הכל מתעבים פרסומות, למעט אולי אלו שיוצרים אותן וגם זה בספק. כמה מבין היוצרים הללו מבזבזים את זמנם בצפיה בהן?
Everyone detests advertisements, except perhaps those who create them and this is also doubtful. How many of these creators spend their time watching them?
פעם בשבוע, אני נפגשת עם כמה חברות לשחק שבץ-נא בצותא. אנחנו אוהבות את המשחק הזה, שמפעיל לנו את המוח בתקוה שזה ירחיק מאיתנו את התנוונותו. עד כה, לא כל כך בהצלחה, לדאבוננו. גם פתירת תשבצי הגיון אינה מסייעת לנו יותר מדי. אנחנו בדרכנו למטה, כמו רובנו.
Once a week, I meet with some friends to play Scrabble together. We love this game, which activates our brain hoping that it will keep it from degenerating. So far, not so successfully, unfortunately. Even solving logic crossword puzzles doesn't help us too much. We're on our way down, like most of us.
בדרך כלל, אנחנו שמות מוזיקה שקטה ונעימה, כזו שלא תפריע לנו לחשוב ולהתרכז במשחק. אין טלויזיה ברקע וגם לא רדיו. רק בהפסקות, בדרך כלל בשעה עגולה, מישהי מדליקה רדיו (באינטרנט או בטלויזיה, הרי לאף אחת אין רדיו אמיתי יותר) כדי לשמוע חדשות. כך קורה שאנחנו "נופלות" על הפרסומות שלפניהן ללא שום רצון אמיתי להאזין להן.
Usually, we play quiet and pleasant music, such that won't disturb us thinking and concentrating on the game. There is no TV in the background and no radio as well. Only during breaks, usually at a round hour, somebody turns on the radio (on the Internet or on TV, no one has a real radio any more) to hear the news. That's how it happens that we "fall" on the advertisements before them without any real desire to listen to them.
רוב הפרסומות עוברות לנו הרחק מאוזנינו, בלי שבכלל נשים אליהן לב, משום שכבר התרגלנו להתעלם מהשטויות המקושקשות לנו מאמצעי התקשורת. פעמים לא מועטות, מרוב התעלמות מהפרסומות, אנחנו גם מפספסות את החדשות עצמן. קורה הרבה למדי.
Most of the commercials go far from our ears, without us paying any attention to them, because we have become accustomed to ignoring the nonsense we get from the media. Quite often, because we ignore the advertisements, we also miss the news itself. Happens quite a lot.
Margot Taylor – Seeing invisible injury: diagnosing PTSD
אתמול, בזמן שחיכינו לחדשות, היינו עסוקות בהאזנה למה שמישהי אמרה לנו על ההצגה שאנו אמורות לצפות הערב, "שתי ברירות" (תאטרון פלטפורמא), כך ששוב לא שמנו לב לפרסומות. פתאום, עצרה הדוברת את שטף דיבורה ונותרה המומה וקפואה במקומה, איבריה רועדים מחלחלה. לא הבנו מה קרה לה פתאום. איך זה קרה לה. נפלה דממה כשאף אחת מאיתנו אינה יודעת מה לעשות ואז, ברקע שמענו ברמה איזה קומיקאי עלוב (אני אישית איני סובלת את השטויות שלו) צורח על מישהי במהלך פרסומת. היא אמרה לו: "מאמי…" והשמוק המסריח ענה לה בצרחות: "למה את תמיד…" אוזני כולנו צללו. חלקנו אטם אותן כדי לא לשמוע, אני ביניהן.
