ארכיון חודשי: אוקטובר 2013

נכריה בארץ מגורייך Alien in the Country of your Residence

חוף ים

השבוע שעבר התחיל טוב ונגמר לא ממש. מכל המקומות בהם שוררת אנטישמיות באופן מובנה בחברה – הגיעה הידיעה הקשה על תקיפת יהודים דוקא בסידני. אוסטרליה מעולם לא היתה כזו. תמיד האירה פנים לזר ולנוכרי שהגיעו כדי לבנות את עצמם ואת עתידם במדינת המהגרים הנוחה הזו. זקני בונדאי אינם זוכרים כדבר הזה. כמה שלא יגרדו בפדחתם, ואפילו נמרצות, כדי לנסות לדלות משם איזשהו ארוע דומה – לא יצלח הדבר בידם.

Last week started well and ended not quite well. Of all the places where anti-Semitism is inherently prevalent in society – the hard news of attacking Jews has arrived from Sydney. Australia has never been like that. It always welcomed strangers and aliens who came to build themselves and their future in this convenient immigrant state. Bondi elders don't remember such thing. No matter how much they scratched their skulls, and even vigorously, to try to dredge up such similar event – they didn't succeed.

יסמין מבקרת בסידני כבר קרוב לשנה. המלה מבקרת מוגזמת ולא ממש מדויקת, כי לפי כל הסימנים נראה כי הלה התנחלה שם ואין לה כוונות לשוב. אני תוהה באוזניה איך ההרגשה להתקל בדבר כזה בארץ שאימצת לעצמך זה מכבר. גם בארץ לא ממש התרגלנו לטרור של הפלסטינים נגדנו, אך זו מדינתנו, מדינת העם היהודי, לפחות זו הארץ שלנו ואיננו נוכריים בה (אפילו שלפעמים זה נראה כך, לפי התנהלות הממשלה).

Jazmin has been visiting Sydney for almost a year. The word visiting is exaggerated and quite inaccurate, because by all indications it seemed that she had settled there and has no intention of returning. I wonder in her ears how does it feel to come across such a thing in the country you've long ago adopted. In Israel, too, we have not really become accustomed to terrorism, but it is our state, the state of the Jewish people, it is our country and we are not aliens in it (even though it sometimes seems that way, according to the government's conduct).

מאז ומתמיד ידועים האוסטרליים כבעלי מזג נוח וסובלנות כלפי הזר והנכרי והם פתחו את ארצם בפני כל בסבר פנים יפות. הקהילה היהודית התקבלה אף היא בזרועות פתוחות וכולנו זוכרות מההסטוריה את החיילים האוסטרליים מאירי הפנים שהתגייסו למען מטרות שלום בעולם. עם שלו, נינוח, מסביר פנים ובלי כוונות זדוניות כלפי אף אחד. טהורי לב ומעשה.

Australians have always been known for their comfortable temperament and tolerance for the foreigner and the alien, and they have opened their country to all with a warm welcoming. The Jewish community was also welcomed with open arms and we all remember from history the nice easy-going Australian soldiers who enlisted in the cause for world peace. A peaceful, relaxed, welcoming and without malicious intentions on anyone. Pure hearted and deeds people.

קשה להבין את הקטע ההזוי הזה, איך אדם הולך לתומו ברחוב ופתאום מתנפלים עליו בני חושך ומפליאים בו את שנאתם עד זוב דם ועל סף היפרדות מחייו. מה פָּשַׁע זה ומה עוון? כולה סיים את התפילה בבית הכנסת או את סעודת השבת או סתם טייל לו להנאתו ברחוב ופתאום – טראחחחחחחחחח! בני עוולה החליטו להתנכל לחייו והלה חסר אונים להשיב להם כגמולם.

It is difficult to understand this delusional thing, how a person innocently walks on the street and suddenly the dark ones attack him and beat the crap out of him till bleeding, up to the threshold of separation from his life, due to their hatred. What crime and what sin had he committed? He only finished praying in the synagogue, or the Shabbat meal, or just strolled for his pleasure on the street and suddenly – traccchhhhhhhhh! Vile miscreants decided to pester his life and he was helpless to repay them.

