דיאנה, 22 שנים למותה Diana, 22 Years to Her Death

Diana – The Last Princess of Wales

BBC Documentary 2017

ישנם תאריכים הנתקעים במוחנו לעד, משום שהם נקשרים עם מאורעות נוספים. יומה האחרון של דיאנה, הנסיכה מוויילס, לעולם יתקשר אצלי עם היום האחרון של החופש הגדול.

There are dates that get stuck in our minds forever, because they are associated with other events. With me, the last day of Diana, Princess of Wales, will be always connected with the last day of summer vacation.

השנים עוברות, אנחנו מתבגרות, אפילו מזדקנות ואילו אלו שעזבו אותנו, נשארו חקוקות בזכרוננו צעירות לנצח. ישבתי בצהרים עם חברות במסעדה והעלינו זכרונות מן היום הראשון שלנו בכתה א'. נחמד ומעודד להיווכח שאנחנו עדיין זוכרות את המאורע הזה, שארע לפני שנים רבות כל כך.

The years pass, we grow older, even aging, while those who have left us, are etched in our memory forever young. I sat at noon with friends at a restaurant and we brought up memories of our first day at first grade. Nice and encouraging to realize that we still remember this event that happened so many years ago.

מטבע הדברים, הגענו לשתף את חוויותינו כאמהות עם יומם הראשון של ילדינו בכיתה א'. אצל כמה מאיתנו זה התקשר עם היום הקודם בשנת 1997, יום סיום החופש הגדול, יום מותה הטרגי של דיאנה, הנסיכה מוויילס. חשבתי לעצמי: ישראליות, אך מחוברות למה שקורה בעולם והנסיכה היתה בשבילנו העולם. לא היינו נתיניה, אך היא בהחלט היתה הנסיכה שלנו.

Naturally, we came to share our experiences as mothers with the first day of our children at first grade. For some of us, this linked them to the previous day in 1997, the day of the last day of summer vacation, the day of the tragic death of Diana, Princess of Wales. I thought to myself: Israelis, but connected to what is happening in the world and the princess was the world for us. We were not her subjects, but she was definitely our princess.

אי אפשר היה לעצור את האשד האדיר של שטף הזכרונות שהציף את שולחננו. לכל אחת מאיתנו היה הסיפור שלה היכן היתה כשהידיעה העצובה והמזעזעת תפסה אותה. לקח לנו כמה שעות טובות לשמוע את כולנו. עשר נשים התחרו זו עם זו כדי לספר את החויה הקשה שהן חוו. לא נראה לי שמישהי מאיתנו תשכח אותה אי פעם.

It was impossible to stop the huge cascade of memories that flooded our table. Each of us had her story about where she was when the sad and shocking news caught her. It took us a good few hours to hear us all. Ten women competed with each other to recount the difficult experience they had experienced. I don't think any of us will ever forget her.

לואן אמרה – לוא היית כאן

Louane – Si t'étais La [lyrics translated to English]

במשפט אחד:

הנסיכה כבר לא איתנו, אך היא נשארה אצלנו בזכרון לנצח.

In one sentence:

The princess is no longer with us, but she remained with us forever in our memory.

אינגריד ברגמן Ingrid Bergman

אתמול חל יום הולדתה וגם יום פטירתה של אחת השחקניות הגדולות שידענו, שהיתה לי דוגמא ומופת בדמויות שגילמה בסרטיה.

Yesterday was the birthday and the day of the passing of one of the great actresses we knew, who was an example and a role model for me by the characters she played in her movies.

אינגריד ברגמן התחילה לשחק הרבה לפני זמני, כך שאת סרטיה המוקדמים כמו "קזבלנקה" ו"למי צלצלו הפעמונים" יכולתי לראות רק בטלויזיה, בשידורים של ערוץ הסרטים הישנים. זה היה כבר בתקופה בה שרתתי בצבא. אני זוכרת כמה דיברו והיללו את "קזבלנקה" ואת משחקה שם והייתי סקרנית מאוד לראות במו עיני הכצעקתה. מאוד אהבתי והתיפחתי הרבה בסצנת הסיום.

Ingrid Bergman started playing well before my time, so her early films such as "Casablanca" and "For Whom the Bell Tolls" I could only watch on television, at the old movies channel. It was already during the time I have served in the army. I remember how much talking and praising there were regarding "Casablanca" and her playing there and I was very curious to see with my own eyes how true it is. I liked it very much and sobbed a lot in the end scene.

Play it, Sam (A Kiss is Just a Kiss)

סרטיו של היצ'קוק מעולם לא היו חביבים עלי, כך שלא טרחתי לצפות בהם ולא ידעתי שאינגריד ברגמן שיחקה בשלושה מהם. איני אוהבת סרטי אימה, כך שאין לי שום רצון לצפות בהם הן בימים אלה והן בעתיד. אני אמות בשמחה בלי לצפות בסרטים המעצבנים של היצ'קוק, גם אם ברגמן המצוינת שיחקה בהם.

Hitchcock's films have never been my favourite, so I didn't bother to watch them and I didn't know Ingrid Bergman played three of them. I don't like horror movies; therefore, I have no desire to watch them neither these days nor in the future. I would die happily without watching Hitchcock's annoying movies, even if Bergman played in them.

בקולנוע התחלתי לראות סרטים שלה בשנות השבעים, גם זאת בזמן השרות הצבאי. הייתי מנויה לסינמטק וסחבתי איתי את חברותי לשרות לסרטים שהוצגו בהם. שמחתי לראותה ב"פרח הקקטוס" וב"רצח באורינט אקספרס", למרות שלא ממש אהבתי (זה לא השתנה גם בחלוף השנים) את הספרות הבלשית אגאתה כריסטי.