Yesterday, while we were waiting for the news, we were busy listening to what someone had told us about the show we were supposed to watch tonight, "Two Choices" (Platforma Theatre), so we didn't notice the advertisements again. Suddenly, the speaker stopped her flow of speech and remained stunned and frozen, her limbs trembling with horror. We didn't understand what had happened to her suddenly. How it happened to her. There was a silence when none of us knew what to do, and then, in the background, we heard on loudly a poor comedian (I personally can't stand his nonsense) screaming at someone in an advertisement. She said to him: "Mami…" and the stinky shmuck answered her with a scream: "Why are you always…" All ears shocked. Some of us sealed them so as not to hear, I was among them.
לקח זמן להרגיע אותה ואת עצמנו. מסתבר, שבכל פעם שהפרסומת הזו מתחילה, היא מגיבה בצורה כזו, משום שזו זורקת אותה בכל פעם אחורה בשנים ומזכירה לה את היחס המשפיל אותו חותה מן האיחס לו היתה נשואה. לא הספקתי להכיר את נסיבות חייה המצערות ולמה שהוביל אותה לסבול מפוסט טראומה. עכשו הכרתי.
It took time to calm her and ourselves down. It turns out that every time this advertisement starts, she responds in such a way, because it throws her back each time in the years that passed and reminds her of the humiliating behaviour she had experienced from the shmuck ex she was married too. I didn't get to know the unfortunate circumstances of her life and what led her to suffer from post-trauma. Now I knew.
אני ממש לא מעוניינת לדעת מי השמוק האידיוט שהוגה פרסומות מהסוג הזה. לא אתפלא אם נשמע עליו שהוא פסיכופט, חרא מכה בעצמו, כי אין הסבר אחר.
In one sentence:
I really don't want to know who is this idiot shmuck that thinks of advertisements like that. I wouldn't be surprised to hear that he is a psychopath, a lowlife shit who hits women and children, because there is no other explanation.
Janet Seahorn – Understanding PTSD's Effects on Brain, Body, and Emotions
בילדותי, פירות הקיץ הופיעו בקיץ ופירות החורף – רק בחורף. לפי הפרי, ידעת איזו עונה זו. היום, הכל מעורבב.
In my childhood, summer fruits appeared in summer and winter fruits – only in winter. According to the fruit, you knew what season it was. Today, everything is mixed up.
אני אוהבת את פירות הקיץ, רק שכאשר אוכלות אותם בחורף – טעמם שונה מאשר בקיץ, כשהם טריים ומובלים מן העצים הישר אל הירקנים בשווקים או במרכולים. החורף אינו מיטיב עם פירות הקיץ אחרי שעברו צינון במקררים. לא רק שאינם מחזיקים מעמד (בקושי יום-יומיים ממועד הקניה), הם גם לא טעימים בכלל.
I love the summer fruits, but when you eat them in the winter – they taste different than in the summer, when they are fresh and brought straight from the trees to the greengrocers in the markets or supermarkets. Winter does not benefit the summer fruits after cooling them in refrigerators. Not only do they not survive (barely a day or two from the date of purchase), they are not tasty at all.
Elizabeth Brauer – Are spotty fruits and vegetables safe to eat?
חלק ממנעמי העונה, אלה הפירות המאפיינים אותה. סתו הלך תמיד יחד עם ריח הגויאבה הנפלא. חבל שכבר שנים אין לנו גויאבות בראש השנה. החורף התאפיין בריח הקלמנטינות ובידיים הדביקות מן התפוזים שקילפת. באביב, היינו מתבשמים מפריחות עצי ההדר (אני כיניתי זאת 'ריח של יום העצמאות'). בקיץ, היה זה התירס שניחוחו נישא ברחבי הבית כשבישלנו אותו במטבח. הבננות הבשלות של הקיץ היו תאוה הן לעין והן לחֵך. איך היתה הסיסמא שלה: 'בננה – מתנה מהשמש באהבה'.
A part of the pleasures of the season, are the fruits that characterize it. Autumn always went along with the wonderful smell of the guava. It's a pity that we have not had guavas on Rosh Hashana for years. Winter was characterized by the smell of clementine and the sticky hands from the oranges you peeled. In the spring, we used to enjoy the smell of citrus trees (I called it Independence Day smell). In the summer, it was the corn that its fragrance was carried around the house when we cooked it in the kitchen. The ripe bananas of the summer were pleasing both to the eye and palate. How was its slogan: 'Banana – a gift from the sun with love'.
