ארכיון חודשי: דצמבר 2013

מדינה יהודית

של כל אזרחיה

Israeli Flag

היתה יכולה להיות לנו ארץ נהדרת. החיים פה היו יכולים להיות נפלאים והיינו יכולות לחיות אשה תחת גפנה ותאנתה, שלא לדבר על זו בזרועותיה של זו. אבל למה שזה יקרה? יש לנו פוליטיקאים ושאר מרעין בישין מופרעים המסבכים את חיינו וכל דבר תחת השמש עליהם הם יכולים לשים את טלפיהם המזיקים. אם היו יכולים – היו עושים זאת גם בחלל.

מי שמוצא לנכון להתווכח על זהותה של מדינת ישראל, כדאי שישתמש בשני התאים האפורים שאולי יש לו ויתחיל להבין שזו מדינה יהודית ואין מה לדון בנושא. נא להבדיל בין מדינה יהודית לבין מדינת היהודים, משום שאלה מושגים שונים. מדינה יהודית, זו מדינה בעלת צביון יהודי ושייכת לכל אזרחיה. אני מדגישה: למדינה היהודית צריך להיות צביון יהודי, אך חס ושלום פן יהיה זה חרדי או דתי, אפילו לא לייט! זו צריכה להיות מדינה יהודית חילונית, בה הדת מופרדת לגמרי מן המדינה. עלינו להפסיק לאלתר לקבל את התכתיבים של הדתיים האורתודוקסים ולא להרשות להם יותר לשלוט בחיינו. מספיק עם זה! אכלנו מספיק חרא מהם והגיע הזמן שנשתחרר מעולם. ויפה דקה אחת קודם.

ודאי יהיו כאלו שיתהו מה פירוש מדינה יהודית חילונית. אני תוהה בחזרה למה אני צריכה להסביר את מה שמובן מאליו: לא לכפיה דתית!

מנורה

בנוגע לצביון, על זה צריך לשבת על המדוכה ולחשוב בכובד ראש איך אנחנו רוצות לראות את המדינה שלנו. הגישה של הדתיים לפיה יש להם את הצדק האבסולוטי ולהם האמת הבלעדית, אינה מקובלת וצריכה כבר להעלם מסדר היום הציבורי שלנו. ישנן כמה אמיתות ולא אמת בלעדית אחת, לאנשים שונים אמונות שונות והן לגיטימיות לחלוטין. לא רק האורתודוקסים צודקים, יש גם את הרפורמים, הקונסרבטיבים ועוד ועוד. לכולם יש לאפשר מקום כדי לקיים את אמונתם כל עוד אינם כופים אותה על זולתם. אני מאמינה שאם אכתוב את זה שוב ושוב, זה יקלט בסופו של דבר והחשוכים המתנגדים לאחרים שאינם מקיימים את אותם מנהגים בדיוק, יתחילו לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" ויפסיקו להבדיל בין אנשיהם ושאר האוכלוסיה. בשום מקום בתנ"ך לא נכתב "ושנאת את רעך" או "רדוף את הגר אשר בשעריך".

בקיבוץ של פעם, היתה אספת חברים, בה היו אמורים הכל להשתתף (לפחות אלה שהחיים במקום אותו ראו כ"בית" היו משמעותיים להם), להביע את דעותיהם ולהשפיע על קבלת ההחלטות באשר לאורח החיים אותו רצו לישם. הרוב החליט. במדינה של היום, לא מספיק להניח את קבלת ההחלטות בידיהם של חברי הכנסת, הפוליטיקאים המוּנָעים מאינטרסים אישיים ושטובת הציבור אינה לנגד עיניהם. למה אי אפשר לאסוף את מיטב המוחות האקדמאים, את מיטב הוגי הדעות בקרבנו, בתוספת נציגים מכל הציבור היהודי – עמך, הפשוטים, לא חברי הכנסת, שהאמון שלנו בהם אבד, ובאמצעות שיח ציבורי מעמיק לשרטט את דמותה של המדינה היהודית. אין צורך לשנות את הסמלים הקיימים, אלא את ההתיחסות לכל זרמי העם היהודי.

אני רואה את שאר המגזרים בקרב התושבים הקמים ומתקוממים על שלא תהיה להם החלטה בנושא. מה לעשות, אי אפשר לספק את הכל, משום שמטרת הקמתה של מדינת ישראל היתה אחת – לשמש בית לעם היהודי ולא כדי לאפשר לגיס חמישי לעלות עלינו לכלותנו. איך אמר חבר הכנסת הנתעב, שאת שמו לא שיננתי (וטוב שכך): קודם נשנה את הסמלים הלאומיים, אחר-כך נראה אם אנחנו יכולים לחיות יחד עם היהודים במדינת ישראל. לא שמתי מרכאות, משום שלא מצאתי את הציטוט המדויק וכתבתי את רוח הדברים מהזכרון. החצוף הזה רוצה לשנות את הסמלים היהודיים של המדינה היהודית! זה לא יקרה!

