Monthly Archives: מרץ 2012

אבא של גלעד רץ לכנסת

ב-כ' בתשרי התשע"ב (18 באוקטובר 2011), ישבנו כולנו מאוחדות ודומעות באחד הרגעים המרגשים של חיינו כאומה. מרותקות למסך המחשב משעת שחרית, לא הסטנו ממנו את עינינו כדי לא להחמיץ את משק כנפי ההסטוריה. מציאות חיה ששום דמיון לא יוכל לה. גלעד חזר חי.

עת עטה הליל, המצלמות עוקבות עדיין אחר המתרחש סביב הבית אליו הגיע פדוי השבי בשלום, חשבתי על המטה, על הפעילים, על האנרגיות הטובות שהצטברו בפעילות לשחרור גלעד שליט. מה עושים עם כל אלה? המטרה הושגה, מה עכשו? מסיבת שחרור?

כמי שהיתה צמודה למסך הטלויזיה במלחמת לבנון השניה, אני זוכרת בימים הראשונים למלחמה, ביקור של אישיות אמריקנית (אינני זוכרת מי זו היתה) במפעל בו עבד נועם שליט. בעלי המפעל הציג את נועם והיה מין שקט כזה והבעה של "זה אביו של החַיָּל החטוף". אני זוכרת שאמרתי לעצמי שלוא אני במקומו, לא הייתי מסוגלת לעבוד, אלא מתנחלת במשרד ראש הממשלה עד שהלה יעשה מעשה חיובי למען השבת בני. בימים שלאחר מכן, אף שהערכתי את השקט והנימוס של האדם, מצאתי את עצמי תוהה על ההתנהלות הזו. האין הבן-אדם מכיר את עמו? האין הוא יודע שיש צורך לדפוק על שולחן (ועדיף עם הרגליים) כדי להשיג משהו? נועם שליט ביקר בִּשְׂדרות, שכבר אז היתה נתונה למתקפת בומבות. בדרך למקלט, העיר לו אחד התושבים שכך אין מתנהלים ואף התנדב לסייע במלאכת העברת המסר התקיף לראש הממשלה דאז. נועם נראה נבוך, אך ענה שכך הוא מתנהג ואין הוא יכול להשתנות. מן הסתם ענין של סגנון, של חינוך.

ההודעה של נועם שליט על הצגת מועמדותו לכנסת די הפתיעה אותי. הייתי בטוחה שהוא ירצה לנוח אחרי כל מה שעבר עליו ועל משפחתו מאז החטיפה וכי ההמולה הספיקה לו. שמחתי על שבחר לא להספח אל המחנה המרוקן את המדינה מכל תוכן ערכי, אם כי אני לא ממש בעד המפלגה שהעדיף. בעיני, זו נבלה וזו טרפה. אין באמת במי לבחור. אני מאלה שאינן מוכנות להצביע בעד הרע במיעוטו כפי שמציעים לי המפגרים שחושבים שהם חכמים ואינם מבינים שזו אינה הדרך. מישהו רואה את מפלגת העבודה מגלה נחישות ויושר ואינה נכנעת לתכתיבים של המפלגות הדתיות או של הבזוי האחר שאת שמו אינני מסוגלת לבטא בלי להקיא (אני חסה על המחשב…)?

אינני אוהבת את הפוזה של אמנון לוי. אמנם, עתונאי חוקר הריהו מטבעו חשדן, ספקן, פקפקן – וזה בסדר גמור, מבחינתי. מה שמפריע לי זו גישת האנטי. רוצה אדם לרוץ לכנסת, חשקה נפשו של מאן דהו להכנס אל גוב האריות – שיבושם לו, למה לשים לו רגליים? אין לי בעיה עם לשאול שאלות קשות, אך למה בניגוח? אי אפשר בנימוס, בכבוד? נו, שוין, מורלי סייפר מ-60 דקות הוא לא. התוכנית לא היטיבה עם שני הצדדים – לא עם המראיין, שלא הציג אינטליגנציה מפליגה פה. מה החוכמה בלעג לטירון? איזה השג עתונאי זה היה? גם המרואיין לא יצא נשכר וחבל שלא הכין שיעורי בית. אני משערת שיש לנועם מה לומר, שיש לו דעות על מה שקורה בממשלה ובכנסת ומן הסתם גם הצעות לשינוי. בהחלט ציפיתי לשמוע משנה סדורה ולא עמימות. לא מספיק להיות אבא של גלעד כדי להגיע לכנסת. כמו רוב הציבור שאינו מכיר את האדם אישית, הייתי בהחלט מעוניינת לשמוע מהן דעותיו בנושאים הבוערים שעל הפרק ואלו הצעות יש לו באמתחתו להיטיב את חיינו פה. בעיני, הוא נראה אמין יותר מהליצן שחושב שאפשר לשטות באנשים בשאלה-גימיק המפגרת שלו "איפה הכסף?"

