ארכיון חודשי: נובמבר 2019

ג'וקר הסרט   Joker the Movie

ג'וקר – טריילר

Joker – Trailer

ידידה המכירה אותי הזהירה שלא אוהב את הסרט. חבל שלא שמעתי לעצתה ובזבזתי את זמני בצפיה בו בגלל שהייתי סקרנית לדעת על מה הרעש ולמה זה זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ונציה.

A friend who knows me warned I won't like the movie. Too bad I didn't hear her advice and wasted my time watching it because I was curious to know what the noise was about and why it won the Golden Lion award at the Venice International Film Festival.

מעולם לא אהבתי סרטים אלימים – לא את הסרט 'התפוז המכני', לא את סרטי הסנדק, לא את אלה של טרנטינו, לא של היצ'קוק ולא של אחרים. זה לא שאני מעדיפה לעצום עיניים מהאלימות הקיימת בכל חלקה בחיינו, אבל אני חושבת שאפשר להתריס כלפי החברה בצורה מעניינת יותר מאשר להראות אלימות לשמה. קוראים לזה עלילה או סיפור. צילום סצנות בלבד אין בהן להצדיק סרט. הן צריכות ליצור אצל הצופה הגיון כלשהו, אולי תחושה, רגש, תובנה – משהו. זו דעתי.

I've never liked violent movies – not the movie 'A Clockwork Orange', not the Godfather movies, not Tarantino's, Hitchcock's and not others'. It is not that I would rather close my eyes to the violence that exists in every part of our lives, but I think it is possible to protest against society in a more interesting way than to show violence to its own sake. It is called a plot or story. Shooting scenes alone does not justify a movie. They have to make some sense to the viewer, perhaps feeling, emotion, insight – something. That's my opinion.

ישנם סרטים טובים שעוסקים בבעיית האלימות, כמו גם בשאר הבעיות שיש לאנושות, שאינם מציגים רק אלימות לשמה, אלא גורמים לתאים האפורים שבמוחנו להזיז את עצמם – מה שאנו מכנות חשיבה, הסקת מסקנות, מציאת תובנות. דברים כאלה אנושיים שמלמדים אותנו, שמרחיבים את הבנתנו, שמאפשרים לנו מבט אחר, נוסף.

There are good movies that deal with the problem of violence, as well as the other problems humanity has, that not only display violence for its own sake, but cause the gray cells in our brains to move themselves – what we call thinking, drawing conclusions, finding insights. Such human things that teach us, which expand our understanding, that allow us another view, additional.

אחד הסרטים הללו, בו צפיתי בתחילת השבוע, נקרא 'פנים רבות לאמת' (שוב השם של הסרט שאינו המקורי!!! מתי יפסיקו עם זה?), שמציג אלימות בצורה חכמה, מותחת, מעניינת ובעיקר – מלמדת אותנו וגורמת לנו לחשוב. זה אחד הסרטים המעולים בהם צפיתי השנה. היו עוד בנושא הזה: עולמות נפרדים, הספר הירוק, המשפחה שלי, משמורת. ממליצה לכן לצפות בהם.

One of these films, which I watched earlier this week, is called 'Luce', which presents violence in a smart, exciting, interesting way, and most important – it teaches us and makes us think. It's one of the great movies I've watched this year. There were more on this subject: Worlds Apart, The Green Book, My Family, Life itself. I recommend watching them.

לוס – קדימון

Luce – Trailer

במשפט אחד:

לא אהבתי את הג'וקר, איני אוהבת את סוג הסרטים הזה.

In one sentence:

I didn't like the Joker, I don't like that kind of movies.

בוקר קריאת שירה   Morning of Poetry Reading

מיכל בת-אדם קוראת לאה גולדברג: "אם תיתן לי חלקי"

Michal Bat-Adam reads Leah Goldberg: "If you give me my part"

בית הקפה המה מאוד. יום שישי נעים, שמש חמימה מלטפת, היה עמוס.

The café was very crowded. A pleasant Friday, caressing warm sun, it was busy.

בפנים היה נורא: גם קר בגלל המזגן שהופעל במלוא המרץ, גם צפוף מאוד עד כי אי אפשר היה לזוז ובעיקר – רועש מאוד. אנשים לא יכלו לדבר בשקט משום שאחרים צעקו זה אל זה במקום לשוחח בצורה ראויה. ראויה בעיני ובעיני חברותי, אך מן הסתם לא בעיני הצורחים. זה ענין של תרגול, לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו. פשוט, שכל אחד יקח על עצמו לדבר בקול סביר במקום לעלות עם האוקטבות ואז לא יצטרך שכנו להתגבר עליו. היה נחמד לוא היה עובר מלצר ומשקיט את הצורחים. ממש כמו שאנו עושות עם ילדים קטנים: "אין צורך לצרוח כלפי, אני ממש לידך ואני עדיין שומעת היטב. אין צורך להגביר את קולך". המלצר יכול לומר לסועד: "חבל על מיתרי קולך. ישמעו אותך היטב גם אם תנמיך את קולך. אני מאמין שאינך מעונין שכל בית הקפה ישמע את דבריך, נכון?"

