליח לי, אך לפחות אני משתדלת.

In these difficult days, it is difficult to think of nice things, but in order to stay sane, there is no choice but to make every effort in that direction. It does not always work for me, but at least I'm trying.

 

"תכתבי לי משהו יפה?" שואלת הנסיכה באמצע יום עבודה, מתעלמת ממה שעובר עלי.

'משהו יפה?' אני חושבת לעצמי. 'מה היא חושבת לעצמה? אין לי מה לעשות חוץ מלמלא אחר בקשותיה? מה זה פה, תוכנית כבקשתך? אני לא עובדת בשביל אחרות, רק בשביל עצמי. אני מנסה להתעלם ממנה, בכל זאת יש לי דברים לעשות, מטלות אותן תכננתי, אך היא אוחזת בידי, מוציאה ממנה בעדינות את המגבון אותו ניסיתי להעביר בשקדנות על פני המדף בטרם אסדר עליו את המצרכים שהגיעו מהסופר ומחכים בסבלנות להגיע למקום מנוחה. "מה את עושה?" אני שואלת אותה, "אינך רואה שאני עסוקה?"

"Will you write something nice for me?" The princess asks in the middle of a work day, ignoring what I'm going through.

'something nice?' I think to myself. 'What is she thinking to herself? I have nothing to do but fulfil her requests? What is it here, a fulfilling your request programme? I don't work for others, only for myself. I try to ignore her as I still have things to do, chores I have planned, but she takes my hand, gently pulls out the wet wipe I tried to diligently move across the shelf before arranging on it the ingredients that came from the supermarket and patiently waiting to get to a resting place. "What do you do?" I ask her, "Don't you see I'm busy?"

 

היא מביטה בי בעיניים מפצירות, אינה מרפה. "אני צריכה שתכתבי לי משהו יפה", היא חוזרת. "בבקשה?"

נו, אם היא מבקשת כל כך יפה, איני יכולה שלא להענות. אני מוציאה מידיה את המגבון ומסיימת לנקות את המדף. "אני הולכת לכתוב לך, אך בתנאי אחד – רואה את כל המצרכים שמחכים פה?" אני מחכה עד שהיא מהנהנת בראשה. "שימי אותם במקום, אבל בצורה מסודרת, כן?" בפעם הקודמת שהיא עזרה לי לסדר, היא עשתה לי בלגן שלם. אולי זה היה בכוונה כדי להשתמט מלעזור לי או אולי היא לא טובה בסידורים, אין לי מושג. לא שצריך לגמור אוניברסיטה או אפילו מכללה בשביל זה. כולה לשים את הדברים בצורה שתהיה נעימה לעין. עדיין, אולי נקודת המבט שלה שונה, מה אני יודעת? במהלך כל שנות הכרותי אותה, תמיד היתה בלתי צפויה ואף פעם לא יכולתי לדעת מה היא עשויה לעשות.

She looks at me with pleading eyes, she does not let go. "I need you to write something nice for me," she repeats. "Please?"

Well, if she asks so nicely, I can't help but accede. I take the wet wipe out of her hands and finish cleaning the shelf. "I'm going to write for you, but on one condition – you see all the ingredients waiting here?" I wait until she nods her head. "Put them in place, but neatly, yes?" The last time she helped me tidy up, she made a complete mess. Maybe it was on purpose to dodge helping me or maybe she's not good at arranging things, I have no idea. Not that one has to finish university or even college for that. The whole thing is to put things in a way that will be pleasing to the eye. Still, maybe her point of view is different, what do I know? Throughout the years I have known her, she has always been unpredictable, and I could never know what she might be doing.

