הושענא רבה ה'תשע"ט Hoshana Rabbah 5779

הושענא רבה, אחת בצהרים. מזג האויר עוטף אותי בחום עת אני יוצאת מן הבנין לכיוון השלמת הקניות. נעים לי.

Hoshana Rabbah, one o'clock in the afternoon. The weather warmly embraces me as I exit my building towards the near supermarket in order to top up some groceries I lack. It's pleasant.

דוד, השכן המסור שלנו, שאינו מחסיר אף יום עבודה בגינה המשותפת של הבנין שלנו, מלבד בשבתות ובחגי ישראל (הוא בטח סובל בהם), גוזם את השיחים, גבו אלי. אני חולפת לא רחוק ממנו. הוא מבחין בי ומנופף אלי בידו. "חם", הוא אומר לי ומנגב את מצחו הנוטף במטפחת המגוהצת עליה עמלה אשתו במסירות. "חג שמח!" אני משיבה וממשיכה בדרכי. "חג שמח!" הוא מברך בחזרה וממשיך בעמלו.

David, our devoted neighbour, who does not miss a day's work in the garden of our building, except on Saturdays and Jewish holidays (he probably suffers then), trims the bushes, his back is at me. I pass not far from him. He sees me and waves at me with his hand. "Hot," he says, wiping his dripping forehead with his ironed handkerchief on which his devoted wife worked hard. "Happy holiday!" I answer and continue on my way. "Happy holiday!" He greets back and continues with his occupation.

ירקות למרק Vegetables for soup

אחר הצהרים, מתחילה רוח חדשה לנשב מבעד לחלוני הפתוח. בלי ששמתי לב (הייתי שקועה בבישולים לחג), סילקו העננים את השמש וכיסו על עקבותיה. המטבח שלי פונה לדרום והשמש חייכה אלי, כך שהיה אור כל זמן שבישלתי. אחרי שסיימתי וכיביתי את הגז, כאילו היה זה אות, החשיך המטבח בבת אחת.

In the afternoon, a new wind begins to blow through my open window. Without my noticing (I was absorbed in cooking the holiday meal), the clouds banished the sun and covered its traces. My kitchen faces south and the sun smiled at me, so it was light as long as I cooked. After I finished and turned off the gas, as if it were a sign, the kitchen darkened at once.

 

גריסים שטופים Rinsed groats

אפונה שטופה Rinsed pead

קישוא וגזר חתוכים Cut squash and carrots

"מה דעתך לבוא ולפזז איתי הערב?" שואלת מישהי נחמדה שהכרתי בחוג לשמירת תפקודן של עצמותינו.

"איתך – תמיד!" אני עונה בשמחה על שהתקשרה. לא אצטרך לסעוד בגפי כפי שחשבתי. "אני רק מקוה שלא ירד גשם באמצע."

"כן, די עגום בחוץ. חם וחשוך. מזג אויר מוזר. לפי התחזית, צפויים לנו ממטרים מחר. אין לך כביסה על החבל, נכון?" היא שואלת, מביעה את דאגתה למצב כביסתי.

"אין לי כביסה על החבל", אני מרגיעה אותה. "לכבוד השכנים הדתיים שלי, איני תולה כביסה בחול המועד, כדי לא לצער אותם."

"How about coming and dancing with me tonight?" Asks a nice woman I know from the class for maintaining the functioning of our bones.

"With you – always!" I answer gladly, happy that she called. I would not have to dine alone as I thought. "I just hope it doesn't rain in the middle."

"Yes, it's pretty gloomy outside. It's hot and dark. Odd weather. According to the forecast, we expect rain tomorrow. You don't have laundry on the line, do you?" She asks, expressing her concern about the situation of my laundry.

"I don't have laundry on the line," I reassure her. "In honour of my religious neighbours, I don't hang laundry on Chol HaMoed, in order not to upset them."

אני יכולה לשמוע בצד השני של הנייד את נשימותיה המופתעות. "את מתחשבת בדתיים?" הפליאה בקולה ממש מודגשת. "נראה לך שהם מתחשבים בך?"

"השם יעזור!" אני נוזפת בה. "את בעצמך שומרת מסורת, איך את אומרת דבר כזה?"

"אבל את חילונית!" היא כמעט וצועקת.

