אכלי משהו משמח Eat Something Cheerful

עוגת גבינה טעימה Delicious cheesecake

מאז רדפה אחרי אמי עם הבננה ושאר מאכלים, הבנתי שאוכל זה ענין השרדותי – ההשרדות שלי, למרות נסיונותיה הנחושים להאביסני.

Ever since my mother chased me with the banana and other foods, I realized that food is a matter of survival – my survival, despite her determined attempts to stuff me.

מדי פעם, אנחנו – כמה חברות ואני – נפגשות בסקייפ לשיחות על כל מיני דברים וגם על סרטים. היום הסתיים עוד דוקוסטרים. מאז הקורונה, עת סגרו לנו את הסרטים בימי ראשון, עשינו לנו מנהג לצפות יחד בסרטים באינטרנט. כל אחת לחוד, בביתה, כמובן, כדי לא להדביק ולהדבק. כל אחת מאיתנו עושה מנוי וצופה בזמנה החופשי, אך גם ביחד, כשאנחנו נדברות לצפות בסרט מסוים והתזמון מתאים לנו.

Occasionally, we – some friends and I – meet on Skype for conversations about all sorts of things and also about movies. Today another docustream ended. Since the Corona, when they shut down our Sundays' movies, we have made it a habit to watch movies online together. Each one separately, in her home, of course, so as not to infect and get infected. Each of us subscribes and watches in our free time, but also together, when we plan to watch a particular movie and the timing is right for us.

אחרי הצפיה, אנחנו נאספות בסקייפ ודנות בסרט, כפי שנהגנו לעשות בימים שממש הלכנו וצפינו באולם. לפעמים אנחנו נאספות גם אחרי שכולנו צפינו בזמננו החופשי בסרט מסוים ואנחנו חשות שחשוב לנו לדבר עליו. אנחנו שמחות שהטכנולוגיה הזו קיימת ואנחנו יכולות להפגש לפחות בצורה הזו. בלי להעליב אף אחת, אני מוצאת את זה הרבה יותר יעיל מאשר לטרוח ולצאת מהבית כדי לצפות באולם. אני מברכת על היוזמה הזו בכל לבי.

After watching, we gather on Skype and discuss the movie, as we used to do on the days when we actually went and watched in the cinema. Sometimes we gather even after we have all watched a particular movie at our free time and we feel it is important for us to talk about it. We are glad that this technology exists and at least we can meet this way. Without offending anyone, I find it much more effective than bothering to leave the house to watch the cinema. I wholeheartedly welcome this initiative.

הסרט האחרון בו צפינו, לא היה נעים. סיכמנו כולנו שאין אנו אוהבות סכסוכים משפחתיים וכיבוס הכביסה המלוכלכת בפומבי. לא היה לנו ברור למה היה צריך לעשות את הסרט הדוקומנטרי הזה, אך כל יוצר ויצירתו הוא ואנחנו מכבדות כל יצירה, גם אם זו מיותרת. כולנו בדעה אחת שיצירות נועדו כדי ללמוד מהן, בעיקר סרטים דוקומנטריים, ואם לא מצאת בסרט משהו חדש שלמדת, אז חבל על הזמן והמשאבים שהושקעו. זו הדעה של החברות שלי (לכן הן חברות שלי…) ואני מניחה שלכל אחת אחרת יכולה להיות דעה שונה.

The last movie we watched was not pleasant. We all agreed that we don't like family conflicts and washing the dirty laundry in public. It was not clear to us why this documentary should have been made, but every creator and his work, and we respect every work, even if it is superfluous. We all agree that creations are meant to be learned from, especially documentaries, and if you didn't find in a movie something new you learned, then it's a waste of time and resources. This is the opinion of my friends (this is why they are my friends…) and I guess everyone else can have a different opinion.

לקראת השיחה, הכנו לעצמנו קפה ומאפה, כדי שיהיה משהו לנשנש ונרגיש כאילו יצאנו לבית קפה, כהרגלנו לאחר סרט. אני הכנתי לעצמי כריך והבחנתי שעוד מישהי עשתה כמוני. היא נגסה מהכריך ואמרה (ישראליות מדברות בפה מלא אוכל, זה לא חדש): "דיכא אותי הסרט הזה!"

"אז מה את עושה עם הכריך הזה?" שאלה אחרת. "אכלי משהו משמח ותצאי מהדכאון."

משום שאני משתדלת לא לדבר בפה מלא כי לי, אישית, זה לא נוח, לא הגבתי, למרות שהיתה לי הרצאה שלמה על קצה לשוני על הקשר המוזר בין אוכל לדכאון, אך זו היתה עסוקה בלהתענג על ממרח החצילים הטעים שמרחתי על פרוסות הלחם המלא ופרוסות החצילים העגבניות העסיסיות שהוסיפו לחגיגה בפה שלי.

Towards the conversation, we made ourselves a coffee and a pastry, so that there would be something to snack on and we would feel like we were going out to a café, as we used after a movie. I made myself a sandwich and noticed that someone else did the same. She took a bite out of the sandwich and said (Israelis, women as wrong, speak with a mouth full of food, this is not new): "This movie depressed me!"

"So what are you doing with this sandwich?" Asked another. "Eat something cheerful and you'll get out of depression."

Because I try not to speak with a full mouth because for me, personally, it's uncomfortable, I didn't react, even though I had a whole lecture on the tip of my tongue about the strange connection between food and depression, but it was busy savouring the delicious eggplant spread I shmeared on the slices of the wholemeal bread, and the eggplant and juicy tomato slices that added to the celebration in my mouth.

פרוסות חצילים ועגבניות   Eggplant and tomato slices

במשפט אחד:

היה לנו דיון מעמיק על הסרט, אך אני עדיין תוהה מה זה מאכל משמח.

In one sentence:

We had an in-depth discussion about the movie, but I still wonder what cheerful food is.

שבת אפורה וגשומה Grey and Rainy Shabbat

שמיים אפורים   Grey sky

לא כיף להתעורר לקול הגשם היורד לבוקר קפוא ומקפיא. בעיקר כשאת לבד.

It's no fun waking up to the sound of rain falling on a frozen and freezing morning. Especially when you are alone.

שבת זה יום בו אנו מתראות יותר מאשר בימי השבוע. אנחנו גם עולות זו מול זו בסקייפ בשעות הבוקר ולא אחר הצהריים. שבת זה יום עם זמן פנוי.

היא מביטה בי במבט שאני אוהבת ואני מתמוגגת. "בוקר טוב, מָא שֶׁרִי, מה נשמע?" היא שואלת אותי בקולה הרך, במבטאה המתנגן, הערב כל כך לאוזנַי. אנגלית במבטא צרפתי.

"הכל בסדר", אני מחייכת אליה. אני חושבת על איך זה היה בזמנים ההם, כשהיא היתה מתעוררת לצדי, ה'בוקר טוב' המתנגן הזה, בלי 'מה נשמע'.

