ארכיון חודשי: מאי 2009

הדרה אהובתי

הדרה לוין ארדי, יוצרת, זמרת מופלאה, נוגעת בלב פנימה

מוזיקה. אחת ההנאות שעוד נותרו לי… יש יצירות שגורמות לי לצמרמורות בגוף, אך פעמיים בחיי הרגשתי התרוממות-רוח מיוחדת בשמיעת מוזיקה: הראשונה היתה לפני שנים רבות – הייתי בת 18, על הפטיפון (היה דבר כזה…) התנגן Kozmic Blues של ג'אניס ג'ופלין והייתי כולי מצומררת מרוב עונג. הפעם השניה היתה לפני כחמש שנים. שוב קיבלתי מתנה מיוחדת מאוד: מתנה מהדרה לוין ארדי, כשנחשפתי למוזיקה שלה. טוב שיש FM88. תודה ל-FM88…

היתה שעת צהרים. הייתי במשרד ופתאום, מבעד לריכוז בעבודה, חדר אלי קול מדהים, מנגינה מרטיטה ומלים… "בואי נראה איך הבוקר עולה… כמה-זמן-כמה-זמן-כמה-זמן אני אוהב אותך". אשה שרה כמה זמן אני אוהֵב אותך והלב שלי התרחב. "אם תגידי לי – בוא, אני עוזב הכל ובא אלייך"…

עזבתי הכל והגברתי את הרדיו, מניחה לצלילים לשטוף לי את הצורה ולהכנס לרבדים הכי עמוקים של הנשמה.

ואח"כ היה התסכול. קשה להם כנראה שם, ברדיו, לפרגן ממש, כי לא אמרו את השם שלה. צלצלתי והקריינית היתה נחמדה ואמרה לי את שמה: הדרה לוין ארדי.

לקח לי מספר חודשים למצוא את האלבומים שלה, שלושה במספר ושנה תמימה עד שהצלחתי להגיע להופעה שלה בתאטרון תמונע בתל אביב עם אביב רוס. ישבתי מרותקת אליה לגמרי, סופגת את האנרגיות המדהימות שהקרינה אלינו, הקהל השבוי בידיה ובצלילים שהפיקה מעצמה ומהפסנתר. היא ביצעה שירים מתוך שלושת אלבומיה והיה לי נפלא. כששאלה מה נרצה לשמוע כהדרן, ביקשתי שתשיר את Starway. בעיני, זה אחד השירים המדהימים, הנוגעים, הנפלאים – בלדה המדברת על אהבה ודאגה לעצמך, פינוק ופרגון לעצמך. כל השירים שלה יוצאים מהלב, מרגישים את זה, אך Starway כנראה, הכי חושף.

חזרתי הביתה בשתיים וחצי לפנות בוקר וחשתי נפלא. האנרגיות העצומות שעפו במהלך ההופעה טענו אותי בשמחת חיים גדולה וזו המשיכה לפעום בי עוד זמן רב לאחר מכן.
אומרים ש"על טעם וריח אין להתווכח" ואני מסכימה עם זה, משום שהטעם שלי אינו בהכרח טעמה של זולתי, מכובדת ככל שתהיה, אך איכות בולטת מיד מבעד לכל מגוון הטעמים. המוזיקה שעושה הדרה לוין ארדי – שתזכה לחיים ארוכים ומלאי השראה ויצירה – היא איכות מדהימה. מבחינתי, זו המוזיקה במיטבה, לשמה. הדרה אינה עושה מוזיקה, היא יוצרת וההבדל הוא עצום. זו הנשמה המושקעת, הצלילים שעולים מבפנים, שנוגעים.
לשמוע את הדרה שרה, זו בשבילי חגיגה. מהיום שהאלבומים שלה הגיעו לידי, עשיתי לי מנהג: לשים לפני השינה את "Before you go" (רצועה מס' 5 ב-King O ) ולקום בבוקר עם "כמה זמן" ("בואי נראה איך הבוקר עולה", רצועה 13 באותו אלבום). עושה לי כיף וממתיק את החלומות ואת היקיצה.
עד היום הוציאה הדרה עשרה אלבומים בסגנונות שונים ועוד היצירה נטויה, וטוב שכך, טוב שאמן מתחדש ואינו קופא על שמריו.

