השבוע של הזכרת השואה Week of Holocaust Remembrance

Bina Addes – What It Means to Be Second Generation

מהרגע שראשונות המופלטות מתחילות לצאת לדרכן, כלומר אל פיותינו, מתחילין להזכיר את השואה. ככה זה אצלנו.

From the moment that the first of mufletas start to get on their way, that is, to our mouths, we begin to mention the Holocaust. That's how it is with us.

ההטמעה של שבוע הזכרת השואה בזכרון הקולקטיבי שלנו חזקה מאוד. יחד עם פינוין של המצות לטובת החמץ, מתחילין סיפורי השואה לצוץ מכל עבר ולהשמע בכל מקום. מזכירין שוב ושוב את הביטויים שמלווים אותנו במשך כל חיינו, כמו: "אושוויץ היתה פלנטה אחרת" (מתוך עדותו של ק. צטניק במשפט אייכמן), אקציה, מוזלמנים, מחנות הריכוז, נאצים ועוד ועוד. אנחנו, היהודים, זוכרים היטב, תקצר היריעה מלמנות את הכל.

The implementation of Holocaust Remembrance week in our collective memory is very strong. Together with the clearing of the matzos in favour of chametz, the stories of the Holocaust begin to emerge all over and be heard everywhere. Repeatedly we are reminded of the expressions that have accompanied us throughout our lives, such as: "Auschwitz was a different planet" (from the testimony of K. Tsetnik in the Eichmann trial), Muselmanns, concentration camps, Nazis, and more. We, Jews, od remember very well, there is not enough space to count everything.

איני יכולה שלא להצטער על שזה לא היה כך בילדותי, על שהורי לא דיברו ולא סיפרו את שחוו ולא הנחילו לנו את מה שעכשו אנחנו רוצים כל כך לדעת. איך היה שם? איך הם היו כילדים? איך זה היה לגדול בסביבה שעוינת יהודים? ואיך הם שרדו את המלחמה הנוראה ההיא? הדור שלהם הולך ומתמעט ועוד מעט כבר לא ישאר מי שיכול לתת עדות מכלי ראשון. כל מה שנותר לנו אלה חלקי הסיפורים שבערוב ימיהם הם הספיקו לספר לנו. חבל שזה היה מאוד במשורה.

I can't help but regret that it was not so in my childhood, that my parents didn't speak and didn't tell what they experienced and didn't impart what we now want so much to know. How was it there? How were they like children? What was it like to grow up in an environment where Jews were hated? And how did they survive that terrible war? Their generation is diminishing and soon there will be no one who can give firsthand testimony. All we had left were the bits of stories that, by the end of their days, they had told us. Too bad it was very sparingly.

איני בטוחה שהייתי מצליחה להבין איך זה לחיות במדינה בה את אזרחית, אך היא אינה ממש שלך, למרות שזו אמורה להיות. להרגיש זרה. איך זה להיות מהגרים, לנדוד ולהגיע לארץ חדשה כדי לבנות בה חיים חדשים בלי לדעת את השפה. מדינה לתפארת הם בנו לנו פה על חורבות חייהם שלהם. זאת, כנגד כל הסיכויים ולמרות הסכנות שארבו מכל צד ועבר. לחזור לארץ שנשאת בקרבך במשך אלפיים שנה ולבנות אותה, להבנות בה – האין זה פלא ונס? כשחושבות על מה שהם הצליחו לעשות פה ולהשיג – זה פשוט מדהים! הם בנו לנו בית. הם בנו לנו מקום שבו אף אחד לא יעשה לנו יותר את מה שעשו לנו הנאצים ומה שמנסים לעשות ליהודי הגולה גם בימינו אלה.

I'm not sure I would have been able to understand what it's like to live in a country where you're a citizen, but it's not really yours, even though it's supposed to be. To feel alien. What it is like to be immigrants, to wander and reach a new country in order to build there a new life without even knowing the language. A glorious country they built us here on the ruins of their own lives. This was against all the odds and despite the dangers that lurked everywhere. To return to the land you have been carrying in your heart for two thousand years and build it, to build tour life there – isn't it a wonder and a miracle? When you think about what they've been able to do here and achieve – that's just amazing! They built a home for us. They built a place for us where no one would do to us what the Nazis did and what the antisemites are trying to do to the Diaspora Jews even these days.

ככל שהשנים נוקפות, ככל שאני חווה את החיים ומגיעה לגילים המקבילים לאלה שאני זוכרת את אמי בהם, אני משתאה שוב ושוב על החוזק שלה, על השרידות, איך המשיכה לחיות למרות מה שעברה בחייה. איך נשארה צלולה. דברים שחשבתי לגביה, מקבלים עכשו משמעות אחרת, מתבהרים, ככל שאני מתקדמת עם גילי.

As the years go by, as I experience life and reach the same ages as my mother's, and I remember her at, I am amazed again and again for her strength, her survival, how she continued to live despite what she had went through in her life. How she remained with all her marbles. The more I go with my age, things I thought about her now get another meaning, become clearer.

משום ששתקו, שהיו סגורים, שלא העזו להראות לנו יותר מדי רגשות (יכול להיות שהם פחדו להרגיש או לא יכלו), היו הורינו, שורדי השואה, חידה לנו. למרות שחלק גדול מאיתנו שינן לעצמו שנן היטב לא להיות כמותם – אני בספק גדול לגבי הצלחתנו בזאת. נראה לי שהטמענו אותם למרות רצוננו שלא לעשות כן. זה טבוע בנו. אנחנו, ההורים והסבים של היום, נושאים בחובנו את צלקות הדור השני לשואה, אותן ינקנו מחלב אמנו.

Because they were silent, closed, and did not dare to show us too much of their feelings (perhaps they were afraid to feel or couldn't), our parents, survivors of the Holocaust, were a mystery to us. Although a large part of us have promised themselves not to be like them – I am very doubtful about our success in this. It seems to me that we assimilated them despite our desire not to do so. It's in us. We, the parents and grandparents of today, bear the scars of the second generation of the Holocaust, which we were fed along with our mother's milk.