מאי נפקא מינה? אנו עשויים לצאת נשכרים מאנשים איכותיים שאכפת להם מאיתנו, מפניה של המדינה וממה שנשאיר אחרינו פה.

הגרסא המתומצתת:

אם רוצות שינוי מן היסוד ולטובה – אנחנו צריכות בממשלה ובכנסת אנשים טובים וישרי-לב. דא עקא שאני בספק אם אלה מתאימים לפוליטיקה העכשוית ומסוגלים לנווט בין גלי ההסתאבות ולצלוח בשלום את נפתולי ההתקרנפות שפשו שם.

קישורים מומלצים:

  1. פנים אמיתיות עם נועם שליט

אחריות תאגידית

© משה בלולו

אחריות. לקחת אחריות. מה המשמעות של המלים הללו לנו? ואם ניקח את זה הלאה: איזו אחריות יש לנו בכלל?

הפילוסופיה האישית שלי אומרת דבר ואולי אף את היפוכו: מחד גיסא, אנו נמצאות/ים כאן, עלי אדמות ובגלגול מסוים, כי יש לנו תפקיד למלא, גם אם הוא אינו ידוע לנו. לפי הגיסא השניה, אנו נמצאות/ים כאן בצורה מקרית ומקרה, כידוע, פרושו: הכל מהשם (בסיכול אותיות). גם בתאוריית הכאוס, החביבה עלי, נאמר שיש איזשהו סדר בבלגן והמקריות עשויה/עלולה (לפי המקרה…) להיות מכוונת. בכל מקרה, מומלץ שניקח אחריות למעשינו.

אני גורסת, שהסיבה היחידה להציץ בצלחתה של השכנה ולגלות ענין בתכולתה, היא כדי ללמוד מתכונים (קרי: דברים) חדשים ולא כדי לקנא חס ושלום או לנזוף בה על מה שהיא אוכלת – אם זה בענין כשרות, קניבליזם או כל דבר אחר. גם אם אני מקפידה על כשרות, אין זה אומר ששאר העולם מוכרח ללכת בדרכי. יחד עם זאת, אם כבר הצצתי ומצאתי שהלה מאביסה עצמה במה שעלול להזיק לה – יש לי אחריות להאיר את עיניה, אך כמובן לא בלשון ציווי או בִּכְפִיָה.

אני סבורה, שכאשר אדם מגיע לשים ידו על ממון נכבד – גם אם זה בזכיה בלוטו ולאו דוקא מתוך עבודה קשה של שנים – יש לו אחריות כלפי אחיו בני האדם. בראש ובראשונה – לא לעָשקם. לעולם לא יהא אדם דורך על גוִיות (גם על גוֹיות אין זה מומלץ) בדרכו להשיג את ממונו, על אחת כמה וכמה כשחברה עסקית מצליחה הופכת לתאגיד עתיר דמים.

יש הרי גבול לצריכה ולשימוש של הפרט. כמה זוגות מכנסיים אפשר ללבוש בזמן נתון? לטעמי, גם יש גבול למה שחברה עסקית צורכת לעסקיה. מעבר להוצאותיה, שסעיף נכבד בו צריך להיות תשלום שכר הוגן לעובדיה, יש לחברה (עסק) אחריות להחזיר לחברה (society) נתח ניכר מהטוב שהושפע עליה. אין זה מתנגש עם הכלל הברור (לסברתי) שאחריותו של עסק הוא כמובן להרויח. השאלה היא כמה. אני מאמינה שאפשר להיות עשיר כקורח ובה בעת גם בעל לב, אפשר להיות בעל הון עתק ולסייע לאלה שחסרים. לא בצדקה, חלילה, אלא בהעצמה, כדי שיעמדו על רגליהם בעצמם ולא יזדקקו למתת חסד, חס ושלום.

הדוגמא אליה אני מתיחסת פה, המקרה המסוים דלהלן (איך אומרים case study בעברית, חקר מקרה?), בהחלט יכול להוות מודל לכלל החֲברות. אין זה סוד שנפשי נקעה ממעלליה של חברת אפל ושל מי שעמד בראשה ומזל שנפטרנו מעונשו ב"ה, בתקוה שהבאים אחריו יתעשתו ויטיבו עם האנושות במקום מה שהלה עשה. אין לי דבר נגד מי שעושים כסף, אלא נגד אלה שעושים זאת לא ביושר (כמו טייקונים שהופכים לסַפָּרים) וגונבים. מארק בויל מנסח: "אחת הבעיות המרכזיות של תרבות הצריכה היא שאנחנו כבר לא רואים את ההשלכות הישירות של הרכישות שלנו על אנשים אחרים, על הסביבה ועל בעלי חיים. ההפרדה בין הצרכן למוצרים שהוא צורך, הפכה לרחבה כל כך, עד שאנחנו לא מודעים לכמה סבל והרס כרוכים בדברים שאנחנו קונים." הוא ממשיך וטוען ש"הכלי שאיפשר את ההפרדה הזאת הוא כסף. אם היינו מגדלים את המזון של עצמנו, לא היינו זורקים שליש ממנו. אם היינו בונים את הכסאות והשולחנות שלנו, לא היינו זורקים אותם בכל פעם שאנחנו משנים את עיצוב הבית. אם היינו צריכים לנקות את מי השתיה שלנו, לא היינו מזהמים אותם". על הקטע הזה אכתוב מן הסתם בפעם אחרת. הפעם, אני רוצה להתרכז בהשלכות של מעשי החברוֹת עלינו, הצרכנים.

