Monthly Archives: דצמבר 2013

מדינה יהודית

של כל אזרחיה

Israeli Flag

היתה יכולה להיות לנו ארץ נהדרת. החיים פה היו יכולים להיות נפלאים והיינו יכולות לחיות אשה תחת גפנה ותאנתה, שלא לדבר על זו בזרועותיה של זו. אבל למה שזה יקרה? יש לנו פוליטיקאים ושאר מרעין בישין מופרעים המסבכים את חיינו וכל דבר תחת השמש עליהם הם יכולים לשים את טלפיהם המזיקים. אם היו יכולים – היו עושים זאת גם בחלל.

מי שמוצא לנכון להתווכח על זהותה של מדינת ישראל, כדאי שישתמש בשני התאים האפורים שאולי יש לו ויתחיל להבין שזו מדינה יהודית ואין מה לדון בנושא. נא להבדיל בין מדינה יהודית לבין מדינת היהודים, משום שאלה מושגים שונים. מדינה יהודית, זו מדינה בעלת צביון יהודי ושייכת לכל אזרחיה. אני מדגישה: למדינה היהודית צריך להיות צביון יהודי, אך חס ושלום פן יהיה זה חרדי או דתי, אפילו לא לייט! זו צריכה להיות מדינה יהודית חילונית, בה הדת מופרדת לגמרי מן המדינה. עלינו להפסיק לאלתר לקבל את התכתיבים של הדתיים האורתודוקסים ולא להרשות להם יותר לשלוט בחיינו. מספיק עם זה! אכלנו מספיק חרא מהם והגיע הזמן שנשתחרר מעולם. ויפה דקה אחת קודם.

ודאי יהיו כאלו שיתהו מה פירוש מדינה יהודית חילונית. אני תוהה בחזרה למה אני צריכה להסביר את מה שמובן מאליו: לא לכפיה דתית!

מנורה

בנוגע לצביון, על זה צריך לשבת על המדוכה ולחשוב בכובד ראש איך אנחנו רוצות לראות את המדינה שלנו. הגישה של הדתיים לפיה יש להם את הצדק האבסולוטי ולהם האמת הבלעדית, אינה מקובלת וצריכה כבר להעלם מסדר היום הציבורי שלנו. ישנן כמה אמיתות ולא אמת בלעדית אחת, לאנשים שונים אמונות שונות והן לגיטימיות לחלוטין. לא רק האורתודוקסים צודקים, יש גם את הרפורמים, הקונסרבטיבים ועוד ועוד. לכולם יש לאפשר מקום כדי לקיים את אמונתם כל עוד אינם כופים אותה על זולתם. אני מאמינה שאם אכתוב את זה שוב ושוב, זה יקלט בסופו של דבר והחשוכים המתנגדים לאחרים שאינם מקיימים את אותם מנהגים בדיוק, יתחילו לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" ויפסיקו להבדיל בין אנשיהם ושאר האוכלוסיה. בשום מקום בתנ"ך לא נכתב "ושנאת את רעך" או "רדוף את הגר אשר בשעריך".

בקיבוץ של פעם, היתה אספת חברים, בה היו אמורים הכל להשתתף (לפחות אלה שהחיים במקום אותו ראו כ"בית" היו משמעותיים להם), להביע את דעותיהם ולהשפיע על קבלת ההחלטות באשר לאורח החיים אותו רצו לישם. הרוב החליט. במדינה של היום, לא מספיק להניח את קבלת ההחלטות בידיהם של חברי הכנסת, הפוליטיקאים המוּנָעים מאינטרסים אישיים ושטובת הציבור אינה לנגד עיניהם. למה אי אפשר לאסוף את מיטב המוחות האקדמאים, את מיטב הוגי הדעות בקרבנו, בתוספת נציגים מכל הציבור היהודי – עמך, הפשוטים, לא חברי הכנסת, שהאמון שלנו בהם אבד, ובאמצעות שיח ציבורי מעמיק לשרטט את דמותה של המדינה היהודית. אין צורך לשנות את הסמלים הקיימים, אלא את ההתיחסות לכל זרמי העם היהודי.