יסמין לא ידעה מכך (היא אשה עסוקה מאוד) עד ששמעתי אמש את החדשות הנוראות ומיהרתי לבשרן לה. רק בבוקר הואילו אמצעי התקשורת שם להתיחס לארוע. וּלְגָנוֹת. גם זו לטובה. אוסטרלית ותיקה אמרה לנו, שמאז נכנסו לאוסטרליה זרים מתרבויות לא מתורבתות – הפכה המדינה לתהו ובהו והחיים אינם כמו שהיא זוכרת אותם, כבר לא כפי שהיו בטרם השתלטו הנוכרים הללו על כל חלקה טובה כדי להחריב את אורח החיים השקט והנינוח ולהשליט את אמונתם. היא כיוונה בעיקר לבני דודינו האיסלמים, אך גם לבני אסיה, שלטענת רבים הפכו את סידני למקום נורא לחיות בו. שוב הדת והגזענות מרימים את ראשם המכוער. מיחסים לראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, הגב' ג'וליה גיליארד כי התבטאה בנחרצות לפני כשנה כלפי בני דודינו וקבעה שאם אין הם מסוגלים לחיות בצורה שקטה ובלי פרובוקציות – שיתכבדו ויסתלקו להם מארצה, כי היא לא תיתן להם להשליט אי סדר ולהפר את אורח החיים האוסטרלי. הכותרת אמרה: ראש ממשלת אוסטרליה, ג'וליה גיליארד אומרת למהגרים המוסלמים שעליהם ללמוד לדבר את השפה האנגלית ולאמץ את התרבות האוסטרלית או שיעזבו את המדינה.

Jasmine didn't know about it (she's a very busy woman) until I heard the terrible news last night and rushed to break them to her. Only in the morning the media down there was kind enough to relate to the incident. And condemn the incident. It's all for the best. A senior Australian has told us that since foreigners from uncivilized cultures have entered Australia – the country has become chaotic and life is not as she remembers them, no longer as it was before these foreigners took every good part to ruin the quiet and relaxed lifestyle and impose their faith. She aimed mainly at our Islamic cousins, but also at people from Asia, which many say made Sydney a terrible place to live in. Again religion and racism raise their ugly heads. People ascribe to former Australian Prime Minister, Julia Gilliard, to make a firm statement about a year ago towards our cousins, stating that if they are unable to live quietly and without provocation – they should make themselves scarcest from her country because she won't let them mess up with the Australian lifestyle and violate it. The headline said: Australia Prime Minister Julia Gillard telling Muslim immigrants they must learn to speak the English language and adapt to Australian culture or leave the country.

אמנם נטען כי דבריה לא נאמרו כלל, אך הם זכו להעברה וירלית בכל האמצעים וזכו לתשואות. אם נאמרו ואם לאו – עובדה היא שהשקט שורר באוסטרליה, שלא כמו באירופה, שם התפשט האיסלם כסרטן והשתלט על מקומות רבים, בהם אין יותר לילידים דריסת רגל.

Although it was claimed that her words were not said at all, they were virally forwarded by all means and received praise. If they were said or not – the fact is that peace prevails in Australia, unlike in Europe, where Islam has spread like a cancer and has taken over many places, where natives no longer have a foothold.

יסמין די התחלחלה לשמע הבשורה ותחושת חוסר הבטחון של זר בארץ נוכריה התחילה לחלחל בה, אך אין לה כוונה לחזור כל כך מהר. היתרונות שבמגורים בארץ בה יש לך בטחון כלכלי ואין לך את הרעש הנורא הזה של רקבון הממשלה, הקומבינות ושאר המרעין בישין שפוקדים אותנו פה, בארץ המובטחת, הם רבים לאין ערוך. היא מאמינה שהדברים לא יישָנו וכי היה זה מאורע חד-פעמי, שהשלוה תחזור ואיתה גם הבטחון להלך באופן חופשי ברחובות בלי להסתיר את מה שאת. היא חוזרת באוזנַי על דברי אחד המרואיינים, ש"כאן לא גרמניה של שנות ה-30 ולא רוסיה של שנות ה-70" וכי לעם האוסטרלי אין שנאה כלפי יהודים. ביאטריס מזכירה לה את האנטישמיות הבולטת בצרפת לאורך כל השנים וברוב אירופה, שזו לא גוועה עד עצם היום הזה. יסמין מרגיעה אותה שאי אפשר להשוות – לאוסטרלים מזג שונה לגמרי והם גם לא התחנכו על ברכי האנטישמיות ובכלל לא על שנאת זרים. האוסטרלית שוב מזכירה שאולי זה היה נכון לפני עשרים שנים, אך דברים השתנו וכל הזרים הללו שהציפו את אוסטרליה בכוונה להשתלט על אורחותיה ולא להשתלב בה, לא הביאו עליה ברכה וגם לא על תושביה.

