Monthly Archives: אפריל 2015

על השנאה About Hatred

About Hatred

Boom!

הרוח הנושבת ומפיחה חיים בעלים הנושרים אינה מבדילה בין דם לדם. היא אינה מתעניינת בדמם ולא בדמינו. דם הוא דם. דם אינו שונא. דם זורם. דם נוֹדֵם. דם נקרש. נספג באדמה הרוויה. נאסף בקפידה בידי זק"א ומובא למנוחה.

The blowing wind that instils life in the fallen leaves doesn't distinguish between bloods. It doesn't take interest in their blood or in ours. Blood is blood. Blood doesn't hate. Blood flows. Blood is silent. Blood congeals. It absorbs into the saturated soil. It is carefully assembled by ZAKZ in order to be brought to rest.

אנשים שונאים. למה אנשים שונאים? איך אפשר לשנוא את אלה שאינך מכיר? למה לשנוא? מה עשה לך מאן דהוא שאתה שונאו על לא עוול בכפו? האם ישנה הצדקה לפלג את התושבים ולשסותם זה בזה, בשעה שחלק גדול מהם נאמן למדינה ומשרת בצבאה? איזו הצדקה יש לליבוי שנאה? למה לא לפעול לקרוב לבבות? למה לא לפעול בצורה חיובית?

People hate. Why do people hate? How can you hate those you don't know? Why hate? What did somebody innocent done to you that you hate them so much? Is there any justification to divide the citizens and incite then against each other, while a big part of them is loyal to the country and serves in its army? What justification is there fanning hate? Why not to act in favour of bringing people together? Why not act in a positive way?

בטקס, בבית הספר המקומי, היה קשה היום, כמו בכל שנה. שמות חדשים מן הבוגרים נוספו על לוח הזכרון. אף שאין זה בית ספר ותיק, זה כבר הספיק לתרום את חלקו לשכול.

"אינני שונאת אותם", הכריזה אם שכולה בטקס. "שנאה לא תחזיר לי את הבן שלי." בזוית עיני אני רואה את ביאטריס מהנהנת. "הלואי ויהיה שלום ושאף אחד לא יצטרך יותר לחוות את הנורא מכל", חתמה האם את דבריה בתקוה שכולנו שותפים לה.

"אין לנו ארץ אחרת", אמר אח שכול מהמגזר אותו השמיץ אפסיהו. "אנחנו שותפי גורל בשאיפה לשלום בארץ שלנו", אמר נחרצות.

At the ceremony, at the local school, it was hard today, like every year. New names of the fallen graduates were added on the memorial. Although it's not an old school, it already managed to donate its part to bereavement.

"I don’t hate them", declared a bereaved mother in the ceremony. "Hatred won't bring my son back." In the corner of my eye I see Béatrice nodding her had. "I wish for peace to come upon us and nobody would ever have to experience the most terrible", the mother signed her words with the hope we all share.

"We don't have another country", said a bereaved brother from the section Ziroyahu besmirched. "We are share the same destiny in our aspiration of peace in our country", he said firmly.

אִם – צלילי מנשה ותלי אלונה בניצוח עדי רון

♀♀

"אני שונא אותם", אמר לי פעם אח שכול. "הם רצחו לי את האח והרסו את כל המשפחה." הייתי חיילת אז, בזמן המלחמה ההיא, ששברה רבים מאיתנו, מותירה בנו את צלקותיה. אי אפשר להוכיח את מי ששכל, גם לא כשאתה נמצא בעצמך באותו המקום. הזכות לשנוא אינה אסורה. מה שאסור, זה לפעול בשם השנאה. חבל שהשנאה משתלטת למאן דהוא על חייו ובמקום לשקמם, בוחר הלה לשנוא לא רק את מי שהרס את חייו, אלא את כל שאיתו.

"I hate them", said to me once a bereaved brother. "They murdered my brother and destroyed the whole family." I was a soldieress back then, in the time of the war which broken many of us, leaving its scars in us. You can't admonish those who bereaved, not even when you yourself are in the same place. The right to hate is not forbidden. What is forbidden, is acting in the name of hatred. It is a shame that hate is taking control over somebody's life, and instead of rehabilitating they choose to hate the whole world, not just who destroyed their lives.

London Grammar – Metal & Dust (lyrics)

 

בתמצית:

מה הטעם בלשנוא? האם לא עדיף לשקם ולהשתקם?