In cinema, I started watching her films in the 1970s, this also during my military service. I was a subscriber to the Cinematheque and dragged my army friends with me to the movies that were featured in them. I was happy to see her in the "Cactus Flower" and "Murder on the Orient Express", though I didn't really like (that didn't change over the years, too) detective literature of Agatha Christie.

שנות השבעים היו הפריחה הגדולה של סרטי הבמאי השוודי אינגמר ברגמן בישראל והם הוצגו אצלנו רבות. כל סרט היה, מבחינתי, יצירת מופת ממש. אני אוהבת סיפורים טובים, אני אוהבת קולנוע שמציג סיפורים טובים ואינגמר ברגמן, שמלבד מלאכת הבימוי אף הגה וכתב את התסריטים לסרטיו, ידע לספר סיפורים מדהימים. יש לזכור שהדור שלנו שונה מזה הנוכחי. אצלנו עשינו דברים לאט, השתדלנו להנות בזמן שאנחנו עושים אותם ולרוב לא מיהרנו לשום מקום. אני עדיין נוהגת כך עד עצם היום הזה. שום דבר לא בוער לי.

The seventies were the great flowering of Swedish director Ingmar Bergman's films in Israel and they were featured in many a lot here. Every movie was, for me, a real masterpiece. I love good stories, I love cinema that presents good stories and Ingmar Bergman, who besides directing he also formulated and wrote the screenplays for his films, knew how to tell amazing stories. We have to remember that our generation is different from the current one. We did things slowly, tried to enjoy ourselves while we did them, and we usually didn't rush anywhere. I still do this to this day. Nothing is burning as far as I'm concerned.

השחקנית אינגריד ברגמן עשתה עם הבמאי אינגמר ברגמן את הסרט סונטת סתו ב-1978 וזו היתה אחת מיצירות המופת הכי-הכי של האנושות, בשיתוף עם השחקנית הנורווגית המצוינת ליב אולמן. ממליצה בכל פה לצפות בזה. ממרחק של שנים, במבחן הזמן, כל הסרטים של אינגמר ברגמן עומדים בכבוד והם לא התישנו. אמנם, הם נכתבו ונוצרו בתקופות מסוימות ותארו אותן, אך דברים לא השתנו הרבה מאז. מה שהיה הוא שהווה וכנראה גם יהיה, אין חדש תחת השמש.

Actress Ingrid Bergman made the film Autumn Sonata in 1978 with director Ingmar Bergman and it was one of the most outstanding masterpieces of mankind, in collaboration with the excellent Norwegian actress Liv Ullman. I Highly recommend watching it. From the distance of years, in the test of time, all of Ingmar Bergman's films stand in dignity and they did not become obsolete. Indeed, they were written and created at certain times and described them, but things haven't changed much since. What has been will be again, what has been done will be done again; there is nothing new under the sun.

אינגריד ברגמן וליב אולמן – סונטת סתו

Ingrid Bergman & Liv Ullmann – Autumn Sonata

*******

אינגריד ברגמן נולדה אתמול לפני 104 שנים וגם נפטרה אתמול לפני 37 שנים. לדעתי, היא הותירה אחריה מורשת גדולה וחשובה, גם בלי להזכיר את המקוריות שלה לחיות את חייה כראות עיניה ולשים פס על המבקרים אותה.

Ingrid Bergman was born 104 years ago yesterday, and also died yesterday 37 years ago. In my opinion, she left behind a great and important legacy, even without mentioning her originality of living her life as she saw fit and not give a damn on those who criticised her.

Ingrid Bergman interview (1973)

במשפט אחד:

אינגריד ברגמן, אישיות גדולה וחשובה, מנוחתה עדן.

In a sentence:

Ingrid Bergman, a great and important personality, may she rest in peace.

סרטיה של אינגריד ברגמן יוטיוב

Ingrid Bergman's movies on YouTube

הרבי אשר על הרחוב The Grand Rabbi of the Street

הרבי אשר על הרחוב   The Grand Rabbi of the Street

ישנם אנשים הנכנסים לנו ללב ממבט ראשון גם אם לא הכרנו אותם קודם לכן. מדהים אותי בכל פעם מחדש כשזה קורה לי.

Some people enter our hearts at first sight even if we did not know them before. It amazes me every time it happens to me.

הוא דמה לאותם רבנים שדיוקנאותיהם תלויות על קירות המאמינים. יכולתי לדמיין איך הוא יושב על מחצלת תחת עץ בלב המדבר כמו בימים עברו. הוא ממש נראה רבי הממתין לצאן מרעיתו שיתאסף אצלו כדי לשמוע את דרשתו.

He resembled those rabbis whose portraits hung on the walls of followers. I could imagine him sitting on a mat under a tree in the heart of the desert like in the past. He really looked like a rabbi waiting for his flock to gather at him to hear his sermon.

עוברים ושבים חולפים על פניו   Passersby pass him by

"סליחה, אדוני", פניתי אליו, "אני יכולה בבקשה לצלם אותך?"

הוא הביט בי במבט ממושך, כנראה לבדוק אם אינני נציגה של הרשויות שהוא לא היה מעונין למשוך את תשומת לבן אליו, מהרהר באפשרויות. "לא יודע", אמר מהורהר, עיניו חוקרות את פני.

הבנתי שה'לא יודע' הזה פירושו 'מה יצא לי מזה'. "אשלם לך, כמובן. כמה אתה רוצה?" ולפני שינקוב בסכום שלא עלה על דעתי להוציא על זה, הוספתי במהירות, "50 ₪ מתאים לך?"