"אז???" איך שאני אוהבת את הדעות של אחרים על אחרים, בעיקר כשאלה אינן קרובות לשום מציאות.

"טוב", היא מניחה למחלוקת שעלולה להתפתח לדיון ארוך (חס ושלום!), "אז את באה להקפות, כן? לעבור אצלך?"

I can hear her surprised breaths on the other side of the cellular. "Do you respect the religious?" The amazement in her voice is really emphasized. "Do you think they're paying attention to you?"

"HaShem will help!" I scold her. "You yourself keep the tradition, how do you say such a thing?"

"But you're secular!" She almost shouts.

"So???" How I like others' opinions about others, especially when they are not close to any reality.

"Well," she lets go of the controversy that might develop into a long discussion, G-ddess forbid, "so, are you coming to the Hakafot, yes? Shall I pass by you?"

הדברים התרוקנו מתוכנם Empty Content

הפרויקט של עידן רייכל – מי נהר

The Idan Raichel Project – Mey Nahar (River Waters)

 

בלי לשים לב או אולי כן שמנו לב (לא נראה לי), החיים שלנו נהיו שטחיים. אם בעבר (בילדותי ובנעורי) הוכוונו לשאוף לערכים, לחיות חיים ערכיים, להיות טובים ומועילים, זה כבר לא קורה.

Without paying attention or maybe we did notice (I don't think so), our life has become superficial. If in the past (in my childhood and my adolescence) we were directed to aspire to values, to live a moral life, to be good and useful, it's no longer the case.

סוכות שמח, שרון Happy Sukkot, Sharon

ירקות לסלט Vegetables for salad

הטלפון בחדר העבודה מצלצל. אני באמצע הכנת הסלט לארוחת הבוקר שלי. אין סיכוי שאפסיק לחתוך את הירקות הממתינים לתורם וארוץ לענות.

The phone in the study is ringing. I'm in the middle of making the salad for my breakfast. There's no way I'd stop cutting the vegetables waiting for their turn and run to answer.

אם כבר טרחו להתקשר, שתטרחנה גם להשאיר הודעה, אם רוצות שאחזור אליהן. הרוב אינן טורחות, אז גם אני לא. מעולם לא הבנתי את המתקשרות הללו. נבצר מבינתי הדלה לשם מה הן טורחות.

If they bothered to call, they should also bother to leave a message, if they wanted me to call them back. Most of them don't bother, so I don't either. I have never understood these callers. I can't understand why they bother.

ארוחת הבוקר שלי My breakfast

שעה אחרי, לפני שאני פונה לסעוד את לבי בסלט העסיסי, אני ניגשת לחדר העבודה ומרימה את השפופרת כדי לבדוק אם הושארה הודעה. "סוכות שמח, שרון!" אני שומעת את קולה הרך, הפורט על מיתרי לבי. "אני מבינה שאינך בבית. רציתי רק לאחל לך חג שמח." אני שומעת את הקליק שנוצר עת הניחה את השפופרת שלה בעריסתה. לבי מאיץ פעימותיו מגעגועים אליה.

An hour later, before I turn to dine my juicy salad, I go to my study and pick up the receiver to see if a message has been left. "Happy Sukkot, Sharon!" I hear her soft voice, tapping my heart. "I understand that you are not at home. I just wanted to wish you a happy holiday." I hear the click which was created when she put her receiver down in its cradle. My heart accelerates its beats with longing for her.

The Guess Who – עיניים אלה

The Guess Who – These Eyes

דו קיום Coexistence

Rithika Ganesan – Coexistence

 

השכן הדתי ואני נפגשות בחדר המדרגות. בדיוק כשאני נועלת את הדלת ואוחזת בשקיות המיחזור כדי לרדת איתן לכיוון הפחים – הוא עולה במדרגות.

My religious neighbour and I meet in the stairwell. Just as I lock my door and lift the recycling bags to go down with them to the dustbins – he goes up the stairs.

אני שולחת אליו חיוך, כהרגלי ומברכת אותו לשלום. הוא מביט בי במבט ארוך, משתהה מעט ועונה בשלום רפה. אני מוותרת על ברכת המועדים לשמחה שעמדה על דל שפתי ויורדת במדרגות. הוא נועץ את מפתחו במנעול דלתו. עת אני מגיעה לכניסת הבנין, אני שומעת אותו טורק את הדלת כהרגלו. זה לא היה במיוחד בשבילי, זה היה כהרגלו. יש כאלה, שאינם מבינים או שמא אינם יודעים שאפשר לסגור דלת בצורה שקטה.