במשפט אחד:

שבוע קשה אנחנו עוברות.

In one sentence:

It's a tough week that we are going through.

שלום זיפו שלנו Goodbye to our Zippo

זיפו והעזים   Zippo and the goats

הידיעה המעציבה היכתה בחוזקה בלב. היה קשה לנשום. היצור המתוק הזה היה איתנו שנים ועכשו הוא הלך למקום שאליו הולכים כשמזדקנים וחדלים.

The sad news hit hard in the heart. It was difficult to breathe. This sweet creature has been with us for years and now it has gone to the place where living souls go when they get old and desist.

זיפו נכנס אל חיינו ביום חורפי קרררררר אחרי שננטש באכזריות לגורלו בעודו גור בן 3-4 שבועות. נס ופלא שהכלבלב שרד. הסיפור שלו שובר לב, אבל הוא היה אהוב מהרגע הראשון שקיבלנו אותו.

Zippo came into our lives one collllllld winter morning after being brutally abandoned to his fate as a puppy of 3-4 weeks. It's a miracle and a wonder that the puppy survived. His story is heart-breaking, but he was loved from the first moment we got him.

זיפו מטייל בפארק בה הוא נמצא  Zippo is strolling in the park where he was found

בני האמצעי היה שומר בגן הילדים. בוקר אחד, כשליווה את הילדים למגרש המשחקים בפארק, שמע קול יבבה עצוב מהפינה. הוא הלך בעקבות הקול ומצא קופסא שהוסתרה בעשב הגבוה. בתוכה, היה הכלבלב הקטן הזה. בני התקשר אלי מיד לשאול אם אני מרשה לו להביא את היצור המסכן הביתה. ודאי שהרשיתי לו! משום שהיה בתחילת יום העבודה שלו, מיהרתי לשם כדי לקחת את היצורון ולהביאו אל משפחתנו.

My middle son was a guard in the kindergarten. One morning, when he escorted the kids to the playground in the park, he heard a sad wailing coming from the corner. He followed the voice and found a box that was hidden in the high grass. In, was this little wretched puppy. Immediately, my son called me to ask if I allow him to bring this poor creature home. Obviously I let him! Because he was in the beginning of his working day, I hurried there to take the poor thing and bring it into our family.

מאוחר יותר, כשהבאנו אותו לאבחון אצל הוטרינרית, גילינו כיצד זה הגיע אל הפארק: מישהי ראתה בליל שלפני כן מכונית עוצרת ליד, מישהו יצא ממנה, הניח קופסא ועף משם. היא לא הספיקה לראות את מספר הרישוי של המכונית. כשהתקרבה לראות מה יש בקופסא, היא ראתה שישה גורים. הם היו בני 4-3 שבועות. היא לקחה הביתה שניים מהם, כך סיפרה. נראה, שאנשים אחרים לקחו עוד כמה במהלך הלילה, למעט אחד. זה נשאר לבד בחושך כדי שבני ימצא אותו למחרת בבוקר. מעולם לא הבנתי (אני הרי מאותגרת), והחידה הזו לא נפתרה אף פעם, איך יכלו לקחת רק חלק מהגורים ולא את כולם יחד. איך היה ללוקחים לב להשאיר מאחור את אלו שהם השאירו.

Later, when we brought him to the veterinarian for a diagnosis, we found out how it got to the park: someone saw the night before a car stopping near, a person went out of it, put down a box and flew away. She didn't catch the vehicle license number. When she came to see what's in the box, she saw these six puppies. They were 3-4 weeks old. She took two of them home, so she told. Apparently, other people took more through the night, except of one. It was left alone for my son to find it the next morning. I never understood (since I'm challenged), and this riddle was never solved, how could they take only some of the puppies and not all of them together. How did the takers have the heart to leave the ones they left behind?

אנשים הם אכזריים!!! זה היה ינואר 2004. ינואר זה חודש קרררררר; הטמפרטורה בו צונחת ל-0 מעלות צלזיוס בלילה. איני מסוגלת להבין איך היצור המרושע יכול היה לזרוק את הגורים ככה ולהפקיר אותם במזג האויר המקפיא שהיה. כולנו שמענו יותר מדי סיפורים כאלה על אכזריות האדם לבעלי חיים, אך אני בטוחה שבכל פעם האוזניים מסרבות לשמוע.

אנשים, אהבו את החיות שלכם!

People are cruel!!! It was in January 2004. January is a collllld month; it goes down to 0c at nights. I can't comprehend how the evil person could throw the puppies just like that in the freezing weather. We all heard too much of such stories of human's cruelty to animals, but I'm sure that each time our ears refuse to hear.

LOVE THY PETS, people!

זיפו ואני   Zippo and me

החיים עם זיפו

לכל יצור האופי המיוחד שלו. זיפו, כפי שחויתי אותו, היה קטן אמנם, אך היה לו אופי נחוש ונראה היה שידע מה הוא רוצה. אולי חוויית הנטישה שחוה בשבועות הראשונים לחייו לימדו אותו שעליו להשיג את שלו, אחרת אף אחד לא יתן לו את זה על מגש של כסף. לא שמנענו ממנו דברים, להפך – אהבנו ופינקנו אותו והענקנו לו ככל יכולתנו, אבל תמיד היו לו רצונות משלו שהוא שאף להשיגם. הוא היה בן משפחה, יחד עם פאפי שלנו.

Life with Zippo

Every creature has its own unique character. Zippo, as I experienced him, was small, but he had a determined character and seemed to know what he wanted. Perhaps the experience of abandonment he had experienced in the first weeks of his life had taught him that he had to get his own, otherwise no one would give it to him on a silver platter. We did not deny him things, on the contrary-we loved and fascinated him and gave him as much as we could, but he always had his own desires he wanted to achieve. He was a family member, along with our Puppy.