במשפט אחד:
שפע זה טוב; הענין הוא, שמרוב שפע, אין כל כך טוב.
In one sentence:
Abundance is good; the thing is, that with too much abundance, there's not so much good.
הכי קל לקחת פטיש ולשבור. הכי קשה זה לתקן. בדרך כלל, זה לא אפשרי.
The easiest is to take a hammer and break. The hardest thing is to fix. Usually, this is impossible.
שלושת הימים האחרונים היו קשים עם הידיעות המעציבות שהגיעו בזו אחר זו על רצח שתי הנערות – אחת בת 16 והשניה בגיל 12 בלבד. בלתי נתפש איך זה קורה. עדיין. למרות שיש כבר מוּדָעוּת לנושא והקמפיין של #גםאני. מדהים!
The last three days have been difficult with the sad news that came one after the other about the murder of the two girls – one aged 16 and the other at the age of 12. It's inconceivable how this happens. Still. Although there is already awareness to the issue and the #metoo campaign. Stunning!
אי אפשר שלא לחוש צער עמוק על החיים הצעירים שנגדעו בעודם באיבם, שיכלו ללבלב ולשגשג ולעולם לא נדע לאן הן היו מגיעות לולא עלה עליהן הכורת האכזר.
It is impossible not to feel deep sorrow for the young lives that were cut off before their time, which could blossom and flourish and we will never know where they would have been if not of the cruel butcher.
לפעמים יש לי חשק לקחת פטיש ולנתץ את ראשם של אלה שהעזו לקחת חיים. איני רואה שום הצדקה שכאלה ימשיכו לחיות בינינו, כי לתקן אותם אי אפשר.
In one sentence:
Sometimes I feel like taking a hammer and smashing the heads of those who dared take a life. I see no such justification going on living among us, because fixing them is impossible.
משהו יסודי פגום מאוד בחינוך השגוי שניתן לבנים, באלימות מצדם שאנחנו מעלימים ממנה עין. אין פלא שכאשר אלה גדלים, הם הופכים לחיות טרף.
Something fundamental is very flawed in the wrong education given to boys, with their violence that we overlook. No wonder that when they grow up, they become prey animals.
אז יש לנו יום מיוחד בשנה למניעת אלימות כלפי נשים, אז מה? איך זה מועיל כשנשים רבות חיות בפחד קיומי ותחת איום מתמיד מגברים שרואים בהן רכוש פרטי שלהם?
So, we have a special day in the year for preventing violence against women, so what? How is it useful when many women live in existential fear and under constant threat from men who regard them as their private property?
אמנם הבטיחו לנו גשם, אך כשהתעוררנו, גילינו שבת נאה, ללא שמץ ענן באופק.
We were promised rain, but when we woke up, we found a nice Shabbat, with no cloud on the horizon.
כמה טלפונים קצרים וכמה הודעות בווטסאפ – והנה, הצלחנו להתארגן תוך זמן קצר ולצאת לפיקניק ספונטני בחיק הטבע, בפארק הקרוב. מזל שנדברנו אתמול להפגש אם הבטחות החזאי לא יתגשמו. תמיד טוב שיש תוכנית גיבוי.
A few short phone calls and a few messages on WhatsApp – and here we managed to get organized in a short time and go on a spontaneous picnic in the bosom of nature, at the nearby park. Luckily, we talked yesterday to meet if the forecaster's promises won't come true. Always good to have a backup plan.
שבע נשים בשלות פותחות שולחן ומניחות עליו מטעמים. חלק קנוי וחלק הוכן במטבח הפרטי. אנחנו העדפנו להביא ממעדני המרכול. אני אוהבת לבשל, אך מעדיפה מדי פעם להתפנק ולקנות, במקום לבלות זמן במטבח. אתמול, העדפנו לצאת ולבלות בים. היה שוה כל רגע.