It was awful inside: also cold because of the full-blown air conditioner, also very crowded until it was impossible to move, and mostly – very noisy. People couldn't speak quietly because others yelled at each other instead of talking properly. Properly to me and my friends, but probably not to the screamers. It is a matter of practice, not something that cannot be overcome. Simply, everyone should take it upon themselves to speak in a reasonable tone instead of going up with the octaves and then his neighbour wouldn't have to contend with him. It would be nice if a waiter would pass by and quiet the screamers. Just as we do with little children: "There is no need to scream at me, I am right next to you and I still hear well. No need to increase your voice." The waiter can say to the diner: "It's a pity for your vocal cords. You will be heard well even if you lower your voice. I believe that you don't wish the whole café to hear your words, do you?"

ישבנו בחוץ. היה שם מרווח יותר. אחד המלצרים הציע להביא לנו מזגן נייד, אך הצלחנו לשכנע אותו שטוב לנו עם השמש הנעימה וכי לא חם לנו. בחרנו בבית קפה הנמצא במתחם בו אסור לעשן, גם לא לעוברים והשבים. אמנם מתחם פתוח, אך הוא אסור לעישון בכל-כולו, כולל בפינותיו.

We sat outside. It had more room there. One of the waiters offered to bring us a portable air conditioner, but we managed to convince him that we were fine with the pleasant sun and that we were not hot. We chose a café that is placed in a compound where smoking is not allowed, even not for passers-by. Although it's an open space, but smoking is totally forbidden, including in its corners.

סיפרתי להן על ערב קריאת השירה בו נכחתי אמש וזה עורר נימים רדומים אצל כמה מהן. "למה לא סיפרת? הייתי שמחה לבוא!" קראה אחת באכזבה. "גם אני!" קראו האחרות. הרגעתי אותן שנאמר לי כי יהיו ערבים נוספים כאלה ואשמח לשלוח להן הזמנות. אנחות רווחה נשמעו ושתיים מהן הוציאו מתיקיהן ספרונים קטנים. "אולי נעשה בוקר קריאת שירה?" אמרה אחת מהן. "בדיוק מה שחשבתי!" הביעה השניה את שמחתה. היה מעניין!

I told them about the evening of poetry reading which I attended last night and it evoked hidden cords in some of them. "Why didn't you tell me? I'd love to come!" Exclaimed one in disappointment. "Me too!" Called the others. I soothed them by reassuring that I was told there would be more evenings like that and I will be happy to send them invitations. There were sighs of relief and two of them took out little booklets. "Maybe we'll do a morning poetry reading?" Said one of them. "Exactly what I thought!" The other expressed her joy. It was interesting!

חי בסרט: מיכל בת-אדם

Living in a movie: Michal Bat-Adam

במשפט אחד:

אני מאמינה שהתחלנו מסורת מעניינת – בוקר קריאת שירה. נחמד לקבל את פני השבת בפעילות כזו.

In one sentence:

I believe we started an interesting tradition – morning of poetry reading . It is nice to welcome the Shabbat with such activity.

ערב קריאת שירה Poetry Reading

Jane Hirshfield – Poetry Reading

 

מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לשמוע קריאת טקסטים, אם זו שירה או ספרות בכלל. אין כמו מלים הזורמות אל האוזן כדי לשמח את הנפש.

Ever since I can remember myself, I have loved to hear reading texts, be it poetry or literature in general. There is nothing like words flowing to the ear to make the soul happy.

 

Sharon Olds – The Poetry of the in-between

בארץ, אין תרבות של קריאה בקול – לא בבית הספר ולא במקומות אחרים. הפעם הראשונה בה ראיתי שיש דבר כזה, שאפשר לקרוא טקסטים לפני קהל, היה בסרט זר (נראה לי שזה היה בריטי). היתה שם סצנה בה התאספו אנשים בחנות ספרים והקשיבו לסופרת קוראת קטעים מספרה. כמובן שלאחר מכן היא חתמה על הספר. פעם היתה תרבות. בחו"ל, לא בארץ. אצלנו לא היו דברים כאלה ואם היו – הם לא הובאו לידיעתי, למרות שמאוד התאמצתי לדעת עליהם.

In Israel, there is no culture of reading aloud – neither in school nor elsewhere. The first time I saw such a thing, that texts could be read in front of an audience, was in a foreign movie (I think it was British). There was a scene where people gathered in a bookstore and listened to a writer reading excerpts from her book. Of course, she later signed the book. There used to be a culture. Abroad, not in Israel.

 

במקרה נקלעתי הערב לערב קריאת שירה, ממש במקרה. הגלריה בה הוצגה התערוכה בה השתתפתי, ארחה את הערב הזה וכך הסתבר לי ולעוד כמה אנשים שיש דבר כזה בחדרה, ערבי שירה. חיות – לומדות. שלא לדבר על מתעדכנות. היה נחמד לשמוע משוררים קוראים משיריהם, כמו גם במה חופשית לקהל לעלות ולהשמיע מפרי מקלדותיהם.

I happened unintentionally to be at a poetry reading tonight, just by chance. The gallery in which the exhibit I participated was displayed, hosted this poetry reading and so me and some other people found out that there is such a thing in Hadera, poetry reading evenings. You live – you learn. Not to mention you are being updated. It was nice to hear poets read their songs, as well as a free stage for the audience to come up and read the fruit of their keyboards.

 

המשוררת שרון אולדס קוראת

Poet Sharon Olds reads

 

במשפט אחד:

היה מעניין, כן ירבו!