אני רואה את שאר המגזרים בקרב התושבים הקמים ומתקוממים על שלא תהיה להם החלטה בנושא. מה לעשות, אי אפשר לספק את הכל, משום שמטרת הקמתה של מדינת ישראל היתה אחת – לשמש בית לעם היהודי ולא כדי לאפשר לגיס חמישי לעלות עלינו לכלותנו. איך אמר חבר הכנסת הנתעב, שאת שמו לא שיננתי (וטוב שכך): קודם נשנה את הסמלים הלאומיים, אחר-כך נראה אם אנחנו יכולים לחיות יחד עם היהודים במדינת ישראל. לא שמתי מרכאות, משום שלא מצאתי את הציטוט המדויק וכתבתי את רוח הדברים מהזכרון. החצוף הזה רוצה לשנות את הסמלים היהודיים של המדינה היהודית! זה לא יקרה!

במדינה דמוקרטית, כל האזרחים שוים, הן בזכויות והן בחובות. כך גם במדינה היהודית, כפי שאני רוצה לראות אותה. אני מתנגדת בתוקף לכל אפליה שהיא נגד כל אזרח באשר הוא. יש לאפשר לכווווווולם לקבל הזדמנות שוה ולהתיחס אל כל אחד ואחת על פי כישוריהם (בנושא קבלה לעבודה, לדוגמא) ועל פי החובות אותם הם ממלאים כלפי המדינה. הגיע הזמן למתוח קו על העבר ולהתאים את החשיבה למציאות. צריך להכיר בעובדה שיש לנו גם אזרחים לא יהודים, אבל אסור שאלה יקבלו מאיתנו יחס שונה במהות. כמו שגם במגזר היהודי אין כל האזרחים שוים וכישוריהם שונים זה מזה, כך גם צריך להתיחס לאזרחים שאינם יהודים. אין להפלות בין אזרח לאזרח.

אני חושבת שכדאי לבחון את הרעיון של לאפשר לאזרח לבחור כיצד הוא רוצה לשרת את המדינה. צריך להפסיק להכריח את הכל להתגיס דוקא לצה"ל. מספיק עם זה. בתקופה בה משחררים מחזורים שלמים מעודף כוח חייל, מומלץ לבחון את הנושא הזה מחדש ובמקום להמשיך עם הגיוס לצה"ל – לשבת על המדוכה (שוב!) ולדון כיצד לגייס את כל בני הנוער מכל המגזרים לשרות לאומי. הפעם, יש לכנס נציגים מכל התושבים, לא רק מהמגזר היהודי, משום שלא מדובר בצביון היהודי של המדינה, אלא בתרומה של כל אזרחיה הצעירים לכלל הציבור. בין המוסדות של המושג הזה "שרות לאומי", יכול להיות גם צה"ל. כל צעיר וצעירה צריכים וצריכות לתת שנתיים שלמות מחייהם לטובת הציבור. לא צריך שלוש שנים – זה יותר מדי. מספיקות שנתיים. ואז, בגיל 20, יוצאים לחיים האזרחיים.

במקום להלחם במגזרים השונים ובנימוקים המוצדקים שלהם לאי התגיסות לצה"ל – כדאי להבין את הצרכים המיוחדים של כל מגזר ולגייס את בניו ובנותיו (כן – את שני המינים!) לשרות לאומי מתאים. לא חייבים לעשות דוקא ולהכריח כדי "להראות להם". בכוח אין משיגים שלום-בית. גם בקיבוץ תרם כל אחד לפי יכולתו. הבעיה שם היתה שכל אחד קיבל לפי צרכיו בלי פרופורציה ולזה איני חושבת שיש מקום מבחינה לאומית. הנושא העגום של מתן שרותים חברתיים הולמים לאזרחים הוא ענין אחר שגם הוא צריך ליבון מעמיק. אני בספק אם נבחרינו מתעניינים בזה, לפי התנהלותם הכושלת.

בתי החולים משוועים לכוח אדם, מוסדות החינוך כנ"ל וישנם מקומות נוספים אליהם אפשר להפנות את המתגיסים לשרות הלאומי. והתגיסת לרעך כמוך!

