Monthly Archives: אוגוסט 2010

העצים נשרפים זקופים

כמה שורף, כמה כואבחם. מירי ואני באוטו. היא נוהגת, אני מלקקת גלידה (איך את רוצה, במיכל או בגביע, שאלה המוכרת החמודה. בגביע, עניתי, אני אוהבת ללחוך את הופל הרטוב מהגלידה). הגביע כמעט בסוף. מירי מעיפה בי מבט מהצד. חיוך מעטר את פניה.

"מה?" אני שואלת. מה מצחיק אותה בחום הזה?

"הפנים שלך, כמו ילדה קטנה. כל הפרצוף שלך מלא בשוקולד."

אני מחייכת, "מה, רק עכשו גילית שאני ילדה קטנה?"

"כושית סמבואית", היא אומרת ומשתתקת.

הטנדר פונה שמאלה, לדרך נופית. הגלידה נחה לי על הלשון וממתיקה לי את החיים. מכונית מסחרית חולפת בנתיב מולנו. שניות לפני כן אני מבחינה בידו של הנהג המונפת הצדה. שניות אחרי כן, אנו מבחינות בלשון אש המתלקחת בצד הדרך.

מירי עוצרת באחת ואנו ממהרות לצאת מהרכב, מנסות למצוא משהו להאחז בו, משהו שיכבה את השלהבת המתפשטת. היא כבר די גבוהה ואי אפשר לדרוך עליה לכבותה. ססססס, לוחשת האש המתפצחת בקוצים היבשים, ססססס, אתם טעימים כל כך… אני אוכל אתכם אפילו בלי מלח, ססססס…

דוקא היום לא לקחנו איתנו את ג'ריקן המים. מירי מתקשרת למכבי האש ומבהילה אותם אלינו. יקח לפחות חצי שעה עד שיגיעו ובינתיים האש מתגברת. נהגים עוצרים להביט ואנו מבקשות מהם אמצעים לכיבוי השריפה, מטף, מים, משהו שאפשר לעבוד איתו. עוד אפשר להציל.

העצים מתבוננים חסרי אונים ברעה הקרבה אליהם במהירות הרוח. אלה עצים צעירים. העתיקים הושמדו לפני שנתיים בשריפה קודמת. אני יכולה לשמוע אותם רוחשים, צועקים באלם קול מסוף העולם ועד סופו: "הצילו! הצילו!! הצילוווווווו!!!"

ידי קצרה מלהושיע.


ואז הגיעה שרה'לה ללקק לי את השוקולד מהפנים ולנחם את הדמעות המלוחות.

*******

הגרסא המקוצרת:

אפשר כבר די עם ההצתות הללו? הרי זו גם האדמה שלכם!!!

יער ירוק הופך לחום-שרוף

עת לזעוק

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", אמר קהלת (ג', 1) והמשיך בפסוקים הבאים:

2 עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע

3 עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות

4 עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד

5 עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק

6 עת לבקש ועת לאבד עת לשמור ועת להשליך

7 עת לקרוע ועת לתפור עת לחשות ועת לדבר

8 עת לאהב ועת לשנא עת מלחמה ועת שלום.

אכן, לכל זמן ועת לכל חפץ. עתה העת לזעוק, כי אם לא עכשו – אימתי?

מעניין איך המלה העברית לסבול מכילה בתוכה שני פירושים: לסבול במובן סֶבֵל (suffer) וגם במובן של להיות סבלני, להתיר, להרשות (tolerate). יש שיר של להקה מעניינת בשם Manic Street Creatures האומר: If You Tolerate This Your Children Will Be Next – אם תסבול-תרשה את זה – ילדיך יהיו הבאים בתור. אף אדם בר דעת אינו מעונין שילדיו יסבלו, נכון? אז איך זה שאדם מסוגל לסבול סבל של ילדים של אחרים? האם ילדים אינם ילדים באשר הם?

יש לנו בעיה. מאוד בעיה. בעיה גדולה. ענקית. זו מכונה "ילדי הזרים". אני חושבת ששפכו מספיק דיו והפריכו יותר מדי מלים בכל אמצעי התקשורת על הנושא וכמה זה רע ליהודים. מכל בחינה שהיא. רק דבר אחד חשוב שכחו: "ואהבת לרעך כמוך". מרוב אני-לא-יודעת-מה, נקרא לזה מלחמות כרגע, שכחנו את הדבר הכי בסיסי בחיים היהודיים: חמלה לזולת, בעיקר לזה שבקרבך.

