Monthly Archives: יולי 2009

יוריה היפ

אני אוהבת מוזיקת heavy metal ו-Hard Rock, אך לא את הכל, כמובן. ישנם קטעים שסתם עושים לי רעש וכאוס בראש ואינני אוהבת לשמוע, אם כי בנסיבות אחרות – כגון מסיבה שמחה והומה – הם עשויים דוקא לתרום לאוירה ולריקודים. אי לכך, אין פלא שהתחברתי בבגרותי ל-Guns N' Roses ול-Metallica. אני זוכרת את מבטיהם המשתאים של ילדַי על עצם העובדה שהאשה העתיקה הזו, המשמשת כאמם, מעריכה מוזיקה כזו "מודרנית". עד עצם היום הזה מעביר לי Nothing else matters האלמותי צמרמורות נעימות. למדתי, שאני אוהבת בעיקר את בלדות הרוק. יש בהן שקט ועוצמה ומלא-מלא רגש. אני צריכה להרגיש את המוזיקה כדי לאהוב אותה.

להתאבד בגלל זה?

Very 'eavy Very 'umble הינו האלבום הראשון של הלהקה הבריטית יוריה היפ, עליו כתבה המבקרת Melissa Mills ברולינג סטון: "אם הלהקה הזו תצליח, יהיה עלי להתאבד. מהתו הראשון את יודעת שאינך רוצה לשמוע עוד". טוב (רע, בעצם, לא?), כי אף שאני גורסת שכל אשה באשר היא זכאית לבטא את טעמה הייחודי – עדיין יש גבול לקטילה. אין לי בעיה עם אי הרצון של הגברת לשמוע עוד, אך להתאבד? לא חבל על נפש מתחבטת? שלא לדבר על שאין שום סיבה בעולם שבגללה יש ליטול את החיים.
מהאלבום הזה אהבתי את Come away Melinda, ואת Wake up: בלדות שקטות, עוצמתיות ומלאות משמעות. אל שאר השירים "לא התחברתי", כפי שזה לא קרה עת שמעתים לראשונה (הזכרתי כבר שאני מהמתמידות, נכון?).

 

 

סיפור אחר הוא האלבום Look at yourself. כבר בפתיחה, בקטע הנושא את שם האלבום, אפשר לשמוע את העוצמה המדהימה של המוזיקה. זה קטע שפשוט עושה לי חשק לקום ולהשתולל, לא סתם לרקוד, אלא להתפרע. ולא צריך לזה אמצעי עזר לשמח את הנשמה – המוזיקה היא-היא סם המרץ להקפיץ לי את הצורה.
כל קטע באלבום הזה מדבר אלי – הן אלה הרועשים והן השקטים, אך הכי-הכי זה כמובן July Morning, שאין עליו מתחרים. איך המלים המדהימות מתלבשות על המנגינה המצמררת והולמות אותה היטב, פשוט מלאכת אמנות מופלאה. אני יכולה להעביר יום שלם בשמיעת הקטע הזה ולא להתעייף ממנו. מביא לי השראה, שחבל"ז, כפי שאומרים במקומותינו.

 

גולת הכותרת של מכלול היצירה שלהם, היא, לטעמי, האלבום The Magician's Birthday. שירים מדהימים אחד-אחד, מומלץ להקשיב בתשומת-לב רבה למלים: Sunrise, Sweet Loraine, Blind Eye ועוד, אך היהלום שבכתר, לדעתי, זה Rain. אחחחחחח, איזו בלדת רוק מדהימה. מי שלבו אינו נמס לשמעה, מה זה יכול להעיד עליו?
אמנם הפניתי לביצועים שמצאתי ביוטיוב, ואלה הינן מהופעות חיות, אך אני בהחלט מעדיפה פעמים רבות את גרסת האולפן המוקפדת יותר. יחד עם זאת, גם להופעות חיות יש את החן והמקום שלהן.
נדיר שקול של גבר עושה לי את זה, אך הסולן, דייויד ביירון, עם הקול המדהים שלו, אין עליו. טוב, גם דייויד ביירן מה-Talking Heads. מדייויד עד דייויד לא היה לנו כדייויד. כדאי לזכור שהדייויד הראשון היה שלנו – דָוִד המלך בן ישי, נעים זמירות ישראל שאף הפליא לנגן.
 
כמה מאכזב שלהקות הרוק שעיצבו אותי, היו מורכבות מהזן שכנגד. היכן להקות הנשים? אז היו נשים סולניות, זה נכון, אך הנגנים שלהן היו רובם ככולם גברים. מתי מספר היו על טהרת הנשים. כרגע, אני יכולה להזכר רק ב- 4 None Blondes המדהימות (אם כי אינן מטאל, מה לעשות), בעלות הלהיט היחיד אך הסוחף What's up.
 
