בני, גיבור התהילה, סליחה My Son, Hero of Glory, Sorry

א. תחנת האוטובוס ביציאה מחדרה, יום חמישי, י"ט בטבת ה'תשס"ט 15.1.2009

A. The bus stop at the exit from Hadera, Thursday, 19^th Tevet 15.1.2009

קהל הממתינים קְצר-רוח מאוד. חצי שעה חלפה כבר ואוטובוס לקציר אַיִן. אני מעבירה מבט סביב. חדרה. עיר של פיגועים. שרק לא יבוא לי פיגוע עכשו. לא בא לי למות. עדיין לא. גם לא להפצע. אין לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עכשו, אני פצועה מספיק מהחיים. אוירה של מתח באויר. הידיעות מעזה זורמות מתוך טרנזיסטור רחוק. בית הקפה הסמוך משדר תמונות מלחמה. על המסך כתוב באותיות מודגשות: "מבצע עופרת יצוקה". אני מיחלת שרק לא יפלו לנו חיילים. הלואי וכולם יחזרו הביתה בשלום. אתן אומרות אמן, נכון?

The waiting crowd was very impatient. Half an hour has passed and there is no bus to Katzir. I pass my gaze around. Hadera. A city of terror attacks. I hope that no terror attack would find me now. I don't feel I should dye. Not yet. Not to get injured either. I don't have the mental strength to cope now, I'm wounded enough by life. An atmosphere of tension in the air. The news from Gaza is streaming from a distant transistor. The nearby café broadcasts war images. On the screen it is written in bold letters: "Operation Cast Lead ". I wish for our soldiers to stay alive. May they return home safely. You say Amen, right?

כבר יותר מחצי שעה. כמעט שעה עברה. ההמתנה היא חיינו. פקח עובר ונעצר ליד מכונית מסחרית כחולה. אף שזו חנתה כחוק, הוא בוחן אותה בעיניים רעבות, מכשירו נכון להקלדה. הוא מעיף מבט סביב, אולי יבחין בדמות כלשהי השועטת בבהילות לבטל את הרעה בטרם תהפוך זו לגְזֵרָה כואבת בכיס. אף אחד אינו נראה באופק. הפקח מצמיד את הנייר שהפיק אל מגב המכונית.

It's been more than half an hour. Almost an hour has passed. Waiting is our life. An inspector passes by and stops next to a blue commercial car. Even though it was parked legally, he examines it with hungry eyes, his device is ready to type. He looks around, maybe he will notice some image rushing to cancel the evil before it becomes a painful ticket in the pocket. No one is in sight. The inspector attaches the paper he produced to the wiper of the car.

בחור צעיר חולף לידי, קביו נושאים אותו לאט על רגלו האחת. הוא עוצר ליד המכונית הכחולה, מביט באי אמון על החלון הקדמי. בספסל שלידי, אשה מצקצקת בלשונה, מוחה דמעה מעינה. אני מהנהנת אליה בהשתתפות. גם עיני אינה יבשה. הבחור שולח מבט לצדדים, אחר כך מסתובב אלינו, פניו מכורכמות. הוא אוסף את הדו"ח ומדדה אל צד הנהג. המכנס המיותם, המקופל בקפידה תחת ירכו, מחמיר אלינו מבט בתוכחה רועמת.

A young man walks past me, his crutches carrying him slowly on one leg. He stops by the blue car, looks in disbelief at its front window. On the bench next to me, a woman clicks her tongue, wiping a tear from her eye. I nod to her in participation. My eye is not dry either. The guy sends a gaze to the sides, then turns to us, his face scrunched up. He collects the report and walks over to the driver's side. The orphaned pants, neatly folded under his thigh, glare at us with a thunderous rebuke.

בחלוף מכוניתו על פנינו, נופל מבטי על שלט הנכה הנח מיוסר על לוח המחוונים. אני מנסה לפגוש את מבטו של הנהג, אך עיניו על הכביש, ארשת פניו אומרת השלמה.

As his car passes us, my gaze falls on the disabled license plate that lay in agony on the dashboard. I try to meet the driver's gaze, but his eyes are on the road, the look on his face says acceptance.

ב. חדרה, יום הזכרון לחללי צה"ל, יום שני, ה' באייר ה'תש"ע 19.4.2010

B. Hadera, Day of Remembrance for the fallen of the IDF, Monday, Thursday Bayer 5777 19.4.2010

רחבת האנדרטאות מלאה בהמון אדם שגולש אל הכבישים מסביבה וגם אל הרחובות הסמוכים. נראה כי כל העיר התאספה כדי לכבד את הנופלים. העצים נראים יפים היום, מסורקים, מסודרים, נכונים למעמד הַהַנְצָחָה. האנדרטאות פולטות את אש הזכרון אל השמיים הצחורים.

The memorial square is full of crowds of people flooding the roads around it and also the nearby streets. It seems that the whole city has gathered to honour the fallen. The trees look beautiful today, combed, arranged, ready for the commemorative status. The monuments emit the fire of memory into the clear sky.