בנוגע לגר אשר בקרבנו: נבצר מבינתי איך במדינה היהודית מתנכלים כך לזר ולנוכרי שכל "פשעם" הוא רצונם לחיות ולא למות. עם שעבר את השואה, שרואה עצמו כמוסרי, אינו יכול לנהוג כך בבאים בשעריו לבקש מקלט. מה כל-כך קשה לקלוט אותם ולתת להם לעבוד כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד? מה עִם מצוקת בתי החולים? החקלאים משוועים לידיים עובדות ומיבאים מלא עובדים זרים, למה לא לתת לנמלטים על נפשם את העבודה הזו בצורה מסודרת? בכך לא היו זורקים אותם היכן שזרקו ומהתושבים הותיקים היה נמנע סבל. בכך לא היו צריכים להוסיף חטא על פשע ולכלוא אותם במתקנים כאילו היינו מדינת משטרה ולא דמוקרטיה. אבל למה שההגיון ימשול אצלנו? כי זו ממשלה חלמאית, לא פחות מקודמותיה. כי העומד בראשה הוא אותו ביבי כשלון שאינו מסוגל להנהיג כהלכה, אלא מתנהל בהתאם לגחמות הלוחצים עליו. שום סדר יום נורמלי, שום חמלה אנושית – לא כלפי הזר ואף לא כלפי התושבים. רק ריקנות שלטונית.

♀♀

במשפט אחד:

נכון שקשה לכל אחד ואחת מאיתנו לראות מעבר למצוקה האישית (שנגרמת בגלל העומדים בראשנו), וחבל שהמחאה החברתית גוועה, אבל למען צאצאינו עלינו להתעלות, להטות שכם ולהחליט אנה מועדות פנינו, כי איך שזה נראה כרגע – אסון עומד לפתחנו.

חג מולד 2013

יום הולדת שמח ליהודי יקר

Jazmin Merry Christmas

הלילה בחצות, עת המוני בית ישראל (ביניהם ביאטריס ואני) ינומו את שנתם כדי לקום מחר רעננים לעוד יום עבודה רגיל, יהיו רבבות ערים וישאו עיניהם לכנסיית המולד בבית-לחם. לפני שנתיים כעת חיה, ביקרתי בנצרת (45 דקות מקציר) בנסיון לחזות בתהלוכת החג. פעם יהיה שלום וישראלים יוכלו לבקר בבית-לחם בלי שנחשוש לחיינו. פעם יהיה גם טוב.

ביאטריס שרה לי שירי Noël ומועד בשפתה המקסימה ואני מביעה את פליאתי איך זה שהיא מכירה אותם. מה לה ולמנהגי גויים? אבל ככה זה כשאת גרה בארץ נוכריה ואפילו רואה בה את מולדתך. זה מה שהיא מכירה. זה מה שאני ממש לא מכירה. לא חויתי. היא "מרגיעה" אותי שבבית ילדותה לא הציבו שום עץ ולא חגגו את המולד, למרות שישו היה יהודי. באותה נשימה היא מעדכנת אותי שהם גם לא חגגו מולד של תנא כלשהו או חכם יהודי אחר. אני נרגעת. היא התאפקה כנראה ולא הביאה איתה משם אשוח להציב לנו פה.

ביאטריס תוהה לדעת איך זה שאני בכלל מתעניינת בנושא ואם ישנה סכנה שאסור מהדרך הישרה ואתפקר. אני מסבירה לה, שמאז ומתמיד התעניינתי בדתות השונות, אף שמעולם לא היתה בי אמונה לשום דבר ובעיקר – מעולם לא הצלחתי להתחבר אל קנאים פנאטים (תשמרני א-לוקימה ותנצרני מפניהם) ואני ממש לא אוהבת (בלשון המעטה) כשמכריחים אותי להאמין במשהו שאינו לרוחי. אני מכבדת כל אדם נורמלי וכל אמונה שאין בה הטפה כנגדי ו/או נגד אחרים שאינם מאנשי שלומם. פעם, ניסיתי להסביר לרב שהכרתי, שאי אפשר לכפות על מישהו להאמין, כי זה דבר שבא מתוכך. או שזה קיים בך או שלא. אני שומרת מסורת מרצוני החופשי משום שאני יהודיה, אבל אני חילונית, לא חרדית.

Merry ChristmasE

אני שמחה שביאטריס רואה איתי עין בעין. כמו שלי היה מוזר לראות בשהותי בנכר את ההכנות (חודשים מראש!) לקראת החג בו חוגגים הגויים לכבוד היהודי, לביאטריס מוזרים ימי החול הללו, אם כי היא מברכת על שלא נָהִינו אחר הגויים גם בזה. בביקורנו בחדרה, תמהות עיניה למראה מספר חנויות שעושות עסקים לא רעים במכירת אביזרי החג. אני זוכרת שלפני עשרים שנה, גם אם חיפשת בנרות, לא היית מצליחה למצוא חנות שתעז להציג לראוה את סממני הגויים, מפחד עינא בישא של החרדים שאיימו לצבוא עליה ועל שכמותה לכלותה בחמת זעמם.