הגרסא המקוצרת:
יוריה היפ מלהקות הרוק הכבד המטאלי – אין עליה.
 

מוזיקה

קניתי לי אייפוד קלאסיק (תודה, תודה, בקרוב אצלכן…). אני מאלה שקונות לאט-לאט-לאט-לאט… בוחנת את השוק, את האפשרויות, המלצות של אלה שאני סומכת עליהם נרשמות על לוח לבי ואחרי חשיבה עמוקה ואין ספור שיקולים – מגיע הזמן למנף ולממש את התהליך ואז בא גם הרגע בו נוחת אצלי המכשיר הנכסף. תהליך כזה עשוי לקחת גם שנים, לא צחוק בכלל.
מן הסתם, המריצה אותי רכישת האייפוד להעביר לתוכו את האלבומים הרבים למדי שצברתי במשך השנים וזו גם הזדמנות מצוינת לשמיעה חוזרת של הצלילים שאהבתי כדי להחליט על גורלם לפני שאני מעבירה אותם למכשיר הנפלא הזה, הצמוד אלי יומם וליל. מסתבר, שמה שאהבתי פעם – עדיין בתוקף ומה שלא – כנ"ל. מה לעשות, אני אשה עקשנית וכשאני אוהבת או לא – זה לאורך זמן, בבחינת דבקות במשימה.
אני אוהבת מוזיקה מכל הסוגים והסגנונות, אך בתנאי אחד – שתהיה לה משמעות. כידוע, אני עדיין תקועה שם, בשנות ה-70, כשהמוזיקה היתה עדיין מלודית ומשמעותית והמלים היו מלים ולא סתם חירבושים. אני מניחה שכל דור משקף את המוזיקה של התקופה וצריכתה משקפת את החינוך והחיברות. מעלה לי הרהורים נוגים לגבי הדור דהיום עם המוזיקה השטחית המעצבנת לי את האוזניים. לא סובלת ראפ. לא סובלת קשקושים. אם יש למישהו משהו לומר – שיאמר זאת באמצעי ההולם. לא אוהבת כשמדברים במקום לשיר. אם יש למאן דהוא מה לומר בדיבור, שידבר ולא יתקוף כמו בראפ. זו הסיבה שלא אהבתי את היצירות של מאיר אריאל. המלים שלו היו נפלאות ומשמעותיות, אך הן לא התחברו לי למוזיקה בגללה לא טרחתי בהתחלה להקשיב אליהן, עד שמשה יקירי הסב את תשומת לבי שכדאי לי לעיין בהן. מבחינתי, מוזיקה זו המלודיה בראש ובראשונה וכמובן שאם מצמידים לה מלים – שאלה תהיינה הולמות, שתעשנה לי משהו בפנים, שתעוררנה השראה. אין הן מוכרחות להיות פיוטים צרופים (אם כי רצוי…), אך למען הכיף של החיים – שלא תהיינה אוסף של סתם צרופים שמשאירות אותי אדישה.
על טעם ועל ריח אין להתווכח. כתוב ואני בהחלט מסכימה עם זה. כל אשה ואדם באשר הן וטעמם עימן. לפיכך, אין מסמרות בקביעת טיב ו/או איכות כלשהי, היות והיופי בעיני המתבוננת. במקרה זה – השומעת. לי, צריכה המוזיקה לעשות עור ברווז, להפעיל לי את הדמיון, לגרום לי לזוז או להתעמק, להתמזג בה, אחרת אני ממש לא "מתחברת". יצירה צריכה לגרום לי למשהו. ידידי היקר, ד"ר אנטון בידרמן המופלא והמוכשר, מסוגל לנתח כל יצירה מתוך אוצר הידע העצום שלו ולקבוע על פי אמות מידה מסוימות את טיבה. אני צריכה להרגיש. אין לי ידע לימודי בתחום, אך יש לי רגשות והקשבה. כשיצירה מדברת אלי – אני שומעת, מקשיבה בתשומת לב, נשבית בקסמה.
בתור אשה מסודרת (נוח לי לחשוב כך…), יש לי רשימות העדפה. יש לי את השורה הראשונה של היצירות אותן אני מכנה "הכי-הכי", שאני מסוגלת לשמוע בכל מצב וזמן, שבלעדיהן היה העולם עני מאוד ברוחניות ואנחנו ברות מזל שהן נכתבו והגענו לשומען. בשורה השניה נמצאות היצירות שעדיין מעוררות בי תחושות, אך אין הן מושלמות לי. יש משהו חסר בהן, שאם הייתי מסוגלת ליצור מוזיקה – הייתי מבינה מה חסר בהן, אך אני סתם אחת מהשורה שיודעת רק להקשיב. אחריהן יש את ה"בסדר", שעדיין עושות לי טוב, אך לא ממש מעִיפות אותי. אני יכולה לשמוע אותן כמוזיקת רקע, כמלוות לפעילות היומיומית, כי בלי מוזיקה אני ממש לא מסוגלת להעביר את החיים שלי.
עד רכישת האייפוד, הייתי מקשיבה לרדיו כרקע לעבודתי. בעיקר ל-88FM במתכונתו הישנה, כשבחירת העורכים והעורכות היתה מעניינת ומעוררת השראה. עדיין יש שם איים של מוזיקה לטעמי עם עורכים כמו גֶדי ליבנֶה (אחד מהבולטים! עושה את שעת השקיעה למענגת ביותר), רוני ורטהיימר ובועז כהן, שפעם היה עושה את השקיעה למענגת ועכשו עושה את הבוקר למקסים. עורכות? בשבת – במוזיקה של שנות הענתיקה שאני עדיין מחוברת אליה. ואורלי יניב, אגדה בפני עצמה, בתחנה אחרת (גלגל"צ), בתכנית "לינק", בימי שני בין 22-24. תענוג.
למה אני אוהבת רדיו? בגלל העצלנות: במקום לטרוח ולבחור בעצמי, לקום ולהחליף את התקליטורים וגם ההכרח להאזין להן בשלמותם, אחרת כל הזמן מתבזבז לי על בחירת המוזיקה – היה הרדיו, שאחרים טרחו ואספו למעני. הענין הוא שצריך מזל לקבל עורכי מוזיקה עם טעם כשלי.
אז עכשו יש לי את האייפוד ואני עורכת לי שם את המוזיקה שאני רוצה לשמוע כל היום וכל הלילה ומנפה את מה שאני לא ממש אוהבת מאוסף התקליטורים שלי כדי לגבש לי רשימת השמעה לטעמי. חבל רק, שאי אפשר להעביר אליה את המוזיקה מהתקליטים שלי, אלה העשויים מויניל. ישנם תקליטים שלא יצאו בתור תקליטורים. נו, מה לעשות, לדאבוני, אי אפשר לקבל הכל בחיים, עם כל הרצון והחשק
הרב.
ועל ג'אניס ג'ופלין, רוקרית חיי, כבר כתבתי, נכון?