I smile at him, as usual, and greet him. He looks at me with a long look, pauses a little and answers with a feeble hello. I stop the blessing I was going to bless him for the holidays to pass my lips, and I go down the stairs. He stabs his key in the lock of his door. As I reach the entrance to the building, I hear him slamming his door as usual. It was not especially for me, it was his habit. There are people who do not understand or do not know that it is possible to close a door quietly.

אשתו צצה מולי ועוברת על פני ללא אומר או מבע. החיוך שעלה על פני לקראתה, קופא לי וכך גם מלות הברכה שהתעתדתי להשמיע באוזניה. מוזר, אני חושבת בלבי, היא מחייכת אלי בדרך כלל וגם אם אינה משמיעה קול, היא תמיד נדה בראשה כהכרה בקיומי. הפעם, כאילו לא ראתה אותי. אני כנראה שקופה היום.

His wife popped up in front of me and passed me without a word or expression. The smile that came to my face when I saw her, froze, and so happened to the words of blessing I was about to utter in her ears. Strange, I think to myself, she usually smiles at me and if she does not make a sound, she always shakes her head in recognition of my existence. This time, as if she had not seen me. I must be transparent today.

שמחה ומחולות Joy and Dances

השתדלתי, אך לא יכולתי להגיע אליה I tried, but I could not reach her

 

 

איזה כיף לשמוח בסוכות ולחולל עם הולכת הקביים.

It's fun to rejoice on Sukkot and to dance with the crutches' walker.

 

לא הבאתי איתי סולם I didn't bring a ladder with me

חלומות וציפיות Dreams and Expectations

אמילו האריס ואליסון קראוס – כל מה שאני צריכה לעשות זה לחלום

Emmylou Harris & Alison Krauss – All I Have to Do Is Dream

 

החלומות שלי לא היו טובים בעיניה, גם לא ציפיותי.

She didn't like my dreams, nor my expectations.

"על מה יש לחלום?" נהגה לומר לי עת הייתי מתארת לה את שדמיינתי לעצמי. "ציפיות? מה זה הציפיות האלה? ציפיות יש רק לכריות!" היתה מכריזה בקול נחוש. "למה כבר יש לצפות?"

"What's is there to dream about?" She used to say when I described to her what I had imagined. "Expectations? What are these expectations? Expectations are only for fools!" She would announce in a determined voice. "What is there to expect?

מאז שאני זוכרת את עצמי, היו לי חלומות והיו לי ציפיות. חלק הגשמתי, חלק אני עוד מקוה להגשים וחלק אני יודעת שאין סיכוי לכך. למרות שהייתי רוצה ושמחה מאוד לזכות בו, איני רואה איך אזכה בפרס נובל לספרות. מצד שני, אולי עוד נכונה לי הפתעה נעימה?

Since I can remember, I had dreams and expectations. Part I fulfilled, part I still hope to fulfil and some I know there is no chance to fulfil. Although I would like to, and be very happy to win it, I don't see how I will get the Nobel Prize in Literature. On the other hand, perhaps I still might be surprised?

Dianna David – Have the balls to follow your dreams

סוכת שלומנו The Peace Sukkah

השכן הדתי מצא לנכון להקים את סוכתו השנה מאחורי הבנין. בחירה מוזרה, לטעמי. בשנים קודמות, זו היתה בחזית.

My religious neighbor saw fit to build his sukkah this year behind our building. A strange choice, in my opinion. In previous years, it was at the forefront.

"הגידי", שואלת ידידה שבאה לבקרני כאושפיזת דירתי, עת היא שוטפת את ידיה לאחר ביקורה בשירותים, "השכן שלך נורמלי?"

"איזה שכן?" אני שואלת חזרה. "כולם נורמליים, עד כמה שאני יודעת. מה קרה?"

"הבן אדם לא מצא מקום אחר להקים את סוכתו, מאשר מתחת לשירותים שלך? לא שמפריע לי ללוות את ביקורי בחדר הקטן בשירה ובתפילות, אבל אני תוהה איך לא מפריע לו להתפלל שם ולשמוע את המים היורדים."