Seven mature women open a table and place delicacies on it. Some were purchased and some were prepared in private kitchens. We preferred to bring from the delicacies of the supermarket. I do like to cook, but I prefer to indulge myself from time to time and buy, instead of spending time in the kitchen. Yesterday, we preferred to go out and spend time at the sea. It was worth every minute.
החבורה שלנו היא חתך של החברה הישראלית על גווניה השונים. לכל אחת מאיתנו רקע שונה, אפילו מנוגד לגמרי, אך דבר אחד מאחד אותנו – כולנו אזרחיות המדינה הזו וכולנו רוצות בטובתה. כולנו רוצות חיים טובים ושקטים לנו ולצאצאינו. אנחנו מיחלות פרנסה טובה עבור צאצאינו, ואילו עבורינו, אנחנו מקוות לחיות בכבוד מן הפנסיה שצברנו. שני הדברים לא ממש מתקיימים כעת ואנחנו רוצות שהמצב ישתנה לטובה.
Our group is a cross section of Israeli society. Each of us has a different background, even contradictory, but one thing unites us – we are all citizens of this country and we all want its best. We all want a good and quiet life for ourselves and for our offspring. We wish for a good living for our descendants, and for us, we hope to live with dignity from the pension we have accumulated. The two things are not really happening now and we want the situation to change for the better.
במפגשים שלנו, אנחנו מדברות הרבה על המצב העגום, על פוליטיקה והרבה על הממשלה הכושלת שהורסת כל חלקה טובה אצלנו. כולנו מסכימות שצריך להחליפה, אפילו אלו שתמיד הצביעו עבור המפלגות המרכיבות את הממשלה והן תמשכנה להצביע עבורן עד סוף ימיהן. הרגל אין משנות, בעיקר שזה הוטבע עוד מהבית.
In our get-togethers, we talk a lot about the bad situation, about politics, and a lot about the failed government that is destroying every good part in the country. We all agree that it must be replaced, even those who have always voted for the parties that are part of the government and will continue to vote for them for the rest of their lives. One doesn't change a habit, especially when it was formed by their parents.
במשפט אחד:
אפשר להיות חברות טובות גם כשיש חילוקי דעות, אפילו פוליטיים.
In one sentence:
You can be good friends even when there are disagreements, political ones as well.
שכחנו להביא איתנו את הכסאות, אז התישבנו על החול שהיה רטוב מהגשם שירד בלילה שעבר. לא היה נעים, אך גם לא נורא; כולה ישבן רטוב, לא משהו שיגרום לנו לבעיות בריאותיות.
We forgot to bring the chairs with us, so we sat on the sand that was wet from the rain that had fallen last night. It was not pleasant, but not too bad; it's just a wet butt, not something that will cause us health problems.
השמיים היו בהירים, ללא שמץ של ענן והשמש חייכה אלינו בחמימות, מחממת את עצמותינו מבעד לבגדים הקלים שלבשנו. אמנם מכנסיים ארוכים וחולצות בעלות שרוולים עד פרק כף היד, אך דקים, לא מפלנל. החוף היה ריק למדי. קצת הרחק מאיתנו, תרגלו כמה אנשים טאי צ'י בקבוצה קטנה, מדריכה חסונה מנצחת עליהם. ראינו את התנועות, אך לא שמענו את הקולות, משל לחץ מאן דהוא על השקֵט בשלט דמיוני. "זה כמו בסרט אילם", אמרה זוגתי, מחייכת. פני חייכו עוד קודם.