Shabbat is a day when we see each other more than on weekdays. We also go on Skype in the morning and not in the afternoon. Saturday is a day with time on our hands.

She looks at me with the look I love and I rejoice. "Good morning, ma chérie, what's up?" She asks me in her soft voice, with her mellifluous accent so pleasing to my ears. English with a French accent.

"Everything is fine," I smile at her. I think about how it was like in those days, when she would wake up next to me, that mellifluous 'good morning', without 'what's up'.

היא מחייכת אלי בחזרה. "על מה את חושבת?" היא שואלת אותי למראה עיני המצועפות, הנזכרות. אני מספרת לה. היא מחייכת שוב. "אה, נוסטלגיה!" היא אומרת. "פעם, גם השיחה הזו שלנו תהיה נוסטלגיה."

"כן", אני אומרת די בשמחה, "נוסטלגיה נעימה מאוד."

She smiles back at me. "What are you thinking about?" She asks me at the sight of my veiled, reminiscent eyes. I tell her. She smiles again. "Oh, nostalgia!" She says. "At some point, even this chat of ours will be nostalgia."

"Yes," I say quite happily, "a very pleasant nostalgia.".

גם אצלה, בפאריז וגם אצלי, בחדרה, גשום. אנו חולקות את אותו מזג אויר כמעט. אצלה _C10⁰, אצלי 13. לא הבדל גדול, אך אני שמחה שאיני שם. הקור אצלה נוקב יותר, כך חשתי כשהייתי שם. אצלי, יצאה השמש בצהריים. אצלה, השמש לא יכלה אפילו להציץ, גם אם היתה מתאמצת בכל מאודה. חשרת עבים כבדה כיסתה את השמיים וסרבה לזוז במשך כל היום. אצלי לפחות הציצה השמש מדי פעם וחיממה את הדוד.

It's raining both at her end, in Paris, and at my end, in Hadera. We share almost the same weather. She has _C10⁰, I – 13. Not a big difference, but I'm glad I'm not there. The cold there is more piercing, that's how I felt when I was there. By me, the sun came out at noon. By her, the sun could not even peek, although it made every effort with all its might. A heavy gathering of thick clouds covered the sky and refused to move throughout the day. By me at least the sun peeked out from time to time and warmed the boiler.

במשפט אחד:

השבת היתה אפורה וגשומה, אך היה נעים בלב להיות יחד גם אם וירטואלית.

In one sentence:

The Sabbath was grey and rainy, but it was pleasant at heart to be together even if virtual.

היאוש אינו נוח Despair is Uncomfortable

חוה אלברשטיין ושלומי שבן – לונדון

Chava Alberstein & Shlomi Shaban – London

לא תמיד היה פה יאוש כזה. היו תקופות קשות, אך לא יאוש. נראה כי הגענו לקצה הגבול שלנו.

There has not always been such despair here. There were hard times, but no despair. We seem to have reached the edge of our limit.

אני משתדלת כמיטב יכולתי להיות אופטימית, לחיות בהכי טוב שאני יכולה ולהכיר בזמן אמת בדברים הטובים שקורים. זה עוזר לשמור על המורל ולהתמודד עם הקשיים והמכשולים בחיים. עד פרוץ הקורונה לחיינו, אפשר היה לעבור את החיים בעצימת עיניים ולא להתיחס יותר מדי למה שקורה מחוץ לד' אמותינו. דאגנו בעיקר לעצמנו ואילו זולתנו לא ממש היה אצלנו בראש או בלב. גם אם החיים לא היו מה שדמיינו לעצמנו, הם היו נוחים יחסית. קל לעצום עיניים כשמה שקורה בחוץ לא נוגע לנו.

I'm trying my best to be optimistic, live the best I can, and acknowledge in real time the good things when they happen. It helps maintain morale, and deal with the difficulties and obstacles in life. Until the Corona burst into our lives, it was possible to go through life with our eyes closed and not pay too much attention to what was happening outside our own world. We cared mostly for ourselves while we didn't really have others in our mind or heart. Even if life was not what we imagined, it was relatively comfortable. It's easy to close our eyes when what is happening outside does not reach us.

ואז באה הקורונה והוציאה מאיתנו את מי שאנחנו באמת. חֵלְקֵנוּ חָלַק את הנטל עם אחרים וחֵלֶק הפנה עורף לזולת ודאג אך ורק לעצמו. גילינו מי החברים האמיתיים שלנו. גילינו פתאום את שהיה פה כל הזמן, אך סרבנו לראות את האמת, שאין טובת העם מעניינת את הממשלה המושחתת והנאשם בפלילים עם שלושה כתבי אישום העומד בראשה. דברים שהיה לנו נוח לא להתעמת איתם, להניח להם, כי למי היה זמן לחשוב כשיש ילדים לגדל ועבודות (מספר עבודות, כי אחת אינה מספיקה לפרנס בכבוד) והזמן אינו מספיק לשום דבר אחר. ואז באה הקורונה ואנשים התעוררו והתחילו להבין את גודל האסון שהמושחת הנאשם בפלילים המית עלינו.

Then, the Corona came and took out of us who we really are, showing our true colours. Some of us shared the burden with others and some turn their backs to others and cared only for themselves. We found out who our real friends are. We suddenly discovered what had been here all along, but refused to see the truth, that the corrupt government and the crime minister, the criminal accused with three indictments were not interested in the people's benefit. Things we were comfortable not to confront, letting them stay as they are, because who had time to think when there were children to raise and jobs (number of jobs, because one is not enough to earn a decent living), and time was not enough for anything else. Then came the Corona, and people woke up and began to realize the magnitude of the disaster that the corrupt criminal accused caused us.

אני אופטימית. העולם מתחיל לצאת מאדישותו וגם אצלנו מתחילים אנשים להבין שאסור להרים ידיים, אלא להלחם בממשלה המושחתת והמשחיתה ובעיקר להעיף מעלינו את העומד בראשה, זה שמחריב את המדינה והורס בה כל חלקה טובה רק כדי למלט את עצמו מלעמוד לדין. זה לא יצלח בידו. הוא נפל על הדור הלא נכון וכולנו תקוה שמה שקרה בארצות הברית, יקרה גם אצלנו. העם צריך לעמוד על שלו.

I'm optimistic. The world starts to get out of its indifference, and here too people are beginning to understand that we must not give up, but fight the corrupt and corrupting government, especially throw away the one who heads it, the one who destroys the country and ruins every good part of it just to escape prosecution. He will not succeed. He fell on the wrong generation, and we all hope that what happened in the United States will happen to us as well. The people need to stand their ground.

שלומי שבן וחוה אלברשטיין – תרגיל בהתעוררות

Shlomi Shaban & Chava Alberstein – An Exercise in Awakening

במשפט אחד:

אכן, היאוש אינו נוח. אסור לנו להכנע לו.

In one sentence:

Indeed, despair is uncomfortable. We must not submit to it.

טוּטִישְׁבָּט ה'תשפ"א Tu BiShvat 2021

עצים   Trees

זה לא היה חגיגי, גם לא יכול היה. אנחנו בסגר.