"בטח, אין בעיה, צלמי, צלמי", אמר והתחיל לעשות לי פוזות, "זה בסדר גמור."

מזה חששתי. "אני לא מצלמת מקרוב", הודעתי. מנסיוני, אין טעם להסביר למצולמים שאיני מעוניינת בפוזות שלהם ואני מעדיפה שיתנהגו באופן טבעי. ויתרתי על ההסבר והתרחקתי כמה מטרים ממנו כדי לא לחסום בפניו לקוחות פוטנציאליים, מטמיעה עצמי בסביבה, ליד עץ. השתמשתי בזום.

"Excuse me, mister," I said to him, "can I please take a picture of you?"

He looked at me for a long time, probably to see if I was not a representative of the authorities he did not want to draw their attention to him, pondering the possibilities. "I don't know," he said thoughtfully, his eyes interrogating my face.

I realized that this 'I don't know' meant 'what do I got out of it.' "I'll pay you, of course. How much do you want?" And before he could quote a sum I had no intention to spend on this, I quickly added, "50 ILS is suits you?"

"Sure, no problem photograph, photograph," he said, "that's fine."

That's exactly I was worried about. "I'm not taking close-ups," I announced. In my experience, there is no point in explaining to people that I'm not interested in their poses and I prefer them to act naturally. I renounced the explanation and walked a few meters away from him so as not to block his prospect clients, embedding myself in the surrounding, near a tree. I used the zoom.

יש תמורה נאה   There is a nice payoff

כפי שחששתי, גם ההתרחקות שלי לא הוציאה אותו מהפוזות. הוא ישב שם, מודע למצלמה, מה שממש לא רציתי להוציא ממנו. התקרבתי אליו שוב, מנסה לשבור את הקפאון בשיחת חולין קלה. "הגד, אם אצטרך לצלם אותך שוב, היכן אמצא אותך?"

הוא נתן בי עוד אחד ממבטיו החוקרים. "פה, אני כל הזמן פה."

"מה זאת אומרת כל הזמן פה?" תמהתי.

"אני כל יום פה משמונה בבוקר עד שבע בערב."

"למה?" לא ממש הבנתי. "איך זה שאתה כל הזמן פה?" במלים אחרות שלא השמעתי: 'אין לך בית שאתה פה כל הזמן?'

"אני מקבץ נדבות", הוא הסביר לי, "זה המקום שלי."

As I feared, my distancing didn't take him out of the poses either. He sat there, aware of the camera, which I really didn't want to get out of him. I approached him again, trying to break the ice with a small talk. "Tell me, if I have to take pictures of you again, where will I find you?"

He gave me another of his investigative looks. "Here, I'm constantly here."

"What do you mean by all the time here?" I wondered.

"I'm here every day from eight in the morning until seven in the evening."

"Why?" I did not really understand. "How come you are here all the time?" In other words, I didn't say out loud: 'Don't you have a home that you are here all the time?'

"I'm a panhandler," he explained, "this is my place."

"אני מבינה", אמרתי, חשה קצת לא בנוח עם הישירות שלו, אך זה איפשר לי להיות ישירה אף אני. "אז אם אתה מקבץ נדבות, נא קבץ, עבוד. איני רוצה להפריע לך להתפרנס וגם אין טעם שאצלם אותך רק יושב סתם כך, בסדר?"

"בסדר", ענה בחיוך, "צלמי מה שאת רוצה."

"I understand," I said, feeling a little uncomfortable with his directness, but it allowed me to be direct as well. "So if you're begging, please beg, work. I don't want to disturb to make a living, and also there's no point in taking your photos just sitting there just like that, okay?"

"Okay," he replied smiling, "photograph what you want."

במשפט אחד:

יצאו תמונות מצוינות, לדעתי. הן תתאמנה מאוד לתערוכה הבאה.

In a sentence:

Excellent photos came out, in my opinion. They will fit very well into the next exhibition.

כמה שבירים אנו How Fragile We Are

סטינג וסטיבי וונדר – שביר

Sting & Stevie Wonder – Fragile

קשה לנו להפנים את השבירות שלנו ואם נפנים, האם זה יעזור לנו או למאן דהוא?

It is hard for us to internalize our fragility and if we do so, will it help us or anybody?

איך זה קרה ? How did it Happen

Meet the people in work but living rough on the streets

איך קורה שבמאה ה-21 במדינת ישראל העשירה ובמדינות עשירות נוספות עדיין ישנם חסרי בית? איך קורה שעדיין ישנן מדינות עניות ברחבי העולם ואף אחד אינו עושה למיגור העוני הזה?

How is it that in the 21^st century in the rich state of Israel and in other rich countries there are still homeless people? How is it that there are still poor countries around the world and no one does to eradicate this poverty?

גם היום ניגשתי לבנק; הפעם, כדי לקחת את פנקס הצ'קים שהזמנתי. את זה כבר אי אפשר להעביר אלי וירטואלית. כשהתקרבתי לסניף, זיהיתי את הקבצן מהפעם שעברה. הוא לא ראה אותי, כי בדיוק הביט לכיוון השני. ציינתי לעצמי לדבר איתו כשאסיים את הסידורים שלי בבנק. לא עלה על דעתי שהוא עלול ללכת משם. נראה לי שבזמן האחרון קורים לי דברים שצריכים לקרות. במדויק.

Today, too, I went to the bank; This time, to collect the check book I ordered. It is not possible to transmit it to me virtually, alas. As I approached the branch, I recognized the beggar from last time. He didn't see me, because he was just looking the other way. I mentioned myself to talk to him when I finished my bank arrangements. It didn't occur to me that he might leave. It seems to me that lately things that should have happen are happening to me. Accurately.