"Say," asks a friend who came to visit me, as she washed her hands after visiting the bathroom, "is your neighbour normal?"

"Which neighbor?" I ask back. "Everyone is normal, as far as I know. What happened?"

"The guy did not find another place to build his sukkah, than under your bathroom? It doesn't bother me to accompany my visit to the little room with songs and prayers, but I wonder how it doesn't bother him praying there while hearing the flushing water."

אכן, נקודה נכונה. "האמת היא שלא חשבתי על זה", אני עונה לה. "לא יצא לי עדיין לשמוע אותו. אבל זו לא רק תחת השירותים שלי, אלא של כל הבנין. הוא שומע את כולם."

Indeed, a good point. "To be honest, I didn't think about it," I reply. "I haven't heard him yet. But it's not just under my bathroom, it's under the whole building's bathrooms. He hears them all."

סוכת השכן בחזית הבנין שלנו בשנים קודמות The neighbour's sukkah at the front of our building in previous years

"הדתיים הללו מוזרים, אני אומרת לך", כך היא אומרת לי. "הוא לא יכול להזיז עכשו את הסוכה, נכון? הוא תקוע עם קולות הניאגרות של הבנין עד סוף החג."

"These religious people are strange, I'm telling you," she tells me. "He cannot move the sukkah now, can he? He's stuck with hearing the toilets of the building until the end of the holiday."

"עד כמה שאני זוכרת מלימודי הרבנות שלי", אני מפגינה את בקיאותי במסורת, "מותר להזיז סוכה ממקומה. זה כמו לבנות סוכה מחדש. הרי למי שלא הספיק לפני, מותר לו לבנות סוכה במהלך חול המועד. כך, שאם קולות המים הקולחים יפריעו לו, הוא יוכל להזיזה."

"As far as I remember from my rabbinate studies, it is permissible to move a sukkah from its place. It's like building a sukkah again. After all, those who didn't have time before, are permitted to build a sukkah during Chol HaMoed (the intermediate days). So, if the sound of the running water disturbed him, he could move it."

"איני רואה איך זה לא יפריע לו", היא מעירה. "זה לערבב קודש בחול שבחולין." אני מהנהנת בראשי ומהרהרת בדבריה. 'חול שבחולין', אני חוזרת בראשי, 'חול שבחולין.' "בעצם, מה זה צריך להיות אכפת לי", אני שומעת אותה מבעד לשרעפי, "זה הוא שצריך לחשוב על זה."

"I don't see how it won't bother him," she observes. "This is holiness mixed with profane secularism." I nod my head while thinking about what she said. 'Profane secularism,' I repeat in my head, 'profane secularism'. "Actually, why should I care?" I hear her through my thoughts, he's the one who should think about it."

"בשנים הקודמות", אני מזכירה לה, "הוא בנה את הסוכה בחזית, מתחת לחלון חדר השינה שלי ושל שאר השכנים. אולי העירו לו שהוא מפריע עם התפילות שלו ועם התקהלות כל האושפיזין שבאו לבקרו. לי זה לא הפריע במיוחד, הרי זה לא לתמיד, כמה ימים וזהו, זה עובר."

"In previous years," I remind her, "he built the sukkah on the front, under the window of my bedroom and the rest of the neighbours'. Perhaps they told him that he was disturbing them with his prayers and the gathering of all the Ushpizin who came to visit. It didn't bother me that much, it wasn't for good, a few days and that's it, it passes."

"העיקר הבריאות!" מכריזה הידידה משום שאין לה מה להעיר יותר בנושא.

אכן, העיקר הבריאות.

"Abi gezunt (The main thing is health)!" Announces my friend as she has nothing more to comment on the subject.

Indeed, Abi gezunt.

*******

בסוכות עלינו להיות שמחות, אז הנה שיר שמחה שעושה חשק לצאת במחולות.

On Sukkot we have to be joyful, so here is a song of joy that makes you want to rise on your feet and dance.

ורקה סרדוצ'קה – הכל יהיה בסדר

Verka Serduchka – Everything will be All Right

Вєрка Сердючка – Все будет хорошо

סוכות ה'תשע"ט Sukkot 5779

אני אוהבת את החג הזה: המשפחה מתכנסת בסוכה והשמחה השורה בה, מגיעה עד לב השמיים.