יש טעם לפגם (אני מנסה להתנסח בעדינות) בריכוז עושר בידי מעטים, בזמן שההמונים נאנקים תחת העול ואינם יודעים מאין יבוא עזרם למלא את צורכיהם הבסיסיים ביותר. נורא בעיני, שבזמן שאפל נהנית משגשוג כזה, היא אינה מחזירה לחברה. קודם כל, יכולה החברה הזו לתרום לארה"ב ביצירת מקומות עבודה ביצור מוצריה במדינה עצמה ולא להשתמש בכוח העבודה הזול שבסין. כאשר יש לך כסף, למה לא תהיי נדיבה? מדוע לא תסייעי לכלכלה של עמך? שנית, למה צריכים מוצריה לעלות כל כך הרבה? מה רע במחירים סבירים ושוים לכל נפש? שלישית, למה – בתהליך הייצור – צריך לדרוס את העובדים? למה לא לתת להם את התנאים להם הם זכאים כבני אדם? שום דבר מאלה לא יגרום לאפל חור בכיס, אף לא חריר, גם לא יוריד את ערך מניותיה וּוַדאי לא יפילן – להפך.

למה מנהליה נוהגים כפי שהם נוהגים? רשעות? חמדנות? אטימות-לב?

תרכיז:

מהטמה גנדי: "עלינו להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם" ואני מוסיפה: היום אנחנו כאן ומחר – מי תשורנה.

© משה בלולו

קישורים מומלצים:

  1. One Global Economy
  2. עמותת תפוח – זורעים שינוי
  3. אפל העשירה והעובדים הסיניים המתאבדים
  4. אפל מתממת
  5. לאן ילכו כספי הטייקונים?
  6. לימודים יקרים בהרווארד
  7. עולם ללא כסף?
  8. מארק בויל: להיות מאושר בלי כסף
  9. The Freecycle Network ויקיפדיה
  10. Work Hard. Be Nice

בְּעֵת אִישַׁן וְאָעִירָה

על תפילות שבין יום ובין לילה

הגות בספרה המאלף של הרבה ד"ר דליה מרקס

מבוא

למי שתוהה – אני חילונית ואינני מאמינה במה שאינו בי פנימה. יחד עם זאת, משום שנולדתי לעם מסוים, אני משתדלת כמיטב יכולתי לשמר ולהעביר לצאצאי את המסורת שלי, אותה אני מגדירה בתוך המושג "תרבות". מבחינתי, למסורת יש חלק גדול בתרבותו של עם, הנבנית נדבך אחר נדבך, במהלך הדורות. דת היא חלק מהמסורת ונא להבדיל מדתיות/אדיקות/חרדיות. גם אתאיסטית מסוגלת להעריך ולכבד את הדת, את מורשת האמהות והאבות וכל עוד אין כופין עלי הר כגיגית, הריני שמחה ללמוד על מקורות העם שלי ומעייניו.

אתיאיזם וחוסר אמונה בחיי היום-יום, הם דבר שבשגרה, אך כשקורה משהו – אם לטוב, כשרוצות שמשהו יתקיים ותגענה בשורות טובות, אמן! ואם לפחות טוב חס ושלום – אי אפשר להמנע מאותה תנועה קמאית של הרמת העיניים השמימה ונשיאת תפילה מתוך כוונה להעביר את רוע הגזרה. כמה מאיתנו קפצנו עד לב השמיִם כשהסל נקלע כמו שצריך, יצאנו במחול ופיזזנו ברחבי הסלון בצעקות רמות של הודיה לאלוקימתינו האדירות ("יש אלוקים!!!")? צדיקה באמונתה תחיה בטוב ותפרח ותשגשג אמן, גם אם אין היא מאמינה באל. אז למי מתפללת? שאלה טובה שאין לי עליה עדיין תשובה.