במדינה דמוקרטית, כל האזרחים שוים, הן בזכויות והן בחובות. כך גם במדינה היהודית, כפי שאני רוצה לראות אותה. אני מתנגדת בתוקף לכל אפליה שהיא נגד כל אזרח באשר הוא. יש לאפשר לכווווווולם לקבל הזדמנות שוה ולהתיחס אל כל אחד ואחת על פי כישוריהם (בנושא קבלה לעבודה, לדוגמא) ועל פי החובות אותם הם ממלאים כלפי המדינה. הגיע הזמן למתוח קו על העבר ולהתאים את החשיבה למציאות. צריך להכיר בעובדה שיש לנו גם אזרחים לא יהודים, אבל אסור שאלה יקבלו מאיתנו יחס שונה במהות. כמו שגם במגזר היהודי אין כל האזרחים שוים וכישוריהם שונים זה מזה, כך גם צריך להתיחס לאזרחים שאינם יהודים. אין להפלות בין אזרח לאזרח.

אני חושבת שכדאי לבחון את הרעיון של לאפשר לאזרח לבחור כיצד הוא רוצה לשרת את המדינה. צריך להפסיק להכריח את הכל להתגיס דוקא לצה"ל. מספיק עם זה. בתקופה בה משחררים מחזורים שלמים מעודף כוח חייל, מומלץ לבחון את הנושא הזה מחדש ובמקום להמשיך עם הגיוס לצה"ל – לשבת על המדוכה (שוב!) ולדון כיצד לגייס את כל בני הנוער מכל המגזרים לשרות לאומי. הפעם, יש לכנס נציגים מכל התושבים, לא רק מהמגזר היהודי, משום שלא מדובר בצביון היהודי של המדינה, אלא בתרומה של כל אזרחיה הצעירים לכלל הציבור. בין המוסדות של המושג הזה "שרות לאומי", יכול להיות גם צה"ל. כל צעיר וצעירה צריכים וצריכות לתת שנתיים שלמות מחייהם לטובת הציבור. לא צריך שלוש שנים – זה יותר מדי. מספיקות שנתיים. ואז, בגיל 20, יוצאים לחיים האזרחיים.

במקום להלחם במגזרים השונים ובנימוקים המוצדקים שלהם לאי התגיסות לצה"ל – כדאי להבין את הצרכים המיוחדים של כל מגזר ולגייס את בניו ובנותיו (כן – את שני המינים!) לשרות לאומי מתאים. לא חייבים לעשות דוקא ולהכריח כדי "להראות להם". בכוח אין משיגים שלום-בית. גם בקיבוץ תרם כל אחד לפי יכולתו. הבעיה שם היתה שכל אחד קיבל לפי צרכיו בלי פרופורציה ולזה איני חושבת שיש מקום מבחינה לאומית. הנושא העגום של מתן שרותים חברתיים הולמים לאזרחים הוא ענין אחר שגם הוא צריך ליבון מעמיק. אני בספק אם נבחרינו מתעניינים בזה, לפי התנהלותם הכושלת.

בתי החולים משוועים לכוח אדם, מוסדות החינוך כנ"ל וישנם מקומות נוספים אליהם אפשר להפנות את המתגיסים לשרות הלאומי. והתגיסת לרעך כמוך!

בנוגע לגר אשר בקרבנו: נבצר מבינתי איך במדינה היהודית מתנכלים כך לזר ולנוכרי שכל "פשעם" הוא רצונם לחיות ולא למות. עם שעבר את השואה, שרואה עצמו כמוסרי, אינו יכול לנהוג כך בבאים בשעריו לבקש מקלט. מה כל-כך קשה לקלוט אותם ולתת להם לעבוד כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד? מה עִם מצוקת בתי החולים? החקלאים משוועים לידיים עובדות ומיבאים מלא עובדים זרים, למה לא לתת לנמלטים על נפשם את העבודה הזו בצורה מסודרת? בכך לא היו זורקים אותם היכן שזרקו ומהתושבים הותיקים היה נמנע סבל. בכך לא היו צריכים להוסיף חטא על פשע ולכלוא אותם במתקנים כאילו היינו מדינת משטרה ולא דמוקרטיה. אבל למה שההגיון ימשול אצלנו? כי זו ממשלה חלמאית, לא פחות מקודמותיה. כי העומד בראשה הוא אותו ביבי כשלון שאינו מסוגל להנהיג כהלכה, אלא מתנהל בהתאם לגחמות הלוחצים עליו. שום סדר יום נורמלי, שום חמלה אנושית – לא כלפי הזר ואף לא כלפי התושבים. רק ריקנות שלטונית.

♀♀

במשפט אחד:

נכון שקשה לכל אחד ואחת מאיתנו לראות מעבר למצוקה האישית (שנגרמת בגלל העומדים בראשנו), וחבל שהמחאה החברתית גוועה, אבל למען צאצאינו עלינו להתעלות, להטות שכם ולהחליט אנה מועדות פנינו, כי איך שזה נראה כרגע – אסון עומד לפתחנו.