כמו אבן מתגלגלת… אני אהבתי דוקא את הביטלס

הגרסא המקוצרת:
מוזיקה מתחברת לנשמה.

משהו לחשוב עליו

 
 


ברייטון, אנגליה 24.11.2008 יפה שקיעת שמש ללב עצוב. צילום: שרון הר פז

 

לאחרונה, קיבלתי את הדוא"ל הבא שכותרתו: זה באמת משהו לחשוב עליו…
וושינגטון הבירה, תחנת המטרו ביום קר בינואר 2007. כנר עומד ומנגן ששה קטעים של באך במשך45 דקות. במהלך הזמן הזה, עברו בתחנה כאלפיים אנשים, רובם בדרכו לעבודה. לאחר 3 דקות, שם אדם בגיל העמידה לב שישנו מוזיקאי המנגן שם. הוא האט את פסיעותיו, עצר למשך שניות אחדות ואחר כך מיהר להדביק את לו"זו. 
4 דקות לאחר מכן: הכנר מרויח את הדולר הראשון שלו: אשה זרקה לו את הכסף בלי לעצור בעד הליכתה והמשיכה הלאה.
6 דקות: בחור צעיר נשען אל הקיר כדי להקשיב לו, אחר הביט בשעונו והחל שוב ללכת.
10 דקות: ילד בן 3 עצר מלכת, אך אמו הנחפזת משכה אותו איתה. הילד עצר שוב כדי להביט בכנר, אך האם משכה שוב בחוזקה והילד המשיך ללכת איתה, מסובב כל הזמן את ראשו לאחור. הדבר הזה נשנה עם ילדים נוספים. כל הורה, ללא יוצא מהכלל, הכריחם להמשיך.
45 דקות: המוזיקאי ניגן. רק 6 אנשים עצרו ונשארו למשך זמן מה. 20 נתנו לו כסף תוך כדי שהם ממשיכים בדרכם ואינם מאטים את צעדיהם. הוא צבר 32 דולרים.
לאחר שעה: הוא סיים לנגן ודממה השתררה. אף אחד לא שם לב. אף אחד מחא כפיים, אף אחד לא זיהה.