מאז, זרמו במקומותינו מים רבים (בעיקר בסופה האחרונה שפקדה אותנו) ועם גלי העולים מברית המועצות לשעבר, התקדמנו והפכנו לסובלניים יותר. גם הרשתות החברתיות פתחו אותנו לעולם ולמדנו לכבד זה את אמונתו של זה. אני מתכוונת לאלה שאינם מתבצרים בקנאות באמונתם ומסוגלים להבין שהאמת שלהם אינה היחידה הנכונה ולכל אחד ואחת מאיתנו יש זכות לבחור במה שמתאים להן.

צדיקה באמונתה תחיה ותשגשג.

חג מולד שמח

המתיקות שבשכחה

המתיקות שבשכחה כריכה קדמית

© הוצאת הכורסא

"הרחוב שקט ודומם, ובמחצית השעה שלפני זריחת השמש, כשאצבעות השחר הדקות רק מגיחות מעל האופק, אני כמעט מסוגלת להאמין שאני האדם היחיד עלי אדמות. חודש ספטמבר, שבוע וחצי אחרי שחגגנו את "יום העבודה", ופירוש הדבר שהתיירים בערים הקטנות שברחבי קייפ קוד כבר נסעו הביתה, שתושבי בוסטון כבר הגיפו היטב את בתי הקיץ שלהם עד העונה הבאה, ושברחובות עומדת אוירת נטישה של חלום לא רגוע.

העלים בחוץ כבר החלו להשתנות. אני יודעת שבתוך שבועות ספורים הם ישקפו את הגוונים העמומים של השקיעה, אף שמרבית האנשים אינם חושבים כלל לחפש כאן את צבעי השלכת. שוחרי העלים יעשו דרכם לוורמונט, לניו המפשיר, ולהרי בֶּרקשייר שבמערב המדינה שלנו, היכן שעצי האלון והאדר יצבעו את העולם באדום לוהט ובכתום שרוף. אך בדממת העונה המתה בקייפ, יתקצרו הימים ועשב החוף המתנועע ילך ויצהיב; ציפורים נודדות תגענה בלהקות ענק מדרום קנדה ותעצורנה כאן למנוחה; הביצות תדהינה ותראינה כמשיחות מכחול של צבעי מים. ואני אתבונן לי, כמו תמיד, מבעד לחלון קונדיטוריית כוכב הצפון."

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל

מאנגלית: ניצה פלד; עורכת הלשון: רנה גרינוולד; עיצוב עטיפה: סטודיו מירב רוט; הפקה והבאה לדפוס: הילית חמו-מאיר; סדר (האם גם נקיון?): יהודית שטרנברג

הוצאת הכורסא

404 עמודים נפלאים שנקראים בנשימה עצורה אחת ונוסכים בך הרגשה של כיף (אמנם כתוב שזה 416 עמ', אבל זה מתחיל מעמ' 9 ו-2 העמודים האחרונים הם עמודי התודות של הסופרת לאלה שאפשרו לספר לצאת לאור). העמוד הראשון הזה משקף את רמתו המעולה של הספר, של הכתיבה הכשרונית של הסופרת המוכשרת. זוכרות את תאורי הנוף המשעממים שנפל בחלקנו להתענות איתם בילדותנו בקריאת הספרים ההם? כאן, בספר הנפלא הזה, בזכות כשרונה הגדול של הסופרת, התאורים פשוט נפלאים והקוראת הדומעת בנשימה עצורה יכולה לראות בעיני רוחה את המקומות כאילו נכחה שם בעצמה. כשרון גדול! ספר גדול!

עוגיות מרנג1

מזמן, אבל באמת מזמן, לא קראתי ספר מקסים כזה, שעשוי ואפוי היטב. במהלך קריאת הספר הייתי צריכה להרחיק אותו למרחק בטוח מעיני, כדי שדפיו לא יטבעו בנחלי הדמעות שאיימו להציפם.

כמו מאפה עשוי היטב, נלוש התוכן כראוי, הנושאים נאפו כיאות וכל העיסה הטעימה הזו עורבלה למוצר מרומם נפשות.