יצאתי מהבנק והוא ישב שם, בצד ימין, מביט בעוברים והשבים. עמדתי במרחק-מה ממנו וחיכיתי שיקרא לי "גב' כהן" כמו בפעם שעברה, אך הוא רק הביט מבעדי כאילו הייתי שקופה. התקרבתי אליו ושאלתי לשלומו. הוא לא ענה, רק פשט אלי את ידו. "מה, אתה לא קורא לי גב' כהן?" שאלתי.

הוא הרים אלי את מבטו והביט הישר אל תוך עיני. חיוך רחב עלה על פניו. "אה, זו את!" אמר והבנתי שהוא זכר אותי. "את כל כך דומה לה!"

I left the bank and he sat there, on the right, looking at the passers-by. I stood some distance away from him and waited for him to call me "Ms. Cohen" like last time, but he just looked through me like I was transparent. I approached him and asked how was he doing. He didn't answer, just reached his hand towards me. "What, you don't call me Ms. Cohen?" I asked.

He looked up at me straight into my eyes. A wide smile came over his face. "Ah, it's you!" He said and I realized he remembered me. "You look so much like her!"

חשבתי על איך אדם מגיע למצב כזה של לפשוט יד. מה הוא יעשה בחורף, בקור? שוב פתחתי את הארנק ושוב רוקנתי את תוכנו לתוך ידו. הלואי והייתי יכולה לעזור לו יותר.

I thought about how does a person get into such a state of begging for alms. What will he do in the winter, in the cold? I opened the wallet again and emptied its contents into his hand again. I wish I could be able to help him more.

Martha Stone – You're Homeless… Now What?

במשפט אחד:

איך זה קרה שאנשים כמוהו מתגוללים ברחובות ואין מי שידאג לרווחתם?

In a sentence:

How did it happen that people like him roam the streets and no one cares about their welfare?

יום השוויון לנשים 2019 Women's Equality Day

TheEllenShow – Happy Women’s Equality Day!

היום צוין בארצות הברית יום השוויון לנשים. זה מאותם ימים המצוינים רק כדי לסמן עוד וי שעשינו משהו, למרות שאין לו שום משמעות אמיתית. אין באמת שוויון לנשים.

Today, the Women's Equality Day has been marked in the United States. It is from those indicated days only to mark another V that we have done something, though it has no real meaning. There is really no equality for women.

כשיש יום מיוחד למשהו, אפשר מיד להבין בלי להיות משופעת בחוכמה יתרה שיש בעיה עם הנושא אותו מציינים. לולא היתה בעיה – לא היינו צריכות את הימים הללו. כמו עם מצעדי הגאוה – כל עוד אנחנו מופלות לרעה – לא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך ולצעוד.

When there is a special day for something, one can immediately understand without being excessively blessed with wisdom that there is a problem with the indicated subject. If it hadn't been a problem – we wouldn't have had those days. As with pride parades – as long as we are discriminated against – we will have no choice but to keep marching.

איננו מיעוט. במקומות לא מעטים אנחנו מונות יותר מאשר מחצית מהאוכלוסיה, אך עדיין אנחנו נחותות לעומת השמוקים. איך אנחנו יכולות להרשות זאת? עובדה, זה קורה! למה אין כולנו קמות כאשה אחת ודורשות את השוויון המגיע לנו? עובדה, זה לא קורה! למה אין אנו משתכרות שכר שוה? עובדה, אנחנו לא!

We are not a minority. In quite a few places we number more than half the population, but we are still inferior to the shmucks. How can we allow this? Fact, it happens! Why don't we all stand up as one and demand the equality we deserve? Fact, it's not happening! Why don't we earn equal pay? Fact, we're not!

Space Pioneers Celebrated by NASA on Women's Equality Day

במשפט אחד:

יש לי חלום: יום אחד נהיה כולנו שוות.

In a sentence:

I have a dream: one day we al will be equal.

את הקול You Are the Voice

You're The Voice – An Anthem From Women For Climate Action & Hope

עד כמה אפשר לעצום עיניים ולא לרצות לראות? הכל מסביב בוער ומתכלה והמנהיגים מה עושים?

How much can we close our eyes and not want to see? Everything around is burning and consumables and what do the leaders do?

לראות ולא להאמין! הכל הולך לאבדון, הדקה ה-90 חלפה מזמן ואף אחד מן המנהיגים אינו מוכן לנקוף אצבע למעננו ולמען הדורות הבאים. במה חטאנו ששמו לנו מנהיגים חסרי לב, שלא אכפת להם מה יהיה עלינו ועל העולם? איך נוכל להפטר מהם? גם בעבר היו תקופות קשות ונוראיות, מלחמות, הרס, חורבן, אך לא היו לנו האמצעים לעצור את הדברים. היום, עם כל האמצעים הטכנולוגיים שיש בידינו, אפשר לעשות הרבה מאוד.

To see and not to believe! Everything is going to the doom, the 90^th minute has passed and none of the leaders are ready to move their finger for us and for the generations to come. How did we sin that we were called heartless leaders who didn't care what we and the world would do? How can we get rid of them? In the past, too, there were hard and terrible times, wars, destruction, ravage, but we didn't have the means to stop things. Today, with all the technological means we have, a great deal can be done.