"אפשר להשוות את התפילה לגַן אשר בו פינות חבויות ומכמני יופי כמוסים. הגן הוא אותו הגן, ובפרפראזה על אמרתו של היווני הירקליטוס – אי אפשר להכנס לאותו גן פעמיים. עתים הוא בהיר וריחני, עתים הוא שטוף גשם, עתים קריר, עתים חם, עתים ריק וספסליו מכוסים עלי שלכת, עתים רועש… כמו מצבו המשתנה של הגן, כך גם אי אפשר לומר אותה תפילה פעמיים – הטקסט הוא אולי אותו טקסט, אבל אני, האומרת אותו, שונה בכל פעם" (מתוך המבוא לספר).

על התפילה

"אם תרצה ללמוד על היהודים – פתח את ספרי התפילה שלהם, אם תרצי לשמוע את פעימת דורותיהם – האזיני לקול תחינתם", כך פותחת הרבה מרקס את ספרה המרתק. אכן, ניתן ללמוד רבות מהקריאה בו ולהשכיל. מעניין להכיר את המקורות שלנו. הלואי והיו מלמדים אותנו ואת צאצאינו יותר.

כעם שנרדף במהלך הדורות, שגלה ממולדתו, מה שמר עלינו כל השנים ההן? מהו הדבק המקשר בינינו אם לא הטקסטים הללו? גם עכשו, כשאנו במולדתנו הנצחית, אנו בהחלט זקוקים להם כדבק מאחד, אם חפצי חיים אנו ואם יש את נפשנו לשמר את המסורת שלנו. אין חייבות להיות דתיות/אדוקות/חרדיות וכו' כדי ללמוד ולדעת על יחודנו משאר הגויים (תרתי משמע).

בְּעֵת אִישַׁן

בבואנו להתכנס בין כנפי השינה הברוכה, מתעטפת נפשנו במעטה הגנה מפני החושך ושאר מרעין בישין של הלילה, ואנו נכנסות אל תוך מצב של ניתוק מהמציאות. אני אולי לא דוגמא, כי מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מסוגלת לישון בכל מצב והרבה – רק תנו לי מנוחה, אין צורך להמציא לי אותה J אך אני מכירה לא מעט א/נשים שהטקס הזה שמציעה התפילה למעבר בין טרדות היום אל מנוחת הלילה, עשוי להרגיע את הנפש ההומה ולסייע לה להחליק אל עולם החלומות המבורך.

וְאָעִיָרה

דקלום המתלווה אלי מילדותי ולאורך השנים: "מוֹיְדֶה אֲ-נִי לְפָנֶיךָ מֶיְלֶךְ חַי וְקַ-יָּם, שֶׁהֶחְזַרְתָ בִּי נִשְׁמָ-תִי, בֶּחֶמְ-לָה רַ-בָּה, אֱמוּנָתֶיךָ" (בנימה אשכנזית, כמובן והפיסוק בהתאם). לפי מה שאמי זצ"ל נהגה לספר לי, ברגע שהתחלתי להשמיע צלילים, היא התחילה להשמיע לי את הדקלום הזה. אינני יכולה לזכור את עצמי מדקלמת את זה בפועל, אין לי תמונות בראש משום שהייתי צעירה מדי, אך זה בהחלט נחרת בנפש פנימה ואני זוכרת היטב את הנסיונות להפטר מן המנהג הזה כשבגרתי. עד היום. לא בהצלחה יתרה…

סיפא

בסוף הספר, בבחינת הדבדבן שעל הקצפת, מציעה הרבה ד"ר דליה מרקס קריאה פמיניסטית מחודשת בברכות החובקות את השינה. מאלף ביותר ומאיר עיניים. כל מי שמתחלחלת מן ההדרה הברורה המתומצתת בפסוק "ברוך שלא עשני אשה", תמצא כאן הסבר למקורו. אמנם אין חובה להסכים עם הכל, הרי הרשות נתונה, אך בהחלט שׂוּמָה עלינו ללמוד דברים חדשים, גם אין הם מקובלים עלינו.

מילתא זוטרא:

שמחתי על הספר הזה. מקומו מכובד מאוד בארון הספרים היהודי ואני ממליצה בכל פה לעיין בו. הלואי וירבו ספרים כאלה, המעשירים את הנפש והמרחיבים את הדעת ונאמר אמן.

קישורים מומלצים:

  1. הרבה ד"ר דליה מרקס בהיברו יוניון קולג'
  2. מידע על הספר באתר ידיעות ספרים
  3. בעת אישן ואעירה – דפים מהספר
  4. ביקורת של צופיה הירשפלד בתרבות YNET
  5. ביקורת של עמית עסיס באתר הארץ
  6. הטורים של הרבה ד"ר דליה מרקס באתר דעות YNET
  7. הרבה ד"ר דליה מרקס באתר עוז ושלום על פרשת ישב
  8. צ'ומפי חוזר בתשובה

>