הערה:

היה נחמד לוא היו שמים תוכן עניינים לעמודים של המתכונים. הנה, לנוחיותכן, טרחתי:

🙂   קפקייקס וניל – כוכב הצפון עמ' 38

🙂   זיגוג ורוד עמ' 39

🙂   השטרודל של רוז עמ' 78

🙂   קליפת תפוז מסוכרת עמ' 79

🙂   עוגיות קייפ קוד עמ' 131

🙂   עוגת גבינה בטעם לימון וענבים עמ' 175

🙂   עוגיות אניס ושומר עמ' 218

🙂   מאפינס אוכמניות – כוכב הצפון עמד 264

🙂   ציפוי פירורים שטרויזל עמ' 265

🙂   עוגיות קינמון ושקדים עמ' 311

🙂   עוגיות מרנג בן-לילה עמ' 346

🙂   פאי כוכבים עמ' 372

עוגיות מרנג1

כנכדה לסבתא שנרצחה בשואה, שהיתה האופה הכשרה של העיירה בה חיתה בפולין, יצקתי מים על ידי אמי שהמשיכה את המסורת בצנעת ביתה. אני בטוחה שלוא היתה אמי פותחת מאפיה – היא היתה מצליחה בה מאוד. אני אוהבת לאפות (גם לבשל, אך זה סיפור אחר), כך שיכולתי להתחבר לספר בקלות. מנסיוני, קלים המתכונים ליישום והמאפים יוצאים טעימים להפליא.

מלבד התענוג שבאפיה, עוסק הספר במספר נושאים נוספים, משל לקחה הסופרת את הרכיבים הללו ובחשה וערבבה ושוב בחשה בכשרונה כי רב והוציאה תחת ידיה המקלידות יצירת מופת. כשסיימתי לקרוא, אמרתי לעצמי שאם זה לא ספר חשוב – אז מה כבר יכול להיות כזה? נדיר למצוא כמותו בימינו, ימי הספרות השטחית והשטותית, של תוכניות המציאות חסרות הטעם המיועדות לקהל מטומטם כדי שיבהה בהן ולא יטריח את מה שאין לו בחומר האפרפר בתוך הבועה המכונה אצלו מוח. זה ספר שישאר זמן רב אחרי שנסיים את קריאתו וילך איתנו הלאה. הרבה חומר למחשבה ולעיכול יש בו.

הסופרת המוכשרת, קריסטין הרמל, בחרה להתמודד עם נושאים חשובים, שלא רבים מעוניינים לגעת בהם, במעטפת נפלאה של מאפים ערבים לחך: השואה ומוראותיה, השרדות, זקנה, שטיון, אלצהיימר, אמהוּת, יחסי אם ובתה המתבגרת, גירושין ומעל הכל – אהבה-אהבה-אהבה ונאמנות אין קץ.

עוגיות מרנג1

נושא חשוב נוסף, עליו למדתי באמצעות הספר הזה, הוא קוד הכבוד בֶּסָה, מושג עלום שהוסתר מאיתנו ועדיין. קשה עד בלתי אפשרי למצוא מידע בנושא, גם אם את מתאמצת מאוד, כך שהבאתי כאן את הקישורים המעטים שמצאתי. אינני יכולה שלא לתהות מדוע אין לומדין אותו בבית הספר, יחד עם שואת עמנו. דיברו על חסידי אומות העולם, אך רובם היו האירופאים ה"רגילים", הנוצרים, ואילו את תרומתם וסיועם של המוסלמים הסתירו. מישהי יודעת מדוע? באתר יד ושם ישנם רק חמישה עמודים קצרים עם 8 שמות של מוסלמים אלבנים שהצילו יהודים, אך נראה לי שישנם יותר. הרעיון השזור בספר, שכולנו בני אברהם, כדאי שיחדור ללבם של המופרעים העוסקים בטרור ויפה שעה אחת קודם כדי שנזכה לחיים ארוכים ושמחים בצותא.

מי שאחוות המין האנושי בלבהּ, שמאמינה באגדות ואוהבת סופים שמחים, תחוה בספר חויה נעימה ביותר. ממליצה בכל פה לקרוא ומובטחת לכן הנאה רבה.