אנחנו, הנשים, הקול, אנחנו הכל. אם נקום כולנו יחד ונתפוס את מקומנו הטבעי כמנהיגות וכמובילות דרך – העולם יהפוך לטוב הרבה יותר. במקום להכנע ולציית לשמוקים, שכל מה שהם יודעים זה להלחם זה בזה, להשפיל את הנשים, להרוס את החלשים (וואלה, אילו גיבורים הם על החלשים!), להרוס את העולם, עלינו להפסיק עם זה ולהתחיל להשמיע את קולנו ולהנהיג. כוחנו באחדותנו.

We, the women, are the voice, we are everything. If we all rise up together and take our natural place as leaders and showing the way, the world will become much better. Instead of submitting and obeying the shmucks, that all they know is fighting each other, humiliating women, destroying the weak (whoa, what big heroes are they against weak people!), destroying the world, we must stop it and start voicing our voice and lead. Our strength in our unity.

פגשתי אתמול אשה חזקה. מאלה שאת אומרת לעצמך – כל הכבוד לדור הצעיר מאיתנו שהשכיל להפנים פמיניזם ולפעול לפיו, לא להרשות לאף אחד לומר להן מה עליהן לעשות. קראתי קטע מרגש בפני הנאספים וראיתי איך הדמעות נאספות להן בעיניה, איך הן זולגות לאט בזו אחר זו ואיך היא אפילו אינה מנסה למחות אותן. התאפקתי בכל כוחי לא לבכות בעצמי, למרות שאני בוכה בקלות בקטעים מרגשים. הקול שלי רעד מאוד, אך הצלחתי לעצור בעד הדמעות.

I met a strong woman yesterday. From the ones you tell yourself – well done to the younger generation who was wise enough to assimilate feminism and act upon it, not to let anyone tell them what to do. I read a moving passage to the gathering and saw how the tears are gathering in her eyes, how they are slowly streaming one by one and how she doesn't even try to wipe them out. I held myself hard not to cry myself, even though I easily cry in moving passages. My voice was very shaky, but I managed to stop the tears.

אחר כך היא ניגשה אלי ואמרה: "וואו! איזה קטע מרגש! איזה קול מדהים הבאת פה, של אשה כל כך חזקה וכל כך צודקת!"

חייכתי אליה. "אכן, הדברים הללו הם של אשה חזקה וצודקת מאוד, שכתבה לי אותם פעם, בשעה קשה שעברתי ובכך חיזקה את רוחי", אמרתי לה. "חבל שהיא כבר אינה איתנו."

"באמת חבל!" ענתה. "חבל שאינני חזקה כמוה", הוסיפה בקול שקט.

נדהמתי. אני מכירה אותה לא מהיום ויודעת את חוזקה. חבל שאין אנו נפגשות לעתים קרובות יותר, אך המרחק בין מקומות מגורינו אינו מאפשר זאת, לצערי. "את רצינית?" שאלתי בתמיהה רבה. "את לא חזקה? מה, את צוחקת עלי?"

"אני לא צוחקת, הלואי והיה לי את הכוח של האשה הזו שאת דבריה קראת. לא הייתי חושבת על דברים כאלה."

"די, איני מוכנה לשמוע שטויות!" עניתי בתקיפות. "אני מכירה אותך ויודעת כמה חזקה את!"

"אולי מבחוץ", ענתה שוב בקול שקט מאוד, "אבל בפנים אני מאוד חלשה."

Afterwards, she came up to me and said: "Wow! What an exciting piece! What an amazing voice you brought here, of a woman so strong and so right!"

I smiled at her. "Indeed, these words are of a very strong and very right woman who once wrote them to me, during a difficult time that I went through and thus strengthened my spirit," I told her. "It's a shame she's no longer with us."

I was amazed. I do not know her from today and I know her strength. It is a pity we do not meet more often, but the distance between our places of residence does not allow this, unfortunately. "Are you serious?" I asked very puzzled. "You're not strong? What, are you kidding me?"

"I kid you not, I wish I had the strength of this woman whose words you read. I wouldn't think of things like that."

"Enough, I'm not ready to hear nonsense!" I answered firmly. "I know you and know how strong you are!"

"Maybe from the outside," she replied very quietly again, "but inside I'm very weak."

זה הצריך שיחת מוטיבציה רצינית. לקחתי אותה הצדה, הושבתי אותה והתישבתי מולה. במשך חצי שעה נאמתי לה על כמה שהיא חזקה ומניתי לפניה את כל הפעולות שאני יודעת שהיא עשתה, פעולות שרק אשה חזקה יכולה לעשות. ראיתי בפניה איך שהיא פתאום מתחילה להבין שהיא אכן חזקה. השאלה עכשו היא, עד כמה היא מסוגלת להפנים את זה.

This required a serious motivational talk. I took her aside, sat her down and sat in front of her. For half an hour I talked to her about how strong she was and counted before her all the actions I know she did, actions that only a strong woman can do. I saw in her face how she suddenly began to realize that she was indeed strong. The question now is how much she can internalize it.

שיר השיר למים

Sing the Water Song

<p><a href="https://vimeo.com/273112273">Sing the Water Song</a> from <a href="https://vimeo.com/user85678938">Sing The Water Song</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

במשפט אחד:

אנחנו חזקות, אנחנו מאוד חזקות.

In a sentence:

We are strong, we are very strong.

שקופים Transparent

ציפורים ומכונית נוסעת   Birds near a car driving

רוב האנשים שפגשתי לאורך ימי חיי, טובים ביסודם. תענוג לפגוש בכאלה.

Most of the people I met throughout my life are basically good. It is a pleasure to meet them.