קישורים:
1. הדרה לוין ארדי האתר, בו תוכלו להאזין למוזיקה שלה ולהנות
2. King O היצירה הכי מופלאה של הדרה
3. Lyrics אתר עם מלות השירים של הדרה
4. הדרה בפייסבוק

הגרסא המקוצרת:
הדרה לוין ארדי הזמרת הכי מצוינת ואיכותית בישראל. גם משה מסכים עם האמירה הזו ומקונן יחד עימי על מה שקורה היום במוזיקה הישראלית, שהאיכות נדירה בה ומזל שיש את הדרה לשאת את הלפיד.

על הבדידות About Loneliness

ליום הולדתה ה-66 של ג'אניס ג'ופלין (19.1.1943)

For Janis Joplin's 66th Birthday (19.1.1943)

לחשוב,
להרהר,
להגות.
זה מה שאת עושה
במקום ללכת אולי לבלות.

לחשוב איך שהחיים משונים,
להרהר באי הצדק שהם מביאים,
להגות כמה חייך מענים.

והגלגל חוזר;
אהובך לעולם אינו מאחר –
הוא בכלל לא בא.

To think,
To ponder,
To contemplate.
That is what you do
Instead of perhaps going out and have a good time.

To think how strange life is,
To ponder about the unjustness they bring,
To contemplate how torturous your life is.

And the wheel spins again and again;
Your lover is never late,
He just never arrives.

21 במארס 1972. חודש לפני הגיוס לצבא, אני יושבת בחדרי ומקוננת ביומני על החיים. ברקע, מתנגן הרדיו, כי בלי מוזיקה אינני יכולה לעשות כלום (עד היום). אני כותבת:
"הגיל מתקדם. כל שנה את חוזרת ומתבוננת במעשייך כדי לסכמם וכדי להחליט החלטות. בת שמונה-עשרה כבר, מה יביא לך המחר? עדיין הקפריזות של הילדות, עדיין ההתלבטויות של ההתבגרות…
"הגיל מתקדם. את רוצה שיתקדם מהר יותר. אהובך את פרחיו אלייך שוזר והעולם כולו שייך רק לשניכם. אהובך לא יעזבך, אך כשאת (בכל זאת) לבדך, את מרבה לתהות: מי את ומה עשויה את להיות? הגיל שלך הוא גיל תהפוכות."

21 March 1972. A month before I was drafted into the army, I sit in my room and lament in my diary about life. In the background, the radio plays, because without music I can do nothing (to this day). I write:

"Age advances. Every year you go back and watch your actions to sum and make decisions. Eighteen years old already, what will tomorrow bring to you? Still the caprices of childhood, still the struggles of growing up…

"Age is advancing. You want it to move faster. Your lover intertwines his flowers for you, and the whole world belongs to only the two of you." Your lover won't leave, but when you are (yet) alone, you often wonder: who are you and what might become of you?

Your age is the age of upheavals."

 

פתאום, מבעד לערפל השרעפים, עולים צלילים שונים, אבל ממש שונים! פסנתר מתנגן והקול הצרוד הזה חודר חדרי בטן.

Time keeps moving on,
Friends – they turn away

Suddenly, through the fog of the passing thoughts, different sounds come up, but really different! A piano is playing and this hoarse voice penetrates deeply into the stomach.

Time keeps moving on,
Friends – they turn away

מזנקת ממקומי כנשוכת נחש ומגבירה את הקול.

I keep moving on,
But I never found out why
I keep trying to make it right
Through another lonely day.

I jump up from my seat as if I was bitten by a snake, and increases the sound.

I keep moving on,
But I never found out why
I keep trying to make it right
Through another lonely day.

אוי-אוי-אוי! זה מכה בבפנוכו של הבטן, הופך את הקרביים, זורק אותי אל מחוץ לעצמי ובה-בעת מנחם, מערסל, נותן הרגשה של בית. אני מתחברת מיד. איך היא שרה את הבדידות שלי. איך היא מבינה אותי. איך אני מבינה אותה. מרגישה אליה קשר מיוחד, מבעד למלים שלה, מבעד למוזיקה, מבעד לקריאתה הנואשת להיות נאהבת.

Wow babe, wow babe, wow babe

Boy Oh Boy! It hits the stomach inside, turns the innards, throws me out of myself and at the same time comforting, cradling, giving a feeling of home. I connect immediately. How she is singing my loneliness. How she understands me. How I understand her. I feel a special connection to her, through her words, through the music, through her desperate crying to be loved.