It was not festive, it couldn't be. We are in lockdown.

היום מלאו לחדרה 130 שנים. לולא הסגר, היינו כבר חוגגים ברוב עם ושמחה. היתה גם צריכה להפתח תערוכה לכבוד המאורע ובה צילומים של מקומות בחדרה. הכנתי שלוש תמונות, אך אלה תצטרכנה לחכות עד תום הסגר בתקוה שזה לא יוארך שוב ושוב. אמנם ישנם חיסונים וקרוב לשני מליון ושבע מאות אלף אזרחים חוסנו, אך התחלואה במצב קטסטרופלי. נכון לאתמול, יום רביעי, מנין הנפטרים עומד על 4,612 (מתחילת הקורונה), 7,755 מאומתים חדשים (9.6% נמצאו חיוביים).

Today, Hadera turned 130. Had it not been for the lockdown, we would have been celebrating with a lot of people and joy. Also, an exhibition was supposed to open in honour of the event with photographs of places in Hadera. I prepared three photographs, but these will have to wait until the end of the lockdown with the hope that it will not be extended again and again. Though there are vaccines and about two million seven hundred thousand citizens have been vaccinated, the morbidity is catastrophic. As of yesterday, Wednesday, the number of deaths is 4,612 (since the beginning of the Corona), 7,755 new verified (9.6% were found positive).

איני זוכרת דבר מט"ו בשבט בשנה שעברה. אני מניחה שיצאנו לנטיעות היות וטרם ידענו על ענין הקורונה, אך פשוט אין לי זכר מהיום הזה. לא כתבתי על זה בבלוג. אני תוהה מה אזכור מהיום בשנה הבאה ובאלה שאחריה. לא יצאתי לשום מקום היום ולא חגגתי, גם לא באינטרנט. דברים רבים נשכחים מהזכרון בגיל הזה.

I don't remember anything from Tu BiShvat last year. I guess we went out for planting because we didn't yet know about the corona, but I just have no memory of this day. I didn't write about it in this blog. I wonder what will I remember from today next year and those that follow. I didn't go anywhere today nor did I celebrate, not even on the Internet. Many things are forgotten from memory at this age.

במשפט אחד:

טוּטִישְׁבָּט ה'תשפ"א, 130 שנים ליסוד חדרה. אני תוהה מה אזכור מהיום הזה.

In one sentence:

Tu BiShvat 2021, 130 years since the foundation of Hadera. I wonder what I will remember from this day.

היתה שקיעה מרהיבה It was a Spectacular Sunset

שמיים בשקיעה מבעד לחלוני   Sky through my window at sunset

שקיעת השמש היא מחזה מרהיב מאוד. אני תמיד אסירת תודה ליקום על היופי הזה.

Sunset is a very spectacular sight. I'm always grateful to the universe for this beauty.

מזה כמה ימים שהבקרים קפואים. אני שונאת להתעורר לבקרים כאלה. אין חשק לקום, אלא לשוב ולעצום את העיניים ולהמשיך להתכרבל בתוך שמיכת הפוך. קשה לי לקום בבקרים של החורף. אולי הייתי דובה בגלגולי הקודם והשינה המתארכת בחורף היא אחד השרידים שנשארו לי מאז?

The mornings have been frozen for several days. I hate waking up to mornings like these. There is no desire to get up, but to close your eyes again and continue snuggling up in the duvet. It's hard for me to get up on winter mornings. Maybe I was a bear in my previous incarnations and the prolonged sleep in winter is one of the remnants I have left since?

לפני הקורונה, נהגתי לצאת מדי פעם לחוף הים כדי לנשום אויר צח ולצלם את השקיעה. מאז הקורונה, נמנעתי ממגע של כף רגלי על אוטובוס כלשהו ובשביל זה לשכור רכב, זה הרי מגוחך. מה שנשאר, זה לצלם את השמיים המרהיבים בצבעי השקיעה ממרפסת ביתי או מהחלון, כי את השקיעה עצמה אי אפשר לראות בשל הבניינים המסתירים אותה. גם זה נחמד לעין עם ערוב היום.

Before the Corona, I used to occasionally go out to the beach to breathe fresh air and photograph the sunset. Since the Corona, I prevented myself of setting a foot on any bus, and renting a car for that purpose, is ridiculous. What is left, is to photograph the spectacular sky in the colours of the sunset from my home balcony or window, because the sunset itself cannot be seen due to the buildings that hide it. This too is nice to the eye with the twilight of the day.

שמיים בשקיעה   Sky at sunset

אחר הצהריים, אנחנו עולות זו מול זו בסקייפ. אצלה גשום, 8⁰ צלסיוס. אני שמחה שאיני שם. זה קור שאיני מעוניינת לחוות. טיפות הגשם מתדפקות על חלונה והיא מראה לי איך הן נוזלות מטה לאורך הזכוכית, מותירות עליה שובלֵי מים. הם אינם יורדים ישר ואני מדמיינת אותם כנחלים מתפתלים. היא מזיזה את הטאבלט כדי להראות לי גם את שקורה בחוץ ואני יכולה לשמוע את השאון הרך של הגשם היורד אצלה בחצר המרוצפת.

In the afternoon, we meet on Skype. It's rainy, 8⁰_C. I'm glad I'm not there. It's a cold I'm not interested to experience. The raindrops are knocking on her window, and she shows me how they drip down along the glass, leaving water trails on it. They don't go down straight, so I imagine them as meandering streams. She moves the tablet to show me what's going on outside as well, and I can hear the soft noise of the rain falling on her paved yard.

אצלנו שררו _C16⁰ במהלך היום. גם אלה אינן מעלות אידאליות מבחינתי, כי פחות מ-28 קר לי, אבל זה כפול מאשר אצלה. לא היה גשם והיתה קצת שמש שחיממה לי את המים בדוד. בתוך הבתים היה קריר, אם כי בחוץ היה חמים קצת. בצהריים ישבתי על המרפסת כדי לספוג את החמימות באויר, אך כשנכנסתי פנימה, נאלצתי להדליק את התנור כדי לחמם את הדירה. התחזית צופה לנו גשם במהלך הלילה ויום קר מחר. אני כבר מתכוננת לקראת ההתלבטות מתי לצאת מהמיטה בבוקר.

We had 16⁰_C during the day. These are also not ideal degrees for me, because less than 28 is cold for me, but it is double than what she had. We had no rain and there was some sun that heated the water in my boiler. It was chilly inside the houses, although it was a bit warm outside. At noon I sat on my balcony to soak up the warmth in the air, but when I went inside, I had to turn on the heater to warm up the apartment. The forecast predicts rain for us during the night and a cold day tomorrow. I'm already preparing for the dilemma of when to get out of bed in the morning.

שמיים בשקיעה מעל בית הספר הדתי   Sky at sunset over the religious school

במשפט אחד:

הדברים הקטנים בחיים, היומיומיים, הם שמעצבים אותנו וגורמים לנו נחת רוח; לדוגמא, שקיעות שמש.