 

In one sentence:

It was interesting, may there will be more!

 

How to Give a Great Poetry Reading

שלושה שירי אהבה   Three Love Poems

עידן רייכל – היד החמה

Idan Raichel – Ha'Yad Ha'Chama (The Warm Hand)

 

יָדֵךְ הָחַמִימָה

 

יָדֵךְ הָחַמִימָה

חוֹפֶנֶת אֶת פָּנַי,

מַבָּטֵךְ כֹּה רַךְ,

אוֹהֵב?

אֶל נָא תִּיתְּנִי לַהִיגָּיוֹן

לְהִשְׁתַּלֵּט עַל אַהֲבָתֵךְ,

כִּי אוֹתָךְ כֹּה אוֹהַב

וּמָה אִכְפַּת לָנוּ מֵאֲחֵרִים…

מָה לָנוּ הָאֲחֵרִים?

עידן רייכל וזהבה בןאהבה כזו

Idan Raichel & Zehava Ben – Ahava Ka'zo (A Love Like This)

 

Your Warm Hand

Your warm hand

cups my face,

your gaze so soft…

loving?

Don't let your logic

to take over on your love

because you I love so much

and what do we care about others…

What about the others?

ההוליס – האויר שאני נושם

The HolliesThe Air That I Breathe

 

אֲוִיר

 

מַעֲבִירָה אֲוִיר מִיָּד לְיַד,

בֵּין יָדַי – חִידָלוֹן.

מְרַחֶמֶת עַל עַצְמֵנוּ.

גּוּפִי – חִידוּדִין-חִידוּדִין.

 

מָה הָיִית אוֹמֶרֶת, לוּא

הָיִיתִי מַעֲבִירָה אָהֲבָה

עַל חֶלְקַת כְּתֵפֵךְ,

מָקוֹם בּוֹ נִפְגָּשׁ צַוָּוארֵךְ הַצָּחוֹר,

הַבַּרְבּוּרִי,

עִם עֶצֶם הַבְּרִיחַ?

 

יָדִי מַחְלִיקָה בָּאֲוִיר,

מַתְוָה אֶת מִתְאָר גּוּפֵךְ,

כְּמֵהָה…

2 צ'לוס – אריה על מיתר סול (י. ס. באך)

2CELLOSAir on the G String (J. S. Bach)

Air

Moving air from one hand to the other,

between my hands – nullity…

I pity us.

My body shivers, trembles.

What would you say, if

I would caress love

across your smooth shoulder,

Where your white, swanlike neck

meets the collarbone?

My hand slides in the air,

Sketches your body contour,

Yearning…

Trijntje OosterhuisThe look Of Love

מָה יֵשׁ לִי בִּשְׁבִילֵךְ

 

"תִּרְאִי מָה יֵשׁ לִי בִּשְׁבִילֵךְ",

הוּא אָמַר.

הוּא אָמַר וְצָחַק.

לֹא הָיִיתִי מְעוּנְיֶינֶת.

 

"רְאִי מָה יֵשׁ לִי בִּשְׁבִילֵךְ",

הִיא אָמְרָה.

הִיא אָמְרָה וְחִיְּיכָה.

הָיִיתִי מְאוֹד מְעוּנְיֶינֶת.

KimberoseIt's probably me

What I Have for You

"Look what I have for you,"

he said.

He said and laughed.

I was not interested.

"Look what I have for you,"

she said.

She said, smiling.

I was very interested.

יהודית רביץבאה מאהבה

Yehudit Ravitz – Ba'a Me'Ahava (She Comes from Love)

השנים היפות ביותר בחיים   The best Years of a Life

שנות חיינו היפות

Les Plus Belles Annees D'une Vie

1968, אני בת 14. למרות אזהרות המורה האהובה עלי שהסרט אינו בשבילי, אני הולכת לצפות בו. נשביתי בקסמו. עד עצם היום הזה.

1968, I'm 14. Despite my favourite teacher's warnings that the movie isn't for me, I went and watched it. I was captured under its spell. To this day.

מלבד העלילה הרומנטית, שבתה את לבי המוזיקה הנפלאה של פרנסיס לה בגילום הקול המדהים, הנפלא, המיוחד של ניקול קרואזי. הזמרת הזו ליותה אותי מאז בפסקולי הסרטים להם תרמה את קולה, עד עצם היום הזה. לטעמי, היא אחת מהזמרות הגדולות של כל הדורות.

Aside from the romantic plot, my heart was captivated by Francis Lai's wonderful music embodied by the amazing, wonderful, special voice of Nicole Croisille. Since then, this singer has been escorting me with the soundtracks to which she contributed her voice, to this very day. In my opinion, she is one of the greatest singers of all generations.

Les plus belles années d'une vie – Fin de Projection (Rang I, Cannes 2019)

ב-1986 יצא סרט המשך בשם: 'גבר ואישה: 20 שנים אחרי'. לא אהבתי. לא אגזים אם אומר שאת 'גבר ואישה' ראיתי כ-50 פעמים. נהגתי לצפות בסרט הזה בכל פעם שהקרינו אותו בטלויזיה. אני זוכרת ממנו קטעים רבים מאוד. לעומת זאת, גם אחרי שצפיתי הערב בקטעים מסרט ההמשך, לא נזכרתי בשום סצנה ממנו, גם לא לאחר קריאת התקציר שלו.