חג מולד 2013

יום הולדת שמח ליהודי יקר

Jazmin Merry Christmas

הלילה בחצות, עת המוני בית ישראל (ביניהם ביאטריס ואני) ינומו את שנתם כדי לקום מחר רעננים לעוד יום עבודה רגיל, יהיו רבבות ערים וישאו עיניהם לכנסיית המולד בבית-לחם. לפני שנתיים כעת חיה, ביקרתי בנצרת (45 דקות מקציר) בנסיון לחזות בתהלוכת החג. פעם יהיה שלום וישראלים יוכלו לבקר בבית-לחם בלי שנחשוש לחיינו. פעם יהיה גם טוב.

ביאטריס שרה לי שירי Noël ומועד בשפתה המקסימה ואני מביעה את פליאתי איך זה שהיא מכירה אותם. מה לה ולמנהגי גויים? אבל ככה זה כשאת גרה בארץ נוכריה ואפילו רואה בה את מולדתך. זה מה שהיא מכירה. זה מה שאני ממש לא מכירה. לא חויתי. היא "מרגיעה" אותי שבבית ילדותה לא הציבו שום עץ ולא חגגו את המולד, למרות שישו היה יהודי. באותה נשימה היא מעדכנת אותי שהם גם לא חגגו מולד של תנא כלשהו או חכם יהודי אחר. אני נרגעת. היא התאפקה כנראה ולא הביאה איתה משם אשוח להציב לנו פה.

ביאטריס תוהה לדעת איך זה שאני בכלל מתעניינת בנושא ואם ישנה סכנה שאסור מהדרך הישרה ואתפקר. אני מסבירה לה, שמאז ומתמיד התעניינתי בדתות השונות, אף שמעולם לא היתה בי אמונה לשום דבר ובעיקר – מעולם לא הצלחתי להתחבר אל קנאים פנאטים (תשמרני א-לוקימה ותנצרני מפניהם) ואני ממש לא אוהבת (בלשון המעטה) כשמכריחים אותי להאמין במשהו שאינו לרוחי. אני מכבדת כל אדם נורמלי וכל אמונה שאין בה הטפה כנגדי ו/או נגד אחרים שאינם מאנשי שלומם. פעם, ניסיתי להסביר לרב שהכרתי, שאי אפשר לכפות על מישהו להאמין, כי זה דבר שבא מתוכך. או שזה קיים בך או שלא. אני שומרת מסורת מרצוני החופשי משום שאני יהודיה, אבל אני חילונית, לא חרדית.

Merry ChristmasE

אני שמחה שביאטריס רואה איתי עין בעין. כמו שלי היה מוזר לראות בשהותי בנכר את ההכנות (חודשים מראש!) לקראת החג בו חוגגים הגויים לכבוד היהודי, לביאטריס מוזרים ימי החול הללו, אם כי היא מברכת על שלא נָהִינו אחר הגויים גם בזה. בביקורנו בחדרה, תמהות עיניה למראה מספר חנויות שעושות עסקים לא רעים במכירת אביזרי החג. אני זוכרת שלפני עשרים שנה, גם אם חיפשת בנרות, לא היית מצליחה למצוא חנות שתעז להציג לראוה את סממני הגויים, מפחד עינא בישא של החרדים שאיימו לצבוא עליה ועל שכמותה לכלותה בחמת זעמם.

מאז, זרמו במקומותינו מים רבים (בעיקר בסופה האחרונה שפקדה אותנו) ועם גלי העולים מברית המועצות לשעבר, התקדמנו והפכנו לסובלניים יותר. גם הרשתות החברתיות פתחו אותנו לעולם ולמדנו לכבד זה את אמונתו של זה. אני מתכוונת לאלה שאינם מתבצרים בקנאות באמונתם ומסוגלים להבין שהאמת שלהם אינה היחידה הנכונה ולכל אחד ואחת מאיתנו יש זכות לבחור במה שמתאים להן.

צדיקה באמונתה תחיה ותשגשג.

חג מולד שמח

המתיקות שבשכחה The Sweetness of Forgetting

המתיקות שבשכחה כריכה קדמית

© הוצאת הכורסא

"הרחוב שקט ודומם, ובמחצית השעה שלפני זריחת השמש, כשאצבעות השחר הדקות רק מגיחות מעל האופק, אני כמעט מסוגלת להאמין שאני האדם היחיד עלי אדמות. חודש ספטמבר, שבוע וחצי אחרי שחגגנו את "יום העבודה", ופירוש הדבר שהתיירים בערים הקטנות שברחבי קייפ קוד כבר נסעו הביתה, שתושבי בוסטון כבר הגיפו היטב את בתי הקיץ שלהם עד העונה הבאה, ושברחובות עומדת אוירת נטישה של חלום לא רגוע.

העלים בחוץ כבר החלו להשתנות. אני יודעת שבתוך שבועות ספורים הם ישקפו את הגוונים העמומים של השקיעה, אף שמרבית האנשים אינם חושבים כלל לחפש כאן את צבעי השלכת. שוחרי העלים יעשו דרכם לוורמונט, לניו המפשיר, ולהרי בֶּרקשייר שבמערב המדינה שלנו, היכן שעצי האלון והאדר יצבעו את העולם באדום לוהט ובכתום שרוף. אך בדממת העונה המתה בקייפ, יתקצרו הימים ועשב החוף המתנועע ילך ויצהיב; ציפורים נודדות תגענה בלהקות ענק מדרום קנדה ותעצורנה כאן למנוחה; הביצות תדהינה ותראינה כמשיחות מכחול של צבעי מים. ואני אתבונן לי, כמו תמיד, מבעד לחלון קונדיטוריית כוכב הצפון."