Jazmin was quite shocked to hear the news and the sense of insecurity of a stranger in a foreign country started seeping into her, but she has no intention of coming back so soon. The benefits of living in a country where you have financial security and you don't have that horrible noise of the government decay, the shady plans and other big troubles that come on us here, in the Promised Land, are invaluable. She believes that things will not happen again and that it was a one-off event, that peace will return and also the confidence to walk freely on the streets without hiding what you are. She repeats to me one of the interviewees, that said: "here is not Germany of the 1930s nor Russia of the 70s", and that the Australian people have no hatred towards Jews. Béatrice reminds her of the prominent anti-Semitism in France throughout the years and in most of Europe, that it had not died to this day. Jazmin reassures her that it is incomparable – Aussies have a different temperament and they were not educated on the concept of anti-Semitism and not of any kind of xenophobia. The Australian again mentions that this may have been true 20 years ago, but things have changed and all these foreigners who flooded Australia with the intention to take over against the Aussie lifestyle and not to integrate in it, have not brought a blessing on it nor its residents.

במשפט אחד:

אנחנו שותקות. מה כבר יש לומר? ימים יגידו איך ולאן יתגלגלו הדברים; בתקוה שרק לטובה.

In one sentence:

We are silent. What can we say? Days will tell how and where things will turn out with hope only for the better.

♀♀

כדאי לצפות בהוד מעלתה ג'וליה גיליארד הנושאת דברים חוצבי להבות (בסגנון טיפוסי אוסטרלי נינוח) בפרלמנט של ארצה, בהם היא מגינה על נשים ומגנה את היחס השוביניסטי כלפיהן. שימנה לב למספר הנשים החובשות את ספסלי הבית. יש לנו הרבה מה ללמוד מהן, שם, בחצי הכדור הדרומי.

It is worthwhile to watch the Honourable Julia Gilliard carry a flame-striking speech (in a typical Australian relaxed style) in the parliament in her country, where she defends women and condemns the chauvinist attitude toward them. Pay attention to the number of women occupying the sits of the house. We have a lot to learn from them, there, in the Southern hemisphere.

Julia Gillard's 'misogyny speech' in full (2012) – ABC News

♀♀

כמו כן, עוד חומר למחשבה: אמנם בתקופה מסוימת היא היתה נגד נישואין חד-מיניים (Australia gay marriage still way off), אך כדאי לצפות ולהתרשם מתרבות השיחה, מהנינוחות, מכיבוד האחר ואת השקפת עולמו, גם אם זו אחרת משלך. ארץ חמה, נגועת חמסינים ושריפות, אך מזגם של תושביה כל כך רחוק מזה אצלנו.

Also, more food for thought: while at a certain time she was against same-sex marriage (Same sex marriage debate divides Labour), but it's worth watching and be impressed by the culture of conversation, the ease, the respect of the other and his worldview, even if it is different to your own. A warm country, tainted with heat-waves and fires, but its inhabitants' temperament is so far away from ours.

תקע, שקע ושטקר – התינוקיה (בערבית)

Plug, Socket and Shteker – The Nursery

גם לאלה נולדים ילדים, השאלה איך הם מחנכים אותם וּלְמָה

These also have children, the question of how they educate them and for what purpose

השבוע שלי

childrenC

את הכותרת הזו לקחתי מהרדיו: יש ברשת ב' תוכנית בשם הזה, בה מתארח בכל שבת ב-11 בבוקר אורח תורן הפורש בפני המאזינים (אני תוהה אם חוץ ממני יש אחרים) את הגיגיו ודעותיו. שמתן לב שהמשפט הקודם נכתב בלשון זכר? כי זה לא בכדי! ברשות השידור מטרטרים לנו כל הזמן בראש שהשידור הציבורי הוא שֶׁלְךָ ובשבילךָ. כן, לַשמוק ולזָכָר. מביאים לנו שם אורחים כל הזמן ואורחות בקושי. פה ושם מבליחה מאן דהיא, אבל זה ממש בזעיר-זעיר, בהכי פחות שאפשר, רק כדי שלא יגידו עליהם שנשים אינן מדברות אצלם. השידור הציבורי שאמור להיות לכולם… ומה עם לכולן?