In 1986, a sequel came out called: 'Man and Woman: 20 Years Later'. I didn't like it. No exaggeration if I say that I have seen 'A Man and A Woman' about 50 times. I used to watch this movie every time it was on TV. I remember many scenes from it. In contrast, even after watching tonight some videos of the sequel, I didn't recall any scene from it, not even after reading its synopsis.

אני אוהבת סרטים איטיים, אני אוהבת סרטים שמספרים סיפור לאט, באריכות, לא קופצניים ולא תזזיתיים רק לשם הקופצנות והתזזיתיות. לדור הצעיר אין הרבה סבלנות, לי יש. שמחתי מאוד לצפות אמש בסרט החדש של קלוד ללוש שנקרא בעברית 'שנות חיינו היפות'. כבר קוננתי על כך שמשנים את שמות הסרטים במקום לתרגם אותם כפי שהם. אין לי כוח לחזור על זה. הסרט עצמו מעולה ביותר. נהניתי מאוד.

I like slow movies, I like movies that tell a story slowly, at length, not bouncy and frantic just for the sake of bounciness and franticness. The younger generation doesn't have much patience, I have. I was very happy to watch last night's new Claude Lelouch's movie, 'The Best Years of A Life'. The film is extremely excellent. I enjoyed it very much.

לדברי קלוד ללוש, היוצר, צולם הסרט במשך 10 ימים, אך לקח לו 52 שנים להכין אותו. אחרי צפיה בסרט מבינים למה לקח לו לצלם את הסרט בזמן הזה, משום שרוב הסרט עשוי מקטעים של הסרט המקורי, הראשון, 'גבר ואישה'. זה לא שאנו צופים בסרט חדש לגמרי, אלא בקטעים נבחרים מן הסרט הראשון בתוספת סצנות מההווה של הדמויות בגיל הזקנה. אני חושבת שהתוצאה מצוינת. לא חויתי אף רגע משעמם בסרט, אלא להפך – ישבתי דרוכה ומתענגת בה בעת. יחד עם זאת, ישנה סצנה אחת שהייתי שמחה לוא היתה מתקצרת – הסצנה בה מתאר הגיבור את הנהיגה המטורפת שלו ברחבי פאריז, כולל מעבר ברמזורים אדומים, כדי לפגוש את אהובתו. ארוך מדי ומעצבן מדי ללב של אנשים בגילי החוששים כל רגע פן תהיה איזושהי תאונה לא עלינו.

According to Claude Lelouch, the filmmaker, the movie was filmed in 10 days, but it took him 52 years to make it. After watching the movie, you understand why it took him to shoot the movie during this time, because most of it was made from scenes of the original movie, the first one, 'A Man and A Woman'. It is not that we are watching a new movie, but selected scenes from the first one plus scenes from the present of the characters at their old age. I think the result is excellent. I didn't experience any dull moment in the movie, but on the contrary – I sat tensed and relished at the same time. however, there is one scene I would have been happy to have shortened – the scene in which the protagonist describes his crazy driving throughout Paris, including passing red traffic lights, to meet his beloved. Too long and too annoying for the heart of people my age who fear every moment that there will be an accident Goddess forbid.

מכל מבול הסרטים השוטפים אותנו על חייהם וחוויותיהם של אנשים צעירים או מקסימום בגיל העמידה, מרענן לצפות בסרט המתאר חיים של אנשים בגילי. סצנת הפתיחה, בה יושבים אנשים בבית אבות ומתרגלים את הזכרון, היא מופת ומרתקת מאוד. מעניין אילו תרגילים מתרגלים צרפתים, אילו נושאים מעניינים אותם, מה הזכרון הקולקטיבי שלהם. אני בספק לגבי כמה אנשים בגילי זוכרים תאריכים מדויקים של כהונות הנשיאים וראשי הממשלה שלנו. אני בקושי זוכרת את הסדר, משום שמעולם לא עניין אותי לשנן. גראנד פרי, רולאן גארוס, מתי יוצרו גרבי נילון, מתי גרבי משי… מי משננת דברים כאלה? מישהי שאלה למה חשוב לדעת תאריכים כאלה. האמת, הסכמתי איתה. מבחינתי, זה ממש לא חשוב, אבל כן למען תרגול הזכרון. כך מספרים לנו מחקרים מהימנים. מומלץ לשנן כמה שיותר דברים כדי ליצור קשרים חדשים במוח. יצירת הקשרים החדשים מסייעת לנו לשמור על המוח. כמו תרגילי כושר. המוח הוא מעין שריר.

Of all the flood of movies we have about the lives and experiences of young or maximum middle-aged people, it is refreshing to watch a movie depicting the lives of people my age. The opening scene, where people sit in a nursing home and practice their memory, is exemplary and fascinating. I wonder what exercises French people practice, what topics interest them, what is their collective memory. I doubt how many people my age remember the exact dates of our presidential and prime ministers in office. I can hardly remember the order, because I have never been interested in memorizing this kind of stuff. Grand Prix, Roland Garros, when nylon stockings was made, when silk stockings… Who memorizes such things? Someone asked why it is important to know such dates. Actually, I agreed with her. For me, that's really not important, but it is for memory practice. This is what reliable studies tell us. It is recommended to memorize as many things as possible to make new connections in our brain. Creating new connections helps us to maintain our minds. Like fitness exercises. The brain is a kind of muscle.