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל

מאנגלית: ניצה פלד; עורכת הלשון: רנה גרינוולד; עיצוב עטיפה: סטודיו מירב רוט; הפקה והבאה לדפוס: הילית חמו-מאיר; סדר (האם גם נקיון?): יהודית שטרנברג

הוצאת הכורסא

404 עמודים נפלאים שנקראים בנשימה עצורה אחת ונוסכים בך הרגשה של כיף (אמנם כתוב שזה 416 עמ', אבל זה מתחיל מעמ' 9 ו-2 העמודים האחרונים הם עמודי התודות של הסופרת לאלה שאפשרו לספר לצאת לאור). העמוד הראשון הזה משקף את רמתו המעולה של הספר, של הכתיבה הכשרונית של הסופרת המוכשרת. זוכרות את תאורי הנוף המשעממים שנפל בחלקנו להתענות איתם בילדותנו בקריאת הספרים ההם? כאן, בספר הנפלא הזה, בזכות כשרונה הגדול של הסופרת, התאורים פשוט נפלאים והקוראת הדומעת בנשימה עצורה יכולה לראות בעיני רוחה את המקומות כאילו נכחה שם בעצמה. כשרון גדול! ספר גדול!

404 wonderful pages that are read in one breath and make you feel joy (although it is written 416 pages, but it starts from page 9 and the last two pages are the author's acknowledgments to those who allowed the book to be released). The first page reflects the excellent level of the book, the talented writing of the gifted writer. Remember the boring landscape descriptions that we had to suffer from in our childhood reading those books? Here, in this wonderful book, thanks to the great talent of the author, the descriptions are simply wonderful and the Breathlessly tearful reader can see in her mind's eye the places as if she were there herself. Great talent! Great book!

עוגיות מרנג1

מזמן, אבל באמת מזמן, לא קראתי ספר מקסים כזה, שעשוי ואפוי היטב. במהלך קריאת הספר הייתי צריכה להרחיק אותו למרחק בטוח מעיני, כדי שדפיו לא יטבעו בנחלי הדמעות שאיימו להציפם.

For a long time, but really long ago, I have not read such a charming book, which is well done and baked. As I read the book, I had to keep it away from my eyes in a safe distance, so that its pages would not drown in the streams of tears that threatened to flood them.

כמו מאפה עשוי היטב, נלוש התוכן כראוי, הנושאים נאפו כיאות וכל העיסה הטעימה הזו עורבלה למוצר מרומם נפשות.

Like a well-made pastry, the content was properly kneaded, the subjects were fittingly baked, and all this delicious paste was impeded to a product that exalts souls.

עוגיות מרנג1

כנכדה לסבתא שנרצחה בשואה, שהיתה האופה הכשרה של העיירה בה חיתה בפולין, יצקתי מים על ידי אמי שהמשיכה את המסורת בצנעת ביתה. אני בטוחה שלוא היתה אמי פותחת מאפיה – היא היתה מצליחה בה מאוד. אני אוהבת לאפות (גם לבשל, אך זה סיפור אחר), כך שיכולתי להתחבר לספר בקלות. מנסיוני, קלים המתכונים ליישום והמאפים יוצאים טעימים להפליא.

As a granddaughter of a grandmother who was murdered in the Holocaust, who was the Kosher baker of the town where she lived in Poland, I poured water on my mother's hand (it means in Hebrew 'to be somebody's assistant'), who continued the tradition in the privacy of her home. I'm sure that if my mother had opened a bakery – she would have been very successful. I like to bake (also cook, but it's a different story), so I could easily relate to the book. From my experience, the recipes are easy to apply and the pastries come out wonderfully tasty.

מלבד התענוג שבאפיה, עוסק הספר במספר נושאים נוספים, משל לקחה הסופרת את הרכיבים הללו ובחשה וערבבה ושוב בחשה בכשרונה כי רב והוציאה תחת ידיה המקלידות יצירת מופת. כשסיימתי לקרוא, אמרתי לעצמי שאם זה לא ספר חשוב – אז מה כבר יכול להיות כזה? נדיר למצוא כמותו בימינו, ימי הספרות השטחית והשטותית, של תוכניות המציאות חסרות הטעם המיועדות לקהל מטומטם כדי שיבהה בהן ולא יטריח את מה שאין לו בחומר האפרפר בתוך הבועה המכונה אצלו מוח. זה ספר שישאר זמן רב אחרי שנסיים את קריאתו וילך איתנו הלאה. הרבה חומר למחשבה ולעיכול יש בו.

In addition to the pleasure of baking, the book deals with a number of other subjects, as if the writer took these components and stirred and mixed and again she stirred with her great talent as she brought out a masterpiece under her hands that typed this masterwork. When I finished reading, I told myself that if this was not an important book – then what such could be? It is rare to find such book today, the days of superficial and inept literature, of the senseless reality programs intended for an idiot audience in order to gawk at them and not bother what he does not have in the grey matter in the bubble they call brain. This is a book that will remain long after we finish reading it and will go with us further. There is a lot of food for thought and digestion in it.