פגשתי היום ארבעה אנשים טובים. בדרך כלל, נחשבים אלה לשקופים, משום שבדרך כלל אין שמים לב אליהם. הם יכולים לחלוף על פנינו ואנחנו לא נתיחס אליהם, הרי הם שקופים. כמה אנשים אנחנו פוגשים בדרך כלל כשאנו הולכים ברחוב? כמה מאיתנו שמים לב אליהם? נעזוב כרגע בצד את העובדה שרבים מאיתנו אינם נוהגים ללכת ברגל ומשתמשים במכונית גם אם עליהם להגיע למקום קרוב שאפשר ללכת אליו ברגל.

I met four good people today. Usually, these are considered transparent because they are usually not noticed. They can pass us by and we will not pay attention to them, they are transparent. How many people do we usually meet when walking in the street? How many of us notice them? Let's just leave aside the fact that many of us don't usually use their feet, but use the car, even if they have to get to a nearby place where they can walk.

נסעתי לכנס משפחתי במקום אליו נהגתי בפעם הראשונה. אין לי מכונית. אני שונאת לנהוג. בדרך כלל מסיעים אותי, אך הפעם לא היה מקום ולכן לקחתי רכב כדי לנהוג בו בעצמי. אני נוהגת לא מעט ברכבים של חברות כשאנחנו חוזרות מבילוי ובעלות הרכב עייפות מכדי לנהוג בו או סתם רוצות להתפנק ולהניח למישהי אחרת (אני) לנהוג במקומן. בדרך חזרה אין בעיה של ניווט, משום שאני מכירה את הדרך ואם אני שוכחת היכן לפנות – בעלת הרכב מכוונת אותי. לחברות שלי אין ווייז ואנחנו משתמשות בכישורי הניווט שלנו.

I went to a family meeting where I first drove to. I don't have a car. I hate driving. I usually don't drive, but this time there was no room for me so I took a vehicle to drive it myself. I drive my friends' cars quite a lot when we return from a hangout and the car owners are too tired to drive it or just want to indulge and let someone else (me) drive in their place. On the way back there is no navigation problem, because I know the road and if I forget where to turn – the car owner directs me. My friends do not have Waze and we use our navigation skills.

בדקתי באינטרנט את הדרך שעלי לעשות, שיננתי ורשמתי על פתק את הפניות. מספיק פניה אחת לא נכונה וכמובן שהגעתי לצד השני של העיר, במקום למקום הכינוס. החלטתי לשאול מישהי שעמדה לידי ברמזור.

"אתה יודע היכן זה?" שאלה זו את בעלה הנהג.

"ברמזור השלישי פני ימינה", הדריכני הלה. הרמזור התחלף לירוק ונסענו.

פניתי ימינה ברמזור השלישי, אך משום שההסבר לא הושלם, לא ידעתי איך להמשיך. שמחתי שהרמזור אליו הגעתי התחלף לאדום ושאלתי את האופנוען שהגיע להיכן עלי להמשיך. "אין לי מושג", השיב הלה והתנצל, "אני לא מפה. אני יודע רק את הדרך אל הבית של החברה שלי."

I checked on the internet the way I should do, memorized it and wrote down the turns on a note. Enough one wrong turn and of course I got to the other side of the city instead to the place I needed. I decided to ask somebody who was near me at the traffic light.

"Do you know where it is?" She asked her husband.

"At the third traffic light, turn right," the man guided me. The traffic light went green and we drove off.

I turned right at the third traffic light, but because the instruction wasn't complete, I didn't know how to proceed. I was glad that the traffic light I came to turned red, so I asked the biker who came to where I needed to continue. "I have no idea," replied the lad, apologizing, "I'm not from here. I only know the way to my girlfriend's house."

השלישית אותה שאלתי היתה אשה נהגת שבמקום להסביר, אמרה לי מיד, "סעי אחרי, אני נוסעת בדיוק לשם."

נסעתי אחריה. תוך חמש דקות הגענו למקום. נכנסתי אחריה לחניון. בכניסה, שאל אותי השומר אם יש לי נשק במכונית. לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק גדול שהלך והתגבר למראה פניו המופתעות. "למה את צוחקת?" שאל במבטא רוסי כבד. "גברת, אני רציני!" פניו אכן הפכו רציניות.

הצלחתי להוציא כמה מלים כדי לענות לו. "אדוני השומר, האם נראה לכבודו שלאשה כמוני יהיה נשק? מה אני, לוחמת שטח? בשביל מה אני צריכה נשק?"

"ידעתי את צוחקת!" ענה לי הלה, מחייך. פניו התרככו. "משעמם במשמרת פה, אז אני עושה קצת צחוק עם אנשים."

"נהדר!" עודדתי אותו. "העיקר שלא יהיה לך משעמם ויש לך חוש הומור. כבר טוב! מאחלת לך משמרת נעימה."

The third one I asked was a woman, who instead of explaining, immediately said to me, "Follow me, I'm going right there."

I followed her. We arrived within five minutes. I followed her into the parking lot. At the entrance, the guard asked me if I had any weapons in the car. I couldn't help it, and burst out with a big laugh that grew more at the look on his surprised face. "Why are you laughing?" He asked with a heavy Russian accent. "Lady, I'm serious!" Indeed, his face did become serious.

I managed to put out a few words in order to answer him. "Mister, does your honourable excellency really think that a woman like me would have any weapons? What am I, a field warrior? What do I need a weapon for?"

"I knew you laugh!" He answered me, smiling. His face softened. "It's boring on shift here, so I make some laughs with people."

"Great!" I encouraged him. "The main thing is that you will not be bored and that you have a sense of humour. Very good! I wish you a pleasant shift."

ניר בכר – שקופים

Nir Bachar – Transparent

במשפט אחד:

פגשתי היום ארבעה אנשים טובים, שקופים בדרך כלל, שניסו לסייע לי.