Wow babe, wow babe, wow babe

הצליל האחרון נמוג ואני לא מה שהייתי לפני מספר דקות. איפה אני משיגה מידע עליה? היום, הרי אין בעיה – כולנו כפר מקושר היטב – אך אז היה רק להיטון וזה לא הִרבה לעסוק במוזיקת נשמה שלא היתה קרובה לפופ, כך שהפרורים הספורים שליקטתי, לא הביאו ממש מזור לנפשי הצמאה. המידע לא ממש זרם אלי אז. רק ב-1975 נודע לי שג'אניס נפטרה ב-4 באוקטובר 1970.

The last sound fades and I'm not what I was a few minutes ago. Where do I get information about her? Today, there is no problem – we are all a well-connected village – but then it was just a Lahiton and it didn't deal much with soul music that wasn't close to pop, so the few crumbs I picked up didn't really bring much relief to my thirsty soul. The information didn't really flow to me then. It wasn't until 1975 that I learned that Janis passed away on October 4, 1970.

אני קונה פטיפון. כן, היה דבר כזה ועדיין נמצא אצלי לטובת שמיעת ערימת התקליטים שלי, שלא זרקתי ולא זנחתי. המחט עדיין במצב שמיש, היות והשכלתי לקנות מראש מלאי לזמן חרום. אני פולניה ואוגרת.

I buy a record player. Yes, there was such a thing and I still have one in favour of listening to my pile of records, which I didn't throw away or neglect. The needle is still in usable condition, since I was wise enough to buy in advance a stock for time of emergency. I am a pole and a hoarder.

מחפשת בקדחתנות את יצירותיה. מוצאת את האלבומים קוזמיק בלוז ו-פרל. רצה הביתה ושמה בקוצר רוח את האלבום הראשון שלי עלי אדמות. מסובבת את כפתור הווליום עד הקצה העליון. מתמכרת. גם לי אין חברים. כמו את ג'אניס, גם אותי הם זנחו. כמוה, גם אני קמה כל בוקר לעוד יום של בדידות.

Frantically I'm searching for her creations. I find the Kosmic Blues and Pearl albums. I'm dashing home and impatiently put on the record player my very first album. I turn the volume knob to the top. Engrossing in the sounds. I don't have any friends either. Like Janis, they, too, have abandoned me. Like her, I also get up every morning for another day of loneliness.

אמי פותחת בתנופה את דלת חדרי: "השתגעת? מה זה צריך להיות הרעש הזה? הנמיכי מיד!!! אני לא צריכה ריבים עם השכנים!!!" היא צורחת עלי. אגב, זה לא היה בעברית, אלא באידיש, כמובן. כל חייה, גם המאוחרים במשכנהּ בבית האבות ועד ליומה האחרון בבית החולים, היא התעקשה לדבר באידיש, בפולנית, ברוסית – רק לא בעברית.

אני סוגרת את הפטיפון ורצה החוצה לקנות אוזניות למען שכנות טובה. ג'אניס שרה לי הישר לתוך הראש. סם החיים שלי.

My mother swiftly opens the door in my room: "Are you crazy? What on earth is this noise? Lower it immediately!!! I don't need quarrels with the neighbours!!!" She screams at me. By the way, it wasn't in Hebrew, but in Yiddish, of course. All her life, the late ones too in the nursing home and to her last day in the hospital, she insisted on speaking Yiddish, Polish, Russian – just not in Hebrew.

I turn off my record player and hurry out to buy headphones for for the sake of good relationship with the neighbours. Janice sings straight into my head. My drug of life.

Janis Joplin Documental

שנים רבות לאחר מכן, לא מזמן, צפיתי בסרט דוקומנטרי על חייה והופתעתי לגלות שהיו לה יחסים גם עם נשים. אולי לא הופתעתי. אולי ידעתי בתת-ההכרה שיש בינינו קשר מיוחד, אחוה מיוחדת, אחוות נשים, אוניברסלית.

Many years later, not too long ago, I watched a documentary about her life and was surprised to find that she also had relationships with women. Maybe I wasn't surprised. Maybe I knew in my subconscious that we had a special bond, a special sisterhood, a women's sisterhood, universal.