 

הלכתי לכיוון חדר העבודה כדי להדליק את המחשב ולמלא אחר בקשתה. 'משהו יפה לנסיכה', זמזמתי לעצמי בראש, 'לנסיכה משהו יפה'. בדרכי לשם, צצה במוחי המחשבה שאולי עדיף שאכתוב ביד, על נייר, כמו שאני אוהבת לעשות כדי לא לשכוח איך נראה כתב היד שלי. בנוסף, חשבתי לעצמי שאולי כדאי שאכין לי כוס קפה עם עוגיות ואשב לי לכתוב על המרפסת. חזרתי אל המטבח כדי להדליק את הקומקום החשמלי ולהרתיח את המים. היא לא היתה שם. המצרכים, לעומת זאת, היו מסודרים על המדף בצורה מופתית, בדיוק כמו שאני אוהבת, מביטים בי בשלוה.

I walked toward the study to turn on the computer and fulfil her request. 'Something nice for a princess', I hummed to myself, 'for the princess something nice'. On my way there, the thought that maybe it would be better for me to write by hand, on paper, as I like to do so as not to forget what my handwriting looks like, popped into my mind. In addition, I thought to myself maybe I should make me a cup of coffee with cookies and sit down to write on the porch. I went back to the kitchen to turn on the electric kettle and boil the water. She was not there. The ingredients, on the other hand, were neatly arranged on the shelf, exactly as I like, gazing at me serenely.

 

סטינג, ג'וש גרובן וכריס בוטי – צורת לבי

Sting, Josh Groban, and Chris Botti – Shape of My Heart

 

במשפט אחד:

היא הראתה שהיא יודעת לסדר כראוי. זה כנראה ענין של רצון וחשק.

In one sentence:

She showed that she knows how to arrange things properly. It is probably a matter of will and mood.

 

כרוניקות של נשים זקנות וחכמות Crone Chronicles 20-20

בימים קדומים, היו זקנות השבט יושבות יחד ומדברות ביניהן כשהצעירות בהן עומדות במרחק של כבוד ומקשיבות לכל מלה היוצאת מפיהן כדי ללמוד מהן חוכמה. זה היה פעם. העולם השתנה ומזה זמן רב מדי זה שייך לצעירים. לא דבר יותר מדי חכם. לא שהצעירים טיפשים חס וחלילה, אלא שהם חסרי נסיון ויכולים ללמוד מאיתנו די הרבה, מה שנקרא "לקצר תהליכים".

In ancient times, the elders of the tribe would sit together and talk to each other while the younger women would stand respectfully at a distance listening to every word that came out of the crones' mouths to learn wisdom from them. It used to be. The world has changed and for too long it belongs to the young. It's not a smart thing. Not that young people are stupid, God forbid, but they are inexperienced and might learn quite a lot from us, so-called "shortening processes".

האמת, איני חשה עצמי כאחת מזקנות השבט, אם כי כישראלית אני בהחלט אוהבת לתת עצות, אבל זה לא שייך לגיל, זה שייך לאופי של העם שלי. יחד עם זאת, יש לי כל הזמן סיפורים בשפע בראש, חלק מבוססי מציאות ולרוב דמיוניים. הפעם, המשימה היתה לספר את הסיפור שלי, את מה שקרה לי בחיים ואת הלקחים שהפקתי מזה.

The truth is, I don't feel like one of the elders of the tribe, although as an Israeli I definitely like to give advice, but it does not belong to age, it belongs to the character of my people. At the same time, I constantly have stories in abundance in my head, some reality-based and mostly imaginary. This time, the task was to tell my story, what happened to me in life and the lessons I learned from it.

האוסף הזה, כרוניקות של נשים זקנות וחכמות 20-20, ניתן לרכישה עכשו! (גם אצלי)

CRONE CHRONICLES 20-20© NOW AVAILABLE!

אוסף חוצה ז'אנרים של סיפורים קצרים, מאמרים, שירה ושירים מאת מספרות סיפורים זקנות וחכמות.

A Cross-Genre Collection of Short Stories, Essays, Poems, and Songs by Female Elder Storytellers

באוסף פורץ דרך זה, מציגות 57 נשים (אני ביניהן) עם נסיון חיים מרתק, מחתך דמוגרפי וגאוגרפי רחב מגיל 52 ומעלה יותר מ-80 סיפורים, מאמרים, שירה ושירים אינטימיים על חוויותיהן, ארועים או התעוררויות המגדירות את חייהן שעזרו ליַדֵעַ ולעצב אותן לזקנות השבט שהן היום.