בשנת 2000, כשהגבירות היהודיות בתל אביב החליפו ביניהן המלצות על ה"כושים" שלהן וחשבו שזה נורא שיק להעסיק גבר שחור בעבודות הבית, אפילו שזה היה בניגוד לחוק, לא הבַנו את מה שהולך לקרות פה. חשבנו גחמה, חשבנו אופנה חולפת, חשבנו… מה בעצם חשבנו? שזה יעצר שם, במדינת תל אביב ולא יעבור את גבולות גוש דן? אז זה עבר הלאה, גם מעבר לכושים והארץ מלאה תאילנדים, סינים, גנאים וכל שאר תפוצות תבל, שבאו לבדוק מקרוב הנכונה היא השמועה שארץ זבת חלב ודבש היא ארץ היהודים. הסתבר, שכאשר מעלימים עין מן העשירון העליון, זה עלול להתפשט גם לשאר. זוכרים את גוש קטיף? זוכרים את העסקת העובדים הזרים שם? שכחתם, הא?

הבעיה אינה הילדים של העובדים הזרים, גם לא של העובדים עצמם, כי מה רוצים אלה בסך הכל? לאכול. גם אם אנו מסרבים לראות את זה, הרי שהם אנשים כמונו, לא פחות, כך שגם להם יש רגשות ותחושות ורצון אנושי טבעי לאהוב, להתחתן ולהוליד ילדים. וכשאלה באים לעולם, נוצר הצורך לשבור להם שבר (צריך לפרש לכם שפרושו של זה הוא להביא להם לחם? להאכילם?). זוכרים שגם בני ישראל ירדו מצרימה למטרה הזו? ומה עושה אדם בר דעת שילדים רעבים תלויים על צווארו? אדם בר דעת עושה הכל כדי להשביעם.

קשה להיות מיעוט בארץ נוכריה שאת שפתה אינך דוברת, שהילדים שלך מתחנכים במסגרות שונות מאלו שאת עברת והופכים לנגד עינייך לאחרים. קשה עוד יותר להיות עבד נרצע או שפחה חרופה, על אחת כמה וכמה בנכר. הניכור הנחווה בארץ זרה, שלתושביה מנהגים כה שונים מהמוכרים לך, קשה מנשוא. ואף על פי כן, הנוכרים קמים מדי יום טרם הנץ החמה, יוצאים לעבודת יומם המפרכת ושבים לחור בו הם מתגוררים במצב של בקושי נשימה. כל זאת, רק כדי לפרנס את עצמם ובני ביתם.

הבעיה היא שלנו, שאין לנו חמלה מחוץ למעגל המצומצם שלנו, למרות הזוועות הנוראיות שעברנו כעם, למרות ההסטוריה הקשה שלנו בגָלויותינו, למרות השואה. לדתיים אין חמלה לאלה שאינם דתיים, שלא לדבר על הזלזול התהומי של הדתיים למי שלא בא לו ללמוד תורה כל היום ולהתעלק על זולתו כדי למצוץ ממנו פרנסה. לאלה שאינם דתיים דוקא יש אמפטיה לזולת, אבל תלוי למי, בבחינת חמלה תלויה בדבר. אין לנו את התחושה הפשוטה, הבסיסית, של אהבת האדם באשר הוא אדם. אם אדם המחזיק במשרה ציבורית המשולמת ממסי כל הציבור מרשה לעצמו להשמיע דברי בלע כלפי ציבור שאינו מאנשי שלומו ואין מעיפים אותו לכל הרוחות ממשרתו אלפית השניה אחרי זה, עוד בזמן שהשטויות המפגרות שהוא משמיע תלויות באויר, הרי שאין לי ברירה אלא להזליף דאודורנט, להרים ידיים ולקונן כי בימים האלה אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. במקום לאחד את העם, לאחות את קרעיו הפזורים, זורעים בעלי השררה רק הרס ושנאה. אין מנהיגות ישרה שתוביל אותנו. בעצם, לאן? האם אנחנו יודעים אנה מועדות פנינו?

אז מה הפתרון? יש רק אחד: "ואהבת לרעך כמוך".

קישורים:

  1. If You Tolerate This Your Children Will Be Next
  2. ד"ר אצילה טלית רייזנברגר / שפת אם

לאחר כלות הזמן


ולאחר כלות הזמן

מה שנותר לא היה מהימן.

וכשכלו כל הקִצִין

נותרה אך זקיפותם של שלדי העצים.


עשן עלה מן האדמה המתחלחלת,

לאיטה זחלה לה האשה המתאבלת.

חרישית, יִבבה הנפש המיוסרת

קובלת על האמת המתפוררת.


באחת הפכו עולם ומלואו

לאפלת נשמת האדם וקיאו:

הסוס הורוד, גְוְִיָת הילד הקטן

רק אלה נותרו מפצצת המימן.