אני מספרת לשכנתי שבעוד יומיים נחגוג את יום הולדתה של העילויה המעלפת, שעד היום היא נוגעת בי, מרטיטה לי את הצורה. הלה מביטה בי במבט מלא תמהון ושואלת במין מבוכה: "מי זו? לא מכירה שם כזה." אין לי מושג באיזו פלנטה חיה הלה עד עתה. ברור שעל המקום מחקתי אותה מצוואתי.

I tell my neighbour that in two days, we will be celebrating the birthday of the great wonder, which, to this day, touches me, shakes me all over. The neighbour looks at me with a puzzled look and asks with a kind of embarrassment: "Who is she? I don't know that name." I have no idea on which planet that person has been living till now. Obviously, I removed her from my will.

הגרסא המקוצרת:

הפעם הראשונה שמוזיקה נוגעת בי. ג'אניס ג'ופלין חודרת אל חיי. בדידות שנוגעת בבדידות.

קישורים מומלצים:
1. ג'אניס ג'ופלין – קוזמיק בלוז בהופעה
2. ג'אניס ג'ופלין – לאהוב מישהו
3. הדרה לוין ארדי – ראיון והשיר Alone is alone is alone
4. הדרה לוין ארדי – אתר

Recommended Links:

1. Janis Joplin – Kozmic Blues live

2. Janis Joplin – To Love Somebody live

3. Hadara Levin Aredi – site

 

 

שלום, אמא Goodbye, Mommy

לזכר אמי, מרים זיגפריד לבית רוקיטה ז"ל י"ג בניסן ה'תרפ"א – ט' באדר ה'תשס"ט (21.4.1921 – 5.3.2009)

תהילים פרק כ"ג

מִזְמוֹר לְדָוִד: ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי; עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב; יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ.
גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע– כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.
תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן– נֶגֶד צֹרְרָי;
דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.
אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי– כָּל-יְמֵי חַיָּי;
וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-ה', לְאֹרֶךְ יָמִים.

Psalm 23

 1The LORD is my shepherd; I shall not want.

 2He maketh me to lie down in green pastures: he leadeth me beside the still waters.

 3He restoreth my soul: he leadeth me in the paths of righteousness for his name's sake.

 4Yea, though I walk through the valley of the shadow of death, I will fear no evil: for thou art with me; thy rod and thy staff they comfort me.

 5Thou preparest a table before me in the presence of mine enemies: thou anointest my head with oil; my cup runneth over.

 6Surely goodness and mercy shall follow me all the days of my life: and I will dwell in the house of the LORD for ever.

משנכנס אדר מרבין בשמחה אומר הפתגם של חז"ל. בשלהי שבט, נכנסה אמי לבית החולים ועדיין שהתה בו כשנכנס אדר. שמחה לא היתה בה. שמחה לא היתה לה רוב שנותיה. היא נולדה שבועיים לאחר שאביה נפטר. ילדותה הקשה – כיתומה, העוני, קשיי היום-יום בבית אמהּ, שהיתה האופה של העיירה, כנראה חישלו את אופיה לעבור את טראומות השואה, לחזות באמהּ הנורֵית לנגד עיניה בידי מרצח נאצי, רק משום היותה יהודיה ולשרוד. בעיקר לשרוד. זו מלת המפתח בחיים, כנראה, בבחינת "אני שורדת לי מיום ליום".

"When Adar enters, we increase joy", says the saying of our sages, Chazal. At the end of Shvat, my mother went into the hospital and was still in it when Adar entered. There was no joy in her. She hasn't had joy most of her years. She was born two weeks after her father passed away. Her difficult childhood – as an orphanage, poverty, daily hardships in her mother's home, who was the town's baker, apparently forged her character to pass the traumas of the Holocaust, to watch her mother murdered before her eyes by a Nazi murderer, only because she was Jewish, and survived. Mostly survive. This is the key word in life, apparently, in terms of "I survive day by day."