Les Plus Belle Annees D'une Vie – Conférence de presse (Cannes 2019)

ישנן כמה סצנות מבריקות שיצר קלוד ללוש, שאיני יכולה לתארן כדי לא לגלות ולקלקל לכן את הצפיה בסרט. תצטרכנה לצפות בעצמכן ולהנות מהן. זה מראֶה שגם בגיל מתקדם ובשל עדיין קיימת יצירתיות ורעננות. זקנתו של היוצר ושל השחקנים אינה מביישת אותם כלל וכלל, אלא להפך – מענג לגלות יצירה של אנשים בגיל הזה, את הבשלות, את הכשרון שלא נס לחו, איך נראית זקנה, את הדברים כהווייתם. מבריק! מבריק גם איך שהיוצר לקח את הדמויות המקוריות, כולל הילדים, ואיחד אותם ליצירה המצוינת הזו.

There are some brilliant scenes created by Claude Lelouch that I can't describe in order not to reveal and therefore spoil the movie viewing. You will have to watch and enjoy yourself. It shows that even at an advanced and ripe age there is still creativity and brilliance. The age of the creator and the actors does not shame them at all, but the opposite – it is delightful to discover the work of people of this age, the maturity, the talent that remained vital, what old age looks like, things as they are. brilliant! It is also brilliant how the creator took the original characters, including the children, and united them into this excellent work.

גם בסרט הזה מלוה השירה הנפלאה של ניקול קרואזי הגדולה את הסצנות החדשות וכמובן את הישנות, הזכורות היטב. שירה מצמררת, עמוקה, מעוררת חושים. הבחירה בה מוצלחת מאוד. יצאתי עם חיוך על השפתיים והרבה מאוד חומר למחשבה ולעיכול. סרט מצוין!

In this film, too, the great Nicole Croisille's marvellous singing accompanies the new scenes and of course the old, well-remembered scenes. Chilling, deep, sensuous vocals. The choice to have her is very successful. I came out with a smile on my lips and a lot of food for thought and pondering. Excellent movie!

Calogero, Nicole CroisilleLes plus belles années d'une vie

במשפט אחד:

ממליצה בכל פה, סרט מצוין!

In one sentence:

Highly recommend, great movie!

יום המלחמה באלימות נגד נשים 2019 Day of Fighting Violence Against Women

בחיוג המהיר שלה לא היה שם כלשהו אליו אפשר היה להתקשר. עצוב. עגום.

Her speed dial had no name to call to. Sad. Depressing.

13 נשים נרצחו בישראל מתחילת השנה. השנה טרם חלפה. אני מתפללת ומיחלת, כמובן, שאף אחת לא תפגע יותר, שאף אחת אינה חיה בפחד פן יבולע לה מצד מי שהיא חיה איתו או נפרדה ממנו, שרודף אותה עד חורמה. אני מקוה בכל מאודי שיותר לא נדע שום צער ושום אובדן של אף אשה. גם לא של גברים.

13 women were murdered in Israel since the beginning of the year.  The year has not yet passed. I pray and wish, of course, that no one should be hurt anymore, that no one lives in fear lest they will be harmed by whoever she lives with or separated from, who haunts her to complete destruction. I sincerely hope that we will know no more sorrow and loss of any woman. Not men's either.

ארגון הבריאות העולמי – אלימות נגד נשים: חיזוק התגובה של מערכת הבריאות

WHO – Violence against women: Strengthening the health system response

אחת מהנרצחות היא אלמונית. אני תוהה: איך יכולה מישהי להיות אלמונית במותה? האם כתבה בצוואתה שלאחר מותה היא מבקשת להיות אלמונית? האם אין לה קבר כלשהו עם ציון שמה, תאריך לידתה ותאריך מותה? מה זה הדבר הזה 'אלמונית'?

One of the murdered is anonymous. I wonder: How can anyone be anonymous in her death? Did she write in her will that after her death she wanted to be anonymous? Doesn't she have any grave with her name, date of birth and date of death? What is this 'anonymous' thing?

אני מאמינה בכל לבי שאפשר להעלים את הדברים הרעים בחיינו בהרף עין, בלי הרבה מאמץ ובלי לשלם על זה יותר מדי. אלימות נגד נשים, פליטים, התחממות כדור הארץ ושאר מרעין בישין שכל אחת מאיתנו יכולה למנות בהתאם לנושאים המציקים לה אישית. אלה הם חלק מהנושאים הבוערים אצלי. יש לי עוד, כמו יושר שאני רוצה לראות אצל פוליטיקאים, לחוש שהם עושים את עבודתם נאמנה בתוצאות על פני השטח ולא לשלם לחינם את משכורותיהם מהמסים שלנו בלי לקבל תמורה הולמת. אי אפשר שלא לתהות לאן הולכים המסים שאנו משלמות. מישהי יודעת?

I believe with all my heart that we can get rid of the bad things in our lives in no time, without much effort and without paying too much. Violence against women, refugees, global warming, and other dire straits that each of us can enumerate according to the issues that bother her personally. These are some of my burning issues. I have more, like integrity that I want to see from politicians, to feel that they are doing their job faithfully with noticeable results and not to pay their salaries out of our taxes in vain without getting proper return. You can't help but wonder where the taxes we pay go. Does anyone know?