למרות חוויית הנטישה, שאני בטוחה שהשפיעה עליו במהלך חייו, היתה לו מין הליכה זקופה, משדרת בטחון עצמי. כל מי שראה אותו – התאהב בו מיד. אי אפשר היה לא. מה שאהבתי אצלו, זה אומץ הלב. אולי היה זה אינסטינקט, כי היה זכר, אבל הוא לא נרתע אף פעם מלהכנס בתקיפות לקרב עם מי שאיים על הטריטוריה שלו. זה תמיד הדהים אותי.

Despite the experience of abandonment, which I am sure had influenced him throughout his life, he had a kind of upright, self-confident walk. Anyone who saw him – fell in love with him at once. It was impossible not to. What I liked about him was his courage. Perhaps it was an instinct, because Zippo was a male, but he never hesitated to enter into a battle with those who threatened his territory. It always amazed me.

זיפו מרחרח   Zippo sniffs

זה היה ללכת איתו לטייל ולחכות בסבלנות עד שירחרח ביסודיות ויסמן כל עץ ושיח בדרכנו. זה לחכות שיחזור אחרי שנעלם למספר שעות ולדעת לפי הריח שהוא התפלש בכל מיני מקומות לא נעימים לאפנו. לכלבים אין חוש לצפות את העתיד, כך שלמרות שבכל פעם שחזר מריח ריחות זרים הוא הוכנס לאמבט כדי להסיר אותם ממנו – הוא לא קישר וחזר על זה שוב ושוב. אני מתארת לעצמי שגם כלבים אחרים עושים את זה, אבל לא ממש התעניינתי בכלבים אחרים, רק באלה שהיו חלק ממשפחתנו.

It was to walk him and wait patiently until he sniffed thoroughly and mark every tree and bush on our way. It is to wait for him to come back after he has disappeared for a few hours and know by the smell that he has wallowed in all kinds of unpleasant places that our nose doesn't like. Dogs do not have the sense to anticipate the future, so that although each time he returned smelling of strange smells he was put into the bath to remove them from him – he did not make the connection and repeated it over and over again. I suppose other dogs do it too, but I was not really interested in other dogs, only those who were part of our family.

זיפו מרחרח   Zippo sniffs

השנים האחרונות של זיפו

גם אם הוא מטופל ואהוב, השנים האחרונות של כל יצור חי אינן מן הקלות, קל וחומר כשזה מתחיל לחלות בכל מיני מחלות. הלב נשבר למראה סבלו של יצור אהוב. זה לא יכול לדבר, להביע מה כואב לו, רק לכאוב ולסבול. הזיקנה אינה מיטיבה עם אף אחד מאיתנו – חיות ובני אדם גם יחד. מה אפשר לעשות נגד זה? יש שלב שאת מבינה שאין ברירה יותר ורצוי לשים קץ לסבל. הלואי ואפשר היה לעשות כך גם עם בני אדם.

את רוב שנותיו עשה זיפו עם בני הצעיר וכשזה התחתן והקים משפחה – קיבל זיפו גם את אשתו ואת התוספות החמודות שהגיעו עם הזמן. אני משערת שחש שהוא אחראי עליהם, כיאה ליצור נאמן, כי זו הרי המשפחה שלו. הדהים אותי לראות זאת.

Zippo's Last Years

Even if it is cared for and loved, the last years of every living creature are not easy, let alone when it starts to get sick. The heart breaks at the sight of a beloved creature suffering. It can't speak, can't express what hurts it, it can just hurt and suffer. Old age does not benefit either of us – both animals and humans. What can you do against it? There is a stage in which you understand that there is no other choice and it is best to put an end to the suffer. I wish it were possible to do so with people as well.

Zippo spent most of his life with my youngest son and when he married and started a family – Zippo accepted his wife and the cute additions that came over time. I suppose he felt responsible for them, as befits a faithful creature, because that was his family. It was amazing for me to see.

שלום לך, זיפו שלנו

קשה להפרד מיצור אהוב שהיה איתנו במשך 15 השנים האחרונות ועוד רבע. עם כל פרידה אנו לומדות שיעור חדש, איך להכיל את הכאב, להבין שזה דרך העולם ושגם יומנו יגיע בשלב כלשהו.

שלום לך, זיפו שלנו! היית אהוב מאוד. עכשו אתה במקום אחר ואינך סובל יותר. אני מקוה שהאהבה שלנו תלוה אותך בדרכך החדשה והיכן שאתה נמצא אתה יכול לחוש ברגשותינו כלפיך. שלום, זיפו אהוב, שלום!

Goodbye to you, our Zippo

It's hard to part from a loved one who has been with us for the past 15 years and a quarter. With each separation we learn a new lesson, how to contain the pain, to understand that this is the way of the world and that our day will come at some point too.

Goodbye, our Zippo! You were very loved. Now you are in a different place and you do not suffer anymore. I hope that our love will accompany you on your new path and wherever you are, you can feel our feelings towards you. Goodbye, beloved Zippo, Goodbye!

 

שלום, זיפו אהוב, שלום!  Goodbye, beloved Zippo, Goodbye

לזכר זיפו האהוב שלנו, ינואר 2004 – 29 באפריל 2019

In memory of our beloved Zippo, January 2004 – 29 April, 2019

בהמה על שתיים A Beast on Two Feet

דברי אל הקיר   Talk to the wall

הלקטורית, זו שמביאה לנו את הסרטים המצוינים, אמרה שהסרט הזה היה צריך להיות מוצג בחודש שעבר, במסגרת הארועים שנערכו לכבוד נשים. אכן כן, אם כי מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

The lector, who brings us the excellent films, said that this movie should have been displayed last month as part of the events that were held in honour of women. True, though better late than never.