הסופרת המוכשרת, קריסטין הרמל, בחרה להתמודד עם נושאים חשובים, שלא רבים מעוניינים לגעת בהם, במעטפת נפלאה של מאפים ערבים לחך: השואה ומוראותיה, השרדות, זקנה, שטיון, אלצהיימר, אמהוּת, יחסי אם ובתה המתבגרת, גירושין ומעל הכל – אהבה-אהבה-אהבה ונאמנות אין קץ.

The talented author Kristin Harmel chose to deal with important issues that many people don't want to touch, in a wonderful envelope of delicious pastries: the Holocaust and its horrors, survival, old age, tyranny, Alzheimer's, motherhood, mother and her adolescent daughter relations, divorce, and above all – love-love-love and infinite loyalty.

עוגיות מרנג1

נושא חשוב נוסף, עליו למדתי באמצעות הספר הזה, הוא קוד הכבוד בֶּסָה, מושג עלום שהוסתר מאיתנו ועדיין. קשה עד בלתי אפשרי למצוא מידע בנושא, גם אם את מתאמצת מאוד, כך שהבאתי כאן את הקישורים המעטים שמצאתי. אינני יכולה שלא לתהות מדוע אין לומדין אותו בבית הספר, יחד עם שואת עמנו. דיברו על חסידי אומות העולם, אך רובם היו האירופאים ה"רגילים", הנוצרים, ואילו את תרומתם וסיועם של המוסלמים הסתירו. מישהי יודעת מדוע? באתר יד ושם ישנם רק חמישה עמודים קצרים עם 8 שמות של מוסלמים אלבנים שהצילו יהודים, אך נראה לי שישנם יותר. הרעיון השזור בספר, שכולנו בני אברהם, כדאי שיחדור ללבם של המופרעים העוסקים בטרור ויפה שעה אחת קודם כדי שנזכה לחיים ארוכים ושמחים בצותא.

Another important issue that I have learned through this book is the code of honour Besa, an obscure concept that was hidden from us and still is. It is difficult to impossible to find any information on the subject, even if you are trying very hard, so I brought here the few links I found. I can't help wondering why it's not being taught at school, along with the holocaust of our people. They talked about the Righteous Among the Nations, but most of them were the "normal" Europeans, the Christians, while the Muslims' contributions and assistance were hidden. Does anyone know why? Yad Vashem has only five short pages with eight names of Albanian Muslims who saved Jews, but it seems to me that there are more. The idea woven into the book, that we are all sons of Abraham, should penetrate the hearts of the disturbed who engage in terror, and the sooner the better for us to gain a long and happy life together.

מי שאחוות המין האנושי בלבהּ, שמאמינה באגדות ואוהבת סופים שמחים, תחוה בספר חויה נעימה ביותר. ממליצה בכל פה לקרוא ומובטחת לכן הנאה רבה.

Those who share the Fellowship of the Human Race in their hearts, who believe in fairy tales and love happy endings, will experience a very pleasant book. I highly recommend reading and is therefore guaranteed great pleasure.

חפירות:

  1. קריסטין הרמל ויקיפדיה
  2. ראיונות עם קריסטין הרמל באתר הסופרת
  3. Besa ויקיפדיה באנגלית (כי לנו הרי אסור לדעת על זה!)
  4. מאמר אודות סרט דוקומנטרי באנגלית על הבסה Laura Koran אתר CNN
  5. Besa The Promise האתר הרשמי של הסרט
  6. האימאם שהציל את הזמר היהודי מהנאצים אתר הארץ

Links:

1. Kristin Harmel Wikipedia

2. Documentary seeks to explain why Albanians saved Jews in Holocaust Laura Koran, CNN

2. Besa: the promise official movie site

 

המתיקות שבשכחה כריכה אחורית

© הוצאת הכורסא

הערה:

היה נחמד לוא היו שמים תוכן עניינים לעמודים של המתכונים. הנה, לנוחיותכן, טרחתי:

🙂   קפקייקס וניל – כוכב הצפון עמ' 38

🙂   זיגוג ורוד עמ' 39

🙂   השטרודל של רוז עמ' 78

🙂   קליפת תפוז מסוכרת עמ' 79

🙂   עוגיות קייפ קוד עמ' 131

🙂   עוגת גבינה בטעם לימון וענבים עמ' 175

🙂   עוגיות אניס ושומר עמ' 218

🙂   מאפינס אוכמניות – כוכב הצפון עמד 264

🙂   ציפוי פירורים שטרויזל עמ' 265

🙂   עוגיות קינמון ושקדים עמ' 311

🙂   עוגיות מרנג בן-לילה עמ' 346

🙂   פאי כוכבים עמ' 372

מתארגנת שיירה

מים1

בזכרון הקולקטיבי (לפחות של הדור שלי) מעוררות המלים הללו תמונות של מאורעות שאף שלא חוינו בעצמנו, גדלנו לאור הסיפורים שסיפר לנו הדור ההוא מתוך חוויותיו הוא.