I love this holiday: the family congregates in the sukkah and the joy that prevails there, reaches the heart of heaven.

נינה:

איך שאני שמחה שעשינו את האקזיט הזה! 'שמחה' זו לא מלה – זה בלשון המעטה. בכל שנה בזמן הזה, היה אוכל לי את הלב שהעובדים שלי היו בחופשה חצי חודש בגלל החגים, אך היו מקבלים משכורת מלאה. עכשו אין לי את הבעיה הזו על הראש; הסינים, שקנו את המפעל, צריכים להתמודד עם זה. אני ממש לא סקרנית לדעת מה יקרה שם.

הילדים באו על טפם ובנו בחצר סוכה ענקית לתפארת, הכי גדולה בשכונה, כראוי למוניטין של משפחתנו שמארחת המון בחג הזה. הקייטרינג הוזמן בידי הכלות שלי, כך שלא הייתי צריכה לטרוח. הגיע זמני לנוח ולהניח לדור שלהם לקחת אחריות. העיקר שנהיה בריאים ושמחים.

Nina:

How glad I am that we executed this exit! 'Glad' is not a word – it's an understatement. Every year at this time, I used to eat my heart out because my employees had been on leave for half a month during the holidays, but they would have been paid a full salary. Now I don't have this problem on my head; the Chinese, who bought the factory, have to deal with it. I'm really not curious to know what will happen there.

The children came with their kids and built in the courtyard of a huge, magnificent sukkah, the largest in the neighbourhood, as required in keeping with the reputation of our family that hosts many people on this holiday. The catering was ordered by my daughters-in-law, so I did not have to bother. It is time for me to rest and let their generation take responsibility. The main thing is that we should be healthy and happy.

ג'ינה:

סוכות הוא אחד החגים החביבים על הקהילה, משום שהכל מתקבצים יחד כדי לבנות את הסוכה בחצר בית הכנסת, לקשטה ולפארה. נחמד לראות את הילדים הקטנים המתרוצצים בין הבונים וממלאים אחר ההוראות הניתנות להם. זה יוצר תחושה נעימה של קהילה מאוחדת, של המשכיות המסורת והטמעתה בדור הרך.

חג שמח לכל עם ישראל, בארץ ובתפוצות, שהחגים יעבור עלינו בשקט ושנהיה אך שמחים!

Gina:

Sukkot is one of the congregation's favourite holidays, because everyone gathers together to build the sukkah in the synagogue's courtyard, to decorate and ornament it. It is nice to see the little children running among the builders and following the instructions given to them. This creates a pleasant sense of a unified community, of the continuity of tradition and its assimilation into the young generation.

A happy holiday for our people, in Israel and the Diaspora, may the holidays pass quietly and may we be just happy!

מינה:

ידידה התקשרה לאחל לי חג שמח ולהזמין אותי לטוס איתה לליסבון בעוד שנתיים. היא בת 73 ומתכננת לעוד שנתיים. לא ידעתי מה להשיב. איני זוכרת שאי פעם במהלך חיי תכננתי משהו מעבר לשבוע הקרוב. אמרתי שעלי לחשוב על זה, משום שמעולם לא עמדתי בפני מצב כזה. זה חדש לי.

אחרי שניתקנו את השיחה, חשבתי שישנם אנשים המתכננים את חייהם לשנים קדימה גם בגילי. לי אין את זה. אני חושבת שזה משום שאני נמצאת במקום שנוח לי ואין לי צורך לצאת להרפתקאות. חוצמזה, אני שונאת לטוס ולא ממש ששה לבקר במקומות שצריך להגיע אליהם במיכל מעופף או במיכלית שטה, שאינו נוסע על כביש.

בנוסף, מה אני יודעת מה יהיה איתי בעוד שנתיים? אולי אמצא אהבה ותהיה לי בת זוג? לא שנראה לי סביר, אבל אולי אחליט פתאום שאני רוצה לגור זמן מה בסהרה ואצא ואממש את זה? שנתיים זה הרבה מאוד זמן בשביל להחליט עכשו.

Mina:

A friend called to wish me a happy holiday and to invite me to fly to Lisbon in two years' time. She is 73 and plans for another two years. I didn't know what to reply. I don't remember ever planning anything in my life beyond the coming week. I said that I have to think about it, because I never faced such a situation. This is new to me.