בדרך כלל, בימי ששי, אחרי שאני מתאוששת ממטלות הבוקר, אני מתפנה לתכנן את השבוע הקרוב וממלאה את הלו"ז ברשימת המשימות העומדות בפני ובכאלה שאני רוצה לממש. זה הזמן להעיף מבט ברשימה של השבוע הקודם ולבדוק מה הושג ומה יגולגל הלאה. נותן פרספקטיבה לחיים ולעבודה.

אחרי שאני מסיימת, אני עוברת על ימי השבוע שחלף ביומן ורואה בעיני רוחי את המאורעות שעברו עלי/עלינו, מין סיכום שבועי של מה שהיה. ישנם שבועות שחבל לדפדף לאחור ועדיף לשכחם וישנם כאלה שמעלים חיוך וקורת רוח.

אז מה היה לנו פה, בשבוע שעבר עלינו?

זה התחיל עם הבשורה המרנינה על מינויה בשעה טובה (באמת הגיע הזמן לסגור את פרסת תהליך הבחירה!) של ד"ר קרנית פלוג לנגידה הראשונה שלנו בבנק ישראל. האמת, אחרי מצעד השמוקים המביש בניצוח אותם שני ליצנים העומדים בראשנו, לא חשבתי שזה עשוי לקרות, בעיקר מתוך הכרה (עצובה מאוד) בעקשות הפרדית של הביבי להרוס כל חלקה טובה במדינה שלנו. קרה נס! הללויה! נאחל לה כולנו הצלחה במילוי תפקידה, היא מוכשרת ומתאימה ביותר לתפקיד. כה לחי על תפקודה עד כה וברכות לעתיד!

יום שלישי החל השכם מאוד בבוקר בבשורה מרחיבת לב מאוד על שמחה חדשה במשפחה. מסתבר, שגם בגילנו אנחנו מתרבות 😉 יום מבורך, תאריך מבורך, פעמיים כי טוב!

באותו יום, היו גם בחירות, אבל מי בכלל שם לזה לב חוץ מהמועמדים שטרחו בכל כוחם להשמיץ זה את זה ולרוץ כאחוזי תזזית כדי לקושש לשוא עוד ועוד מצביעים? את חובת הבחירה שלי מילאתי כבר בדצמבר, כך שהייתי פטורה. לא ברור לי למה ישנה הפרדה ולמה אי אפשר לבחור בכל הארץ באותו היום. בלילה, לקראת סיום היום, התבשרנו על התוצאות הכל כך משונות או שלא, בעצם… אדישות ההמון הדהימה בשיאים החדשים אליה הגיעה, כמו גם האישור המחודש שניתן לראשי הערים נגדם תלויים ועומדים כתבי אישום חמורים. היית מצפה לירידתם של הללו מן המפה הפוליטית, לפחות עד שענייניהם יתבררו בבית המשפט, לא ככה?

ומה עם הנשים שהיו מועמדות ולא נבחרו? את מי להאשים בזה?

תלי תלים של מלים והררי הרים של מלל ביטאו את פליאת האנשים החושבים (אלה שלא פסחו על הביקור השגרתי בקצבִיָה) למה שארע ועל התעלומה הבלתי מובנת כיצד זה אדיש עמך לבחירת מי שאמור לשרת אותו. על הבחירות לממשלה אפשר לומר, שלְרוב אלה הנוהגין להשתמש במוחם אין למי להצביע, שהכל סיסמאות ופליטות של הבלים, ומי שעיניה בראשה יודעת שאין להאמין להן. יחד עם זאת, מאחר שאין תחליף לבחירות – צריך להשתתף בהן, גם אם זה בדמות הטלת פתק לבן. להשתתף צריך! על אחת כמה וכמה בבחירות למועצות ולרשויות המקומיות. אי אפשר להבין איך אין השתתפות מלאה של בעלות ובעלי זכות הבחירה כדי להשפיע על מי ינהל בפועל את איכות חייהם. לא מוזר? איך אמר אחד מהעוברים והשבים למיקרופון שתקע הכתב בפניו: "אלה אף פעם לא עזרו לי, אז למה שאצביע בשבילם? מה שהיה הוא שיהיה."