The sky was clear, with no trace of cloud, and the sun smiled warmly at us, warming our bones through the light clothes we wore. Although long trousers and shirts with sleeves up to the wrist, but thin, not flannel. The beach was quite empty. A little away from us, some people practiced Tai chi in a small group, a sturdy woman instructor directing them. We saw the movements, but we did not hear the sounds, as though someone had pressed the mute button on an imaginary remote control. "It's like a silent movie," said my spouse, smiling. My face had smiled before.
מספר אמיצים נכנסו למים ואפשר היה להבחין מארשת פניהם איך הם מנסים להסתגל לטמפרטורה הקרה בכמה מעלות מזו שבאויר. לא עלה על דעתנו להצטרף אליהם. העדפנו לשבת בכיף, להחליף חוויות על הסדרה בה אנו צופות בימים אלה ולנוח. יום ששי נעים.
A number of brave people entered the water, and from the expression on their faces we could see how they were trying to adjust to the cold temperature. It was colder with a few degrees than the temperature in the air. It did not occur to us to join them. We preferred to sit relaxingly, to exchange experiences about the series we are watching these days and rest. A pleasant Friday.
בדרך חזרה הביתה, השארנו מאחורינו חשרת עננים שחורים עמוסי גשם שהתאספו באופק ושטו במהירות רבה לעברנו. ברדיו, דיווחה הקריינית על בהלת הקניות הגדולה שגרמה לאתרים אחדים לקרוס. שתינו איננו אוהבות את הצבע השחור, מעולם לא אהבנו. אנחנו מעדיפות צבעים חיים ועזים כמו אדום, צהוב, ירוק, כחול. יום ששי השחור ממש לא בשבילנו.
On the way home, we left behind us a mass of black clouds laden with rain that gathered on the horizon and were sailing very fast toward us. On the radio, the announcer reported the great shopping panic that had caused some sites to crash. We both don't like the black colour, we never liked it. We prefer vivid and intense colours like red, yellow, green, blue. Black Friday really isn't for us.
במשפט אחד:
העדפנו להעביר את היום בכיף בחיק הטבע, במקום לזרוק כסף על דברים שאין אנו צריכות.
In one sentence:
We preferred to spend the day pleasantly in the bosom of nature, instead of throwing money at things we don't need.
היא לא השתנתה. בכל אותן שנים בהן אנו מרפרפות מדי פעם זו לצד זו, היא נשארה כמו שהכרתי אותה. אני זו שהשתניתי.
She did not change. In all those years when we flutter side by side from time to time, she remained as I knew her. I'm the one who has changed.
'רוצה להפגש?' היא מסמסת לי לפני מספר ימים כך סתם באמצע היום.
'למה לא?' אני מסמסת חזרה. הייתי פנויה.
'היכן בא לך?' היא ממשיכה לענות אותי עם הכתיבה במקום להתקשר ולדבר.
אני מקליקה את המספר שלה ומחכה שהיא תענה לי. אין תשובה. מעולם לא הבנתי היא אפשר לסמס אך אי אפשר לענות ולדבר.
'Wanna meet?' She texts me a few days ago just like that in the middle of the day.
'Why not?' I'm texting back. I was free.
'Where do you wanna meet?' She continues torturing me with writing instead of calling and talking.
I click her number and wait for her to answer me. No answer. I never understood how you can text, but you can't answer and talk. She's not that busy she can't talk.
'מה קורה? למה אינך עונה לי? אין לי כוח לסמס, אני מעדיפה לדבר. התקשרי אלי.'
דממת אלחוט. עכשו היא גם לא מסמסת. אני משערת שהיא שינתה את דעתה ואינה טורחת לעדכן אותי. אני כבר רגילה לזה ולא נעלבת. בעיה שלה, לא שלי. לי תמיד יש תעסוקה, כך שאיני מתרגשת ממה שארע.
'What's going on? Why don't you answer me? I don't have the strength to text, I prefer to talk. Call me.'
Radio silence. Now she doesn't text either. I guess she changed her mind and didn't bother to update me. I'm used to it and am not offended. Her problem, not mine. I always have things to do, so I'm not excited about what happened.