חפירות:

  1. קריסטין הרמל ויקיפדיה
  2. ראיונות עם קריסטין הרמל באתר הסופרת
  3. תוכן הספר (כריכה אחורית) באתר הכורסא
  4. חסידי אומות עולם מוסלמים באתר יד ושם
  5. Besa ויקיפדיה באנגלית (כי לנו הרי אסור לדעת על זה!)
  6. מאמר אודות סרט דוקומנטרי באנגלית על הבסה Laura Koran אתר CNN
  7. Besa The Promise האתר הרשמי של הסרט
  8. האימאם שהציל את הזמר היהודי מהנאצים אתר הארץ
המתיקות שבשכחה כריכה אחורית

© הוצאת הכורסא

מתארגנת שיירה

מים1

בזכרון הקולקטיבי (לפחות של הדור שלי) מעוררות המלים הללו תמונות של מאורעות שאף שלא חוינו בעצמנו, גדלנו לאור הסיפורים שסיפר לנו הדור ההוא מתוך חוויותיו הוא.

כשמדברים על ישובים מנותקים, מה עולה מיד בראש? מלחמה, מצור, 48, ערבים צרים עלינו לכלותנו ואנחנו מנסים לעמוד בפרץ באמצעות השיירות הפורצות מבעד טבעת החנק לתגבר. מיתוסים, צ'יזבטים.

לכל השוגים בהזיות, התעוררו ומיד! זאת המציאות שלנו! זה מה שקורה היום! ממש עכשו נמצאים אנשים במצב קשה מאוד של חוסר אונים, של קור, של רעב, של מצור, ללא יכולת להחלץ. 48 שעות של סבל וזה לא נפסק.

מה עושות הרשויות לשנות את זה ולשים קץ לסבל?

זה לא שלא ידענו – הרי התחזית היתה שם וגם אם לפעמים זו עלולה להיות שגויה, עדיף להערך מאשר לגרום סבל מיותר. אצלנו להערך? חס ושלום! אצלנו גם שריפות אין מסוגלים לכבות כהלכה.

וברדיו מודיעים שמתארגנת שיירה.

♀♀

???????????????????????????????

לשבת לבד בחושך

ובלי להיות אפילו חצי פולניה…

ברד בקציר

ברד בקציר 13.12.13

זקני כל המקומות בארץ מקמטים את מצחם ואינם מסוגלים להזכר בדבר כזה. החזאית מידעת אותנו שבירושלים ירדו 46 ס"מ שלג והפעם האחרונה שירדו בה מלאן משקעים היתה לפני כמאה שנים והמספר אז היה 43 נקודה משהו ס"מ. שהחיינו והגיענו וקיימנו לזמן הזה שחוינו שיא.

נחל איילון עומד לגלוש ולהציף את גדותיו והנתיבים בהיכון סגירה. זקני תל אביב זוכרים מן הסתם את ההצפה האחרונה, לפני מספר שנים. משונה לדבר על מפלס איילון ולא – מה שאצלנו בגדר רפלקס – מפלס הכנרת…

אם יש משהו שאני שונאת, זה קור. לא אכפת לי גשם, אני אוהבת מאוד שלג, אבל הקור…

לפני 23 שנים, כשהתחלנו לבנות את בתינו בקציר, הוסבר לנו שאם חפצות חיים (קרי: חום) אנו, עלינו להתקין הסקה מרכזית שמופעלת בסולר. מחירי הדלקים היו נמוכים אז, אבל מה שהכריע את הכף, היתה העובדה שמזגני מיזוג האויר לא היו מסוגלים לפעול מתחת לטמפרטורה של 60, כך שלא היה טעם להתקינם אצלנו.

חורפים רבים חלפו-עברו, רוחות נשבו בעוז בהר אמיר (כ-400 מ' מעל פני הים), מקפיאים את הנפש, אך הפסקות החשמל שמזג האויר זרע לנו פה ושם, לא הפריעו לנו משום שהיה חם. כל עוד היתה ידך משגת לשלם עבור הסולר ו/או הנפט – הבית היה מחומם וזה הרי העיקר.

icy1

לפני שלוש שנים, התעוררנו פתאום וגילינו שמחירי הסולר והנפט להסקה הרקיעו שחקים. למעשה, אני לא הייתי פה, אלא הדיירים שלי הם שהודיעו לי שהחליטו להכניס מזגנים וביקשו את רשותי. מצדי… בביקור מולדת, מצאתי שרוב ותיקי הישוב החליפו את המערכות הישנות במיזוג אויר מרכזי מודרני על חשמל, שמסוגל לעמוד בגבורה בטמפרטורות הנמוכות. אמנם המשאב הזה שאב מהם דמים לא מעטים, אבל זה עדיין זול יותר מהדלקים. החלפתי גם אני.