In this ground-breaking collection, 57 women (I'm among them) from a broad demographic and geographic section of Crones ages 52 and older offer more than 80 intimate stories, essays, poems, and songs about their life-defining experiences, events, or awakenings that have helped inform and shape them into the female elders they are today.  

* ה"Crone", "האשה הזקנה החכמה", היא דמות ארכיטיפית, יחד עם העלמה והאם. על פי www.cronecounsel.org, נשים נכנסות ל- Cronehood (אמצא לזה תרגום בעברית עם הזמן) בסביבות גיל 50, השלב בו נשים רבות חוות את גיל המעבר. משמעות קדומה של Crone היא "אשה המוערכת בשל נסיון, שיפוט וחוכמה." הספר כרוניקות של נשים זקנות וחכמות 20-20 מבקש להשיב על כנו את מעמדה הקדוש.

*The Crone is an archetypal figure, along with the maiden and the mother. According to www.cronecounsel.org, women enter Cronehood around age 50, the stage when many women experience menopause. An ancient meaning of Crone is "A woman who is venerated for experience, judgement, and wisdom." Crone Chronicles 20-20 seeks to reinstate her sacred status.

סיכום:

לכבוד הוא לי שסיפור שלי נבחר להיות כלול באוסף המעניין הזה. תודה רבה-רבה לעורכת הלשונית המצוינת שלי, שרה-בלה רוטנשטיין היקרה, שטרחה ועמלה כדי שהעִבְלִיש (הכלאה של עברית ואנגלית) שלי תצא אנגלית משובחת. תודה רבה-רבה גם לעורכת האוסף, הסופרת דֶבְּרָה ל. גיש על שבחרה בסיפור שלי, הכווינה וסייעה בתהליך כתיבתו.

זה כרגע באנגלית, אך אשמח כשתקנינה את הספר וגם לקבל ביקורות עליו. לרכישה את הספר דרכי, נא לחצי על הקישור.

Summery:

It is an honour for me that my story was chosen to be included in this interesting collection. Many-many thanks to my excellent language editor, dear Sarah-Bella Rottenstein, who took the trouble and worked very hard so that my Heblish (a hybrid of Hebrew and English) would come out of brilliant English. Also, many-many thanks to the collection's editor, author Debra L. Gish for choosing my story, directing and assisting in the process of writing it.

*******

עלות ספרים מודפסים: 19.99$ בתוספת דמי משלוח דרך USPS ; ספר אלקטרוני: 7.99$. ניתן ליצור קשר עם cronechronicles2020@gmail.com לשאלות, הצעות והנחות לקידום מכירות בהזמנות מרוכזות של מספר ספרים או עריכת מסיבות השקה.

CRONE CHRONICLES 20-20 / Intimately Inspiring Glimpses into the Lives of Wise Women 52+

Purchase your copy of Crone Chronicles 20-20

Cost for print books: $19.99 plus USPS postage; $7.99 for an eBook. Contact cronechronicles2020@gmail.com for questions, suggestions, and promotional discounts on multiple book orders or holding a release party.

היא רק הביטה She just Looked

לינדה רונסטאדט – רק מבט אחד

Linda Ronstadt – Just One Look

היא רק הביטה. היא עמדה למרגלות הצוק והביטה למעלה אל הציפורים שחלפו בשמיים. היא רק הביטה.

She just looked. She stood at the foot of the cliff and looked up at the birds passing through the sky. She just looked.

יד רכה מחבקת אותי. הנסיכה מניחה את ראשה על כתפי. "היא יפה, אה?" הזיק שובב בעיניה רומז לי שהיו לה יד ורגל בהכוונתי לבוא לכאן.

אני מפנה את מבטי אל הנסיכה. "אולי את מסוגלת להביט דרכה, אך אני לא. הגב שלה ממש יפה, בהחלט."

הנסיכה פולטת צחקוק. "את מצחיקה! גשי אליה והציגי את עצמך, למה את מחכה?"