הסרט עצמו היה בסדר, לא יותר מכך, די קלישאי ולא ממש סחף אותי. ראיתי כבר סרטי ביוגרפיה פושרים, כמו זה על הסופרת אסטריד לינדגרן לפני כמה שבועות, אז הנה אחד נוסף. לא הייתי טורחת לכתוב על הצפיה אחר הצהריים, לולא מה שהתרחש מחוץ למסך לפני, במהלך ובסוף הסרט. החיים הם מה שמתרחשים כשאת חיה.

The film itself was fine, no more than that; rather a cliché, and did not really sweep me. I've seen mediocre biography movies, like the one about author Astrid Lindgren a few weeks ago, so here's another one. I would not bother writing about watching it this afternoon, if it were not for what happened outside the screen before, during, and at the end of the movie. Life is what happens when you are alive.

לפני הסרט

לפני הסרט יש הרצאה קצרה עליו של עשר דקות עד רבע שעה. הכל יודעים זאת, אך למרות זאת יש המתלוננים על שזו מיותרת. איני חושבת כך ובהחלט מפיקה תועלת מהמידע שהמרצה מעלה. "אוף!" מתנשף השמוק המצוי שהתישב לצדי, "היא שוב מרצה לנו!" מישהי בשורה לפנינו מסבה את ראשה אליו, מחייכת ומחזקת את דבריו בהנהון. הייתי ממשיכה לשתוק לוא השמוק היה סותם בשלב הזה אחרי שהכריז את הכרזתו, אך מעודד מזו שהנהנה, הוא ממשיך ובקול רם, כדי שהמרצה תשמע: "אולי נתחיל את הסרט?" זו מתעלמת מגסותו וממשיכה בשלה, משל היה זבוב טורדני ותו לא.

Before the movie

Before the movie, there is a short lecture about ten to fifteen minutes. Everyone knows this, but despite of this, some complain that it is unnecessary. I do not think so and certainly benefit from the information that the lecturer brings. "Ugh!" The average shmuck who sat next to me, pants, "She's lecturing us again!" A woman in the row in front of us turns her head to him, smiles and strengthens his words with a nod. I would have kept silent if the jerk had shut up at this stage after he had made his announcement, but encouraged by the one that nodded, he went on loudly so that the lecturer would hear: "Can we start the movie?" She ignores his rudeness and continues as if he were just an obsessive fly.

"די!" אני מנסה להסותו. "תן לשמוע!"

היא מביט בי במבט ארוך ומזלזל. "מה יש לשמוע?"

"מה שיש לה לומר!" אני עונה בתקיפות. "אתה לא קובע פה וישנם כאלה הרוצים לשמוע. אל תפריע!"

השמוק כמובן צריך להוכיח משהו לכל האולם, אז הוא צועק עלי: "את היחידה שמאזינה לה!"

אני משתדלת תמיד לענות בשפה שיבינו, אז אני צועקת עליו בחזרה: "גם אני יכולה לצעוק, אם זה מה שמתאים לך, שמוק ניאנדרטלי חסר תרבות שכמוך! הפסק להפריע לנו!"

"Enough!" I try to silence him. "Let us listen!"

He gives me a long, dismissive look. "What is there to hear?"

"What she has to say!" I answer firmly. "You don't make the rules here, and there are those who want to hear. Don't disturb!"

The shmuck of course has to prove something to the whole theatre, so he yells at me: "You're the only one who's listening to her!"

I always try to answer in a language that they understand, so I shout back at him: "I can shout too, if that's what suits you, you uncultured Neanderthal schmuck! Stop interrupting us!"

אני יכולה לראות את פניו המאדימות ואת עיניו היוצאות מחוריהן בחרון גדול. בטרם יספיק להוציא הגה מפיו, אני מקדימה אותו: "כדאי שתרסן את עצמך ותשתוק, ועדיף שתצא בחוץ כדי להרגע, אחרת אתה עוד עלול לקבל התקף לב או שבץ."

בשלב הזה, מתערבת המעודדת בשורה שלפנינו: "אם הוא יחטוף התקף – זה יהיה באשמתך!" היא מאיימת.

"את צוחקת עלי? באשמתי? הוא גס הרוח שאינו מאפשר למרצה לדבר! מצדי, שיקבל התקף וברוך זה שיפטרנו מעולו!"

דממה סביב ואז: "אולי יהיה כבר שקט?" "די עם השטויות הללו, תנו לשמוע!"

השמוק אינו מוציא הגה יותר בענין הזה, למרות שזה ממשיך לשבת לצדי.

I can see his reddened face and his bulging eyes. Before he can utter a word, I precede him: "You should restrain yourself and shut up, and you'd better go outside to cool down, otherwise you might have a heart attack or a stroke."

At this point, his cheerleader in the row before us intervenes: "If he gets a fit – it will be your fault!" She threatens.

"Are you're kidding me? My fault? He's rude and doesn't allow the lecturer to speak! As far as I'm concerned, let him have a fit and good riddance!"

Silence around and then: "Will it be quiet already?" "Enough of this nonsense, let's hear!"

The shmuck does not say anything more about it, though he continues sitting beside me.

במהלך הסרט

יש גיל, שלמרות שמבקשים חזור ובקש – עדיין אין הבקשות נענות. כמה פעמים צריך להזכיר לאנשים מבוגרים שלפני שהם נכנסים לקולנוע או אפילו בתחילת הסרט, עליהם להדמים את הטלפונים הניידים שלהם? למה בכלל צריך להזכיר להם במקום שיעשו זאת בעצמם? הרי אין הם ילדים קטנים. זה לא קורה! תמיד ישנם צלצולים שמוציאים אותך משלוותך ומדעתך דוקא בחלקים הכי מותחים בסרט. עדיין, לא צריך לשפוך עליהם את מלוא חמתך, אפשר להעיר בנימוס או אפילו להמנע מכך כי כשזה מצלצל – הם משתיקים. למרות הרצון העז לעשות זאת – יש גיל שלא יעזור חינוך מחדש, זה פשוט לא עובד שם.