After we hung up, I thought there are people who plan their lives for years ahead even at my age. I don't have it. I think it's because I'm in a place where I'm comfortable and I don't need to venture out. Besides, I hate to fly and not really want to visit places that need to be reached by using a flying container or a floating tanker that does not drive on a road.

In addition, what do I know what will happen to me in two years? Maybe I'll find love and have a spouse? Not that it seems realistic to me, but maybe I'd suddenly decide that I want to live for a while in the Sahara, so I'd go and do it? Two years is a long time to decide now.

ירדנה ארזי וחנניה אברג'ל – את

Yardena Arazi & Hanania Abargil – You

הכן קשישיך לחג Prepare Your elderly for the Holiday

מירי אלוני – אל תשליכני לעת זקנה

Miri Aloni – Do not Dump me in my Old Age

 

האסקימואים היו שולחים את הזקנים שלהם למות בשלג. בסרט "שמש ירוקה" היו עושים מהם מזון. מה אנחנו עושין עם קשישינו, איך אנו נוהגין בהם?

The Eskimos used to send their elderly to die in the snow. In the film "Soylent Green" they made food from them. What do we do with our elderly, how do we treat them?

Soylent Green – What Happens to the Elderly

 

קישורים:

תופעה מכאיבה – דווקא בערב החג: בני משפחה מותירים את קרוביהם הקשישים בחדרי המיון/אתר דבר ראשון

פרופ' ישראל (איסי) דורון – דילמת האסקימואים (או: מדוע לא לשלוח את כל הזקנים למות על קרחון נודד?)/ אתר נאמני תורה ועבודה

שבת שלום וחג שמח Shabbat Shalom and Happy Holiday

לוחות הברית

Tablets of the Ten Commandments

 

יום ששי, מחר שבת ומחרתיים ערב חג הסוכות. לא היתה לי ברירה, אלא לצאת לקניות, משום שביום ראשון יהיה בלגן גדול.

It's Friday, tomorrow Saturday and the day after tomorrow the eve of Sukkot. I had no choice but to go shopping because Sunday would be a big mess.

הסוּפֶּר דוקא לא עמוּס כל כך, למרות שציפיתי שלא יהיה מקום לשים שם סיכה. או שאנשים ערכו את הקניות שלהם אתמול או שהם דוחים אותן ליום ראשון.

The supermarket was not so packed, though I expected there would be no place to put a pin anywhere. Either people did their shopping yesterday or they put them off for Sunday.

בדרכי לשם, אפשר היה להריח גויאבות מן העצים הספורים שעמדו עמוסי פרי. בסופר, זו השנה הראשונה בה הציגו גויאבות, אך הן נראו כל כך מסכנות ורקובות, שהקונים הפוטנציאליים משכו מהן ידיהם והן נותרו בתוך הארגזים. לא יודעת מה קרה לפרי האהוב עלי ולמה איני מצליחה למצוא גויאבות אכילות. היקום כנראה אינו מעונין שאהנה מזה.

On my way there you could smell guavas from the few trees that were loaded with fruit. At the supermarket, this was the first time for years they had displayed guavas, but they looked so wretched and rotten, that potential buyers pulled their hands out so the guavas remained in the crates. I don't know what happened to my favourite fruit and why I can't find edible guavas. The universe probably does not want me to enjoy it.

שאלתי את הירקן אם אין גויאבות טובות יותר והוא ענה שזה מה יש. התעלמתי מן המבט המזלזל שהלה שלח לעברי והמשכתי הלאה. לא הייתי במצב הרוח המתאים כדי להעמיק את הנושא איתו ולומר שחבל שהוא טרח להציגן מלכתחילה, משום שהן ממש לא נראות טוב. לוא הייתי במקומו – לא הייתי מקבלת סחורה כזו, בעיקר אחרי שהם מפרסמים באותיות של קידוש לבנה שהתוצרת שלהם מגיעה מן השדה אל הסופר תוך 24 שעות. הגויאבות הללו לא נקטפו אתמול, כך זה נראה בבירור.