"אני? למה שאציג את עצמי בפני אשה זרה שאין לי מושג מי היא?" אוף, שוב הנסיכה ונסיונות השידוך הכושלים שלה…

"כי היא נחמדה", פסקה הנסיכה. "מה יש לך להפסיד? מקסימום תכירי עוד חברה."

A soft hand hugs me. The princess rests her head on my shoulders. "She's beautiful, isn't she?" The mischievous spark in her eyes hints to me that she had a hand in my intention to come here.

I turn my gaze to the princess. "Maybe you can look through her, but I can't. Her back is really beautiful, definitely."

The princess let out a giggle. "You're funny! Go to her and introduce yourself, what are you waiting for?"

"Me? Why would I introduce myself to a strange woman I have no idea who she is?" Ugh, again the princess and her failed matchmaking attempts…

"Because she's nice," the princess ruled. "What have you got to lose? Maximum you'll get to know another friend."

אמילו הריס ואליסון קראוס – כל מה שעלי לעשות זה לחלום

Emmylou Harris & Alison Krauss — All I Have to Do Is Dream

"כאילו שחסרות לי חברות", אני לוחשת אל הנסיכה בשפתיים קפוצות לבל תבחין בהן האשה שסבה על עקבותיה והחלה לעשות דרכה הישר לעברנו, מבטה נעוץ ברגליה היחפות הנעות כמו בריחוף על החול החמים, הרטוב. מדי פעם אני שוכחת שאני לא מוכרחה לדבר, הנסיכה הרי יכולה לקרוא את מחשבותי.

"אולי לא חסרות, אך אף פעם אין מספיק. כמה שיותר – עדיף." לנסיכה יש את הפסיקות שלה.

אני ממהרת לעטות את המסכה שהורדתי קודם לכן. האשה אינה עוטה מסכה. אמנם היא אינה אמורה לעבור יותר מדי קרוב אלי, אלא לשמור מרחק, אך אי אפשר אף פעם לדעת מה עובר בראש של הזולת. חוף ים, אויר צח, יהיו כאלו שיחשבו שאי אפשר להדבק ככה, למרות שהרוח די סוערת והגלים בהתאם. 'יכולתי להביא את הגלשן ולנסות את כוחי', חולפת מחשבה בראשי. 'הגלים האלו ממש מצוינים לגלישה, אבל הרוח הזו, מי יודעת איך היא עלולה להעביר את הוירוס הנורא הזה'. אני מעדיפה להיות זהירה מאשר להצטער אחר כך. מעולם, מבחינתי, זהירות יתר לא הזיקה לי – איפכא מסתברא.

"As if I'm lacking friends," I whisper to the princess with squeezed lips lest they will be noticed by the woman who turned and started to make her way straight towards us, her gaze affixed on her bare feet which were moving as if hovering on the warm, wet sand. Every now and then I forget that I don't have to talk, the princess can read my mind.

"Maybe not lacking, but it's never enough. The more – better." The princess has her rulings.

I hurry to put on the mask I took off earlier. The woman is not wearing a mask. Although she is not supposed to pass too close to me, but to keep her distance, it is never possible to know what is going through people's minds. A beach, fresh air, there will be those who would think it is impossible to get infected this way, even though the wind is quite stormy and the waves accordingly. 'I could bring my surfboard and try my best', a thought passes through my head. 'These waves are really great for surfing, but this wind, who knows how it might transmit this terrible virus.' I would rather be careful than regret later. Never, for me, over-caution has ever harmed me – on the contrary.

האשה כנראה חשה בנוכחותי. היא הרימה את עיניה ופגשה בעיני. שפתיה התעקלו בחיוך קל. השבתי לה חיוך, אם כי לא יכולתי לדעת בבטחה שהיא קלטה אותו מבעד למסכה שלי המהודקת בקפידה. אולי הבינה מהמבט בעיני. היא לא המשיכה ללכת לעברי, אלא רק הנידה בראשה לאות שהכירה בקיומי ופנתה לעבר המים, שם נעמדה והביטה בגלים, מניחה להם ללחך את כפות רגליה.