אמי ואבי, אודי שואה, שארית הפליטה הנרצחת, נפגשו לאחר השואה במחנה הריכוז ברגן בלזן והחליטו להקים בית, משפחה. אנחנו נוהגים לחשוב על הורינו כעל… כעל מה? ודאי שלא כעל אנשים המסוגלים לחשוב, לאהוב, לנהל סוג של חיים. איך הם מסוגלים לחשוב – הרי זה בלעדי לנו. לאהוב? אנחנו המצאנו את זה, לא? העולם הרי התחיל ונגמר בנו. לנהל סוג של חיים? נו, באמת, מה הם מבינים? אותנו – בטח לא. הם כל כך מיושנים, כל כך זקנים בהתנהגותם, כאילו נולדו בני 50-40 וכובד העולם על כתפיהם. קשה לנו להבין אותם (למרות שאנחנו הרי מבינים ה-כל), את המסע אותו עברו, שרדו בקושי, את משא העול הכבד על כתפיהם, כאילו הם אחראים למה שחוו. ואף על פי כן, הם המשיכו, הם ניסו לשקם את עצמם, לחיות, להוליד, לשאת בעול. הם הדחיקו את הזכרונות הקשים.

My mother and father, Holocaust survivors, the surviving remnant of the murdered, met after the Holocaust in the Bergen-Belsen concentration camp and decided to start a family, a home. We think of our parents as… as what? Certainly not as people capable of thinking, loving, leading a kind of life. How are they able think – it's exclusive to us. To love? We invented it, didn't we? After all, the world started and ended with us. To lead a kind of life? Well, really, what do they understand? Us – probably not. They are so old-fashioned, so old in their behaviour, as if they were born 40-50 years old with the gravity of the world on their shoulders. It is hard for us to understand them (even though we understand everything), the journey they went through, barely surviving, the yoke of heavy burden on their shoulders, as if they were responsible for what they had experienced. And in spite of all this, they moved on, trying to rehabilitate themselves, to live, to give birth, to bear the burden. They repressed the harsh memories.

אחי נולד ב-22.4.1947, בגרמניה, עוד לפני קום המדינה. בשנת 1950 הם עלו ארצה. בה בעת, בחר בן דודו של אבי להמשיך את מסורת "היהודי הנודד" ועבר לגור בשבדיה, במקום להתענות ב"פלשתינה". למותר לציין שהלה עשה שם חייל ושגשג כלכלית, שלא לדבר על השבדית המתוקה איתה חי בחופשיות, ללא חופה וקידושין.

My brother was born on 22.4.1947, in Germany, before the establishment of the state of Israel. In 1950, they immigrated to Israel. At the same time, my father's cousin chose to continue the "wandering Jew" tradition and moved to Sweden, instead of being tortured in "Palestine". Needless to say, he was very successful there and prospered financially, not to mention the non-Jew sweet Swedish with whom he lived freely, without Jewish marriage ceremony.

לימוד נוסף

שבתנו, שבת "זכור", היא השניה מתוך ארבע שבתות בחלק זה של השנה, שיש בה תוספת קריאה מיוחדת (מלבד פרשת השבוע) ועל פיה נקבעת ההפטרה. הפטרת "זכור" לקוחה מספר שמואל א' פרק ט"ו, והיא עוסקת בהתנהלות המלך שאול במלחמתו בעמלק. פרשת "זכור" מזכירה לנו את הצורך להאבק ב"עמלק", והיא תמיד השבת שלפני פורים – בה אנו מודים לה' על כשלון נוסף של עמלק להשמידנו (המן היה מזרע עמלק). מלחמת שאול בעמלק היא חוליה נוספת בשרשרת המפגשים בין ישראל לעמלק. 

שנות החמישים בארץ לא היו קלות: עבודה במשורה, פרנסה במשורה, חיים במשורה. אך לאט-לאט הם הסתדרו והביאו גם אותי לעולם לחוות את שנות הצנע. שנים לאחר מכן, סיפרה לי אמי על התלושים ועל אבקות החלב והביצים… כל אותם מטעמים התורמים לצמיחת עצמותיה המתהוות ש ל הרכה שאך זה נולדה.

The 1950s in Israel were not easy: very little work, measly livelihood, sparingly life. But slowly they got along and also brought me into the world to experience the austerity years. Years later, my mother told me about the coupons, and the milk and eggs powders… all of those delicacies that contribute to the growth of the newly-born's forming bones.

כניצולי שואה, הם ניסו לנהל משפחה כמיטב יכולתם, אך השפעות החוויות שעברו, גרמו למחלות, לקשיים ולפטירת אבי בהיותו אך בן 49, ב-ד' אִיָר התשל"א (29 באפריל 1971). כשאני נזכרת ביום הלווייתו, עולה לי בראש שירו של גילברט או'סאליבן Alone again, naturally, שם הוא שר על אמו בת ה-65 שנשארה לבדה לאחר מות אביו והיא אינה מבינה כיצד הנפש היחידה שאהבה – נשמטה ממנה. אמי היתה בת 50.