In a sentence:

Today, I met four good, generally transparent people, who tried to help me.

אנשים לא חושבים People Don't Think

ראלף מקטל – רחובות לונדון

Ralph McTell – Streets of London

אני נתקלת בדברים וחושבת לעצמי: 'האם אני היחידה שחשבתי על זה או שאנשים חשבו והתריעו, אך דבר לא נעשה?' כי אלה דברים ממש פשוטים, אין צורך להיות מומחים בשביל אלה.

I encounter with things and think to myself: 'Am I the only one who thought about it or did people think and alert, but nothing was done?' Because these are really simple things, no need to be an expert for them.

בבנק שלי טרם הפנימו את הקידמה, כך שנאלצתי לגשת לסניף בעצמי. לא רק שלא הפנימו שכרטיס אשראי של הבנק אינו צריך לעלות ללקוחות, אלא גם טרם הפנימו שאפשר לשנות כתובת בטלפון. בדרך כלל איני משתמשת בצ'קים, כי מי עובדת היום עם ניירות? אך כדי לבצע עסקה מסוימת בתשלומים, ביקש ממני הספק צ'קים משום שאינו מתעסק עם כרטיסי אשראי. גם אצלו הקידמה טרם הופנמה.

My bank has not yet internalized the progress, so I had to go to the branch myself. Not only have they not internalized that the clients shouldn't pay for the bank's credit card, but also not yet internalized that an address can be changed on the phone. I don't usually use checks, because who works with papers today? But to make a certain transaction in payments, the provider asked me for checks because he was not dealing with credit cards. He, too, has not internalized progress.

אני מאלה שאין להן ענין לסחוב את עצמן למקומות כאלה כשאפשר לסדר עניינים באינטרנט או באמצעות הטלפון. ניסיתי להזמין פנקס צ'קים דרך אתר הבנק. מסתבר, שלמרות שעדכנתי את כתובתי ברגע שעברתי למקום מגורי הנוכחי, זו אמנם התעדכנה בבנק, אך לא במדור של הזמנת הצ'קים. זאת, למרות שהלכתי אז בשביל זה לסניף שלי כדי להציג את תעודת הזהות בה מופיעה כתובתי החדשה. אם הלקוחה רוצה לשנות את הפרטים שמופיעים על גבי הצ'קים, עליה לגשת את הסניף, כי גם בטלפון אי אפשר לעשות זאת. שוב, למרות שהכתובת העכשוית מופיעה בספרי הבנק, הזמנת צ'קים זה משהו אחר. לא שמעו שם על קידמה.

I am one of those who have no interest in dragging themselves to such places when things can be sorted online or over the phone. I tried to order a check book through the bank's website. Apparently, although I updated my address the minute I moved to my current residence, it indeed was updated at the bank, but not in the section where one orders check books. This is despite the fact that I went for this at the time to my branch to present my ID card with my new address. If the customer wants to change the details that appear on their checks, she must go to her branch, because even on the phone it is not possible to do so. Again, although the current address appears in the bank registrations, ordering a check book is something else. They had not heard of progress there.

לקח לי חצי שעה לשבת לחכות לתורי, מה שלא היה נורא כל כך, כי תמיד יש לי ספרים שאני יכולה לקרוא בזמן ההמתנה. לקח חמש דקות לעמוד ליד הדלפק, להציג את תעודת הזהות שלי, לשנות את הכתובת ולהזמין את פנקס הצ'קים. את אותן חמש דקות יכולתי לבלות באתר של הבנק, לוא היה זה מתקדם ולא אטום ללקוחותיו, מה שיכול היה לחסוך לי את היציאה מהבית.

It took me half an hour to wait for my turn, which wasn't so bad, because I always have books I can read while waiting. It took five minutes to stand at the counter, show my ID, change the address and order the check book. I could spend those five minutes on the bank's website, if it was advanced and not detached from its customers, which could have saved me from leaving home.

Brené Brown – The power of vulnerability

ביציאה מהבנק, הבחנתי בחוץ באיש שישב בצד ופשט ידו לעוברים ולשבים. התכוונתי לתת לו נדבה ובזמן שחיטטתי בתיקי כדי למצוא את ארנק המטבעות, נתקלו עיניו בעיני. חיוך עלה על פניו והוא אמר לי בסבר פנים יפות: "שלום, גברת כהן, מה שלומך?"

"אני בסדר, תודה, אבל איני גברת כהן", השבתי לו, עדיין מנסה לדלות את ארנקי מתוך התיק. זה מאותם תיקים בעלי תא אחד שאני קונה רק בשל יופיָם ומחירם הנמוך. זה עלה לי 20 ₪ לפני כשנתיים.

"כהן לא בעלך?" שאל האיש בתמהון. הוא לא נראה לי שיכור או מסומם.

"ברוך השם אין לי בעל", עניתי בחיוך, מגלגלת עיני אל המרומים כדי להודות על היקום על שנפטרתי מן האפס לו הייתי נשואה.

"את כל כך דומה לה", מלמל. הוא לא נראה כמאמין לי, אך לא התכוון להתווכח איתי. הוא הושיט אלי את ידו ואמר: "בשביל פלאפל." הוא הצביע על קופסת הקרטון הריקה שלפניו. "אנשים לא חושבים שאני צריך לאכול."

When I left the bank, I noticed outside a man sitting on the side reaching out his hand begging for alms from the passers-by. I was going to give him alms, and as I groped in my bags to find my coin purse, his eyes met mine. A smile came to his face and he said to me warmly: "Hello, Mrs. Cohen, how are you?"