אני מאמינה בכל לבי שלוא כולנו היינו מתגייסות ומתגייסים למען המטרות הטובות, היינו יכולות ויכולים לשנות את חיינו וחיי זולתנו לטובה. לוא כולנו היינו מורידים מעל גבנו את העלוקות המוצצות את דמנו בדמות אותם ביליונרים המתעשרים על חשבוננו ואינם חושבים על אחרים אלא רק על עצמם – היינו יכולים להפנות את הכספים הללו למטרות טובות. השאלה היא איך עושות את זה.

I believe with all my heart that if we had all been recruited for the good causes, we could change our lives for the better. If we were all to remove from our backs the leeches sucking our blood in the form of those billionaires who are getting rich at our expense and not thinking of others but only of themselves – we could have directed these funds to good causes. The question is how to do it.

Mary Ellsberg – Ending violence against women with numbers and stories

אלימות נגד נשים זה ענין של חינוך מלידה. זה חוסר חינוך לשוויון. כאשר בדת, לדוגמא, מחנכים מלידה שאשה מקומה בבית פנימה ואילו הגבר הוא השולט בכל – מה אתן חושבות יכול לצאת מזה? אם זה מה שתוקעים להם בראש, אז מה הפלא שאם אשה מגלה שיש לה יכולת לעשות דברים אחרים מלבד להשגיח על הבית ועל הילדים וכי אפשר לחלוק במטלות הללו – בא הגבר ומתמרד? הרי זו זכותו לשלוט, לא כך דוחפים להם בראש מלידה? שהם מלכי היקום ושוים יותר מכל דבר אחר? אם תוקעים להם בראש מלידה שהאשה נבראה מצלע ואילו הם פאר היצירה – מה הם יכולים לעשות? מי ירצה לרדת מרום כסאו הנישא ולהיות כשוה אל זולתו?

Violence against women is a matter of education from birth. It's Lack of education for equality. When in religion, for example, infants are educate that a woman's place is in the house while the man is the ruler over all – what do you think can come of it? If this is what is being stick to their heads, then what is the wonder that if a woman finds out that she has the ability to do other things than household and looking after the children, not to mention that these tasks can be shared – men dissident? After all, it is his right to rule, isn't that what they push in their heads since birth? That they are the kings of the universe and more worthy than anything else? If they are struck in the head from birth that the woman was created from a rib while they are the glory of creation – what can they do? Who would want to come down from his high chair and become equal to others?

במשפט אחד:

25.22.2019 יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. תעשו משהו, די!

In one sentence:

25.22.2019 International Day for the Elimination of Violence against Women. Do something, enough!

רצח נשים – אתר דבר העובדים בארץ ישראל

ילדים פליטים Children Refugees

Sesame Street visits children at Jordan refugee camp

לראות פליטים, זה דבר ששובר את הלב. לראות ילדים פליטים, זה מרסק את הלב לרסיסים.

Seeing refugees is heart-breaking. Seeing refugee children, crushes the heart to pieces.

פליטות זה דבר נורא. כבת להורים שורדי שואה, שהיו פליטים עד שהקימו את ביתם בארץ, כואב לי הלב לראות אנשים סובלים. זה כל הזמן בא בגלים ולא נפסק. כל דור והפליטים שלו. משהו צריך להשתנות. להפסק.

Being a refugee is terrible. As a daughter to surviving Holocaust parents who were refugees until they set up their home in Israel, it pains me to see people suffering. It keeps coming all the time in waves and never stops. Every generation and its refugees. Something needs to change. To stop.

How Sesame Workshop's Muppets are teaching emotional coping tactics to children

מלא כסף נשפך בעבר ובהווה על שימור מצב הפליטים. כסף מבוזבז, שאינו פותר את הבעיה, אלא מנציח אותה. איני יכולה שלא לתהות מדוע אין פותרים את מצבם. מדוע אין מתכננים ומכינים תוכנית למיגור הפליטות? למה לא לאפשר לפליטים לחיות חיים נורמליים?

A lot of money has been spilled (and still is) on preserving refugee status. Wasted money, which does not solve the problem, but perpetuates it. I can't help but wonder why their situation is not resolved. Why are there no plans and strategies for eliminating emissions? Why not allow refugees to live a normal life?

איזה עתיד יש לפליטים הללו? איזה עתיד יש לילדיהם? איזה מין עולם אנחנו מאפשרים?

What future do these refugees have? What future does their children have? What kind of world do we allow?

The new Muppets for Sesame Workshop’s show aimed at Syrian refugee children

 

במשפט אחד:

אפשר היה לפתור את זה בהנף יד, ממש בהנף יד.

 

In one sentence:

It could be solved with a with a wave of a hand, just with a with a wave of a hand.

הכיפה נעלמה   The Yarmulke Disappeared

Shmorg 10: The Magic Yarmulka

שבת שמשית ונעימה עברה עלינו, שבת של כיף עם הנכדים.

A nice, sunny Shabbat has passed us, a fun Shabbat with the grandkids.

