רובנו חי איכשהו, בלי לתת את הדעת על העובדה המצערת שיש בקרבנו כאלו שחייהן אינם חיים, אשר מבקשות את נפשן לא להוסיף לחיות יותר, נשים החשות שאינן מסוגלות עוד, אך ממשיכות בכל זאת למען הילדים. רובנו עובר את החיים ללא מחשבה על הזולת הרחוק, זו שמביך לחשוב עליה, כי זה עושה לנו לא נעים, מפר את שלוותנו ומערער את שגרת חיינו.
אכן, ממש לא נוח לראות עוולות מול עינינו, הרבה יותר נוח להסיט את המבט, להתעלם מן הקרבנות שמזכירים לנו כי עולמנו אינו מושלם ואנו בסכנה, כי מה שעשו להן עלול להגיע גם אלינו. איננו מבקשות לנו צרות, לא היינו רוצים לחוות…
פעם קראתי סקר לפיו אין אשה או בת שלא חוותה על בשרה ונפשה הטרדה. עובר האורח ששואל אותך לכתובת מסוימת וכשאת מראה לו – הוא כבר דואג להראות לך; המעביד המועל בצלם האנוש שבו ומפעיל את סמכותו כדי לכפות עצמו על הכפופה לו; השכן שנראה נחמד ומחייך אלייך בכזו לבביות ובה בעת מעביר יד על גופך, כאילו באבהיות, כאילו בליטוף; הסב האוהב את נכדתו בכל נפשו ומאודו, עד כי האהבה המתפרצת ממנו גורמת לנו לתהות איזו מין אהבה זו; האב, שמרוב אהבה גם הוא אינו שומר את אבריו לעצמו ומתעלל בצאצאיו ואנו תוהות שוב מה לאהבה ולהתנהגות הנפשעת הזו; בן הזוג, שבשל היותו מוצף באהבה כלפי בת זוגו, מביע את רגשותיו הכנים והעמוקים במלים שהורגות אותה ובמעשים שאינם מיטיבים עם חייה…
כמה מאיתנו נתקלו בכגון אלה ובחרו לא להתעמת עם הדברים? כמה מאיתנו חשו בושה על שהמעשים הללו נעשו בנו והחלטנו להסמיעם (מלשון סמוי) מסביבתנו? כמה הדחיקו את הטראומה?
ד"ר אריה אבני, אדם יקר, החליט לקום ולעשות מעשה כדי לשים קץ לכל אלה. לא עוד בושה של הקרבן, לא עוד הסתתרות, לא עוד חופש פעולה לרעים, לאנסים, למתעללים, לקוטלים – לא עוד! הנה דבריו:
גם בחברה "מתקדמת" כמו זו שבישראל, חיי האשה אינם לרוב גן של שושנים. כל אחת מאיתנו שקועה בים המטלות שלה, ים שאינו מאפשר לה, לרוב, להגשים את עצמה. בקושי אנחנו יכולות לצוף, בספק לחתור ולהתקדם למימוש עצמי.
לכן אין זה פלא שאין לנו את הכוח להגיב, כמו שהיינו רוצות, לעובדה כי יש הפרשי שכר בלתי סבירים בינינו לבין הגברים, וגם אין לנו כוח להיענות לזעקות של אשה מוכה מעבר לקיר או בבנין הסמוך, לבכיו של ילד מוכה, לאשה שנאנסה. אין לנו כוח. אין לנו זמן. יפי הנפש ויפות הנפש מקימים מקומות מחסה לנשים מוכות ואנוסות ולילדיהן במקום לכלוא את הנבלות ולהרחיקם מחייהן.
אנחנו לא עברנו התעללות מילולית. לא עברנו הטרדה. לא עברנו התעללות גופנית. לא עברנו התעללות מינית. אבל רבות מבנות המין שלנו עברו את הגהנום בחדרי חדרים מידי הנבלות שלהן. לעתים תכופות מדי מוּצֵאת גופת אשה פה ושם, בשקית ניילון ארוכה, בעקבות רצח או התאבדות. ברוב המקרים, ההתאבדות של קרבן התעללות הינה ביטוי לתסמונת פוסט טראומטית, כתוצאה מהתעללות שהנבלה ביצע בנערה או באשה, "שלו" או הזרה.
הנבלות לא אוהבים את אור היום. לא רוצים שידעו, שיצביעו עליהם. זה האנס, האנס מרחוב התות או מרחוב הרצל. הם מכחישים את הזוועה שעוללו. הם ה"בסדר". לא היו דברים מעולם. היא מעלילה. היא האשמה. אני בסדר גמור. אל תאמינו לה. יש לה כוונות לפגוע בי. היא בלעה כדורים או חתכה את ורידיה או זרקה עצמה מחלון כי היא משוגעת.
ד"ר אבני מציע להקים אתר כדי להעלות בו את הדברים כפי שארעו, לשמוע את האמת מפי הקרבנות עצמן, לציין את שמות אלו שהורשעו בדין ולהתריע בראש חוצות על הסכנה מהם, כמו גם מאלה שיצאו זכאים מחמת הספק. אני מתכוונת להיות שותפה לדרך, אך מאחר ואי אפשר לעשות זאת לבד, אנו קוראים בזאת לכל מי שהדבר נוגע ללבה (וגם גברים יכולים לסייע) להצטרף אלינו כדי להקים את המפעל החשוב הזה. כל תרומה תבורך – אם זה בייעוץ, אם בארוח והקמת האתר, אם בניהול או בכל דבר אחר.
כל מי שנפגעה ורוצה לספר את סיפורה, כל מי שהגישה תלונה והתיק נסגר מסיבות לא ראויות, כל מי שיש לה נגיעה מקצועית לנושא – אתן מוזמנות לכתוב אלינו.
תודה מקרב לב מאיתנו.
הגרסא המקוצרת:
אף אחד לא יכול לקיים לנו גן של שושנים. המציאות שונה ממה שהבטיחו לנו. הבה נקום ונעשה מעשה טוב לשם שינוי.
קישורים מומלצים:
- מלים הורגות ניני מנוח-גוסטפלד
- טראומה והחלמה ג'ודית לואיס הרמן
- נבלות לצפיה ישירה
- כמו אושר עינב ג'קסון כהן
יצירת הבובות: אסתר אימר
צילום: שרון הר פז
ייעוץ: ד"ר אריה אבני MD
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.