היתה סערה בצהריים במשך כשעה ואחר כך התבהר. ניצלתי את ההזדמנות ומיהרתי לצאת ולערוך קניות לקראת שבת משום שאי אפשר היה לדעת כמה זמן תארוך ההפוגה. התחזית הבטיחה שהגשם ישוב. לפני הקניות, התחשק לי לפנק את עצמי בארוחת צהרים במסעדה שבמרכז הקניות. בעודי יושבת לשולחן ומעיינת בתפריט, חשתי יד נוגעת בכתפי. נשאתי את מבטי והנה היא עומדת מעלי. הרמתי את שתי גבותי בתהיה.
There was a storm at noon for about an hour and then it cleared. I seized the opportunity and hurried out to shop for Shabbat because I couldn't tell how long the break would last. The forecast promised that the rain would return. Before shopping, I felt like indulging myself with lunch at the restaurant in the shopping centre. while I was sitting at the table and examined the menu, I felt a hand touching my shoulder. I looked up and she was standing over me. I raised both my eyebrows in puzzlement.
"מה ניש?" היא שואלת כאילו לא השאירה אותי תלויה באויר לפני כמה ימים.
"ניש בסדר", אני עונה בלי לעשות ענין מהתנהגותה. "איך את?"
"אני בסדר", היא עונה ומתישבת בכסא מולי.
ישנם אנשים שהבנתי שאין טעם לכוון אותם, משום שהם הולכים בכיוון משלהם ובדרך כלל ללא התחשבות בזולתם. כל מה שאומר, לא ישנה את מה שהם גמרו אומר בדעתם לעשות. אני ממשיכה לעיין בתפריט.
"What's up?" She asks as if she didn't leave me hanging in the air a few days ago.
"Fine," I reply without making any fuss about her behaviour. "How are you?"
"I'm fine," she answers, sitting down in the chair opposite me.
There are people that I understood that there is no point in directing them, because they go in their own direction and usually without regard for others. Whatever I'd say, wouldn't change what they have decided to do. I keep examining the menu.
"את לא שואלת מה קרה?" היא מניחה את ידה על ידי כדי להסב את תשומת לבי מהתפריט אליה.
איני מרימה את עיני. "קרה?" אני שואלת בלי להסיר את מבטי מהתפריט. יש שם מרק שמושך את תשומת הלב של קֵבתי ואני מעוניינת לדעת את מרכיביו. "בטח אושפזת בבית החולים או שמתת, מה יכול היה לקרות?" אני אומרת בלי לחשוב יותר מדי.
"מה פתאום?" היא עונה ומחכה עד שאני מסיימת לקרוא ומניחה את התפריט על השולחן. "הטלפון שלי נפל לאסלה", היא מתוודה.
"לאסלה?" אני תוהה. "מתי?"
"כשהסתמסנו. זה נפל לי."
"איך נפל?" אני שואלת ומיד ממהרת להוסיף, "אל תספרי לי! אני ממש לא רוצה לדעת! אני רוצה לאכול בשקט עכשו בלי לדעת את הפרטים של זה." אני מסמנת למלצרית למהר ולהגיע כדי לקחת את ההזמנה שלי.
"Don't you ask what happened?" She puts her hand on mine to draw my attention from the menu to her.
I don't look up. "Happened?" I ask without taking my eyes off the menu. There is a soup that attracts the attention of my stomach and I want to know its ingredients. "You must have been hospitalized or died, what could have happened?" I say without thinking too much.
"What?" She answers and waits until I finish reading and put the menu on the table. "My phone fell to the toilet," she confesses.
"To the toilet?" I wonder. "When?"
"When we were texting each other. It fell then."
"How did it fall?" I ask and immediately hasten to add, "don't tell me! I really don't want to know! I want to eat quietly now without knowing the details of it." I motion to the waitress to come and take my order.