In one sentence:

The little things in life, the everyday ones, are what shape us and make us happy; sunsets, for example.

יש לי אותך I Got You

מרסדס סוסה – תודה לחיים

Mercedes Sosa – Gracias a la Vida

מהרגע בו פקחתי את עיני הבוקר, התנגן לי בראש השיר של מרסדס סוסה "תודה לחיים". החיים שלי טובים ואני די נהנית מהם, אם כי תמיד יש מקום לשיפור, כמו ה-22 מליון פאונד שצריכים להגיע אלי או-טו-טו בכל רגע. חוץ מזה, אני מסתדרת מצוין.

From the moment I opened my eyes this morning, Mercedes Sosa's song "Gracias a la Vida" ("Thanks to life") was playing in my head. My life is good and I quite enjoy it, though there is always room for improvement, like the £ 22 million that needs to come to me in a jiffy at any given moment. Apart of this, I get along fine.

לא היה לי פרור בבית, כך שהייתי צריכה לצאת לצוד מזון כדי לקיים את נפשי. לא ממש היה לי חשק לצאת. חבל שאי אפשר ללחוץ על כפתור ולהביא לפנייך את ארגזי הירקות והפירות שנמצאים בסופר כדי לבחור מהם את שמתאימים לך. יכולתי להזמין משלוח, אבל אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים, הבנתי שאני מעדיפה לבחור את הירקות והפירות בעצמי. גם אם אני כותבת להם את ההוראות במפורש, המנחות את המלקטים שאני רוצה את העגבניות והמלפפונים קטנים, אני מקבלת עגבניות בגודל מלון ומלפפונים באורך הגלות. לא מתאים לי.

I didn't have a crumb in the house, so I had to go out hunting for food to sustain my soul. I didn't really feel like going out. It is a pity that it is not possible to press a button and bring in front of you the boxes of vegetables and fruits that are in the supermarket to choose from them those that suits you. I could have ordered delivery, but after a few unsuccessful attempts, I realized I would prefer to pick the vegetables and fruits myself. Even if I write them the instructions explicitly, guiding the pickers that I want the tomatoes and cucumbers small, I get melon-sized tomatoes and cucumbers the length of exile. That doesn't suit me.

קוקון, לולה מארש – יש לי אותך

Cocoon, Lola Marsh – I Got You

צלצול בדלת. מי זה יכול להיות? לא הזמנתי אף אחת והכל יודעות שאין להגיע אלי בלי לתאם איתי קודם, בעיקר לא בימים טרופים אלה של הקורונה. "מי זה?" אני שואלת מבעד לדלת הסגורה. אין תשובה מילולית, רק צלצול נוסף. 'זה לא יקרה', אני חושבת לעצמי, 'אין סיכוי שאני פותחת את הדלת למישהו זר'. השכנים יודעים שעליהם להזדהות אם הם רוצים שאפתח להם. שוב צלצול. "אם לא תזדהה, לא אפתח וגם אצלצל למשטרה!" אני מזהירה את מי שמתחצף אלי מעבר לדלת.

"מָה שֶׁרִי, אוּבְרֶה סִירְטְפְּלֶה", אני שומעת את קולה המתוק. מה קורה לי, אני חולמת?

"קִי?" מה היא עושה פה?

The doorbell rings. Who could it be? I have not invited anyone, and everyone knows that they should not come to me without coordinating with me first, especially not in these chaotic days of the Corona. "Who is it?" I ask through the closed door. No verbal answer, just another ring. 'It's not going to happen', I think to myself, 'there's no way I'm opening the door to a stranger. My neighbours know they have to identify themselves if they want me to open the door to them. Again, the doorbell. "If you don't identify yourself, I won't open and I'll call the police!" I warn the one who is cheeky to me beyond the door.

"Ma chérie, ouvre s'il te plait".

"Quoi?" What is she doing here?

Haevn – Other Side of Sea

הצלצול בדלת מתעקש ומתעקש. אני מתעוררת וחושבת לעצמי שהחיים שלי יפים, למרות שהיא אינה פה וזה היה רק חלום. "מי זה?" אני שואלת מעבר לדלת הסגורה. הפעם, זה לא בחלום.

"השליח", עונה קול של גבר.

"איזה שליח? לא הזמנתי כלום!" אני אומרת בתקיפות. אנשים משונים ממציאים כל מיני דברים וצריך להזהר מפני כל פורענות.

"זו לא הזמנה שלך", הוא עונה לי, "זה מחו"ל, משלוח פרחים."

"מחו"ל? משלוח פרחים?" אני מהדהדת את דבריו בספקנות.

"כתוב כאן ביאטריס", הוא אומר. 'טוב', אני מהרהרת בפליאה, 'את זה הוא לא יכול להמציא'.

The doorbell rings and keeps insisting. I wake up and think to myself that my life is beautiful, even though she's not here and it was just a dream. "Who is it?" I ask beyond the closed door. This time, it's not in a dream.

"The courier," replies a man's voice.

"What courier? I didn't order anything!" I say firmly. Strange people invent all sorts of things and one should beware of any calamity.

"It's not your order," he replies, "it's from abroad, flowers delivery."

"From abroad? Flowers delivery?" I echo his words with scepticism.

"it's written here Béatrice," he says. 'Well', I ponder in amazement, 'he can't invent that'.

"תודה לחיים", התנגן לי בראש שירהּ של מרסדס סוסה עת פקחתי את עיני הבוקר, קצת מבולבלת מהחלומות שפקדו אותי. הגעגועים אליה מציפים אותי בכל עוזם, אבל לא יעזור לי כלום – אי אפשר להפגש. הפנדמיה הזו הרסה דברים רבים, אך לפחות אנחנו בריאות, אני מנחמת את עצמי עת אני מתכננת לצאת לקניות. כשאחזור, אמלא את המקרר ואת המזוה, אכין לעצמי ארוחת בוקר וגם אשים על האש את הנזיד האהוב עלי. גם מכונת כביסה מחכה לי שאפעיל אותה. אחר הצהריים נעלה זו מול זו בסקייפ ונבלה יחד. אני מצפה ליום טוב ונחמד.

"Thanks for life," Mercedes Sosa's song played in my head as I opened my eyes this morning, a little confused by the dreams that had befallen me. The longing for her floods me with all its might, but nothing can help me – it's impossible to meet. This pandemic has ruined many things, but at least we are healthy, I comfort myself when I plan to go out shopping. When I return, I will fill the fridge and pantry, make myself breakfast and also put my favourite stew on the fire. Also, a washing machine is waiting for me to operate it. In the afternoon we'll go on Skype and spend time together. I'm expecting a good and nice day.

Jack Savoretti – Breaking the Rules

במשפט אחד:

יש לי אותך, איזה מזל!

In one sentence:

I have you, I'm lucky!