באותו יום התבשרנו על רעידת אדמה חמישית שפקדה את טבריה. האם מעידות אלו על פעמי המשיח? כרגיל אצלנו, אדישות. הידיעה עברה לנו מעל לראש ולא רק בשל הבחירות והלהג הבלתי פוסק עליהן לאורך כל היום. מה שהכי הדהים אותי – זו הידיעה שקראתי על כך וסימרה את שערות ראשי. שוב אותו חדל אישים עומד במקום שאסור היה לו אפילו להתקרב אליו? שוב נְחֲשֵב קצנו לאחור לעבר האסון הבא שחס ושלום ימיט הבזוי הלה על ראשנו? להתנחם בזה שאני גרה על הר?

למתעניינות, היו בשבוע שלי עוד כמה ארועים מינוריים וענייני עבודה מבורכים ושגרתיים, למדתי כמה דברים חדשים. היה שבוע נחמד.

במלה אחת: עוד שבוע טוב עבר על כוחותינו. בשבוע הבא מצפה לנו שמחה נוספת 🙂

טייקון ואפסו עוד

aiu_postcard copy© משה בלולו

דילמה: האם אנו רוצות חופש או דיקטטורה? האם בדמוקרטיה מעוניינות אנו או שמא מתאים לנו שכל תנועותינו תישלטנה כמתואר ב-1984 ובדומֶיהָ? האין דרך ביניים, שביל זהב שיספק את כולנו?

מרגיז שכל חיינו מוכתבים בידי אחרים ולא בידינו. הכל מתחיל ופועל בהתאם לכמות הממון עליה יכולים הטייקונים לשים את טלפיהם החמדניים ולפזרה בכל מיני תחבולות ופירמידות ואין זו מוכרחה לבוא מכיסנו או להיות שלהם, כידוע. אנו נשפטים לפי הקריטריון העקום של כמות הכסף שיש לנו, לא לפי ערכינו, לא לפי מהותנו. פעם, הסגידה למולך הכסף לא היתה חזות הכל. מי שעשה כסף – היו שפרגנו לו, היו שקינאו בו, אך לרוב – חשדו בדרך בה הגיעו הדמים לרשותו. בדיחה נפוצה מספרת על אם אמריקאית ובנה, החוזים במכונית מפוארת שחונה ליד בֵּית מידות הדור. האם אומרת לבנה: "הלואי שאלה יהיו שלך כשתגדל ותהיה לאיש." לעומתה, מצביעה האם היהודיה בתוכחה על המותרות מנקרי העיניים ומביעה באוזני הצאצא את דעתה הבלתי מתפשרת: "בטח הוא גנב את זה".

איך הגענו למצב הנוכחי, בו שולטות בנו מספר משפחות עתירות ממון ונכסים, אותם צברו בדרך שכדאי לבדוק לעומק ובצורה מדוקדקת? דור המייסדים עשה זאת בעבודה קשה ובתחושה של חלוציות ובניית הארץ בדרך של חזון ויושר. חלק מהבנים הלכו בדרכם והיתה תקופה יפה שגם אם היית פועל, יכולת לפרנס בכבוד את משפחתך ממשכורתך הסבירה (אשתך היתה בד"כ עקרת בית) ולחסוך לעתיד ובעיקר עבור ילדיך. בבנק נתנו לך ריבית סבירה על הכסף שהרווחת בעמל רב ובעיקר – יכולת לתכנן את מהלכיך. לרוב העם היה מספיק כסף וחסכונות כדי לערוך בר/ת מצוה, חתונה ואפילו עבור השמחות של צאצאי הילדים, בלי להכנס לחובות כבדים כמו להאלץ לקחת משכנתא. אינני בטוחה שיכולת לקחת משכנתא עבור מטרות שאינן קשורות לנושאי דיור.