During the movie

There is an age, which despite asking again and again – the requests are still not answered. How many times do you have to remind older people that before they go into the cinema or even at the beginning of the movie, they have to silence their mobile phones? Why should they be reminded instead of doing it themselves? After all, they are not little children. This is not happening! There are always ringtones that get you out of your tranquillity and your mind especially in the most suspenseful parts of the movie. Still, you do not have to pour all your fury on them, you can be polite or even avoid it because when it rings – they mute their phones. Despite the strong desire to do so – there is an age that will not help re-education, it just does not work there.

השמוק, שכנראה התאושש ממה שארע קודם: "יה, בהמה!" הוא צועק על זו שהטלפון שלה העז לצלצל, "לא יכולת להשתיק אותו קודם???"

אני ממלאת פי מים ומתרכזת במתרחש על המסך. מצדי, שיתפוצץ. וכרגיל, מלאכתי נעשית בידי אחרות. כנראה שהמעודדת שלו התעשתה והבינה שטעתה קודם לכן. היא פונה אליו שוב: "די, מספיק! אתה מפריע לנו! היא יודעת בעצמה שטעתה שלא השתיקה את הטלפון, אין צורך להעיר לה."

מזוית עיני, אני רואה את ידו המתרוממת כלפיה ואת תנועתה לעבר לחיה. שיעורי ההגנה העצמית שהתחלתי לקחת לאחרונה, השתלמו עכשו ואינסטינקטיבית, בלי לחשוב כלל, עפה לה זרועי לעברו והסיטה את ידו ממסלולה המזיק. האישה, שהיתה קפואה על מקומה כשאימה משתקפת מפניה המבועתות, הצליחה לצאת מהשיתוק שאחז בה וקפצה על רגליה כשהיא נרתעת לאחור. "מה אתה חושב שאתה עושה?" מלמלה בקול צרוד.

הניאנדרטלי אוחז בידו בפנים מעוותות בכאב רב ועוזב אותנו. ברוך שפטרנו!

The shmuck, who seemed to recover from what had happened before: "Oh, beast!" He yells at the one whose phone dared to ring, "couldn't you mute it before???"

I fill my mouth with water and concentrate on what is going there on the screen. As far as I'm concerned, he can explode. And as usual, my work is done by others. It seems that his cheerleader had come to her senses and realized she was wrong before. She turns to him again: "Enough, you're bothering us, she knows herself that she made a mistake that she didn't mute her phone, there's no need to tell her off."

From the corner of my eye, I see his hand rising toward her and its movement toward her cheek. The lessons of self-defence I had begun to take recently, paid off now and instinctively, without thinking at all, my arm flew toward him and moved his hand away from its harmful path. The woman, who was frozen in her place with terror reflected from her terrified face, managed to get out of the paralysis that had gripped her and jumped to her feet as she recoiled. "What do you think you're doing?" She muttered hoarsely.

The Neanderthal holds his hand in a grimace with pain, and leaves us. Good riddance!

אחרי הסרט

אחרי שהסרט מסתיים, אנחנו צועדות החוצה תחת השפעתו, מחוזקות ומעוצבנות כאחד. די מיאש לדעת שמלאכה רבה עדיין לפנינו.

במבואה, קרבה אלי המעודדת ומחייכת מאוזן לאוזן: "תודה רבה לך!" היא אומרת בהתרגשות. "איך עצרת אותו! הוא ממש התכוון לסטור לי!"

אני מחוה בידי שזה כלום ומתכוונת להמשיך בדרכי. זו שהטלפון שלה צלצל במהלך הסרט, עומדת בצד ומתבוננת בו בחוסר אונים. אצבעותיה לוחצות על המקשים, אך נראה לי שהיא מתקשה במשהו. לא ענייני, אך הניאנדרטלי מתיצב לפניה ומתחיל לצרוח עליה: "בהמה על שתיים שכמוך! למה לא סגרת את הטלפון?!?!?! כמה פעמים צריך להגיד לך לסגור את הטלפון לפני הסרט?!?!?!"

 

After the movie

After the movie ends, we go out, still under its impact, both strengthened and annoyed. It is quite despairing to know that a lot of work is still ahead of us.

In the foyer, the cheerleader approached me and smiled from ear to ear: "Thank you very much!" She says excitedly. "How did you stop him? He really meant to slap me!"

I gesture that it was nothing and intend to continue on my way. The one whose phone rang during the movie, stands aside and looks at it helplessly. Her fingers press the keys, but it seems to me that she is having some difficulty. It's not my business, but the Neanderthal stands in front of her and begins to scream at her: "You beast on two feet! Why didn't you mute your phone?!?!?! How many times should I tell you to mute the damn phone before the movie?!?!?!

עכשו זה כן ענייני ואני נעמדת לפניה: "הכל בסדר? את צריכה עזרה?"

היא מושיטה לי את הטלפון שלה ואומרת בשקט: "משהו לא בסדר עם זה, זה לא רוצה להדלק."

אני לוקחת אותו מידה ומביטה במסך הדומם. "הסוללה שלך נגמרה, את צריכה להטעין אותה."

"באמת?" היא אומרת בפליאה.

"כן", אני מראה לה את ההתראה האדומה, "זה אומר שצריך להטעין."

"תודה!" היא מודה לי ומכניסה אותו לתיק. "זה מה שאעשה כשאגיע הביתה."

Now it is my business and I stand before her: "Everything is okay, do you need help?"

She hands me her phone and says quietly: "Something's wrong with it, it doesn't want to turn on."

I take it from her hand and look at the still screen. "Your battery is empty, you need to recharge it."

"Really?" She says in amazement.

"Yes," I show her the red warning, "that means you have to charge."

"Thanks!" She thanks me and puts it in her bag. "That's what I'll do when I get home."