The woman probably felt my presence. She looked up and met my eyes. Her lips curved with a slight smile. I smiled back at her, though I could not know for sure that she had caught it through my carefully tightened mask. Maybe she understood from the look in my eyes. She did not continue to walk towards me, but just shook her head to sign that she recognized my existence, and turned towards the water, where she stood and watched the waves, letting them lick her feet.

פירסט אייד קיט – Emmylou

First Aid Kit – Emmylou (from the album The Lion's Roar)

במשפט אחד:

הנסיכה הביטה בי, אחר באשה, שוב בי, גִלְגְלָה את עיניה השמַיְמָה וכשהיא מנידה את ראשה מצד לצד, פלטה אנחת יאוש ונעלמה. משובל הארומה המוכר והאהוב שהשאירה אחריה, אני מניחה שהיא שמה דאודורנט.

In one sentence:

The princess looked at me, then at the woman, again at me, rolled her eyes to the sky, and while shaking her head from side to side, she let out a sigh of despair and disappeared. From the familiar and beloved aroma trail she left behind, I guess she had put on the deodorant.

לפעמים יש צורך להתנתק Sometimes there is a need to disconnect

בוב מארלי והוויילרס – שלוש ציפורים קטנות

Bob Marley & The Wailers – Three Little Birds

ישנם ימים בהם אני מתעוררת בבוקר ורוצה רק להתנתק מכל הרעות החולות שמסביב. אחרי המראות הקשים של אלימות השוטרים בהפגנה בירושלים, חשתי היום את הצורך הזה.

There are days when I wake up in the morning and just want to disconnect from all the deep troubles around. After the harsh scenes of police violence at the demonstration in Jerusalem, I felt this need today.

לקחתי פסק זמן והקשבתי לשירים שאני אוהבת, שעושים לי שמח בלב.

I took a break and listened to the songs I love that fill my heart with joy.

Bob Marley – Sweat (A la la la la long)

קולדפליי – Viva la Vida

Coldplay – Viva La Vida

לחוש את דופק העם Feeling the Pulse of the People

ההפגנה בככר המשטרה    The demonstration in the police square

שלישיית מה קשור – פתאום קם אדם (שיר בבוקר-בבוקר)

What's the Connection Trio – Suddenly a Person Stands up

ישנם ארועים מכוננים, שכאשר את נזכרת בהם, את יודעת היכן היית. לפעמים זה בדיוק (אפילו ברמה של מה עשית באותה העת), לפעמים זה בערך, אך את זוכרת. ישנם ארועים מכוננים שגם השתתפת בהם.

There are life-altering events that, when you remember them, you know where you were. Sometimes it's exactly (even at the level of what you were doing at the time), sometimes it's approximately, but you remember. There are life-altering events that you also attended.

מעולם לא הייתי במחאה כלשהי לפני כן, כך שאין לי נסיון בזה, מלבד מהתמונות המזעזעות בהן אני צופה ורואה את אלימות המשטרה כלפי המפגינים במקום לשמור עליהם מכל משמר. כשאת הולכת להפגנה, גם אם זה רק כדי לצלם ולהרגיש את דופק העם, אינך אמורה להרגיש כאילו את הולכת לשדה קרב, את אמורה להרגיש בטוחה שאת יכולה ושזו זכותך להביע את דעותייך. לא הרגשתי בטוחה, לא הרגשתי שהמשטרה תשמור עלי, אלא להפך – חשבתי על מה אעשה אם אותקף בידי שוטר או שוטרת. אלה, אין להם גבולות. חשבתי וקיויתי שמשטרת חדרה יוצאת דופן בענין הזה ושומרת על האזרח בניגוד למשטרת ירושלים האלימה, העובדת בשירות של הקריים מיניסטר.