זה באשר לעובדי הצווארון הכחול. עצמאיים, זה סיפור אחר. להם היה מרחב תמרון גדול יותר. המסים לא הכבידו עליהם כמו היום. כמו כן, הרבה כסף שחור זרם בערוצים לא ממש חשאיים והכלכלה נעה קדימה ובצורה יפה למדי. היו בעיות חברתיות שחבל שהיו, כולל הפליה של אחים שצבע עורם כהה יותר משל האשכנזים המפלים, אבל אני מתיחסת כאן לפן הכלכלי של חיינו. אחר-כך עלה הליכוד לשלטון וטרף את הקלפים בהחריבו כל חלקה טובה באצטלא של "להיטיב עם העם", שלמעשה היתה נתיב מסואב להעשיר את המעטים הקרובים לצלחת ולהרחיק כל תקוה של עמך לחיות בכבוד והורידנו למצב של בקושי להחזיק את הראש מעל המים. מאז, המצב רק הלך והתדרדר ובכל פעם פקדו אותנו שיאי שפל חדשים, תחתיהם אנו מתנהלים בקושי עד עצם היום הזה. שר האוצר הבור ועם הארץ כבר אמרתי? את ראש ממשלתנו האטום וערל הלב כבר הזכרתי?

השר שלך

© משה בלולו

בימים ההם היתה פנסיה שאפשר היה לסמוך עליה. היית יכול לסיים את חייך בלי להגיע עד פת לחם ובלי להזדקק לחסדי זרים שיתנדבו לקיימך במקום שבו הופרטו שירותי הממשלה. אני חוזרת, מקוננת ותוהה בחוסר הבנה לאן הולך הכסף שמגיע ממסינו. למה אנו משלמים מסים, אם לא כדי שאלה יחזרו אלינו בצורת שירותים נאותים, כדי שנוכל לחיות ברווחה ולא לשלם על כל דבר שוב? היום, כל סכום שהפקדנו לעת זקנה, הצטמק באכזריות בידי רשעים מרושעים שחמסו את כבשת הרש שלנו ללא נקיפות מצפון. אין לי מושג איך פסה הבושה מקרבם. איך הם מסוגלים להוציא הון עתק על גחמותיהם האישיות בעוד לבם גס בכספים אותם חסכנו בזעת אפינו ובקושי רב. פעם, ידעת שאתה מפריש סכום מסוים ממשכורתך וזה נשא ריבית נאה וצבר רווחים מספיקים כדי לקיימך בתקופת הסְתָו של חייך, כשאין לאל ידך לעמול לפרנסתך. והיום? אין נותנים לך בכלל הזדמנות לצבור כלום; הריבית שהבנק נותן זעומה, אפסית, אף שזה גובה ממך נשך לא הגון על חובותיך אצלו;  מעבידיך עתירי הממון מפטרים אותך למרות שהם עושים הון על גבך ועתידך כל כך לא ברור, שזה מפחיד ומדיר שינה מעיניך בדאגה מאין תבוא פרנסתך. אולי אתה מעמד ביניים לפי הסכום שאתה בקושי משתכר, אך למעשה אתה שייך למעמד הרבה יותר נמוך וגרוע ונמצא על סף העוני, זה שמונע ממך להעניק לעצמך ולמשפחתך תנאי מחיה סבירים ויציבים. פעם היתה יציבות; היום, התזזיתיות מושלת בכיפה.

טלפיים מרושעים על כספינו

© משה בלולו

יש הטוענים שחס וחלילה לנו להרגיז את הטייקונים ואם ניקח מהם מסים, רחמנא לצלן – הם יברחו מפה ויוציאו את נכסיהם מהארץ ובכך ימוטטו את הכלכלה. אלה שטויות מטופשות! אדרבא – שיסתלקו מכאן לכל הרוחות הטפילים החיים על עמלנו והמוצצים את דמינו ובכך תיווצר הזדמנות לכוחות חדשים לבנות עסקים ותעשיות חפות משחיתות ומטייקוניזם ושאר מרעין בישין שפשו בחברתנו (הון ושלטון כבר ציינתי?). נשיב לעצמנו את אוצרות הטבע שלנו ונחלק מחדש את התגמולים מהם בצורה הוגנת, כך שלא רק הטייקונים יהנו מהם, אלא בעיקר אנחנו, בצורה של חיים נוחים והוגנים והמפה החברתית תראה כפי שהיא צריכה להראות – הזדמנות שוה לכל אחד ואחת מאיתנו ללא הבדל מוצא וממון.

 טייקון מתחסד

במלה אחת:

בשעה טובה ומוצלחת יש לנו נגידה. נאחל לד"ר קרנית פלוג הצלחה במילוי תפקידה ושתדע לנווט אותנו כמיטב כשרונה לכיוון של חברה שיוויונית ובריאה בכל התחומים, על אף השמוקים שמינוּהָ, העומדים בהיכון במטרה לשים מקלות בגלגלי פעילותה.