"בהמה על שתיים!!!" מעיר הניאנדרטלי בקול רם, כנראה חש בטוח בעצמו.

"שמע", אני אומרת לו, "אתה צריך להפסיק עם זה! אולי לא ראית את המשך הסרט, אבל האנושות צעדה קצת קדימה. אתה, לעומת זאת, נשארת הרחק מאיתנו, בתקופה הניאנדרטלית. כדאי שתתחיל להתקדם. אמנם לא נראה לי שאי פעם תצליח להשיג אותנו, אבל אני ממליצה לך בכל זאת לעשות כמה צעדים לעבר הקידמה."

הוא בחר לקפל היטב את זנבו בין רגליו ולצאת מד' אמותי בחתיכה אחת.

"A beast on two feet!" The Neanderthal comments loudly, seemingly feeling self-assured.

"Listen," I say to him, "you have to stop this, you may not have seen the rest of the movie, but humanity has stepped forward a little bit. You, however, remained far away from us, you are still in the Neanderthal period. You should start moving forward. Even if I don't see how you will ever succeed in reaching us, but I still recommend that you take a few steps toward progress."

He chose to fold his tail well between his legs and get out of my space in one piece.

חמץ ושוקולד Chametz and Chocolate

ממרח שוקולד על לחם   Chocolate spread on bread

שלושה כוכבים בשמיים, השבת יצאה ואפשר לאכול חמץ. תרבחו ותסעדו!

Three stars in the sky, the Sabbath is out and we can eat chametz. Tirbachu vetisadu (Feel like home and eat well)!

תחושות בטן Gut Feelings

Ella Mai – Gut Feeling

ככל שהשעות נקפו, ידעתי שהיא לא תגיע. תמיד כדאי להקשיב לתחושות הבטן כדי לא להתאכזב.

As the hours passed, I knew she would not come. It is always worth listening to your gut feelings so as not to be disappointed.

Giulia Enders – The surprisingly charming science of your gut

 

המצות נגמרו Ran Out of Matzos

מצות   Matzot

יש לנו עוד יומיים של חג המצות והן אזלו. למזלי, יש לי חברות עם עודף מהן אני יכולה להשלים את החסר לי.

We have another two days of the matzos holiday and they have run out. Luckily, I have friends with a surplus, from whom I can get what I need.

מלקחי שלוש השנים האחרונות, בהן נהגתי לקנות חבילה גדולה של שניים וחצי ק"ג, החלטתי השנה להסתפק בקילוגרם אחד בתקוה שזה יספיק לי. זה לא. אני אוהבת מצות. אני מורחת עליהן גבינת קוטג' לארוחת הבוקר של סלט הירקות; אחר הצהרים, כממתק עם הקפה, אני מורחת עליהן שוקולד (זה ט-ע-י-ם!!!) ובערב – שוב קוטג' ושוב עם סלט ירקות. מעניין, שבארוחה בימי חול, איני מסוגלת לאכול יותר משתי פרוסות לחם, אך כשזה מגיע למצות – לפחות 4 בארוחה.

From the lessons of the past three years, when I used to buy a large package of two and a half kilograms, I decided this year to settle for one kilogram hoping that it will be enough for me. It wasn't. I like Matzot, I shmir (spread) cottage cheese on them to have with the vegetable salad breakfast; in the afternoon, as a treat with my coffee, I shmir chocolate on them (it's sooooooo tasty!), and in the evening – again cottage cheese with a vegetable salad. Interestingly, that at the meal on weekdays, I can't eat more than two slices of bread, but when it comes to matzot – at least 4 in a meal.

"איך נכנסות לך ארבע מצות לקבה?" תוהה ביאטריס מולי בסקייפ עת היא רואה איך אני לועסת בהנאה.

"מממ", אני מהמהמת בתשובה. הרי אי אפשר לדבר בפה מלא. בכל פעם שהיא מביטה בי במבט המתפלא הזה, אני מתפלאת על שלא התרגלה. בכל זאת, אנחנו כבר מכירות מספר ניכר של שנים.

"בתאבון!" היא מעודדת אותי להמשיך ואני לוקחת נגיסה נוספת מהמצה הרטובה ומביאה כף גדושה של סלט ירקות חתוך דק אל פי. אצלה בצלחת, ערימות קטנות של ירקות חתוכים לחתיכות גסות. מלפפונים לחוד, עגבניות לחוד, גמבה, פלפל ירוק ובצל. באמצע, תפוח אדמה, גזר וכרובית מבושלים; האדים העולים מהם מגיעים עד אלי. אין שם זכר למצות.

"בתאבון גם לך!" אני מברכת חזרה כשהפה שלי משתחרר. "היכן המצות שלך?" אני שואלת.

"איך מצות עם ירקות מבושלים?" היא שואלת בתשובה. "ראי מה יש לי במקום!" היא מראה לי צלחת נוספות ועליה כמה קניידלך, מהבילות אף הן.

"How do you get four matzot in your stomach?" Béatrice wonders on Skype in front of me when she sees me chewing with pleasure.

"Mmm," I hum in reply. You can't speak with your mouth full, can you? Every time she looks at me with this surprizing look, I am surprised that she has not gotten used to it. After all, we know each other a considerable number of years already.

"Good appetite!" She encourages me to go on, and I take another bite of the wet matzah and bring a large spoon of finely chopped vegetable salad to my mouth. On her plate, small piles of vegetables cut into coarse bits. Cucumbers separately, tomatoes separately, red sweet pepper, green pepper and onion. In the middle, cooked potatoes, carrots and cauliflower; the steam rising from them reaches me. There is no trace of matzah.

"Good appetite to you too!" I bless back when my mouth is released. "Where are your matzot?" I ask.

"How do matzos go with cooked vegetables?" She asks in reply. "See what I have instead!" She shows me another plate with some kneidels (in Yiddish: matzo balls) on it, steaming too.