אף אחד לא ידע זאת, אך הכנר היה יהושע בל (Joshua Bell), מהמוזיקאים הכי טובים בעולם. הוא ניגן קטעים מסובכים ביותר שאי פעם נכתבו בכינור ששוויו 3.5 מליון דולרים. יומיים לפני כן, מכר יהושע בל את כל המקומות באולם בבוסטון. מושב ממוצע עלה שם 100 דולרים.

זהו סיפור אמיתי. נגינתו של יהושע בל בתחנת המטרו אורגנה על ידי הוושינגטון פוסט(Washington Post) כחלק מניסוי חברתי הבוחן תפישה, טעם וקדימויות של אנשים. השאלות שהועלו היו: בסביבה רגילה ובשעה לא מתאימה, האם אנחנו מבחינים ביופי? האם אנו עוצרים כדי להעריכו? האם אנו מזהים כשרון בהקשר לא צפוי? 
מסקנה אפשרית אחת מהניסוי יכולה להיות דלהלן: אם אין לנו רגע פנאי לעצור ולהקשיב לאחד מהמוזיקאים הכי טובים בעולם המנגן מוזיקה מהכי טובה שאי פעם נכתבה בכלי מהכי יפים… כמה דברים רבים אחרים אנחנו מחמיצים?

בהקשר לזה, סיפרה לי מישהי, שהיא נשאלה על ידי נכדתה איך זה שהיא יודעת כל כך הרבה וענתה לקטנה: "אחרי חיים של יותר ממחצית המאה, יש לשער שהצלחתי ללמוד דבר או שניים… בעיקר משום שהשתמשתי בעיני כדי לראות ובאוזני להקשיב. וכי מה הטעם לעבור יותר מחמישים שנים כחרשת או עיוורת אם נחנתי באברים המתאימים בשביל להשתמש בהם? אני יכולה לשבת לי בנחת בחצר ביתי ולצפות בשַׁחֲרוּר המפהק או באֲדֹם הֶחָזֶה המתאמבט בשמש. כנערה, לימדוני בבית הספר להבחין בדברים הללו סביבי. מה היה קורה לולא יישמתי את מה שלמדתי? הייתי מגיעה למצב כמו אלה שבניסוי – לא הייתי שמה לב ליופי והייתי סומאת למתנות שכל יום מביא לי איתו."
מדהים, אה?

לי זה גרם להרהר בחיינו עלי אדמות. מה יש לי להגיד על הניסוי? יהיו כאלו שיאשימו את מרוץ העכברים בו משתתף רובנו – לפחות בשנים הצעירות שלנו, עת הצורך החברתי להשתייך דוחף אותנו לצבור רכוש והמשכנתא החונקת סוגרת אותנו לשנים רבות. בתהליך החיברות שלנו, אנו מונחים להצטרף אל העדר ולפעול להשגת מטרותיו, לא לחשוב מחוץ לקופסא. למעשה/בעצם (נא לבחור…) אנו מובלים באף לא לחשוב ממש מלבד כיצד להשיג את הארוחה הבאה שלנו. ואחריה, אנו מונעים לצבור דברים בלתי נחוצים בעליל, אך מאחר שכולנו הופכים להיות חסידי השמונצעס במהלך השנים – הרי שזה מה שאנו עושים, כמו השכנים לידנו, ממולנו ומצדדינו. לרובנו אין זמן לשים לב למה שקורה סביב, היות ואנו עסוקים במילוי הצרכים הבסיסיים שלנו. בעתות של שפל, כמו ימינו, אנו עסוקים בשמירה על הדברים שצברנו. בעתות של רווחה (מישהו זוכר את עידן רבין?), אנו ממשיכים בתלם שלפיו הותננו, כמין כלבים של פבלוב. איננו משוחררים מספיק בכדי להרים את הראש מהבוץ של החיים ולחוות את היופי שיש לעולם להציע לנו. מתי התנתקנו כדי להתרווח בתוך הבועה שלנו, מתעלמים מהלחצים והקשבנו למוזיקה (אם זה לא יעשה לנו צמרמורת, מה כן?) מתוך הקשבה מלאה. מתי התענגנו על קריאת שיר? מתי אהבנו באמת?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברייטון, אנגליה 24.11.2008 צילום: שרון הר פז

 

ידך החמימה
חופנת את פני;
מגעך כה רך,
המותר לומר – אוהֵב?

אל-נא תתני להגיון
להשתלט על אהבתך
כי אותך כה אוהַב
ומה לנו זולתנו?