חזרות Rehearsals

חזרות: קומדיה (לא) רומנטית

הסיפור מאחורי "חזרות: האקסים שנפרדו ולמדו לעבוד ביחד

Rehearsals: (Non) Romantic Comedy

The story behind 'Rehearsals': the exes who broke up and learned to work together

אין כמו יצירת אמנות מכל סוג שהוא כדי לרומם את הנפש. אם זו מוזיקה, אם אמנות פלסטית, אם ספרות ושירה, קולנוע ותאטרון – כל אמנות שהיא שעושה דברים טובים למתבוננת או לשומעת או לקוראת.

There is nothing like a work of art of any kind to lift the soul. Whether it's music, whether plastic art or literature and poetry, cinema and theatre – any art that does good things to the observer or the hearer or the reader.

אני מבורכת (טפו-טפו-טפו, חמסה וחמיס!) ויוצא לי בעיקר להתקל בדברים נפלאים, עליהם אני כותבת בבלוג הזה. אחת היצירות הנפלאות בהן סיימתי לצפות אתמול, היא הסדרה המעולה 'חזרות'. היא מסוג היצירות שאחרי שהן מסתימות, נשארת בך ההרגשה שאת רוצה עוד וחבל שזו הסתימה. מזל שמדברים על עונה שניה, אז יש למה לצפות.

I am blessed (tfu-tfu-tfu, hamsa and hamis!), so I mostly come across wonderful things of which I write in this blog. One of the wonderful creations I finished watching yesterday, is the excellent series 'Rehearsals'. It's the kind of work that after it ends, it leaves you the feeling that you want more and it's a shame that it has ended. Luckily, there are talks about a second season, so there's something to look forward to.

הסדרה הזו היתה במקורה הצגה מצליחה שהועלתה בתאטרון גשר במאי 2010, לפני עשר שנים וחצי. אני שמחה מאוד על היוזמה להפוך את ההצגה לַסדרה הטלויזיונית המבריקה הזו. כך זכינו לצפות ביצירה נפלאה, שלולא זאת, זו לא היתה מגיעה לקהל רחב יותר. העברת ההצגה לטלויזיה נעשתה בצורה מבריקה ביותר וזכתה לצפיות רבות ולתשבחות מכל עבר. הסיפור הוא על זוג החי יחד – היא כותבת מחזות והוא במאי. רגע לפני שהם נפרדים, מתקבל המחזה שלה להפקה בתאטרון, כשהוא אמור לביים את זה. הביצוע, כלומר המשחק וכל השאר – נפלאים ביותר. ממליצה לצפות ולהתפעל כמוני. איכות זו איכות!

This series was originally a successful play staged at the Gesher Theater in May 2010, ten years and a half ago. I'm very happy about the initiative to turn the play into this brilliant TV series. Thus, we were privileged to watch a wonderful work, which otherwise, it would not have reached a wider audience. The transfer of the play to television was done in a very brilliant way and gained many views and praises from all over. The story is about a couple – she writes plays and he is a director. Just before they break up, her play is accepted for production in the theatre, and he is supposed to direct it. The performance, that is, the acting and everything else – is very wonderful. I recommend watching and admiring it like I did. Quality is quality!

הצלחת הסדרה לא הפתיעה אותי כלל. כל עולם התרבות סגור מאז הסגר הראשון, ב-14.2.2020, ולא חזר לפעול ממש. יש צמאון גדול בקהל לשאר רוח, לכן ההצלחה הגדולה. בארצות מתורבתות, משלמים לאמנים כדי שיוכלו לחיות וליצור, בעיקר בתקופות בהן אין הם יכולים לעבוד. בארצות מתורבתות, שילמו לכל המובטלים כדי שיוכלו להתקיים ולא יגיעו לפת לחם. אצלנו אין התרבות כלולה בסדר היום של ממשלת הרשעים והמושחת הנאשם בפלילים העומד בראשה ומנסה לנווט אותנו לדיקטטורה. אצלם, תרבות אינה מצרך חשוב, כי מה זו הנפש מבחינת הרשעים? אצלנו, אמנים וכל העובדים מסביב כדי לאפשר לתרבות לפעול, מגיעים לפת לחם ולמקומות קשים. אני כותבת כאן על עולם התרבות, אבל זה לא רק. יש בישראל כמליון מובטלים, מספר שקשה בכלל לדמיין! ממה יתפרנסו אם אין להם עבודה והכנסה?

The success of the series did not surprise me at all. The whole world of culture is closed since the first lockdown, on 14.2.2020, and did not really return to operate. There is a great thirst in the audience for lifting the spirit, hence the great success. In civilized countries, artists are paid so they could live and create, especially during periods when they are unable to work. In civilized countries, all the unemployed were paid so that they could survive and not reach for a breadcrumb. We don't have culture included in the agenda of the government of the wicked and the corrupt accused of crime who heads it, who tries to steer us to a dictatorship. For them, culture is not an important product, because what is the soul in terms of the wicked? With us, artists and all the workers around them, who allow culture to operate, have come to reach for a breadcrumb, and are in hard places. I'm writing here about the world of culture, but it's not just that. There are about a million unemployed in Israel, a number that is hard to imagine at all! How will they make a living if they don't have a job and an income?

חזרות: קומדיה (לא) רומנטית – פרק 1

Rehearsals: (Non) Romantic Comedy – Episode 1 (Hebrew)

במשפט אחד:

מי שמה לב לכתוביות בסוף הסרט? מי הבחינה עד כמה ארוכות הן וכמה רבים הם העושים במלאכה? מי מעריכה את פועלם?

In one sentence:

Who notices the subtitles at the end of a movie? Who noticed how long they are and how many are those involved in the work? Who appreciates their work?

תערוכת חפש את האשה Look for the Woman Exhibition

חפש את האשה  cherchez la femme look for the woman

תערוכה חדשה לפנינו לכבוד חודש האשה הבינלאומי. להלן הקול הקורא מאת האוצרת חוה גדיש.

A new exhibition is ahead of us in honour of International Women's Month. Below is the call for proposal from the curator Chava Gadish.

"חפש את האשה", זהו משפט ששמענו רבות בסרטי בילוש צרפתיים. אם נחשוב מעט נראה שזה נכון תמיד, לא רק בסרט בלשים. האשה מעורבת ברקע אבל משפיעה מאד. חוה אמנו נתנה את התפוח לאדם וגרמה למהפך ולגרוש מגן עדן. רבקה בחרה ביעקב לקבל את הברכה מיצחק אביו, למרות שכוונתו היתה שונה. יעל הרגה את סיסרא והכריעה את המלחמה. מי המציא את החקלאות אם לא הנשים שהזרעים נבטו בחצר שלהן? גם בתולדות ההתיישבות החדשה בארץ יש תפקיד מכובד לנשים וגם נשים מחדרה הטביעו חותמן על הישוב. עד היום האשה היא עמוד התווך של המשפחה. היא היולדת, המגדלת, המאכילה והמחנכת. הגבר יצא לצוד, לדוג ולהביא כלכלה. היום האשה שותפה גם בכלכלה. הגבר נחשב לחכם, לזקן, לשופט, אבל כידוע היו גם נביאות ושופטות. במיתולוגיה היוונית היו נשים בעלות השפעה רבה, אבל רק בדורות האחרונים הנשים זוכות להכרה ולשוויון. עדיין אין שוויון מלא והמלאכה עוד מרובה.