I have never been to any protest before, so I have no experience with it, other than the shocking pictures I watch and see the police violence against the protesters instead of keeping them safe. When you go to a demonstration, even if it's just to take photos and sense the pulse of the people, you should not feel like you are going to a battlefield, you should feel confident that you can, and that it is your right to express your opinions. I didn't feel safe, I didn't feel that the police would protect me, but on the contrary – I thought about what I would do if I was attacked by a policeman or a policewoman. These, have no boundaries. I thought and hoped that the police in Hadera were exceptional in this matter and protects the citizen in contrast to the violent Jerusalem police, who work in the service of the Crime Minister.

.

מספר מועט של מפגינות ומפגינים    A small number of protesters

נבצר ממני להגיע לירושלים, להפגנה הגדולה בבלפור. פורסם שתהיינה מחאות בגשרים ובככרות ברחבי המדינה, אחת מהן בככר המשטרה בחדרה, העיר בה אני מתגוררת, לכן שמתי פעמי לשם כדי לצלם, לחוות ולדווח. חדרה היא עיר של הליכוד, המפלגה שבראשה עומד המושחת עם התיקים הפליליים (45.06% הצביעו לליכוד, 27.21% לכחול לבן, 3.94% לעבודה-גשר-מרץ), אך למרות זאת הייתי בטוחה שמתגוררים בה תושבים הגונים, כך שהתכוננתי לאלפי מפגינים, אם לא למאות אלפי, למהומות, לאקשן. לא שאני ששה אלי אקשן, זה לא הקטע שלי, אני מעדיפה שדברים יסתדרו בצורה נעימה ובנחת. לא שזה יקרה עם הקרימינל הזה שנאחז בכסאו כאילו היה זה קרנות המזבח, אך תמיד ישנה תקוה שהטובים ינצחו והשחיתות תעלם כלא היתה.

I was unable to get to Jerusalem, for the big demonstration in Balfour. It has been publicized that there will be protests on bridges and squares across the country, one of them in the police square in Hadera, the city where I live, so I headed toward there to take photos, experience and report. Hadera is a Likud city, the party headed by the corrupt with the criminal cases (45.06% voted for the Likud, 27.21% for Cachol Lavan, 3.94% for Avoda-Gesher-Meretz), but despite this I was sure that decent residents live there, so I prepared myself for thousands of protesters, if not hundreds of thousands, for riots, for action. Not that I like action, it's not my thing, I'm not a bellicose, I prefer things to work out in a pleasant and relaxed way. Not that it will happen with this criminal clinging to his chair as if it were the horns of the altar, but there is always hope that the good will win and corruption will disappear as if it had never been.

הגרובטרון – פתאום קם אדם

Groovatron – Suddenly a Person Stands up

כישראלית, כשאומרים לנו שעה מסוימת, אפשר להיות בטוחים שזו לא תתקיים וארועים לא יתחילו בזמן שנקבע. בכללית, קוראים לזה זמן יהודי. אמרו שהמחאה תתחיל בשעה 18. ידעתי שעדיף שאגיע חצי שעה אחרי זה כדי לא לבזבז זמן בעת שהם מתארגנים. אכן, הגעתי וההפגנה עדיין התארגנה. במקום מאות או מאות-אלפי, נכחו בקושי עשרה א/נשים, כאלה שאכפת להם. האמת, הייתי המומה. היכן כל המובטלים שיושבים בבית ללא פתרון וללא אופק כלכלי? למה אין הם כולם פה?

As an Israeli, when we are told a certain time, we can be sure that it will not take place and events will not start at the scheduled time. In general, this is called Jewish time. They said the protest would start at 18. I knew it would be better for me to arrive half an hour later so as not to waste time while they were getting organized. Indeed, I arrived and the demonstration was still organized. Instead of hundreds or hundreds of thousands, barely ten men and women were present, the kind who cared. Truth be told, I was shocked. Where are all the unemployed sitting at home with no solution and no economic horizon? Why aren't they all here?