חפירות:

1. בנקאות היברידית ומנותקת מהלקוחות הוזה מלים

2. טייקון ויושר הוזה מלים

3. למה עוני? הוזה מלים

4. מסעודה, ריקי, שרי הוזה מלים

5. מה למדנו מהנשיא שחיזק את העבודה המאורגנת? גיא רולניק, אתר דה מרקר

6. הדור שלא רואה עתיד גיא רולניק, אתר דה מרקר

7. מה השווי הכלכלי של שוק העבודה הישראלי? גיא רולניק, אתר דה מרקר

8. בועת הנדל"ן של לפיד – מכונה לייצור אחים עבדים גיא רולניק, אתר דה מרקר

9. העולם ברח לישראל אייל קפלן, אתר דה מרקר

10. הפוליטיקה החלשה של המין החזק סמי פרץ, אתר דה מרקר

11. פראיירים – תגידו תודה שיש לכם עבודה אייל עופר, אתר דה מרקר

12. מעמד הביניים מת, יחי מעמד הביניים החדש אבינועם שחר, אתר דה מרקר

רגעים של קסם

מיכל בת אדם הנפלאה

מיכל בת אדם

אני בטוחה שאילו היה זה גבר – מזמן היו חוגגים בראש חוצות ומפרסמים זאת בכל האמצעים כדי להודיע על כך לכל העולם, אשתו, פילגשו, צאצאיו, קרוביו וכולי, אך משום שמיכל בת אדם היא אשה – זה לא קרה. כל שנותר, זה לצַפות שהדברים ישתנו לטובה ואף השגיהן של נשים תתפרסמנה חדשות לבקרים ולא, כפי שזה היום, לעתים נדירות.

במקרה, שמעתי הבוקר בתוכניתו של יואב גינאי, "מה יהיה", על פסטיבל הסרטים הבינלאומי לנשים ועל הפרס אותו תקבל מיכל בת אדם על מפעל חייה המבורך. יבורך אסף אזולאי העורך על שהביא את זה לשידור!

שמחתי להאזין ולהתעדכן. כמה במאיות יש לנו כבר? על כמה שמענו וכמה הצליחו לחרוג מד' אמות מכריהן/סביבתן ולהציג את יצירותיהן בפני הקהל הרחב? הגיע הזמן שקולן ישמע ברמה, כמו גם של שאר הקולות של כל הנשים במרחב הציבורי הישראלי והעולמי.

מיכל בת אדם קוראת שירה

בית קפה / לאה גולדברג

מיכל בת אדם היא פורצת דרך – הן כשחקנית, הן כתסריטאית ובעיקר כבמאית, כי שחקניות יש לנו כמה וכמה (ועדיין, לא מספיק, לטעמי) ובמאיות ותסריטאיות מעטות בלבד. זה מתבטא, כמובן בסיפור של הנשים בארץ הזו (וגם בעולם, מן הסתם), בביטוי שלנו לחוויותינו דרך העיניים שלנו ולא כפי שגברים רוצים לראותנו. הרי אין כמו מקור ראשון להעיד על רגשותיה, מחשבותיה והשקפת עולמה של האשה. אם רוצות לדעת את מה שעובר בראשה של הנערה, יש לזמנה ולשמוע את שיש לה לומר, מפיה שלה.

רגעים

יצירות המופת של מיכל בת אדם תשארנה לעד ותעמודנה במבחן הזמן. מה שהיא מראה לנו, מתוך נקודת המבט שלה, כיוצרת, משקף את שעבר עלינו במהלך חיינו במדינה הזו; איך היינו ואיך אנו כיום, שלא השתנינו מספיק. אם כבר מדברים על השידור הציבורי ועל שהוא כל כך נחוץ לנו כדי לשמור על התרבות שלנו (אוי לנו עם הנוכחית!), אז אי אפשר שלא לתהות למה לא נתנו עד כה את הבמה הראויה למיכל בת אדם, למה אין מקרינים את סרטיה. ברשות השידור הנהיגו להם מנהג יפה – לשדר כל יום ששי סרט ישראלי. נפלא! אני ממרקת את משקפי בציפיה קצרת-רוח לראות שם את סרטיה של בת אדם וסרטים נוספים שנוצרו בידי נשים. הלואי ויקרֶה!