"אהה!!!" אני מכריזה, "זה נראה טעים!!!"

"אכן, זה כך", היא מחייכת אלי, נועצת מזלג באחד מהם, נושפת מעט לצננו ונוגסת בזהירות. "המממ!" היא מהמהמת בחדוה.

אני חושבת על מישהו שאמר פעם שאין מה לאכול בפסח ושהאוכל לא טעים. מעולם לא הבנתי איך זה, אך מאחר ואיני נוהגת לנבור במופלא ממני – אני מניחה לנושא ומתענגת הן על הארוחה הטעימה והן על החברה המענגת.

"Ahh!!!" I announce, "It looks delicious!!!"

"Yes, it is," she smiles at me, stabs her fork into one of them, blows on it a little to cool it down and then takes a bite carefully. "Hmmm!" She hums with glee.

I think of someone who once said that there is nothing to eat on Passover and that the food is not tasty. I have never understood how come, but since I don't like to dig in at things that are beyond my comprehension – I let the subject go, and enjoy both the delicious meal and the delightful company.

במשפט אחד:

חבילה של ק"ג אחד המכילה 30 מצות, אינה מספיקה לאישה אחת שאוהבת את מה שחסרי הבנה מכנים "דיקטים".

In one sentence:

A package of one kilogram containing 30 matzas ​​is not enough for one woman who loves what tasteless people call "plywood".

 

מצה עם ממרח שוקולד   Matza with chocolate spread

נקיונות של פסח Passover Cleaning

ילדים אוהבים לחקות במשחקיהם את המבוגרים. לכן, רצוי מאוד לחשוב היטב על מה שאנו עושים כשהם מתבוננים בנו.

Children like to imitate adults in their games. Therefore, it is highly recommended to think carefully about what we do when they watch us.

"אולי יש לך נייד להשאיל לי?" פנתה אלי חברה הבוקר באמצעות הטלפון הקוי שבביתה. אני ידועה באגירת חפצים שיש להם שימוש מתישהו. אמי זצ"ל נהגה לומר: "אם זה לא רוצה לאכול – אז שיהיה. אולי נצטרך אותו מתישהו". אני כמוה.

"ודאי", עניתי, כצפוי.

"תוכלי להביא לי? הנכדים פה ואיני יכולה לצאת", היא מבקשת.

אני נענית בשמחה ואצה לעזרתה.

"תודה!" היא מודה לי כשאני מגיעה עם הנייד המצויד כמובן בסים בו איני משתמשת. זה עולה לי 10 ₪ לחודש, אבל שוה, משום שתמיד ישנה מישהי במצוקה שצריכה נייד לזמן-מה. זה טוב גם לתיירים המבקרים אצלנו. ביאטריס, לדוגמא.

"Maybe you have a mobile phone to lend me?" A friend calls to me this morning via the landline at her home. I am known for storing objects that might be of use at some point. My mother of blessed memory used to say: "If it doesn't want to eat – let it be. Maybe we'll need it at some point." I'm like her.

"Of course," I replied, as expected.

"Can you please bring it to me? My grandchildren are here and I can't go out," she asks.

I gladly accede and rush to her aid.

"Thanks!" She thanks me when I arrive with the mobile, which of course is equipped with a SIM card I don't use. It costs me NIS 10 a month, but it worth it, because there's always someone in distress who needs a mobile for a while. This is also good for tourists who visit us. Béatrice, for example.

איני חוקרת לשם-מה היא זקוקה לנייד שלי וגם לא מה קרה לזה שלה. אין זה מענייני. אם ביקשה – סימן שהיא צריכה. אני מוסרת לה את המטען כדי שתשים להטענה ומתכוננת לעזוב. היא מפצירה בי לשתות איתה קפה וגם מציעה עוגה שבפניה איני מסוגלת לעמוד, אז אני מתישבת בשמחה. עוגותיה ידועות בטעמן המשובח ובחגיגה שהן עושות בפה הטועמת.

I'm not enquiring what she needs my mobile for or what happened to hers. It's none of my business. If she asked – that means she needs it. I hand her the charger so she can load it and am getting ready to leave. She invites me to have coffee with her and also offers a cake that I can't resist, so I happily accept and stay. Her cakes are known for their fine taste and the celebration they make in the mouths that taste them.

תוך שהיא מכינה את התקרובת כדי להגישה לשולחן, היא מספרת לי מה ארע. נכדתה בת הארבע החליטה לערוך נקיון פסח, כפי שמן הסתם ראתה לפני החג בבית אמהּ. לשם כך, אספה הפעוטה כמה צעצועים, כמה כלי מטבח וגם את הטלפון הנייד של סבתהּ שלא שמה לב שזה נעלם. רק כשהנכדה הושיטה לה את הנייד המבריק למשעי, הבינה את שארע. למזלה, הלב שלה חזק ולכן לא חטפה התקף.

As she prepares the refreshments to serve at the table, she tells me what happened. Her four-year-old granddaughter decided to do the Passover cleaning, as she must have seen before the holiday at her mother's house. The toddler collected a few toys, a few kitchen utensils, and her grandmother's cell phone as well. My friend did not notice its absence. Only when the granddaughter handed her the sparkling mobile, she realized what had happened. Luckily, her heart is strong and so she has not had a seizure.

"מה עשית לה, הרגת אותה?" חקרתי, מהרהרת ביני לבין עצמי כיצד הייתי מגיבה לוא נקלעתי למצב כזה.

"לא", ענתה הסבה המתחשבת, "מה הטעם? אם הייתי הורגת אותה, במה זה היה עוזר לי? עדיף היה לי להשאיר אותה בחיים, כי כשהיא תגדל – היא תוכל לשלם לי על זה. רשמתי זאת בפנקסי כדי שלא אשכח."

"What did you do to her, did you kill her?" I inquired, thinking to myself how I would have reacted had I found myself in such a situation.