In essence:

What's the point in hating? Isn't it better to rehabilitate and become rehabilitated?

החיטה צומחת שוב – צלילי מנשה בניצוח עדי רון

יומן מסע – צלילי מנשה בניצוח עדי רון

איפה זה הבית?

Where is Home?

Stonehenge1

ג'יה: הֵי, לאן את הולכת?

לינדה: הַיי.

ג'יה: מה קרה? מה הענין?

לינדה: את לא לובשת כלום!

ג'יה: אל תשני את הנושא.

לינדה: יש לי חבר.

ג'יה: אז?

לינדה: אז, אני צריכה ללכת.

ג'יה: אני צריכה ללכת, אני צריכה ללכת, כולם צריכים ללכת. לאן, לעזאזל, הולכים כולם כשהם צריכים ללכת, הא?

מתוך ג'יה, בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי.

Gia: Hey, where do you go?

Linda: Hi.

Gia: What happened? What's the matter?

Linda: You haven’t any cloths on!

Gia: Don't change the subject.

Linda: I have a boyfriend.

Gia: so?

Linda: So, I have to go.

Gia: I have to go, I have to go, everybody has to go. Where the fuck does everybody go when they have to go, ha?

From Gia, Angelina Jolie staring. 

לאן אנחנו הולכות או חוזרות כשאנו רוצות לנוח, איפה המקום שלנו? איפה המקום של אלה שאיבדו את ביתם והפכו פליטים?

Where do we go or return to when we wish to rest, where is our place? Where is the place of those who lost their home and became refugees?

Simon & Garfunkel – Homeward Bound live

The Killers – Sam's Town

לתת בהם סימנים

Indicating

תן בהם סימנים / יהודה עמיחי

תן בהם סימנים. זכור את הבגדים
שלבש מי שאתה אוהב
כדי שביום האובדן תוכל לומר: נראה לאחרונה
לבוש כך וכך, מעיל חום, כובע לבן.

תן בהם סימנים. כי אין להם פנים
ונפשם מוסתרת ובכים שווה לצחוקם
ושתיקתם וצעקתם עולות אל גובה אחד
וחום גופם בין 36 מעלות ובין 41 מעלות
ואין להם חיים מחוץ למרווח הצר הזה,

ואין להם פסל ולא תמונה ולא זיכרון
ויש להם כוסות נייר ביום שמחתם
וצלחות נייר לשימוש חד פעמי.
תן בהם סימנים. כי העולם
מלא אנשים שנקרעו משנתם
ואין מאחה את הקרע,

ושלא כחיות הבר הם חיים
כל אחד במחבואו הבודד והם מתים
יחדיו בשדות הקרב
ובבתי החולים,

ואת כולם תבלע האדמה
טובים ורעים יחדו, כמו עדת קורח,

כולם במרים נגד המוות
ופיותיהם פתוחים עד לרגע האחרון
והלל וקללה הם יללה
אחת. תן, תן בהם סימנים.

Marcel Tyberg – Symphony No. 3 in D minor (1943)

יש בנו צורך בלתי נשלט לתת סימנים בכל אשר אנו פוגשות, לתייג את כל החולף לנגד חושינו. למה? אולי כדי לבדוק אם לנו הם או לצרינו. אולי כדי להבין אם זולתנו טובים או רעים לנו. אולי. קשה לנו לדמיין חריגים בחיינו, לקבלם כפי שהם, להכיל גם את אלה שאינם תאומינו המדויקים.

We have an uncontrolled need to indicate everybody we meet, to tag everything that passes in front of our senses. Why? Perhaps in order to examine if they are pro or against us. Perhaps to understand better if the other person is good or bad for us. Perhaps. We find it hard to imagine different exceptional people in our lives, to accept them as they are, to include also those who are not our exact twins.

אם נטרח להביט סביבנו, נמצא, גם אם זה במבט שטחי בלבד, גוונים רבים של האנושות, חלק גדול מהם שונה כל כך זה מזה באופן טבעי וטוב שכך. אמנם, כולנו רקמה אנושית אחת, אך נבדלים זו מזו וזה בסדר גמור. במקום לצאת למלחמת חורמה נגד השונה מאיתנו (אם הלה אינו מזיק לנו, כמובן), מומלץ בחום לנסות ללמוד את האחר. מפליא עד כמה שהשונה מאיתנו יכול ללמד אותנו רבות על עצמנו.