"I'm fine, thank you, but I'm not Mrs. Cohen," I replied, still trying to pull my wallet out of my bag. It's one of those one-cell bags that I buy only because of their beauty and low price. It cost me 20 NIS two years ago.

"Cohen isn't your husband?" The man asked in amazement. He didn't look drunk or drugged to me.

"Blessed be the Goddess for I have no husband," I answered with a smile, rolling my eyes to the sky to thank the universe for helping me getting rid of the zero I was married to.

"You look so much like her," he murmured. He did not seem to believe me, but had no intention to argue with me. He reached out his hand to me and said, "For falafel. He pointed to the empty cardboard box in front of him. "People don't think that I need to eat."

רוקנתי לתוך ידו המושטת את כל תוכנו של ארנק המטבעות שלי, בסביבות 45 ₪. זה יספיק לו ליותר מלפלאפל.

I emptied into his outstretched hand the entire contents of my coin purse, for about 45 NIS. That would provide him more than for a falafel.

אמנדה פאלמר – האמנות של לדעת לבקש

Amanda Palmer – The art of asking

במשפט אחד:

במאה ה-21, במדינת ישראל העשירה, ישנם אנשים בגיל הפנסיה הנאלצים לקבץ נדבות. איזו תעודת עניות לממשלת הרשעים הזו!

In a sentence:

In the 21^st century, in the rich state of Israel, there are people of retirement age who are forced to beg. What a badge of shame for this wicked government!

שכר חברי הכנסת 2019 איתן אבריאל, אתר דה מרקר

יום שלישי, לא יום טוב Tuesday, not a good day

הקורס ורון ווד – רוּבִּי טיוזדיי

The Corrs & Ron Wood – Ruby Tuesday

יום שלישי, למרות שזה אמור היה להיות יום טוב ("פעמיים כי טוב"), לא היה כזה. ישנם ימים כאלה.

Tuesday, although it was supposed to be a good day ("it was good" twice, the first chapter of Genesis), was not such. There are days like that.

זה התחיל בצהריים, כשמישהי מחו"ל התנצלה על שאינה יכולה ללמוד באותו היום (אני מעבירה שיעורים בעברית דרך הסקייפ, ההרשמה כאן), משום שמישהי ממשפחתה שמה קץ לחייה והיא אינה מסוגלת להתרכז. לא הכרתי את המנוחה, אך למרות זאת, לא היה נעים לקבל בשורה טרגית כזו. איחלתי לה לא לדעת יותר צער.

It started at noon when someone from overseas apologized for not being able to study that day (I teach Hebrew lessons via Skype, enrolling here) because someone from her family put an end to her life, so she can't concentrate. I did not know the deceased; however, receiving such tragic news wasn't pleasant. I wished her that it never happens to her again.

היו לי שעתיים פנויות. נכנסתי לבדוק מה התחדש בפייסבוק ונתקלתי בהספד על מישהי שהכרתי. נפגשתי עם המנוחה שלוש פעמים (קניתי ממנה מתנות למשפחה ולחברות) וגם ישבנו לקפה ועוגה יחד בפעמים הללו. משום שהגעתי מחוץ לעיר שלה (חיפה), היא הקדישה לי זמן וארחה אותי ממש יפה. היו לנו שיחות מלבבות, אך לא מעבר לכך. מבחינתי, מישהי שיושבת איתי כשעתיים, פותחת את סגור לבהּ ומספרת לי דברים אישיים, זה פתח לידידות. מבחינתה, זה לא היה כך. זה לא התרומם מעבר לזמן שישבנו יחד בבית הקפה. לא קניתי ממנה יותר, כך שלא נפגשנו.

I had two hours off. I went to check what was going on Facebook and came across an eulogy for someone I knew. I met the deceased three times (I bought from her gifts for my family and friends) and also sat with her for coffee and cake on those occasions. Because I came from outside her city (Haifa), she dedicated the time and hosted me really nicely. We had cordial conversations, but not beyond that. For me, someone who sits with me for about two hours, opens her heart and tells me personal things, it is a start for friendship. For her, it wasn't. It didn't rise beyond the time we spent together in the café. I didn't buy from her anymore, so we didn't meet.

היו הספדים נוספים מכל מיני חברות שלה, מלקוחות וכמובן מהמשפחה. לא ידעתי שהיתה לה אחות תאומה. את זה היא לא סיפרה לי. נדהמתי לקרוא  בעמוד שלה שחודשיים לאחר פגישתנו האחרונה, שהיתה בספטמבר בשנה שעברה, היא חלתה בסרטן השד, לא עלינו ולא על אף אחת מאהובותינו, טפו-טפו-טפו! חשבתי על הזמן שחלף מאז. מה עשיתי אני ומה עשתה היא, שנאבקה על חייה, שלא ידעתי על כך. לוא ידעתי, איך הייתי יכולה לעזור לה?

There were more obituaries from her friends, from customers and of course from the family. I didn't know she had a twin sister. She didn't tell me that. I was amazed to read on her page that two months after our last meeting, which was in September last year, she had breast cancer, neither on us nor on any of our loved ones, tfu-tfu-tfu! I thought about the time that has passed since then. What I did and what she did, struggling for her life, that I didn't know about. Had I known, how could I help her?

מריאן פייתפול – כשהדמעות זולגות

Marianne Faithfull – As Tears Go By

יום שלישי לא היה יום טוב. הלואי שתבואנה לנו רק בשורות טובות.

Tuesday was not a good day. I wish us to get only good news.

במשפט אחד:

החיים חולפים על פנינו, זמננו קצוב.

In a sentence:

Life passes us, our time is limited.