ביאטריס הגיעה לסוף השבוע. אספנו את הנכדים ויצאנו לבלות איתם בגן השעשועים. חלקנו בינינו את ההשגחה עליהם: היא שמה שבע עיניים משגיחות על רוכבי האופניים ואני התרכזתי בלהתרוצץ עם השאר על הדשא בחברת הכדור. התעמלות מצוינת ביותר, הכי טובה מכל חדר כושר שהוא.

Béatrice arrived for the weekend. We gathered the grandchildren and went out to spend time with them in the playground. We shared supervision over them: She watched with all eyes watching the bike riders and I concentrated on running around on the grass with the rest with the ball's company. Extremely excellent exercise, the best of any gym.

איש משפחה: פיטר הופך יהודי

Family guy: Peter becomes Jewish

להתרוצץ עם הנכדים כבר לא כל כך קל, בכל זאת השנים עושות את שלהן, אך אני עושה כמיטב יכולתי. הם התרגלו לראות אותי הולכת יותר מאשר רצה. האמת, שזה לא מהיום. מאז ומתמיד העדפתי לעמוד בשער מאשר להתרוצץ עם הכדור. אני מסוגלת לעצור את הכדורים שלהם. עדיין. לא יודעת מה יהיה בעתיד. ודאי תהיה נקודה בזמן שגם לעמוד בשער לא תהיה יותר אופציה בשבילי. אני מקוה שזה יקח עוד הרבה זמן.

Running around with the grandchildren is not so easy anymore, yet the years have their impact, but I do my best. They got used to seeing me walking more than running. The truth is, it didn't start today. I've always preferred to stand at the goalpost than run around with the ball. I can stop the balls they are kicking. Still. I don't know what will happen in the future. There will certainly be a point while standing at the goalpost will no longer be an option for me. I hope it will take a long time.

"אני יכול להצטרף?" שאל ילד שלא הכרנו. הוא היה בגיל של הנכדים. ציצית השתלשלה לה מבעד לחולצתו. ליטפתי את ראשו ושאלתי לשמו. "נתנאל", ענה. לא שמתי לב שאין לו כיפה על הראש. לפני כמה ימים היה לי קטע עם ילד דתי שהלך מולי ברחוב. היתה לו ציצית, אך בלי כיפה. תחילה, התלבטתי אם לשאול מה קרה עם הכיפה שלו, הרי לא היה זה מענייני. לקח לי קצת זמן להבין שלא סתם בא זה מולי ולכן החלטתי להסתובב ולקרוא אליו: "הי, ילד, היכן הכיפה שלך?!" לא נראה לי שאשכח במהרה את המבט המפוחד שהיה בעיניו כשהרים את ידו לעבר ראשו וגילה שהכיפה נעלמה. כנשוך נחש עקר ממקומו והחל לצעוד במהירות בדרך ממנה הגיע, עובר אותי בלי להביט בי, עיניו מושפלות אל הקרקע, תרות אחר האבֵדה.

"Can I join?" Ask a kid we didn't know. He was at the age of the grandchildren. A Tzitzit (tassel) dangled through his shirt. I patted his head and asked his name. "Nathaniel," he replied. I didn't notice that he didn't have a Kippah on his head. The other day I had a thing with a religious boy walking in front of me in the street. He had a Tzitzit, but without a Kippah. At first, I was debating whether to ask what happened with his Kippah; after all, it wasn't my business. It took me a while to realize that he didn't appear in front of me just in vain, so I decided to turn around and call to him: "Hey, boy, where's your Kippah?!" I don't think that I'll soon forget the frightened look in his eyes as he raised his hand to his head and found out that his Kippah was gone. As if bitten by a snake he set up and began to march quickly on the route he came from, passing me without looking at me, his eyes lowered to the ground, looking for the lost.

Rabbi Karen Fox – Kippah, Tallit, and Tefillin

החלטתי לעשות מצוה, בכל זאת שבת. אותה תנועה לתור אחר הכיפה, אותו מבט מפוחד בעיניים, אותה צעידה מהירה בדרך ממנה בא. התפללתי בשבילו שימצא את האבדה.

I decided to do a mitzvah; after all, it was Shabbat. The same movement to check for the Kippah, the same frightened look in the eyes, the same fast march on the route from which he came. I prayed for him to find the lost.

במשפט אחד:

הוא חזר אחרי מספר דקות עם הכיפה על הראש. שמחתי בשבילו.

In one sentence:

He came back after a few minutes with the Kippah on his head. I was happy for him.

ימי שישי   Fridays

בהיכון קניות Ready to shope

בהיכון קניות   Ready to shop

אני אוהבת את ימי שישי. האמת היא שאני אוהבת את כל הימים, איני מפלה בין יום ליום. אני חיה לי בשלוה ביניהם.

I love Fridays. The truth is, I love all the days, I don't discriminate any day. I live in peace between them.

לכל יום הייחודיות שלו. ימי שישי אצלי הם ימים של נחת. גם אם אני יוצאת לקניות של השלמות מצרכים, זה לא בחופזה, אלא בכיף. פעמים רבות אני משלבת את הקניות בקפה עם חברות. הזדמנות להפגש פנים אל פנים ולהתעדכן במה שקורה לנו בהרחבה ולא רק באמצעות סמסים קצרים.

Each day has its uniqueness. Fridays are days of rest. Even if I go out shopping for topping up my groceries, it is not hastily, but with fun. I often combine my shopping with coffee with my friends. An opportunity to meet face to face and catch up on what is happening to us extensively and not just through short texts.