I asked the greengrocer if there were no better guavas and he said that this is what he has. I ignored the dismissive look he sent towards me and moved on. I wasn't in the mood of deepen the subject with him and say that it's a pity he bothered to display them in the first place, because they really don't look good. If I had been in his place, I would not have received such merchandise, especially after they publish in very large letters that their products come from the field to the supermarket within 24 hours. It seems very clear that these guavas were not picked yesterday.

בפעם שעברה, היתה לי איתו תקרית אחרת: הם מכרו במבצע שלוש חבילות של עשבים (שמיר, פטרוזיליה ונענע) ב-10 ₪ במקום ב-3.90 ₪ היחידה, אך היו רק שתיים, כך שכדי לנצל את המבצע הייתי צריכה לקנות שתי חבילות נענע וחבילת שמיר, כי פטרוזיליה לא היתה בנמצא. כשהתלוננתי על כך בפניו, הוא דוקא היה אדיב ונחמד והתנצל על המחסור בעשב החשוב כל כך למרק ולסלט שלי.

Last time, I had another incident with him: they sold three packages of herbs (dill, parsley and mint) for 10 NIS instead of 3.90 NIS per package, but there were only two, so I had to buy two packages of mint and a package dill, because there was no parsley. When I complained about it to him, he was kind and nice and apologized for the lack of such an important herb to my soup and salad.

הייתי אז עם הנכדים והתפתחה בינינו שיחה על חינוך הדור הצעיר. כחובש כיפה שחורה, הוא התפלא מאוד לשמוע אותם מדקלמים את ברכות הקידוש ושהם בכלל יודעים דברים על יהדות, כשסבתם מסתובבת בסופר עם מכנסיים קצרים וחולצת טי קצרת שרוולים.

I was then with my grandchildren and a conversation developed between us about the education of the younger generation. As a someone who wears a black Kippa (yarmulke), he was very surprised to hear them reciting the Kiddush blessings and that they knew about Judaism at all, when their grandmother was strolling around the supermarket with shorts and a short-sleeved T-shirt.

"בחן את יהדותך", בחנתי אותו בבחינה שאני מעבירה את רוב הדתיים הנקרים בדרכי, בעיקר את אלה החושבים שיש להם בעלות על האמת הבלעדית ושאחרים אינם נחשבים בעיניהם. "האם אתה יכול לדקלם לי את עשרת הדברות?"

"עשרת הדברות?" הוא חזר אחרי כהד, מנסה להרויח זמן. נראה היה בעליל שאין הלה בקיא בהם, למרות שהיה צריך, הרי אלה אבני הדרך ביהדות, הנחיות המוסר העיקריות שלנו.

"עשרת הדברות!" הכרזתי. "האם אין כבודו זוכרן? כי אני יכולה לסייע לך בזה, גם הנכדים שלי יודעים אותם בעל-פה." אימצתי את כל כוח האיפוק שלי כדי לא לפרוץ בצחוק גדול למראה פניו המשתהות. ילדים חילוניים יודעים את עשרת הדברות! איזה פלא!

"Examine your Jewishness," I examined him with the test the I pass most of the religious people caught in my path, especially those who think they own the exclusive truth and that others are not worthy. "Can you recite the Ten Commandments to me?"

"The Ten Commandments?" He echoed back, trying to gain time. It was obvious that he was not familiar with them, even though he should have, as these are the milestones in Judaism, our main moral guidelines.

"The Ten Commandments!" I declared. "Doesn't your honour remember them? Because I can help you with this, even my grandchildren know them by heart." I took all my strength of restraint in order not to burst into a big laughter at the sight of his pausing face. Secular children know the Ten Commandments! What a wonder!

"חבר'ה", אמרתי לו, "אני נמנעת מלתת לך ציון הפעם, אך אני מטילה עליך לשנן את הדברות עד לפעם הבאה שניפגש, כי אבחן אותך. ממליצה לך לשננם גם לצאצאיך."

הוא הבטיח לי לעשות כן, אך היום לא טרחתי לבדוק את הדבר. לחושך מבטו המזלזל, הבנתי ששכח ממני לגמרי.

"Man," I said to him, "I avoid from giving you a grade this time, but I order you to memorize the commandments until the next time we meet, because I will test you, and I advise you to memorize them to your offspring too."

He promised me that, but today I did not bother to examine the matter. In dark of his contemptuous look, I realized that he had forgotten all about me.