ב-כ' בתשרי התשע"ב (18 באוקטובר 2011), ישבנו כולנו מאוחדות ודומעות באחד הרגעים המרגשים של חיינו כאומה. מרותקות למסך המחשב משעת שחרית, לא הסטנו ממנו את עינינו כדי לא להחמיץ את משק כנפי ההסטוריה. מציאות חיה ששום דמיון לא יוכל לה. גלעד חזר חי.
עת עטה הליל, המצלמות עוקבות עדיין אחר המתרחש סביב הבית אליו הגיע פדוי השבי בשלום, חשבתי על המטה, על הפעילים, על האנרגיות הטובות שהצטברו בפעילות לשחרור גלעד שליט. מה עושים עם כל אלה? המטרה הושגה, מה עכשו? מסיבת שחרור?
כמי שהיתה צמודה למסך הטלויזיה במלחמת לבנון השניה, אני זוכרת בימים הראשונים למלחמה, ביקור של אישיות אמריקנית (אינני זוכרת מי זו היתה) במפעל בו עבד נועם שליט. בעלי המפעל הציג את נועם והיה מין שקט כזה והבעה של "זה אביו של החַיָּל החטוף". אני זוכרת שאמרתי לעצמי שלוא אני במקומו, לא הייתי מסוגלת לעבוד, אלא מתנחלת במשרד ראש הממשלה עד שהלה יעשה מעשה חיובי למען השבת בני. בימים שלאחר מכן, אף שהערכתי את השקט והנימוס של האדם, מצאתי את עצמי תוהה על ההתנהלות הזו. האין הבן-אדם מכיר את עמו? האין הוא יודע שיש צורך לדפוק על שולחן (ועדיף עם הרגליים) כדי להשיג משהו? נועם שליט ביקר בִּשְׂדרות, שכבר אז היתה נתונה למתקפת בומבות. בדרך למקלט, העיר לו אחד התושבים שכך אין מתנהלים ואף התנדב לסייע במלאכת העברת המסר התקיף לראש הממשלה דאז. נועם נראה נבוך, אך ענה שכך הוא מתנהג ואין הוא יכול להשתנות. מן הסתם ענין של סגנון, של חינוך.
ההודעה של נועם שליט על הצגת מועמדותו לכנסת די הפתיעה אותי. הייתי בטוחה שהוא ירצה לנוח אחרי כל מה שעבר עליו ועל משפחתו מאז החטיפה וכי ההמולה הספיקה לו. שמחתי על שבחר לא להספח אל המחנה המרוקן את המדינה מכל תוכן ערכי, אם כי אני לא ממש בעד המפלגה שהעדיף. בעיני, זו נבלה וזו טרפה. אין באמת במי לבחור. אני מאלה שאינן מוכנות להצביע בעד הרע במיעוטו כפי שמציעים לי המפגרים שחושבים שהם חכמים ואינם מבינים שזו אינה הדרך. מישהו רואה את מפלגת העבודה מגלה נחישות ויושר ואינה נכנעת לתכתיבים של המפלגות הדתיות או של הבזוי האחר שאת שמו אינני מסוגלת לבטא בלי להקיא (אני חסה על המחשב…)?
אינני אוהבת את הפוזה של אמנון לוי. אמנם, עתונאי חוקר הריהו מטבעו חשדן, ספקן, פקפקן – וזה בסדר גמור, מבחינתי. מה שמפריע לי זו גישת האנטי. רוצה אדם לרוץ לכנסת, חשקה נפשו של מאן דהו להכנס אל גוב האריות – שיבושם לו, למה לשים לו רגליים? אין לי בעיה עם לשאול שאלות קשות, אך למה בניגוח? אי אפשר בנימוס, בכבוד? נו, שוין, מורלי סייפר מ-60 דקות הוא לא. התוכנית לא היטיבה עם שני הצדדים – לא עם המראיין, שלא הציג אינטליגנציה מפליגה פה. מה החוכמה בלעג לטירון? איזה השג עתונאי זה היה? גם המרואיין לא יצא נשכר וחבל שלא הכין שיעורי בית. אני משערת שיש לנועם מה לומר, שיש לו דעות על מה שקורה בממשלה ובכנסת ומן הסתם גם הצעות לשינוי. בהחלט ציפיתי לשמוע משנה סדורה ולא עמימות. לא מספיק להיות אבא של גלעד כדי להגיע לכנסת. כמו רוב הציבור שאינו מכיר את האדם אישית, הייתי בהחלט מעוניינת לשמוע מהן דעותיו בנושאים הבוערים שעל הפרק ואלו הצעות יש לו באמתחתו להיטיב את חיינו פה. בעיני, הוא נראה אמין יותר מהליצן שחושב שאפשר לשטות באנשים בשאלה-גימיק המפגרת שלו "איפה הכסף?"
מאי נפקא מינה? אנו עשויים לצאת נשכרים מאנשים איכותיים שאכפת להם מאיתנו, מפניה של המדינה וממה שנשאיר אחרינו פה.
הגרסא המתומצתת:
אם רוצות שינוי מן היסוד ולטובה – אנחנו צריכות בממשלה ובכנסת אנשים טובים וישרי-לב. דא עקא שאני בספק אם אלה מתאימים לפוליטיקה העכשוית ומסוגלים לנווט בין גלי ההסתאבות ולצלוח בשלום את נפתולי ההתקרנפות שפשו שם.
קישורים מומלצים:
- פנים אמיתיות עם נועם שליט
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.