 

As Holocaust survivors, they tried to manage a family to the best of their ability, but the impact of their past experiences caused them illnesses, difficulties, and my father's passing away at the age of 49, on the 29 April 1971 (4 Iyar 5771). When I reminisce his funeral day, Gilbert O'Sullivan's song Alone again, naturally comes to my mind, where he sings about his 65-year-old mother who was left alone after his father's death and she does not understand how the only soul she loved – was dropped from her. My mother was 50 years old when my father passed away.

שמונה חודשים אחריו, בתאריך ב' בשבט התשל"ב (18.1.1972), נהרג אחי בתאונת אופנוע בהיותו בתפקיד. הייתי בת 18, על סף הגיוס לצבא. איך שרדה אמי את הכאב הנורא שבאבדן – מי תשורנו? לא דיברנו על זה, כמו על דברים רבים אחרים. דור שותק היה זה ששרד את נוראות השואה.

נחמה פורתא היתה לה כשנולדו הנכדים – "הנחמדים שלי", כפי שנהגה לכנותם. כמה מאושרת היתה לסייע לי בגידולם, החל מיומם הראשון. היא פעלה כמיטב יכולתה והערכתי אותה מאוד על כך. אינני יודעת אם הייתי יוצאת לעבוד ובונה לעצמי קריירה לולא עזרתה. לא הייתי מסוגלת להשאיר את יוצאי חלצי היקרים בידי זרות, כך שמטפלת זולת אמי לא באה בחשבון. היתה התקרבות מסוימת בינינו במהלך אותם שנים, מעצם ה"נושא" המשותף. היא, שתמיד האשמתיה שלא ממש הצטיינה בגידולי, היתה למופת עם הנכדים. כל השגיאות שעשתה איתי – לא היו עימם. הולך ולומד הדור…

השנים האחרונות היו קשות. אֵימֵי המאורעות אותם חוותה, אשר השאירו משקע נורא בנפשה, צפו ועלו והקשו על חייה. מה שהתחיל עם פרויקט שורשים של הנכדים, עת מסרה לי במשורה כמה פרטים על משפחתה שנרצחה, התאיידה, על החיים "שם", במה שהיו ביתה וילדותה הנגזלים, הפך להיות פרויקט בפני עצמו. היא התחילה להפתח קצת, לדבר יותר, להעלות זכרונות ואפילו כתבה כמה דברים ששפכו לי אור על העבר האפל. התמונה אינה שלמה, כמובן, כי חסרים פרטים רבים מאוד איתם היא לקחה איתה אל מקום מנוחתה.

פרשת השבוע, תצוה, ממשיכה בהוראות שנתן ה' למשה על הכנת המשכן וכליו, התפקידים והלבוש של אהרון ובניו הכוהנים, המְשַמְשים במשכן. על הכוהנים להדליק את נר התמיד בכל יום, באוהל מועד. כך גם מפורטים בגדי הכוהנים: אהרון הכהן הגדול ילבש אֵפוֹד ועליו החוֹשֶן. על החושן יש אבנים, ועליהן שמות  שנים-עשר שבטי ישראל.
עוד פרטֵי לְבוּש שילבש אהרון, הם: מעיל אֵפוֹד, כּוּתוֹנֶת תשבץ, מִצְנֶפֶת, ועליה ציץ זהב. גם בניו ילבשו כּוּתָנוֹת, אַבְנֵטִים ומִגְבָּעוֹת. הפרשה מתארת את טקס המילואים – הטקס בו מקדישים את אהרון ובניו לתפקידם במשכן. בסוף הפרשה מתואר הציווּי לבנות מזבח קְטוֹרֶת, שיוּנַח לפני הפָּרוֹכֶת שעל ארון העֵדוּת.

אמי נפטרה לפני שבת "זכור", שהפטרתה לקוחה מספר שמואל א' פרק ט"ו: "זכור את אשר עשה לך עמלק". כל עוד נשמה באפי, אזכור את אשר עשה העמלק הנאצי למשפחתי.

