חם. מירי ואני באוטו. היא נוהגת, אני מלקקת גלידה (איך את רוצה, במיכל או בגביע, שאלה המוכרת החמודה. בגביע, עניתי, אני אוהבת ללחוך את הופל הרטוב מהגלידה). הגביע כמעט בסוף. מירי מעיפה בי מבט מהצד. חיוך מעטר את פניה.
It's hot. Miri and I are in the car. She is driving; I lick the ice-cream (how would you like it, in a cup or in a wafer, asked the cute lady ice cream vendor. In a cup, I answered, I like to consume the wafer when it gets wet from the ice-cream). The wafer is nearly eaten. Miri tosses a gaze aside. A smile decorates her face.
"מה?" אני שואלת. מה מצחיק אותה בחום הזה?
"הפנים שלך, כמו ילדה קטנה. כל הפרצוף שלך מלא בשוקולד."
אני מחייכת, "מה, רק עכשו גילית שאני ילדה קטנה?"
"כושית סמבואית", היא אומרת ומשתתקת.
"What?" I ask. What makes her laugh in this heat?
"Your face, like a little child. All your face is covered with chocolate."
I smile, "What, only now you discovered that I'm a little girl?"
"You brownie", she says and becomes silent.
הטנדר פונה שמאלה, לדרך נופית. הגלידה נחה לי על הלשון וממתיקה לי את החיים. מכונית מסחרית חולפת בנתיב מולנו. שניות לפני כן אני מבחינה בידו של הנהג המונפת הצדה. שניות אחרי כן, אנו מבחינות בלשון אש המתלקחת בצד הדרך.
The van turns left, onto the panoramic road. The ice-cream lies on my tongue and sweetens my life. A lorry passes on the route ahead. A few seconds before, I notice the hand of the driver moving outside his window. A few seconds later, we notice a tongue of fire igniting on our side of the road.
מירי עוצרת באחת ואנו ממהרות לצאת מהרכב, מנסות למצוא משהו להאחז בו, משהו שיכבה את השלהבת המתפשטת. היא כבר די גבוהה ואי אפשר לדרוך עליה לכבותה. ססססס, לוחשת האש המתפצחת בקוצים היבשים, ססססס, אתם טעימים כל כך… אני אוכל אתכם אפילו בלי מלח, ססססס…
Miri stops immediately and we hurry to get out of the car, trying to find something to hold on to, something that will put out the spreading flame. It's quite high and it's not possible to step on it to extinguish it. Sssss, the crackling wildfire whispers towards the dry thorns, sssss, you are soooooo tasty… I'll consume you without even any salt, sssss…
דוקא היום לא לקחנו איתנו את ג'ריקן המים. מירי מתקשרת למכבי האש ומבהילה אותם אלינו. יקח לפחות חצי שעה עד שיגיעו ובינתיים האש מתגברת. נהגים עוצרים להביט ואנו מבקשות מהם אמצעים לכיבוי השריפה, מטף, מים, משהו שאפשר לעבוד איתו. עוד אפשר להציל.
Today of all days, we didn't take the jerrycan of water with us. Miri calls the fire department and summons them urgently to us. It will take at least a half an hour until they arrive and in the meantime the fire escalates. Drivers stop by to look and we ask them for a means to kill the fire, a fire extinguisher, water, something to work with. The grove can still be saved.
העצים מתבוננים חסרי אונים ברעה הקרבה אליהם במהירות הרוח. אלה עצים צעירים. העתיקים הושמדו לפני שנתיים בשריפה קודמת. אני יכולה לשמוע אותם רוחשים, צועקים באלם קול מסוף העולם ועד סופו: "הצילו! הצילו!! הצילוווווווו!!!"
The trees stare helplessly at the disaster approaching with the speed of the wind. These are young trees. The ancient ones were destroyed two years ago in a previous fire. I can hear them rustle, shouting out loud with their silent voices, which are heard from the one end of the world to the other end: "Help! Help!! Helpppppppp!!!"
ידי קצרה מלהושיע.
I was helpless, unable to assist.
ואז הגיעה שרה'לה ללקק לי את השוקולד מהפנים ולנחם את הדמעות המלוחות.
And then, Sara'le came to lick the chocolate off of my face and comfort the salty tears.
*******
הגרסא המקוצרת:
אפשר כבר די עם ההצתות הללו? הרי זו גם האדמה שלכם!!!
The short version:
Perhaps enough already with these arsons? This is your land too!!!
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.