"No," replied the considered grandmother, "what's the point? Had killed her, how would it have helped me? I'd better leave her alive, because when she grows up – she'll be able to pay me for it. I wrote it down in my notebook so I wouldn't forget."

במשפט אחד:

נכדים זה שמחה וגם ששון.

In one sentence:

Grandchildren are both happiness and joy.

 

Creature Comforts – Complete Series 1

 

ננעלה, נשכחה Locked, Forgotten

ליד מיכל למיחזור נייר   Next to a paper recycling bin

לא התכוונתי לפתוח שום שיח איתה. מבחינתי, היא ננעלה, נשכחה, נסתם עליה הגולל.

I did not mean to open any conversation with her. As far as I was concerned, she was locked, forgotten, sealed off.

הדפיקה הלא צפויה בדלת הגיעה בדיוק כשידי היתה על ידית הדלת לפותחה. התכוונתי לצאת לצילומים לקראת התערוכה החדשה בה אני עומדת להציג שוב מתמונותי, הפעם בנושא "אמנות ירוקה" – התגייסות לשמירה על כדור הארץ שלנו. חשבתי שזה השכן שכנראה מעונין לראות במו עיניו איך נראית בפסח דירה של מישהי שאינה דתית ולמרות זאת אינה מחזיקה חמץ. זה לא היה הוא.

The unexpected knock on the door came just as my hand was on the doorknob to open. I was on my way to go out to take photos for the new exhibition in which I am about to participate, this time it's about "green art" – an effort to preserve our planet. I thought that it was the neighbor who probably wanted to see with his own eyes how an apartment of someone who is not religious, and yet does not have chametz, looks like in Passover. It was not him.

היא עמדה בפתח, מחייכת חיוך רחב מאוזן לאוזן, מושיטה לי זר ענק של פרחים. "חג שמח!" הכריזה והתכוונה להכנס.

יצאתי לחדר המדרגות, נעלתי את הדלת וירדתי אל הרחוב, מתעלמת כליל מנוכחותה. לא התכוונתי לבזבז עליה את זמני.

She stood in the doorway, smiling broadly from ear to ear, handing me a huge bouquet of flowers. "Happy holiday!" She announced and intended to enter.

I went out to the stairwell, locked the door, and went down to the street, ignoring her completely, as if nobody was there. I had no intention of wasting my time on her.

במשפט אחד:

ישנם אנשים עקשנים ונחושים, איני סובלת כאלה.

In one sentence:

There are stubborn and determined people, I can't stand them.

ילדים ממחזרים   Children recycle

 

 

לשחרר באמת To Really Release

מישהי אמרה לי פעם, לפני שנים רבות: "אם את באמת אוהבת אותי – בבקשה, שחררי אותי". שחררתי. לא ממש אהבתי אותה.

Someone once said to me, many-many years ago: "If you really love me – please release me." I let go. I didn't really love her.

די התפלאתי בזמנו שהגענו לקטע הזה, כי נראה היה לי שהדברים בינינו היו ברורים – שאין אנו צועדות לעבר שקיעה תמידית ושאנו יחד זמנית משום שנחמד לנו זו עם זו, לא יותר מכך. לא חלמנו זו באוזני זו על איזשהו עתיד משותף. היא לא היתה זו שהרטיטה את לבי והיה לי ברור שזה הדדי. מוזר איך שדברים מתגלגלים.

I was quite surprised at the time that we came to this, because it seemed to me that things were clear between us – that we were not marching toward a permanent sunset and that we were together just temporarily because it was nice to be with each other, nothing more. We did not express in each other's ears any dream of a shared future. She was not the one who made my heart quiver and I was sure that it was mutual. Funny how things roll.

אני משתדלת לשחרר ממני ולא להחזיק בדברים מיותרים. גם לא בני ובנות אדם. מי שלא מתאים לה איתי או אותי – איני מחזיקה בה בכוח. אין לי כבר כוח וגם לא חשק להלחם מלחמות אבודות. שחררתי אותה ממני באמת ושכחתי ממנה לגמרי. החיים התנהלו לי מצוין בלעדיה.

I try to get rid of and not to hold on to needless things. People as well. Whoever I don't suit – I don't hold on to by force. I have neither the strength nor the desire to fight lost wars anymore. I really released her of me and forgot about her completely. Life went well for me without her.

במשפט אחד:

לא ברור לי כלל הדוא"ל ששלחה לי היום אחרי כל השנים הללו, בו כתבה שהיא מתגעגעת אלי ושלא היתה צריכה להניח לי לשחרר אותה.

In one sentence:

I have no idea at all why the email she sent me today after all these years, in which she wrote that she misses me and that she should not have let me released her.

אנגלברט המפרדינק – אנא שחרריני

Engelbert Humperdinck – Please Release Me

חול המועד פסח ה'תשע"ט Chol HaMoed Pesach 5779

ברד עלינו   Hail on us

היו לנו תוכניות לחול המועד הזה: לצאת אל הטבע ולהנות עם הנכדים. היו לנו תוכניות לכייף.

We had plans for this Chol HaMoed: to go out into nature and have fun with the grandchildren. We had plans to have a good time.

שמיים אפורים   Grey sky

התחזית לא בישרה טובות, כך שלא היתה לנו ברירה אלא לשנות את תוכניותינו ולהשאר תחת קורת גג מגוננת. הקמנו מחנה אוהלים בסלון, העציצים הגדולים שימשו יער עבות ואפילו ארגנו מטוס מכסאות שיקח אותנו לארץ אחרת, פחות קרה. היה כיף!

במשפט אחד:

גם זקני צפת לא זכרו חול מועד גשום כזה עם רוחות חזקות, ברד ושלג בחרמון.

In one sentence:

Even the elders of Safed did not remember such rainy Chol Moed with strong winds, hail, and snow on Mount Hermon.

ברד עלינו   Hail on us