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה / חיים נחמן ביאליק
(מִשִּׂיחוֹת הַצַּדִּיק זַ"ל מִוִּילֶדְנִיק)

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה
וּבְאַלְמְנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה.
וַיְהִי עֶרֶב שַׁבָּת, הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת –
וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעֻדָּה.
בָּדְקָה וּמָצְאָה עוֹד, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שְׁתֵּי פְרוּטוֹת –
"הֲלֶחֶם אִם נֵרוֹת?" – פָּסָחָה,
רָצָה וַתָּשָׁב, וּבְיָדָהּ הַצְּנוּמָה מַשְׂאַת הַקֹּדֶשׁ:
שְׁנֵי נֵרוֹת הַבְּרָכָה.
שִׁבְעָה כוֹכָבִים בַּמָּרוֹם, וְלֵיל שַׁבַּת אִמִּי
שִׁבְעָה לוֹ נֵרוֹת – עֵינָיִם.
הֲיִקְבַּע אֱלֹהִים שַׁבַּת קָדְשׁוֹ? וְכִי יִקְבַּע, מַה-תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה?
יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ עַל שְׁנָיִם!
וִיבֹרַךְ עַל מַפָּה נְקִיָּה לְלֹא פְרוּסַת חַלָּה –
וַתַּחְבֹּשׁ שְׁבִיס-שַׁבָּת לְרֹאשָׁהּ,
וַתְּחַלֵּף שִׂמְלָתָהּ, וַתִּכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהִים
וְהַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה.
וַיְהִי בְּהַעֲלוֹתָהּ הַנֵּרוֹת וְלֹא יָכְלָה הִתְאַפֵּק, כִּי מַר לָהּ, כִּי רֻתַּח לְבָבָהּ,

וַתֵּבְךְּ הַצַּדֶּקֶת, וְדִמְעָה מִקִּמְטֵי לְחָיֶיהָ נָפָלָה –
וְנֵר אֶחָד תָּסַס וְכָבָה.
עָמְדָה הַשַּׁבָּת נִכְלָמָה, עִוֶּרֶת עֵינָהּ הָאֶחָת –
הִתְפַּלְּצָה הָאִשָּׁה:
"הֲתִבְזֶה, אֵל, מַתַּת אַלְמָנָה? אִם חָטְאָה אֲמָתְךָ –
שַׁבַּתְּךָ מַה-פִּשְׁעָהּ?
מַדּוּעַ נָקַרְתָּ אֶת-עֵינָהּ?" וּבְעָמְדָהּ עֲצוּמַת עֵינַיִם
וּשְׂכוּכַת כַּפַּיִם, סוֹלֶדֶת בְּחִילָה,
רָקְדוּ כְתֵפֶיהָ וּשְׁבִיסָהּ בְּמַחֲנַק הַבֶּכִי
וּבְלַהַט הַתְּפִלָּה.
תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵּעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים
הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ.
לֹא שָׁמְעָה עוֹד אֹזֶן שֶׁל מַעְלָה, לֹא רָאָה עוֹד כִּסֵּא הַכָּבוֹד
בְּהִתְעַטֵּף כֹּה נֶפֶשׁ בִּיגוֹנָהּ.
אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה אַחַת בּוֹעֶרֶת,
רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה,
וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצַּת
הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה.
כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא:
אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,
כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת
לָנוּ וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל.
(לונדון, שבט, ה'תרצ"א).

 

שלום, אמא, הלואי ותמצאי לך מנוחה נכונה.

קישורים:
1. אדר
2. משנכנס אדר – מרבין בשמחה
3. ברגן בלזן
4. עמלק
5. עמלק
6. נאציזם
7. שבת זכור
8. ארבע פרשות
9. שבת
10. אמי זכרונה לברכה
11. חיים נחמן ביאליק
12. תהלים כ"ג

13. Fairport Convention /Who knows where the time goes
14. Fairport Convention /Who knows where the time goes lyrics

הגרסא המקוצרת:
אמי, זכרונה לברכה, חייתה חיים קשים ואני מקוה שהיא תמצא לה מנוחה נכונה.

להתכתב עם עצמי

הפעם הראשונה בה הצלחתי להתחבר אל משהו מחוץ לעצמי ולהבין שמצאתי בית, היתה בגיל 11, עת קראתי את ספרה המדהים של איין ראנדמרד הנפילים. פתאום, התחוורו לי דברים רבים לשאלות ששאלתי את עצמי. כמובן שלא מצאתי שם פתרון לכולן, אך לחלק ניכר. המשכתי בשקיקה לקרוא את האחרים שתורגמו לעברית – כמעין המתגבר ואנו החיים, שם מצאתי השקפת עולם שעד היום אני משתדלת לחיות לפי חלק ממנה.