כשמדברים על ישובים מנותקים, מה עולה מיד בראש? מלחמה, מצור, 48, ערבים צרים עלינו לכלותנו ואנחנו מנסים לעמוד בפרץ באמצעות השיירות הפורצות מבעד טבעת החנק לתגבר. מיתוסים, צ'יזבטים.

לכל השוגים בהזיות, התעוררו ומיד! זאת המציאות שלנו! זה מה שקורה היום! ממש עכשו נמצאים אנשים במצב קשה מאוד של חוסר אונים, של קור, של רעב, של מצור, ללא יכולת להחלץ. 48 שעות של סבל וזה לא נפסק.

מה עושות הרשויות לשנות את זה ולשים קץ לסבל?

זה לא שלא ידענו – הרי התחזית היתה שם וגם אם לפעמים זו עלולה להיות שגויה, עדיף להערך מאשר לגרום סבל מיותר. אצלנו להערך? חס ושלום! אצלנו גם שריפות אין מסוגלים לכבות כהלכה.

וברדיו מודיעים שמתארגנת שיירה.

♀♀

???????????????????????????????

לשבת לבד בחושך Sitting Alone in the Dark

ובלי להיות אפילו חצי פולניה…

And without being even half Polish…

ברד בקציר

ברד בקציר  13.12.13 Hail in Kazir

זקני כל המקומות בארץ מקמטים את מצחם ואינם מסוגלים להזכר בדבר כזה. החזאית מידעת אותנו שבירושלים ירדו 46 ס"מ שלג והפעם האחרונה שירדו בה מלאן משקעים היתה לפני כמאה שנים והמספר אז היה 43 נקודה משהו ס"מ. שהחיינו והגיענו וקיימנו לזמן הזה שחוינו שיא.

The elders of all places in the country frown and are unable to remember such a thing. The forecaster let us know that in Jerusalem, 46 cm of snow fell and the last time the city had a lot of precipitation was about 100 years ago and the number then was 43 point something cm. Shehecheyanu, who has granted us life, sustained us, and enabled us to reach this occasion when we experienced a record.

נחל איילון עומד לגלוש ולהציף את גדותיו והנתיבים בהיכון סגירה. זקני תל אביב זוכרים מן הסתם את ההצפה האחרונה, לפני מספר שנים. משונה לדבר על מפלס איילון ולא – מה שאצלנו בגדר רפלקס – מפלס הכנרת

Nachal Ayalon (Ayalon River) is about to overflow and flood its banks and lanes on standby to be close. The Tel Aviv elders probably remember the last flood, several years ago. It's weird to talk about the Ayalon level and not – what became a reflex to us – the Kinneret level…

אם יש משהו שאני שונאת, זה קור. לא אכפת לי גשם, אני אוהבת מאוד שלג, אבל הקור…

If there's something I hate, it's cold. I don't care about rain, I love snow very much, but the cold…

הדלתות – רוכבים בסופה

The DoorsRiders of the Storm

לפני 23 שנים, כשהתחלנו לבנות את בתינו בקציר, הוסבר לנו שאם חפצות חיים (קרי: חום) אנו, עלינו להתקין הסקה מרכזית שמופעלת בסולר. מחירי הדלקים היו נמוכים אז, אבל מה שהכריע את הכף, היתה העובדה שמזגני מיזוג האויר לא היו מסוגלים לפעול מתחת לטמפרטורה של 60, כך שלא היה טעם להתקינם אצלנו.

Twenty-three years ago, when we began to build our homes in Katzir, we were told that if we want to live (ie heat), we should install central heating powered by diesel fuel. Fuel prices were low at the time, but what struck the balance was the fact that the air-conditioners were not capable of operating below 60c, so there was no point in installing them.

חורפים רבים חלפו-עברו, רוחות נשבו בעוז בהר אמיר (כ-400 מ' מעל פני הים), מקפיאים את הנפש, אך הפסקות החשמל שמזג האויר זרע לנו פה ושם, לא הפריעו לנו משום שהיה חם. כל עוד היתה ידך משגת לשלם עבור הסולר ו/או הנפט – הבית היה מחומם וזה הרי העיקר.

Many winters passed, winds blew fiercely on Mount Amir (about 400m above sea level), freezing the soul, but the power outages that the weather had hit us here and there didn't bother us because it was hot. As long as you could afford to pay for the diesel and/or oil – the house was heated and that's the main thing.

icy1

לפני שלוש שנים, התעוררנו פתאום וגילינו שמחירי הסולר והנפט להסקה הרקיעו שחקים. למעשה, אני לא הייתי פה, אלא הדיירים שלי הם שהודיעו לי שהחליטו להכניס מזגנים וביקשו את רשותי. מצדי… בביקור מולדת, מצאתי שרוב ותיקי הישוב החליפו את המערכות הישנות במיזוג אויר מרכזי מודרני על חשמל, שמסוגל לעמוד בגבורה בטמפרטורות הנמוכות. אמנם המשאב הזה שאב מהם דמים לא מעטים, אבל זה עדיין זול יותר מהדלקים. החלפתי גם אני.