"Cherchez la femme" ("look for the woman") is a sentence we heard a lot in French detective films. If we think a little, we'll see that it always seems to be true, not just in a detective film. The woman is involved in the background, but very influential. Our mother Eve gave the apple to Adam and caused a reversal and expulsion from Garden of Eden. Rebecca chose Jacob to receive the blessing from his father Isaac, even though his intention was different. Yael killed Sisera and resolute the war. Who invented agriculture if not the women whose seeds sprouted in their yard? Even in the history of the new settlement in Israel, women have a respectable role, and women from Hadera have also left their mark on the settlement. To this day the woman is the mainstay of the family. She is the midwife, the up-bringer, the feeder and the educator. The man went hunting, fishing and provided the food. Today, the woman is a partner in the economy too. The man was considered wise, old, a judge, but as it is well known, there were also prophetesses and women judges. In the Greek mythology there were women of great influence, but only in recent generations women gain recognition and equality. There is still no full equality and there is a lot to be done.

ב-8 במרץ חוגגים בעולם את יום האשה הבינלאומי מאז 1909. השנה נחוג את היום המיוחד הזה בתערוכה בשם "חפש את האשה" בבית האמנים, מתחם יד לבנים, בחדרה. בתערוכה יכולים להשתתף אמנים גברים ונשים, בתנאי שהנושא הוא נשים על כל ההבטים השונים של החיים, בכל מצב, גיל, תקופה היסטורית או מקום בעולם, ללא הבדל דת או גזע. כל סוגי האמנות הפלסטית והטכניקות השונות יכולים להשתתף בתערוכה.

תהיה גם פינה מיוחדת עם דגש על נשים מחדרה אשר הטביעו את חותמן על הישוב והחברה בארץ.

On March 8, the world celebrates the International Women's Day since 1909. This year we will celebrate this special day in an exhibition called "Find the Woman" at the Artists' House, Yad Labanim Complex, in Hadera. both women and men artists can participate in the exhibition, on condition that the theme is women on all different aspects of life, in any situation, age, historical period or place in the world, regardless of religion or race. All types of plastic art and different techniques can participate in the exhibition.

There will also be a special spot with an emphasis on women from Hadera who have left their mark on the community and society in the country.

המעוניינים להשתתף ישלחו במייל אל האוצרת את טופס השתתפות המצורף מלא וחתום יחד עם צילום היצירה עד סוף חודש ינואר 2021. אם העבודה עדיין לא גמורה, יש לצרף לטופס סקיצה או תאור מילולי של העבודה המתוכננת ולשלוח את צילום היצירה מאוחר יותר.

ההשתתפות כרוכה בתשלום של -.100 ש"ח לכיסוי הוצאות, הזמנות דיגיטליות, פרסום, כיבוד.

כל משתתף מתחייב לשלוש שעות נוכחות ושמירה בתערוכה.

אין התחייבות לקבל כל עבודה.

Those interested in participating will send by e-mail to the curator the completed and signed participation form, along with the photocopy of the work by the end of January 2021. If the work is not yet completed, please attach a sketch or verbal description of the planned work, and you may send the photocopy of the work later.

Participation is subject to a fee of NIS 100 fee to cover expenses, digital invitations, advertising, refreshments.

Each participant is committed to 3 hours of attendance and guarding at the exhibition.

There is no obligation to accept any work.

במשפט אחד:

מוזמנות להשתתף, בהצלחה!

In one sentence:

You are welcome to participate, good luck!

לילה בפאריז A Night in Paris

אסי לוי – לילה בפאריז

Asi Levi – A Night in Paris

הבוקר, עת התעוררתי מחלום כבד של געגועים, עלתה בי פתאום המחשבה שכבר למעלה משנה, עוד לפני הסגר הראשון, לא עליתי על שום כלי תחבורה, גם לא אופניים.

This morning, when I woke up from a heavy dream of longing, I suddenly had the thought that for over a year, even before the first lockdown, I hadn't boarded any means of transportation, not even a bicycle.

אין לי מכונית מתוך בחירה. הרי אין טעם שתעמוד מכונית בחניה ברחוב כשאין לי צורך בה. יותר מעשרים שנים שאני מתנהלת ברגל (למזלי, רגלַי עדיין נושאות אותי), בתחבורה ציבורית ולעתים מאוד רחוקות, ממש נדירות, גם במכונית שאני שוכרת. לפעמים, אני נוהגת במכוניות של חברות כשהן צריכות לנסוע למקום מסוים וכוחות העזר שלהן (קרי, הפיליפיניות האישיות) אינן פנויות. מעולם לא שאלתי מהן מכונית או מהמשפחה לנסיעות פרטיות שלי. אני מסתדרת מצוין.

I don't have a car by choice. After all, there is no point in a car parked on the street when I don't need it. For more than twenty years I have been managing by walking (luckily, my feet are still serving me), by public transport, and very rarely, really rarely, I rent a car. Sometimes, I drive my friends' cars when they have to drive to a certain place and their assisting forces (i.e., their personal Filipinos) are not available. I never borrowed a car from them or my family for my private trips. I manage just fine.

הפעם האחרונה בה ביקרתי בפאריז, היתה בפברואר 2020, חודש לפני שהשמועות על הפנדמיה התחילו להגיע. אז, בטיולים הקצרים שלי עם ביאטריס ברחובות העיר הקרים שהקפיאו אותי עד לשד עצמותי, לא דִמיינו את מה שעמד לבוא, אף לא שמץ. היינו בתוך הבועה שלנו, מנסות למצות כמיטב יכולתנו את מה שהחיים זימנו לנו. אף אחת מאיתנו, גם לא אלה שבסביבתנו, לא העלתה על דעתה שממש או-טו-טו לא יתאפשר לנו לעלות על מטוס ולהתאחד תחת אותה קורת גג.

The last time I visited Paris was in February 2020, a month before rumours of the pandemic began to arrive. Then, on my short walks with Béatrice on the cold city streets that froze me to my bones, we didn't imagine what was to come, not even an iota. We were in our bubble, trying our best to exhaust what life had summoned for us. None of us, not even those around us, have imagined that literally in a jiffy we would not be allowed to board a plane and unite under the same roof.