לגימה אחרונה מן הקפה, ביס אחרון מעוגת השוקולד, חושבת להזמין לי עוגת גבינה וקפה נוסף. הנייד מצלצל. השכנה שלי מספרת שהפיליפינית שלה שברה את ידה ואין מי שיבשל להן את ארוחות השבת. "אולי יש לך זמן לעשות מצוה?" היא שואלת. מצוה זו אני, כמובן. אני נפרדת מחברותי. דבורה מתנדבת להצטרף אלי. "נחלוק במנות וכך זה ילך מהר יותר", היא מציעה. "חוצמזה, זו מצוה, לא?" היא מוסיפה, נוטלת את זרועי ומוליכה אותי למכוניתה. אני שמחה שיש לי עזרה.

One last sip of the coffee, a last bite of the chocolate cake, I'm thinking of ordering me a cheesecake and another coffee. The mobile rings. My neighbour says her Filipino broke her hand and there's no one to cook them the Sabbath meals. "Maybe you have time to do a mitzvah?" She asks. a mitzvah is me, of course. I say goodbye to my friends. Dvorah volunteers to join me. "We will share portions and it will go faster," she suggests. "It is a mitzvah, isn't it?" She adds, takes my arm and leads me to her car. I'm glad I got help.

שלוש שעות לאחר מכן, יש לנו סירים מהבילים, קינוחים, סלטים וכל טוב. דבורה בישלה את הצד הבשרי של הארוחות והכינה את הקינוחים, אני התרכזתי במרקים ובסלטים. כל אחת והמומחיות שלה. מאז שאני צמחונית, לא קל לי להתעסק עם בשר של חיות מתות או עופות מתים ואני עושה זאת רק במקרי חירום, כשממש אין לי ברירה. היום היתה לי את דבורה בשביל זה.

Three hours later, we have steaming pots, desserts, salads and all goodies. Dvorah cooked the meaty side of the meals and made the desserts, I concentrated on the soups and salads. Each of us with her expertise. Since I am a vegetarian, it is not easy for me to deal with dead animals' meat or chicken, and I only do it in emergencies when I absolutely have no choice. Today I had Deborah for it.

The EasybeatsFriday On My Mind

במשפט אחד:

היום היה בית קפה, עוגה טעימה, קניות השלמה לשבת וגם בישול מצוה. עשיתי את שלי. בנחת.

In one sentence:

Today there was a café, a delicious cake, a topping up shopping for Shabbat and a cooking mitzvah too. I did my part. Relatedly.

הדברים הקטנים בחיים   The Little Things in Life

The Little Things in Life

לכל אחת מאיתנו יש את הדברים הקטנים שעושים לנו את היום ומשמחים אותנו בחיים. כמה באמת שמות לב להם וחיות מתוך שמחה?

We each have the little things that make our day and make us happy in life. How many really notice them and live happily?

היא יצאה מן הבית, צועדת אל המכונית במהירות, מבטה מרוכז במטרתה, בלי להביט לצדדים. על השמיים לא היה מה לדבר. "נו כבר!" זרזה את שני הילדים שהשתרכו אחריה, "אנחנו מאחרים! הזדרזו!" אלה זרזו את צעדיהם הקטנים כמיטב יכולתם והשתחלו לתוך מושביהם. "אל תשכחו לשים חגורות!" ציוותה עליהם בקול תקיף וטרקה את דלת המכונית.

She left the house, walking to the car quickly, her gaze centred on her goal, without looking sideways, let alone to the sky. "Come on!" She rushed the two children slogging after her, "we're late! Hurry!" They rushed their little steps as best they could and squeeze themselves into their seats. "Don't forget to put your belts on!" She commanded them firmly and slammed the car door.

היא התניעה את המכונית ויצאה לדרכה. השמיים היו שחורים משחור, גשם טפטף וקשת ענקית השתרעה מאופק אל אופק, מחייכת אל העולם. חייכתי אליה חזרה. אי אפשר שלא לחייך למראה הקשת. הספקתי עוד לראות את הילדים במושב האחורי מרכינים את ראשם אל הטבלטים שבידיהם, אינם שמים לב לטבע המרהיב סביבם.

She started the car and went on her way. The sky was very black, rain was dripping and a huge rainbow stretched from horizon to horizon, smiling at the world. I smiled back at it. You can't help but smile at the sight of the rainbow. I managed to see the children in the back, their heads down to the tablets in their hands, not paying attention to the spectacular nature around them.

איני מכירה אותם, אין לי מושג מי הם, אך לבי יוצא אליהם, על שאינם יודעים להביט סביבם ולהעריך את הדברים הקטנים של החיים. שמחת חיים לא היתה שם. חבל.

I don't know them, I have no idea who they are, but my heart goes out to them for not knowing how to look around and appreciate the little things of life. Joy of life was not there. A shame.

Marie Obrowski – The Little Things in Life

במשפט אחד:

אנחנו חיות רק פעם אחת. למרות מה שקורה עכשו בכל העולם, עדיין אפשר למצוא את הדברים הקטנים שיעשו לנו את היום, שישמחו את לבנו.

In one sentence:

We only live once. Despite what is happening all over the world today, we can still find the little things that will make us happy today.