Three years ago, we suddenly woke up and discovered that the prices of diesel and heating oil became extremely high. In fact, I was not here, but it was my tenants who let me know that they had decided to bring in air conditioners and asked for my permission. I didn't care. On one of my visits (I lived abroad at the time), I found that most of the community's veterans replaced the old systems with a modern central air conditioning system that can withstand bravely at low temperatures. Although this resource drew quite a few moneys from them, it was still cheaper than the fuels. I changed too.

עם המעבר למזגנים, גילינו שהתחממות כדור הארץ מתבטאת גם אצלנו. לי לא ממש חם אף פעם ואני הרי מעדיפה את החום על פני הקור, אבל מסתבר שהקיצים הלכו והתחממו בצורה ניכרת. אם לפני עשר שנים הסתפקו רוב התושבים אצלנו בבריזה שנשבה מן החלונות, הרי שמאז נסגרו הללו בקיץ והמזגנים הופעלו במלוא הקצב. מדאיג, לא?

With the transition to air conditioners, we discovered that global warming is also showing in us. I'm not really hot at all and I prefer heat over the cold, but it turns out that summers have heated up considerably. If ten years ago most of our residents were satisfied with the breeze blowing out of the windows, they have since closed in the summer and the air conditioners have been running at full volume. Worrying, isn't it?

למזלנו, אין הפסקות חשמל רבות, אבל כשזה קורה – זה לא טוב. פתאום את חשה חסרת אונים והקור… מה אפשר לעשות כדי לגבור עליו? מספרים לנו ברדיו ש-30,000 משפחות מנותקות מהחשמל ואין להן חימום כבר 24 שעות. אני לא מקנאה בהן. איך שורדים בקור הזה?

Luckily, there aren't many power outages, but when that happens – it's not good. Suddenly you feel helpless and the cold… What can you do to overcome it? We are told on the radio that 30,000 families are unplugged and have no heating 24 hours already. I don't envy them. How do you survive in this cold?

כתבה קצרה בטלויזיה מראה את מאהל ארלוזורוב ושוכניו. אף מלה מרשויות הרווחה. אף מלה מראש העיר שבמשמרת הזו נעשית החרפה הזו. אף אחד אינו טורח לקחת אותם משם, להעניק להם בית חם ומקום יבש להניח בו את ראשם. לא רק בחורף, אלא בכל ימות השנה. איך זה שבישראל, על סף 2014, עדיין מתגוללים אנשים ברחוב?

A short report on television shows the tent encampment in Arlozorov and its residents. Not a word from the welfare authorities. Not a word from the mayor that in his shift this disgrace is being done. No one bothers to take them away, to give them a warm home and a dry place to lay their heads. Not just in winter, but year-round. How could it be in Israel, on the verge of 2014, people still wallow on the street?

farm1e

במשפט אחד:

הלואי והשבת תעבור עלינו בשלום על אף הסופה הזו ואלה שיושבות לבד בחושך, שאין להן אחות וחברה לסייע, תיוושענה.

In one sentence:

May Shabbat pass on us peacefully despite of this storm, and those who sit alone in the dark, who have no sister and girlfriend to help, will be saved.

אז הוא אמר … So He Said

לצפות ולהרהר

Watch and Ponder

CBS WKBT News Anchor's On-Air Response to Viewer Calling Her Fat

(Oct. 2nd, 2012)

תרגום:

ארצה להתעכב רגע על נושא שהפך לחם בקהילה במהלך השבוע האחרון, בעיקר בפייסבוק והמתמקד בי.

ביום ששי קיבלתי דוא"ל מאדם זר ובנושא נכתב: "אחריות קהילתית"; להלן תוכנו:

"הי ג'ניפר,

אינני נוהג לצפות בתוכנית הבוקר שלך, אך היום צפיתי בה לזמן קצר מאוד. הופתעתי לראות שצורתך לא השתפרה מזה שנים רבות. ודאי אינך רואה עצמך כדוגמא מתאימה לקהילה הזו של אנשים צעירים, בפרט לבנות. השמנת יתר הינה אחת מהברירות הכי גרועות שאדם יכול לבחור ואחד ההרגלים הכי מסוכנים להחזיק בהם. אני משאיר לך הודעה זו בתקוה שתשקלי שוב את האחריות שלך כדמות ציבורית מקומית להציג ולקדם אורח חיים בריא."