האמת היא שאני ממש לא חובבת טיסות וזאת בלשון המעטה. אני עדיין מחכה לטכנולוגיה שתבשיל ותביא לנו את סקוטי או מישהו אחר שתעביר אותנו ממקום למקום בלי הצורך לזהם את כדור הארץ. לא מטוסים, לא אוניות, לא מכוניות שמנועיהן מזהמים והורסים את החיים עלי אדמות. את פשוט נכנסת לתוך משהו שנראה כמו מעלית, לוחצת על כפתור, אומרת מהו יעדך ואז זה מעביר את המולקולות שלך (בשלמות, כמובן) ליעדך. אני מתארת לעצמי שיכולות להיות תחנות ביניים, לפחות בהתחלה, כי אולי לא סביר שיצליחו לשנע אותנו ישר ממקום למקום כמו בסדרה הנהדרת מסע בין כוכבים ובחלל עמוק 9. דברים שהוצגו שם התממשו, כמו הטאבלט והסמרטפון, אז למה לא השינוע? אם יש רצון, הרי שאין זו אגדה.

The truth is that I don't really like flights, to say the least. I'm still waiting for the technology to ripen and bring us Scotty or someone else to move us from place to place without having to pollute the planet. No planes, no ships, no cars whose engines pollute and destroy life on earth. You just walk into something that looks like an elevator, press a button, say what your destination is, and then it moves your molecules (completely, of course) to your destination. I imagine there could be stopovers, at least in the beginning, because they may not be able to move us straight from place to place like in the great Star Trek and Deep Space Nine series. Things displayed there have materialized, like the tablet and smartphone, so why not the transportation? If there is a will, there's a way.

אני ממש לא מתגעגעת לטיסות. אהבתי ללכת כחצי שעה ברגל לתחנת הרכבת (כן, עם המזוודה המתגלגלת), לקחת את הרכבת הישירה לנמל התעופה בן גוריון, להביט בנופים היפים החולפים על פָּנַי (ולצלם מליון תמונות מבעד לחלון) ואז להגיע אל פתח הנמל כשלבי המתרגש כמעט ועולה על גדותיו. התור לעליה למטוס, הקפה והעוגה בבית הקפה, ההודעות שאני שולחת לה לגבי מיקומי וההודעות שלה אלי… הבידוק הבטחוני, העליה למטוס, התמונות שאני מצלמת, מליון תמונות, כי בכל פעם זה נראה אחרת ואני אוהבת להנציח את הרגע. ואז, כשהמטוס מתחיל לרחף מעלה, כשהבטן שלי שוקעת מטה-מטה והראש שלי מתחיל להסתובב ואני מנסה לעצור בעד המוח שלי שעוד מעט ניתק ממקומו, אז אני מרגיעה את עצמי עם המחשבה המנחמת שאני בדרך אליה ושהיא תחכה לי בנמל התעופה בפאריז וברגע שנראה זו את זו, היא תעטוף אותי בחיבוקה החם.

I really don't miss the flights. I loved walking about half an hour to the train station (yes, with the rolling trolley), taking the direct train to Ben Gurion airport, looking at the beautiful views that we pass by (and taking a million photos through the window), and then reaching the port entrance as my excited heart almost overflows. The queue to boarding the plane, the coffee and cake in the café, the messages I send her about my location, and her messages to me… The security check, the boarding, the million photos I take again because every time it looks different and I like to capture the moment. Then, when the plane starts to hover up, when my stomach sinks down-down, and my head starts spinning, and I try to restrain my brain that is about to disengage from its place, then I calm myself with the comforting thought that I'm on my way to her and that she will wait for me at the airport in Paris, and once we see each other, she will wrap me in her warm embrace.

אחד עשר חודשים עברו מאז וזה נראה כל כך רחוק, כל כך לא מציאותי. אני בספק אם זה יחזור. אני לא בטוחה שאהיה מוכנה לאפשר לכף רגלי לדרוך שוב על כבש של איזשהו מטוס. נראה לי שימי התעופה, ההתעופפות שלי באויר בקופסאות פח מפחידות, חלפו-עברו. איני מרגישה בטוחה יותר. אולי האנושות תגבר על מגפת הקורונה כפי שגברנו על וירוסים אחרים ושאר מרעין בישין, אבל אני מאמינה שהחשש מפני הלא נודע, הפחד מפני פנדמיה נוספת שעלולה לצוץ בכל רגע, תשאיר אותי במקומי. אם כי לעולם אי אפשר לדעת, אני הרי אופטימית, אולי יהפוך העולם להיות פתאום בטוח?

Eleven months have passed since then and it seems so far away, so unrealistic. I doubt it will come back. I'm not sure I'd be willing to allow my foot to step on the ramp of any plane again. It seems to me that the days of aviation, my flying in the air in scary tin cans, have passed. I don't feel safe anymore. Maybe humanity will overcome the Corona plague as we have overcome other viruses and the rest of the shambles, but I believe that the fear of the unknown, the fear of another pandemic that may arise at any moment, will leave me in my place. Although you can never know, I'm optimistic, maybe the world will suddenly become safe?

זהבה בן ודיקלה – אהבה כזו

Zehava Ben & Dikla – Ahava Ka'zo (Such a Love)

במשפט אחד:

"עכשו, אחרי כל השנים, עוד אין בי אהבה אחרת… את יודעת, את נוגעת בי בלי לדבר" (מתוך 'לילה בפאריז', שירהּ המקסים של אסי לוי הנפלאה).

In one sentence:

"Now, after all these years, I still have no other love… you know, you touch me without speaking" (from 'A Night in Paris', wonderful Asi Levy's charming song).

צריכה להיות דרך אחרת There Must Be Another Way

אחינועם ניני ומירה עוואד – עינייך (צריכה להיות דרך אחרת)

Noa & Mira Awad – There Must Be Another Way

נושא קבלת השבת בבלפור היום היה השמעת הקול הערבי במרחב הציבורי בצורה שִׁוויונית. אני מאחלת להם הצלחה.

The theme of the Shabbat reception in Balfour today was the voicing the Arab voice in the public sphere in an equal manner. I wish them success.

כדרכם של נאומים במעמדים האלה, היו הדברים שהושמעו כואבים, דוברי המגזר ביטאו את הכאב שלהם ותארו את החוליים הפוקדים אותו. הדברים ידועים ומוכרים, לא היו שם דברים חדשים שלא שמענו עליהם קודם לכן או שאי אפשר היה לפותרם כבר לפני שנים רבות. הכל ענין של רצון ונכונות. ממשלות ישראל השונות לא כל כך הצטיינו באלה במשך הדורות. גם לא המגזר, שבמשך כל השנים סרב לשבת בממשלה ולהיות חלק ממנה.

As is the nature with speeches in these events, the things that were said were painful, the speakers of the sector expressed their pain and described the ills that afflict it. These things are known and familiar, there were no new things that we had not heard of before or that could not have been solved many years ago. It's all a matter of willingness and readiness. For generations, the different governments of Israel have not excelled in these. Neither was the sector, which for all these years has refused to sit in government and be a part of it.