If we'd bothered to look around us, we may find, even if it's just a shallow glance, many shades of humanity; naturally, most of them so different to each other, which is good. Indeed, we all are one humane tissue, but differ from each other, and this is fine. Instead of going on a total war against the other who is not the same as we are (if that person doesn't harm us, of course), it is strongly recommended to try and learn the other. Amazing how the other who is different to us can teach us a lot on ourselves.

מעולם לא הבנתי איך יש מקום לרשע בקרבנו, מדוע אין אנו ממגרים אותו ברגע שזה צץ. מדוע אין הטובים שולטים? עם הזמן והנסיון, הגיעה גם ההבנה שזה משרת את אלה בעלי הכוח והממון, החמדנים, שאין בלבם רגשות טובים כלפי אחיהם בני האדם, כמו גם לא אל שאר היצורים המאכלסים את כדור הארץ שלנו.

I have never understood hoe come evil has a place among us, why don't we destroy it as soon as it pops up. Why the good people are not in charge? With time and experience, came the comprehension that it serves those with the power and money, the greedy who don't have any good feelings towards their fellow-men, as well as being malicious to the other creatures inhabiting our globe.

איך יכולים אנו לתת בהם סימנים ולהרחיקם מאיתנו לנצח כדי לקיים עולם טוב ומיטיב?

How can we mark them and drive them away from us forever in order of maintaining a good improved world?

קישורים:

♀ יהודה עמיחי / תן בהם סימנים – טקסט

♀ לתת בהם סימנים – פירוש

♀ לתת בהם סימנים – תערוכה / רפי מימון

♀ מרסל טיברג – ויקיפדיה

♀ מקום משלהן – דוקומנטרי

 Black is black

Black

מצעד החיים

שואה1

March of the Living

היא תכננה וכמעט אפילו קנתה את כרטיסי הטיסה לשם, כולל סידורי שהיה. היא ידעה את דעתי הברורה והמוצקה על הנושא, אך חשבה שתוכל לשכנעני לחוות את העבר בצורה מציאותית. מבחינתי, המציאות היא הארץ שלי, הקיום שלי בה, ילדַי ונכדַי, שהם נצחונם של הורי ז"ל על החרפה הנאצית. איני שואפת כלל וכלל לפרנס את בני העם שעשו יד אחת עִם צורְרֵי עַמי להשמיד את אבותי. דמם עדיין טרי מדי, עדיין זועק ומהדהד מן האדמה הארורה ההיא.

She planned and almost even bought the plane tickets, including accommodation arrangement. She knew my clear and firm opinion about the issue, but thought that she could persuade me to experience the past in real time. As far as I'm concerned, reality is my country, my existence in it, my children and grandchildren, who are my parents' victory over the Nazi disgrace. I have no aspiration to support any members of the people who collaborated with my people's enemy in purpose of destroying my ancestors. Their blood is still too fresh, still cries out echoing from that bloody soil.   

תהיתי באוזניה הכיצד לא מצאה עצמה עושה זאת בכל השנים הרבות בהן חיתה בצרפת, בה נולדה וגדלה. לא היתה לה תשובה, אך היא הבטיחה לי להרהר בדבר ולחזור אלי. איני עוצרת את נשימתי. אני רואה עצמי כאלופת החפרניות, אך מבטיחה לכן שביאטריס עולה עלי בהרבה. הבה נעצור כאן ולא נתיחס לתרתי המשמע…

I expressed my wonder to her, how come she never found herself doing it all those many years living in France, where she was born and raised. She didn't have an answer at that moment, but promised to look into the matter and get back to me. I'm not holding my breath. I see myself as the diggers' champion, but I promise you that Béatrice does top me many times over. Let's stop right here and let's not relate to the double meaning…

הצפירות צופרות ברמה. אנו עומדות בחצר בית הספר המקומי, דומעות עם הרעש החודר ללב ההומה. דומיניק, אמהּ של ביאטריס, עומדת דומם, מורכנת ראש. אני יכולה לתאר לעצמי מה עובר לה בראש, איך זכרונות מרים מימי ילדותה בטריפולי של מלחמת העולם השניה, בוערים בלבה. השואה לא פסחה על החלק המזרחי של בני עמנו, למרבה הפליאה של יוצאי פולין היושבין לבד בחושך. ההסטוריה מצביאה על שהם אינם לבד בזה, על אף חתרנותו הבלתי נלאית והבזויה של האפסיהו להפריד בין חלקי העם.