עם המעבר למזגנים, גילינו שהתחממות כדור הארץ מתבטאת גם אצלנו. לי לא ממש חם אף פעם ואני הרי מעדיפה את החום על פני הקור, אבל מסתבר שהקיצים הלכו והתחממו בצורה ניכרת. אם לפני עשר שנים הסתפקו רוב התושבים אצלנו בבריזה שנשבה מן החלונות, הרי שמאז נסגרו הללו בקיץ והמזגנים הופעלו במלוא הקצב. מדאיג, לא?

למזלנו, אין הפסקות חשמל רבות, אבל כשזה קורה – זה לא טוב. פתאום את חשה חסרת אונים והקור… מה אפשר לעשות כדי לגבור עליו? מספרים לנו ברדיו ש-30,000 משפחות מנותקות מהחשמל ואין להן חימום כבר 24 שעות. אני לא מקנאה בהן. איך שורדים בקור הזה?

כתבה קצרה בטלויזיה מראה את מאהל ארלוזורוב ושוכניו. אף מלה מרשויות הרווחה. אף מלה מראש העיר שבמשמרת הזו נעשית החרפה הזו. אף אחד אינו טורח לקחת אותם משם, להעניק להם בית חם ומקום יבש להניח בו את ראשם. לא רק בחורף, אלא בכל ימות השנה. איך זה שבישראל, על סף 2014, עדיין מתגוללים אנשים ברחוב?

הלואי והשבת תעבור עלינו בשלום על אף הסופה הזו ואלה שיושבות לבד בחושך, שאין להן אחות וחברה לסייע, תיוושענה.

farm1e

אז הוא אמר…

לצפות ולהרהר

CBS WKBT News Anchor's On-Air Response to Viewer Calling Her Fat

(Oct. 2nd, 2012)

תרגום:

ארצה להתעכב רגע על נושא שהפך לחם בקהילה במהלך השבוע האחרון, בעיקר בפייסבוק והמתמקד בי.

ביום ששי קיבלתי דוא"ל מאדם זר ובנושא נכתב: "אחריות קהילתית"; להלן תוכנו:

"הי ג'ניפר,

אינני נוהג לצפות בתוכנית הבוקר שלך, אך היום צפיתי בה לזמן קצר מאוד. הופתעתי לראות שצורתך לא השתפרה מזה שנים רבות. ודאי אינך רואה עצמך כדוגמא מתאימה לקהילה הזו של אנשים צעירים, בפרט לבנות. השמנת יתר הינה אחת מהברירות הכי גרועות שאדם יכול לבחור ואחד ההרגלים הכי מסוכנים להחזיק בהם. אני משאיר לך הודעה זו בתקוה שתשקלי שוב את האחריות שלך כדמות ציבורית מקומית להציג ולקדם אורח חיים בריא."

אלה מאיתנו שבמדיה, מקבלים מנה גדושה של ביקורת מצופינו במהלך הזמן ואנחנו מבינים שזה מתלוה לכך שיש לנו ג'וב בעין הציבורית; אבל הדוא"ל הזה היה יותר מזה. בעת שניסיתי את מיטב יכולתי להמעיט בערך ההתקפה הכואבת מאוד על הופעתי, לא יכלו הקולגות שלי לא יכלו לעשות אותו הדבר, בעיקר בעלי, מייק תומפסון. מייק העלה את הדוא"ל הזה על הקיר של התחנה ומה שקרה בעקבות זה היה ממש מעורר השראה. מאות רבות של אנשים השקיעו את זמנם היקר ולא רק רוממו את רוחי, אלא נקטו עמדה שאמרה שהתקפה כזו אינה בסדר. אתיחס לזה יותר בעוד שניה, אבל קודם כל, האמת היא שיש לי משקל יתר, אתם יכולים לקרוא לי שמנה וכן, אפילו שמנה מאוד לפי הערכה רפואית; אבל לזה שכתב לי את הדוא"ל הזה – אתה חושב שאינני יודעת זאת? שהמלים שלך מגלות לי משהו שאינני רואה? אינך מכיר אותי, אינך חבר שלי, אינך חלק ממשפחתי והודית שאינך צופה בתוכנית – כך שאינך יודע עלי דבר, מלבד מה שאתה רואה חיצונית, ואני הרבה יותר ממספר על המשקל.