המפגשים המעטים שהיו לי עם בני המגזר, לימדו אותי שגם הם בני אדם. אולי זה ישמע מוזר, אך החינוך שהדור שלי קיבל כל חייו היה שערבי הוא האויב צמא הדם ואין אף אחד בקרבו ששמץ של אנושיות נמצא בו. הנרטיב היה שמדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית מידי אותם ערבים הסובבים אותה (ואותנו) משלושת צדדינו (צפון, דרום ומזרח) והשאיפה שלהם היא להשליך אותנו לעבר הצד הרביעי, שזה לתוך הים. וכמובן, התושבים הערבים של המדינה הם הרי גַּיִס חֲמִישִׁי, זה ברור. הנרטיב הזה אולי התאים למדינה שבנתה את עצמה בראשית דרכה, אך לדעתי, מזה מספר שנים, הגיע הזמן לעבור לסיפור חדש, שבו שני הצדדים צריכים להיות שותפים לו – סיפור של קיום הדדי בכבוד ובשוויון.

The few encounters I have had with members of the sector have taught me that they too are human beings. It may sound strange, but my generation was brought up all our life upon the narrative that an Arab is the bloodthirsty enemy and there is no one among them who has a shred of humanity in him. The narrative was that the State of Israel is in existential danger from those Arabs who surround it (and us) on our three sides (north, south and east), and their ambition is to throw us towards the fourth side, which is into the sea. And of course, the Arab residents of the country are, after all, a fifth column, this is clear. This narrative may have suited the country that built itself in its early days, but in my opinion, for several years now, it has been time to move on to a new story, in which both sides should be partners – a story of mutual existence with respect and equality.

בכל השנים שחלפו, התמקדו המפלגות הערביות בנרטיב של הפליטים הפלסטינים במקום לפעול לטובת התושבים בישראל אותם הם היו אמורים ליצג (ולא את הפליטים הפלסטינים), תוך ליבוי השנאה בין הצדדים והעמקת השסע ביניהם, במקום לפעול לאחותו ולריפויו. הם לא חשבו שעליהם להשתלב במדינת ישראל או לא רצו וסרבו לקבל את קיומה כעובדה בסיסית, שהעם היהודי הקים שוב את מדינתו לאחר אלפיים שנות גלות. שמגיע לו לעשות כן. עובדה נוספת היא, שלפני קום המדינה, היו הפלסטינים היו אספסוף ללא לאום, חלק היו שייכים לירדן (שימנה לב לדגל הפלסטיני הדומה להפליא לזה הירדני) ולא היו להם שאיפות לאומיות או לפחות הם לא הביעו אותן. זה התחיל באמנה הפלסטינית, ב-1964. ממליצה לקרוא על זה עוד כדי להבין יותר.

In all the years that have passed, the Arab parties have focused on the narrative of the Palestinian refugees instead of acting for the benefit of the residents of Israel they were supposed to represent (and not the Palestinian refugees), while fuelling hatred between the two peoples and deepening the split between them, instead of acting for patching and healing it. They did not think they had to integrate into the State of Israel or did not want to, and refused to accept its existence as a basic fact that the Jewish people re-established their state after two thousand years of exile. That we deserve to do so. Another fact is that before the establishment of the state of Israel, the Palestinians were a mob without a nationality, some belonged to Jordan (Notice the Palestinian flag that is remarkably similar to the Jordanian one) and had no national aspirations or at least they did not express them. It began with the Palestinian National Covenant, in 1964. I recommend reading more about this to understand more.

התושבים הערבים חיו במדינה בשוליים, אינם מתערבבים בה ולא בפוליטיקה הפנימית. יחד עם זאת, לפני כ-20 שנים, אפשר היה לראות פתאום עובדים ערבים במקצועות שלפני כן לא היתה להם גישה אליהם במגזר היהודי. פתאום היו לנו רופאים ערבים בקופות החולים, פתאום זבניות וקופאיות בסופרמרקטים, פתאום רוקחים בבתי המרקחת. פתאום לא רק פועלי בנין. פתאום, שני העמים נפגשו בחיי היומיום. פתאום אפשר היה לראות את הצד השני, שהיה זר ורחוק, שהוא יכול להיות נחמד וקרוב. יחד עם זאת, הפוליטיקה שלהם לא השתנתה. הם סרבו לקחת חלק ולשבת בממשלה. זו הסיבה העיקרית שממשלות הימין שלטו במשך 40 השנים האחרונות וממשלת העיוועים הרשעית האחרונה יכלה להעביר את הדבר הנוראי המכונה 'חוק הלאום', כי גם השמאל הישראלי, שיכול היה להקים ממשלה ליברלית ונאורה (ולא להיות נתונים לגחמות הנציגים הדתיים בממשלות), לא הצליח להתחבר אליהם (באשמת שני הצדדים).

The Arab residents lived on the fringes of the country, they did not mix in it or in domestic politics. At the same time, about 20 years ago, it was possible to suddenly see Arab workers in occupations that they had not previously had access to in the Jewish sector. Suddenly we had Arab doctors in the HMOs, suddenly, saleswomen and cashiers in supermarkets; suddenly, pharmacists in pharmacies. Suddenly, not just construction workers. Suddenly, the two peoples met in everyday life. Suddenly, one could see the other side, which was foreign and distant, that it could be nice and close. At the same time, their politics have not changed. They refused to take part and sit in the government. This is the main reason that right-wing governments have ruled for the past 40 years, and the last crazy evil government could pass the terrible thing known as the "Nationality Bill", because even the Israeli left, which could have formed a liberal and enlightened government (and not been subject to the whims of religious representatives in governments), has failed to connect with them (At the fault of both parts).

אז עכשו אפשר לראות התעוררות המגזר הערבי לדרוש את המגיע לו על פי חוק. אני מקוה בכל לבי שהערבים יבינו שאם הם רוצים להיטיב את חייהם, עליהם להיות שותפים בממשלה, אין דרך אחרת! מי שמקושר כדי להגיע קרוב לצלחת, נהנה מהאוכל ולא רק מהפרורים הנזרקים אליו מדי פעם כשלממשלה אין ברירה אחרת או שמישהו רוצה לתת להם שוחד למען יבחרו בו. אני מאחלת להם להצליח להשתלב בחברה כאזרחים שוים.

So now we can see an awakening of the Arab sector to demand what it deserves by law. I sincerely hope that they will understand that if they want to make their lives better, they must be partners in government, there is no other way! Those who are well connected to get close to the plate, enjoy the food and not just the crumbs thrown at them from time to time when the government has no other choice or someone wants to bribe them so they will vote for him. I wish them success in integrating into society as equal citizens.

במשפט אחד:

לקראת הבחירות הרביעיות (תוך שנתיים!!!), אני מצפה שמפלגות השמאל והמרכז תתאחדנה ותקמנה ממשלה נאורה וליברלית עם הערבים (שנקוה כי ירצו לשתף פעולה), כי הם אמורים להיות אזרחים שווי זכויות. צריכה להיות דרך אחרת מאשר זו הנהוגה היום.

In one sentence:

Towards the fourth election (within two years!!!), I expect the left and center parties to unite and form an enlightened and liberal government with the Arabs (who hopefully will want to cooperate), because they are supposed to be equal citizens. There must be a different way than the one customary today.