 

שרון הר פז 8.3.1973

בהקשר להחמצה, אני ממליצה בכל לב לגלוש לקישור הבא באתר של עמי בן בסט ולפעול לפיו: http://www.notes.co.il/benbasat/7635.asp  תתפלאו מה שתמצאו…

 

 

 

 

 

 

 

אוי, פארה מִיָה!

בראשית היה היופי המהמם, הבהיר, שובה הלב. אחר כך, בא החיוך הרחב, החם, ממיס הלב. והשיניים… השיניים הצחורות, הבריאות, מודל לחיקוי. איך אפשר היה שלא להתאהב בדמות המהממת שלה?
כשסדרת "המלאכים של צ'ארלי" הגיעה לטלויזיה הישראלית, כבר לא הייתי קטינה, הייתי נשואה עם ילדים משלי, אך התאהבתי בה כמו ילדה קטנה. בעצם, זה לא היה להתאהב בה, כמובן, אלא בדמות שגילמה בסדרה. לא יכולתי לעצור את כמיהתי אל היופי הזה, אל האשה המהממת הזו, שעצרה את נשימתי בכל פעם שצפיתי בה במסך הקטן. הרצון העז הזה להיות כמוה, פעם בי בכל עוזו. תמיד רציתי להיות בלונדינית כזו מהממת. לא יצא. היה לי שיער שטיני, רגיל. גם אם הייתי צובעת לבלונד, לא הייתי יכולה לחקות את התסרוקת המפורסמת, הפרוסה סביב, מעטרת את הפנים של כל הזמנים.

 

לימים, בין שאר המבחנים אותם הייתי מעבירה מועמדות פוטנציאליות, היה "מבחן פארה": מי שלא היתה שותפה להערצתי את המלאכית הצחורה – דינה נחרץ לאלתר לא להכנס אל חיי. אולי שטחי, אך משמעותי בשבילי. מי שאינה מבינה ומעריכה יופי מהו – מה לי אליה? מי שהיופי החם הזה, השופע, אינו מדבר אליה – מה תהא תרומתה לחיי? במשלי ל"א 30 אומר החכם באדם: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְהוָה הִיא תִתְהַלָּל." על יראת השם אכתוב בנפרד, אך בעקרון, אינני מסכימה עם הפסוק הזה. החן והיופי הינם נוי לעין הצופה וכיף למתבוננת, במקרה זה – אני… טוב שברא לנו חן ויופי לראותם ולהנות מהם.

 

זֶלָה, חברה אמריקאית יקרה שהכרתי בעודי מאוהבת בפארה מעל לראשי, הציעה לצאת לאנשהו בערב, להתאוורר מאלה שהיינו נשואות להם. הודעתי לה נחרצות, שמאחר והסדרה משודרת באותו ערב – הריני דבוקה לטלויזיה ואין להזיזני. זלה הביטה בי במבט מוזר עת פרשתי בפניה את רגשותי החמים אל הנפלאה שבנשים. זויות פיה הוטו מטה בפליאה גלויה. "What-what?" גמגמתי במבוכה למראה הזלזול הגלוי שבארשת פניה. "She is a bimbo", היתה התשובה שפילחה את לבי הדווי.
סרבתי להאמין לדברי הבלע. איך יפהפיה מדהימה יכולה להיות בימבו? האם יופי פנימי וחיצוני אינם חד הם? תמיד האמנתי שאשה יפה חיצונית – יפה גם פנימית ומאוד-מאוד תעבתי את המשפט השוביניסטי המפגר: "תהיי יפה ותשתקי". כל כך רציתי שהיפה הזו תדבר אלי…

מותה בא לי פתע. עיסוקֵי החיים הרחיקו ממני את החדשות. ידעתי שהיא חלתה בסרטן, אך לא שאושפזה. ידיעות מבליחות אלי מדי פעם. איפה הייתי כשהבשורה המרה הגיעה אלי? שוחחתי עם ידידה בסקייפ ופתאום, מבעד למלים שהגינו זו לזו, הסתנן אלי קולו של הקריין המודיע על פטירתה. הרול מודל שלי, הדמות אותה הערצתי כל-כך, עברה לעולם שכולו טוב.

לאהובתי המתוקה, פארה פוסט, 2 בפברואר 1947 – 25 ביוני 2009, ימתקו לך רגבי עפרייך.

קישורים:
1. פארה פוסט ויקיפדיה 
2. תמונות של פארה פוסט

3. המלאכיות של צ'ארלי
3. שקר החן והבל היופי ויקיטקסט