מיכל בת אדם קוראת "שירת אשה" מאת אסתר ראב

במלה אחת: ברכות למיכל בת אדם ויישר כוח למעניקות הפרס!

קישורים:

  1.  רגעים מה שכתבתי פה על מיכל בת אדם לפני זמן
  2. פרס מפעל חיים למיכל בת אדם, נירית אנדרמן, אתר הארץ [דוגמא לכתבה שוביניסטית חסרת השראה שאפשר היה לצפות כי כבר לא תהיינה במקומותינו. איך, למען השם, מזכירים את השתתפותו של דן בן אמוץ (בשניות ספורות) בסרט "רגעים" ואין מזכירין את שמה של השחקנית הראשית השניה, בריג'יט קטיון? אז מה אם היא צרפתיה?]
  3. פרס מפעל חיים למיכל בת אדם, טל לוין, עכבר העיר
  4. חגיגות העשור – פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לנשים ברחובות, מערכת קולנוען
  5. הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים חוגג עשור, אתר עיריית רחובות

מסרטי מיכל בת אדםעוד רגעים

ח"י שנים של יאוש

rabin

ימי ההסתה והרצח ההם אינם מרפים. האם למדנו משהו? האם השתנו דברים? מה מוכן תת-אדם לעשות כדי להגיע אל מושכות השלטון? איך אין זה בורר את האמצעים?

שמונה-עשרה שנים וכאילו מוצאי השבת ההיא לא חלפה. איפה היינו, מה עשינו בזמן העצרת ולאחריה, כשראש ממשלתנו נרצח?

ההלם. בתמימותנו, חשבנו שלמדנו את הלקח הנורא ונתחיל להיות חברה טובה יותר, נכה על חטא וניטיב את דרכנו. נעבור את האבל, נתגבר על התדהמה שאחזה בנו, נקום מעפר ונתחיל מחדש. חשבנו, שנהיה טובים ונשיר בכיכר וכל העם יסחף אחרינו ותשכון האחדות בקרבנו. זה לא קרה.

 rabin1

במלה אחת: מה שהכי כואב – שמי שידו היתה במעל, עומד בראש ממשלתנו. ככה אנו נראים.

עשר שנים וכאב

חול1עקבות בחול

הזמן עף קדימה ואינו מתחשב בנו, אם אנו חשים בכך ואם לאו. ישנן תמונות הנצרבות בזכרון ובלתי אפשרי להזיזן משם. תמונות של כאב, של עצב עמוק, של אבדן. התחושות קשות. שריטה בלתי ניתנת לריפוי.

היה לנו שכן ברחוב. כילדה, לא ממש התעניינתי במבוגרים ורק חלק מהם נשמר לי בזכרון, כאלה שהותירו רישומם, כמו השכן השרוף. אני זוכרת אותו היטב ולמרבה הפלא – גם איך נראה לפני שעולמו השתנה. דיברו על תאונה, על שהוא נלכד במכונית הנשרפת ויצא מזה בעור שיניו. אכן.

הוא לא היה שכן של שלום-שלום, כי מי התיחסה אל אלה שלא גרו בבנין? הוא נכח ופתאום לא. במשך הרבה זמן (מה יכולה ילדה לאמוד?) הוא לא היה חלק מהנוף ופתאום חזר מעוות. אני זוכרת שנתקלתי בו יום אחד ודי נבהלתי. לא זיהיתי. חלפתי על פניו במהירות, נמלטת. אחר-כך, שמעתי את השכנות נדות לו.

חול2

זה דבר שאת נושאת איתך מאוד במעומעם ולא משהו שאת חושבת עליו כמעט. עד שאת נתקלת בטרגדיה דומה ואז זה חוזר. השכן הזה מרחף לי בזכרון בכל פעם שיש פיגוע, בכל פעם שאני שומעת על תאונת דרכים, בכל פעם שהחדשות רעות.

מי יכולה להבין רוע? איך היתה המחבלת מסוגלת לעשות את שעשתה? איך מסוגלים חבר מרעיה? להכנס למקום בו אינך מכירה אף אחד ולרצוח חפים מפשע. איך אפשר לשנוא את מי שאינך מכירה?

 חול

שבת אחת. לפני עשר שנים. אינני זוכרת ממנה הרבה. רק ים, חול, שמש נעימה ופיצוץ ששינה חיים.