הומר ובארט4

אני רוצה שכולנו נלמד משהו מזה: אם אינכם יודעים עדיין, אוקטובר הוא יום האנטי בריונות. זו בעיה שגואה ותופחת מדי יום בבתי הספר ובאינטרנט. זה נושא מרכזי בחייהם של צעירים וכאם לשלוש בנות צעירות, זה מפחיד אותי למוות. אני אשה בוגרת ולמזלי יש לי עור עבה – תרתי משמע, כמו ששולח הדוא"ל הדגיש וגם במובן אחר; כך שלמלים של הלה אין משמעות מבחינתי. מה שבאמת מרגיז אותי בנושא, זה שיש ילדים שאינם יודעים טוב יותר, שמקבלים מדי יום ביומו דוא"לים ביקורתיים כפי שאני קיבלתי, ובמקרים רבים אפילו גרועים מזה! האינטרנט הפך לנשק, בתי הספר שלנו הפכו לשדות קרב והתנהגות זו נלמדת – היא מועברת על ידי אנשים כמו כותב הדוא"ל הזה. אם הייתם בבית והייתם מדברים על אשת החדשות השמנה – נחשו מה: הילדים שלכם ודאי ילכו לבית הספר ויכנו מישהו "שמן". עלינו ללמד את ילדנו איך להיות טובי-לב, לא ביקורתיים, ועלינו לשמש להם דוגמא.

רבים כל כך מכם באו להגנתי במהלך ארבעת הימים האחרונים. אני ממש נרגשת מדבריכם. עמיתי וחברי החדשים והותיקים, משפחתי, בעלי המהמם וכל הרבים באשר אתם, שמן הסתם לעולם לא תהיה לי ההזדמנות לפגוש – לעולם לא אוכל להודות לכם מספיק על דברי התמיכה שלכם, על שנקטתם עמדה נגד הבריון הזה. אנחנו טובים יותר מהדוא"ל הזה, אנחנו טובים יותר מהבריונים שמנסים להשפיל אותנו.

הומר ובארט2

אשאיר אתכם עם זה: לכל הילדים באשר הם, החשים אבודים, הנאבקים עם המשקל שלהם, עם צבע העור שלכם, עם ההעדפה המינית שלכם, המוגבלות שלכם, גם עם האקנה על הפנים שלכם – הקשיבו לי עכשו! אל תתנו להערכה העצמית שלכם להיות מוגדרת בידי בריונים! לימדו מהנסיון שלי, אל תתנו למלים אכזריות של מאן דהו לגבור על מלות התמיכה של רבים.

כל מלה בסלע, היש צורך להוסיף?

Le Monde en face : Harcèlement à l'école – France 5

השמונה בדצמבר

ג'ים מוריסון

ביום שהודיעו על הרצחו של לנון, לא ידעתי שזה גם יום הולדתו של ג'ים מוריסון. את זה ידעתי מאוחר יותר, כשהתחלתי להתעמק גם בתאריכים. לא שזה חשוב או משנה, אבל נחמד לדעת, לציין ולזכור.

ג'ים מוריסון קורא משיריו מתוך An American Prayer

מומלץ להקשיב היטב למלים

לנון היה חשוב, ג'ים מוריסון היה חשוב. התרבות המוזיקלית שלנו התעשרה בשל שני אלה ועוד אחרים, כמו אנטוניו קרלוס ז'ובים שהלך מאיתנו ב-1994 ובחודש הבא נחגוג את יום הולדתו. אין כמו הסמבה!

TOM JOBIM & ELIS REGINA – AGUAS DE MARÇO

אמנם גשמים של מארס, אבל העיקר גשם

דצמבר. 8. הגשם שהתחיל בזאת חנוכה (חודשיים מתפילת הגשם של סוכות), עשה קצת הפוגה ואחר כך שינס מותניו והמשיך לרדת עלינו ביתר שאת.

Awake – The Doors

מישהו זכר להזכיר שראש ממשלתנו הדגולה, גולדה מאיר, הלכה אף היא לעולמה ביום הזה? כנראה שלא, כי אנחנו הרי מציינות לפי התאריך העברי…

מי שרוצה לחפור, מוזמנת:

8 בדצמבר ויקיפדיה

השירה הנפלאה של ג'ים מוריסון המשורר

אוי, העצב…

Antonio Carlos Jobim – A Felicidade