The sirens are screaming out loud. We stand in the local schoolyard, tearing along with the noise penetrating into the flooded heart. Dominick, Béatrice's mother, is standing in silence, her head down. I can imagine what is going in her head, how these bitter memories of her childhood days in World War II Tripoli, burning in her heart. To the great surprise of the Polish Jews who sit alone in ze dark, the holocaust didn't skip the eastern part of our people. History shoes that they are not alone in this, despite the despicable indefatigable acts of the zeroyau Bibi to sabotage and depart our people.

את התקוה אני שרה בקול שבור. כרגיל, איני מסוגלת להוציא את המלים מפי ללא ליווי הדמעות הזולגות. ביאטריס ודומיניק שרות בעוז במבטא הצרפתי הרך, יחד עם שאר הנקהלים לכבד את זכר הנספים. תם הטקס, הקהל מתחיל להתפזר. לבנו כבד, ואנחנו צועדות לאט הביתה, נתונות אשה בתוך שרעפיה. אחר הצהריים יתחיל מצעד החיים על האדמה הארורה ההיא ואני שמחה על שעמדתי על שלי בסרובי לדרוך עליה.

I sing the Hatikvah in a broken voice. As usual, I am unable to utter the words without tears accompany them. Béatrice and Dominick sing with all their might in that soft French accent, along with the other gathered to honour the memory of the murdered. The ceremony is done. The crowd starts to scatter. Our heart is heavy, and we slowly march home, each in her own thoughts. The March of the Living will start this afternoon on that bloody soil, and I am happy I held my ground by refusing to lay my foot on it.

זאָג ניט קײן מאָל אַז דו גײסט דעם לעצטן װעג – אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

פאַרטיזאַנער הימן – המנון הפרטיזנים

מלים: הירש גליק

מנגינה: דימיטרי פוקראס

תרגום לעברית: אברהם שלונסקי

Chava Alberstein – Zog nit kein mol

עם ישראל חי

טלאי צהוב

טלאי צהוב

The People of Israel is Alive

בכל שנה מחדש. ככל שהשנים נוקפות, ככל שהדור ההוא הולך ומתמעט, הדור שלנו, השני לשואה, הולך ומתפכח, יחד עם הגעגועים לאלה שעזבו אותנו. דברים שלא השכלנו להבין כשהורינו חיו איתנו, מתחילים לזוז לנו בתודעה. פתאום נוחתת עלינו ההכרה המחרידה שהתופת הנוראה אותה עברו, מי יודעת אם היינו מסוגלות לשרוד כמותם.

העדויות שעולות מהסרטים שמראים לנו בטלויזיה, פתאום מכות בנו, ופני הורינו עומדות מולנו באלם, אלו ששתקו, שלא היה להם כוח לדבר ולספר, מעידות שגם הם היו שם.

Each year anew. As the years pass, as much as that generation decreases, our generation, the second to the holocaust, becomes closer to reality, along with our longing to those who left us. Things we could not understand while our parents where still with us, start to move in our consciousness. Suddenly, the horrible acknowledge lends upon us, that the horrific hell they went through, who knows if we would be able to survive like they did.

The evidence from the films the television shows us, suddenly hit us, and the faces of our parents stand silently in front of us, those who were silent, that didn't have the strength to talk and tell, evident that they also were there.

yankele by Gebirtig

Sang by Yanky Jack Goldenberg

דבר אחד הוא לחיות עם הורים שותקים, קשי נפש, שמאחורי הצחוק שהשמיעו לעתים נדירות ביותר, הסתתר המוות, כל אותם רוחות רפאים שהקיפו אותם כל הזמן. דבר אחר הוא להבין, לאחר לכתם, שגם עליהם עברו ארועים נוראיים, אולי זהים לאלה שאנו צופים בהם בסרטים הדוקומנטריים. לעולם לא נדע כבר את האמת. חוויותיהם לעולם ישארו איתם.

הלואי וימצאו מנוחה שלמה ונכונה, אמן!

One thing is to live with silent parents, their soul hard, that behind the laughter they very rarely let out, death was hiding, all those ghosts which surrounded them all the time. Another thing is to understand, after they have gone, that they also experienced these awful events, perhaps the same as these we see in the documentaries. We will never know the truth. Their experience will stay with them forever.

 

May they find peace, Amen!