אלה מאיתנו שבמדיה, מקבלים מנה גדושה של ביקורת מצופינו במהלך הזמן ואנחנו מבינים שזה מתלוה לכך שיש לנו ג'וב בעין הציבורית; אבל הדוא"ל הזה היה יותר מזה. בעת שניסיתי את מיטב יכולתי להמעיט בערך ההתקפה הכואבת מאוד על הופעתי, לא יכלו הקולגות שלי לא יכלו לעשות אותו הדבר, בעיקר בעלי, מייק תומפסון. מייק העלה את הדוא"ל הזה על הקיר של התחנה ומה שקרה בעקבות זה היה ממש מעורר השראה. מאות רבות של אנשים השקיעו את זמנם היקר ולא רק רוממו את רוחי, אלא נקטו עמדה שאמרה שהתקפה כזו אינה בסדר. אתיחס לזה יותר בעוד שניה, אבל קודם כל, האמת היא שיש לי משקל יתר, אתם יכולים לקרוא לי שמנה וכן, אפילו שמנה מאוד לפי הערכה רפואית; אבל לזה שכתב לי את הדוא"ל הזה – אתה חושב שאינני יודעת זאת? שהמלים שלך מגלות לי משהו שאינני רואה? אינך מכיר אותי, אינך חבר שלי, אינך חלק ממשפחתי והודית שאינך צופה בתוכנית – כך שאינך יודע עלי דבר, מלבד מה שאתה רואה חיצונית, ואני הרבה יותר ממספר על המשקל.

הומר ובארט4

אני רוצה שכולנו נלמד משהו מזה: אם אינכם יודעים עדיין, אוקטובר הוא יום האנטי בריונות. זו בעיה שגואה ותופחת מדי יום בבתי הספר ובאינטרנט. זה נושא מרכזי בחייהם של צעירים וכאם לשלוש בנות צעירות, זה מפחיד אותי למוות. אני אשה בוגרת ולמזלי יש לי עור עבה – תרתי משמע, כמו ששולח הדוא"ל הדגיש וגם במובן אחר; כך שלמלים של הלה אין משמעות מבחינתי. מה שבאמת מרגיז אותי בנושא, זה שיש ילדים שאינם יודעים טוב יותר, שמקבלים מדי יום ביומו דוא"לים ביקורתיים כפי שאני קיבלתי, ובמקרים רבים אפילו גרועים מזה! האינטרנט הפך לנשק, בתי הספר שלנו הפכו לשדות קרב והתנהגות זו נלמדת – היא מועברת על ידי אנשים כמו כותב הדוא"ל הזה. אם הייתם בבית והייתם מדברים על אשת החדשות השמנה – נחשו מה: הילדים שלכם ודאי ילכו לבית הספר ויכנו מישהו "שמן". עלינו ללמד את ילדנו איך להיות טובי-לב, לא ביקורתיים, ועלינו לשמש להם דוגמא.

רבים כל כך מכם באו להגנתי במהלך ארבעת הימים האחרונים. אני ממש נרגשת מדבריכם. עמיתי וחברי החדשים והותיקים, משפחתי, בעלי המהמם וכל הרבים באשר אתם, שמן הסתם לעולם לא תהיה לי ההזדמנות לפגוש – לעולם לא אוכל להודות לכם מספיק על דברי התמיכה שלכם, על שנקטתם עמדה נגד הבריון הזה. אנחנו טובים יותר מהדוא"ל הזה, אנחנו טובים יותר מהבריונים שמנסים להשפיל אותנו.

הומר ובארט2

אשאיר אתכם עם זה: לכל הילדים באשר הם, החשים אבודים, הנאבקים עם המשקל שלהם, עם צבע העור שלכם, עם ההעדפה המינית שלכם, המוגבלות שלכם, גם עם האקנה על הפנים שלכם – הקשיבו לי עכשו! אל תתנו להערכה העצמית שלכם להיות מוגדרת בידי בריונים! לימדו מהנסיון שלי, אל תתנו למלים אכזריות של מאן דהו לגבור על מלות התמיכה של רבים.

כל מלה בסלע, היש צורך להוסיף?

Le Monde en face : Harcèlement à l'école – France 5

השמונה בדצמבר

ג'ים מוריסון

ביום שהודיעו על הרצחו של לנון, לא ידעתי שזה גם יום הולדתו של ג'ים מוריסון. את זה ידעתי מאוחר יותר, כשהתחלתי להתעמק גם בתאריכים. לא שזה חשוב או משנה, אבל נחמד לדעת, לציין ולזכור.

ג'ים מוריסון קורא משיריו מתוך An American Prayer

מומלץ להקשיב היטב למלים

לנון היה חשוב, ג'ים מוריסון היה חשוב. התרבות המוזיקלית שלנו התעשרה בשל שני אלה ועוד אחרים, כמו אנטוניו קרלוס ז'ובים שהלך מאיתנו ב-1994 ובחודש הבא נחגוג את יום הולדתו. אין כמו הסמבה!

TOM JOBIM & ELIS REGINA – AGUAS DE MARÇO

אמנם גשמים של מארס, אבל העיקר גשם

דצמבר. 8. הגשם שהתחיל בזאת חנוכה (חודשיים מתפילת הגשם של סוכות), עשה קצת הפוגה ואחר כך שינס מותניו והמשיך לרדת עלינו ביתר שאת.

Awake – The Doors

מישהו זכר להזכיר שראש ממשלתנו הדגולה, גולדה מאיר, הלכה אף היא לעולמה ביום הזה? כנראה שלא, כי אנחנו הרי מציינות לפי התאריך העברי…

מי שרוצה לחפור, מוזמנת:

8 בדצמבר ויקיפדיה

השירה הנפלאה של ג'ים מוריסון המשורר

אוי, העצב…

Antonio Carlos Jobim – A Felicidade