פורסם שתהיה מחאה גם בגשר יער חדרה. חשבתי ששם יהיה קהל גדול יותר והלכתי לבדוק. לא היתה אף נפש מפגינה, רק העצים היו, עומדים מתחת לגשר, נעים ברוח הקלילה ומפטפטים עם הציפורים שבאו לשבת על ענפיהם. מי שלא יצא אחר הצהריים להפגין, מי שלא טרח, כנראה מגיע לו להיות מובטל חסר הכנסה. למעלה מ-800 אלף מובטלים, איך אין הם ממלאים את כל הארץ ומפגינים נגד אוזלת ידה של הממשלה המושחתת הזו?

It was announced that there would also be a protest at the Hadera Forest Bridge. I thought there will be a larger audience so I went to check. There was no protesting soul, only the trees were there, standing under the bridge, moving in the light breeze and chatting with the birds that came to sit on their branches. Those who didn't go out in the afternoon to demonstrate, those who didn't bother, probably deserve to be unemployed without income. More than 800 thousand unemployed, how come they don't fill the whole country and demonstrate against the helplessness of this corrupt government?

מפגינים   Protesters

חזרתי אל ככר המשטרה. אותם מפגינות ומפגינים. נוספו להן אולי חמישה. אנשים מעטים עצרו לעמוד קצת כדי להביע הזדהות. המכוניות שעברו בצומת צפרו לאות הזדהות. לא יכולתי שלא לתהות למה נהגיהן ונוסעיהן לא עצרו והצטרפו למפגינים לפחות לכמה דקות. אחר כך יכלו להמשיך בדרכם. רוב העם כנראה חושב שמלאכתו צריכה להעשות בידי אחרות/ים.

I went back to Police Square. The same demonstrators stood there. Maybe five were added to them. Few people stopped to stand for a while and express their sympathy. The cars passing by the intersection honked in sympathy. I could not help but wonder why their drivers and passengers did not stop and join the protesters for at least a few minutes. Then they could continue on their way. Most of the people probably think that their work should be done by others.

שלמה ארצי – פתאום קם אדם

Shlomo Artzi – Suddenly a Person Stands up

במשפט אחד:

בשבע וחצי אספו המפגינים את השלטים וההפגנה התפזרה בשקט.

משטרת חדרה היתה נינוחה ונכונה לסייע. לדוגמא: רציתי לחצות את הכביש, אך תנועת המכוניות הבלתי פוסקת לא איפשרה זאת. בעודי עומדת ומנסה להבין איך זה שהתנועה אינה עוצרת כדי לאפשר לי לחצות, הגיעה שוטרת אדיבה ושאלה אם אני רוצה לחצות את הכביש. כשעניתי בחיוב והערתי שאיני מבינה למה אין המכוניות עוצרות, היא הסבירה לי שנהגיהן בטוחים שאני אחת מהמפגינות ולכן אינם עוצרים. היא אותתה למכוניות לעצור וכך חציתי בבטחה ויחד איתי עוד כמה הולכי רגל.

בבלפור, היה הסיפור אחרת לגמרי – אלימות משטרתית מזעזעת, שוטרים רכובים על סוסים שנכנסו אל בין המפגינים במטרה לדרוס אותם, עצירת והכאת סתם אנשים שלא עשו דבר, בעיקר מבוגרים. משטרה בשירות הנאשם בפלילים. לא יאמן!

משטרת חדרה בהיכון   Hadera police on standby

In one sentence:

At seven-thirty, the demonstrators collected their signs and the demonstration quietly dispersed. Hadera police were relaxed and ready to assist. For example: I wanted to cross the road, but the incessant car traffic did not allow it. As I was standing and trying to figure out how it was that the traffic did not stop to allow me to cross, a courteous policewoman arrived and asked if I wanted to cross the road. When I confirmed and commented that I did not understand why the cars did not stop, she explained that their drivers were sure that I was one of the protesters and therefore did not stop. She signalled for the cars to stop and so I crossed safely and with me a few more pedestrians.

In Balfour, the story was completely different – shocking violence by the police, policemen on horses going in between the protesters in order to run them over, arresting and beating people who did nothing, mostly elderly. Police in the service of the accused in crimes. Unbelievable!

סלפי על רקע ההפגנה    Selfie on the background of the demonstration