The first time I managed to connect to something outside myself and understand that I found a home, was at the age of 11, when I read Atlas ShruggedAyn Rand's amazing book. Suddenly, I realized many things about the questions I asked myself. Of course I didn't fine there a solution to all, but for a significant portion. I continued devouring her other books that were translated to Hebrew – The Fountainhead and We the Living, where I found a worldview that I still try to live according to part of it.

הפעם הראשונה בה הבנתי שאני פמיניסטית, היתה בגיל קצת יותר מאוחר, אחרי שהתגברתי על השוביניזם שהפנמתי מספריה של הנ"ל 🙂 החברה הישראלית אינה מיטיבה עם נשיה, אם אנסה לרגע להיות עדינה ולנקוט לשון המעטה, שלא כהרגלי. אנחנו מנסות לשרוד בין הדרישות שאנו נדרשות אליהן רק משום שאנו נשים. אנו מחפשות את הקול שלנו, את הייחודיות, כבנות חוה אינדיבידואליוֹת, פרטיוֹת, עצמאיוֹת. כמה מאיתנו מצליחות?

The first time I understood that I am a feminist, was a little later, after I overcame the Chauvinism I internalized due to the books of the aforementioned 😉 the Israeli society doesn't treat women nicely, if I'll try to be unusually delicate for a moment and use an understatement. We are trying to survive between the demands we are required just because we are women. I search for our voice, our uniqueness, as individual daughters of Eve, private, independent. How many of us are successful?

הפעם הראשונה בה נפל אצלי האסימון והבנתי שאני לסבית, היתה שנתיים אחרי שכתבתי והוצאתי לאור את "סגול", הרומן הלסבי העברי הראשון, ב-1997. רומן עם קוראת הספר, האשה הראשונה שלי, הבהיר לי על עצמי דברים שלא חשבתי עליהם עת כתבתיו. בעצם, הספר נכתב כמחוַת אהבה לחברה הכי טובה שלי, רונית המתוקה, אף שלא ידעתי אז את פשרן של אותם רגשות חמים, נוטפים, כמהים. בזמננו, אלה נחשבו אסורים בתכלית האיסור.

The first time I realized that I'm a lesbian, was two years after I wrote and published "Sagol" (Purple), the first lesbian novel in Hebrew, in 1997. An affair with a reader, my first woman, clarified things about myself that I didn't think about while writing the book. Actually, the book was written as a gesture of love to my best friend, sweet Ronit, though I did not know at that time the meaning of those warm, flowing, yearning feelings. In our time it was absolutely forbidden, taboo.

מאז, מים רבים זרמו ביקום, כתבתי והוצאתי לאור ספרים נוספים, מימשתי כמה אהבות, הגעתי לרדיו (אחד מחלומותי שזכיתי להגשים ותודה לאביב רוס היקר על זה), שלושה ספרים נוספים נמצאים בקנה, בשלבים שונים של עריכה ועומדים לצאת לאור ו… השמיים הם הגבול?

Since then, a lot of water streamed in the universe, I wrote and published other books, I had a few loves, I got to the radio (one of my dreams that I was lucky to fulfil), three other books are written and in different stages of editing and about to be published and… the sky is the limit?

הגרסא המקוצרת  (בהשראת 'פינת הגאון' של אודטה דנין):
זו אני, סופרת, משוררת, עורכת, מעבדת מלים, גם מאבדת… אתן יודעות איך זה, זה קשור לזכרון בגילי. לדוגמא, אני צועדת למכולת שלנו וחזרה, פה בקציר ובדרך, כדי לעניין את עצמי (כשאינני עוסקת בצילום הנוף), אני חושבת על סיפור ויש לי את המלים, הן עולות לי בשפע ואני שמחה ומאושרת על נביעת המעין החדש, אך עד שאני מגיעה למחשב כדי להעלות אותן – הן זזות לי מהזכרון…
אף שבעיקר אני מתכתבת עם עצמי אשמח עד מאוד לקבל תגובות אוהדות 🙂

עיון נוסף:
1. אנכי – תלמידי הפילוסופיה של איין ראנד
2. פמיניזם
3. שרון הר פז