הקהל מתארגן לַצעידה לבית הקברות, שם אמור להתקיים הטקס. אני שולפת את מצלמתי וממקמת את עצמי לפני הצועדים כדי לקלוט אותם בַּזָוִית הנכונה. ממש לפנַי, בשורה הראשונה, לצד ראש העיריה, יושב בחור במדים על כסא גלגלים, מדליות מקובעות אל חולצתו, יחד עם סמלי היחידה בה שֵׁרֵת. הוא נראה לי מוכר, אך אני יודעת בְְּוָדָאוּת שלא אישית. גלגלי מוחי מגלגלים את דמותו, מתאמצים להזכר. מבטי נופל על המכנס הצבאי המקופל. אני מרימה את עיני אל פניו ומזהה היטב.

The crowd is organizing to march to the cemetery, where the ceremony is supposed to take place. I pull out my camera and position myself in front of the marchers to capture them at the right angle. Right in front of me, in the first row, next to the mayor, a guy in uniform sits on a wheelchair, medals pinned to his shirt, along with the symbols of the unit he served in. He looks familiar to me, but I know for sure it is not personally. The wheels in my mind roll his image, straining to remember. My gaze falls on the folded military pants. I raise my eyes to his face and recognize very well.

הגרסא המשלימה:

ואמש… כמדי שנה, נאספו המכובדים לטקס פתיחת ארועי יום הזכרון. וכמדי שנה, על אף גילו המופלג, טרם השכיל נשיאנו הבלתי נלאה ללמוד ענוה, צניעות ומתן כבוד מה הם. כמדי שנה, במקום שיגיש הלה את הלפיד לאלמנה, מגישה התורנית את הלפיד לנשיא. והבוקר, אני משערת שזה יחזור על עצמו: הנבחרת מסכימה להגיש את הזר לנשיא כדי שהלה יניחו על הקבר.

The supplementary version:

And last night… Like every year, the dignitaries gathered for the opening ceremony of the Memorial Day events. And like every year, despite his extreme age, our indefatigable president has not yet managed to learn what humility, modesty and respect are. As every year, instead of him passing the torch to the widow, the current one presents the torch to the president. And this morning, I guess it will repeat itself, the chosen widow agrees to present the wreath to the president so that he can place it on the grave.

הגרסא המקוצרת:

תהא נשמת הנופלים צרורה בצרור החיים ובבנין הארץ ננוחם.

The shortened version:

May the souls of the fallen be bundled in the bundle of life and in the building of the Land of Israel we will be comforted.

קציר, יום הזכרון לחללי צה"ל

ה' באייר ה'תש"ע 19.4.10

Katzir, Memorial Day for the IDF Fallen Soldiers

5 Iyar 5770 19.4.10

בטרם צפירה Before the Siren

הקדמה

בינואר, לקראת יום השואה הבינלאומי, התיחסו אביב ומנואל בתוכניתם "קול ברלין" לתהליך העובר על בני הדור השלישי, הן בגרמניה והן בישראל ואיך בא החיבור ביניהם לידי ביטוי.

הדברים שנאמרו בתוכנית, היו חשובים ביותר וכמובן שעוררו אצלי דברים משלי, כך שהתישבתי לכתוב בתגובה את ההרהורים שעלו בי. העליתי אותם בסוף דבריהם.

מתוך הדו-שיח שנוצר, עלתה גם הרשימה שנת שרות באושוויץ, שעם כל המטען שיש לי נגד אותם נאצים ארורים, עדיין אני חושבת שאפשר ללמוד גם דברים טובים מצאצאיהם.

Preface

In January, towards the International Holocaust Remembrance Day, Aviv and Manuel referred in their radio programme "Kol Berlin" to the process that is going over the third generation, both in Germany and Israel, and how the connection between them is expressed.

The things that were said on the programme were most important and of course raised in me my own things. Therefore, as a response, I sat down to write my thoughts. I added them at the end of Aviv and Manuel's words.

Out of the dialogue that was created, the post A Year of Civilian Service in Auschwitz. Despite of the luggage I carry against those cursed Nazis, I still think that one can also learn good things from their descendants.

למנואל היו הערות/מחשבות על תגובתי:

כגרמני, הקורא ושומע דברים אלה לראשונה, היה מנואל מופתע מהבדלי הגישה בין הדור השני – שזו אני והדור השלישי – הוא ואביב, כמו גם מהשנאה המושרשת בישראל כלפי גרמניה והשפה הגרמנית.

אביב הסביר לו שאין זה בשליטתנו, היות וכך גדלנו וחונכנו.

מנואל מצא את העובדה שאני מוחלת לבני הדור השלישי, כמעוררת מחשבה.

לקראת ציון יום השואה בישראל, החליטו אביב ומנואל לדון בנושא כדי לבחון את נקודות המבט השונות של הדורות וביקשו להעלות את הרהורַי, כשורדת בת הדור השני לשואה.

Manuel had remarks/thoughts to my response:

As a German who reads and hears these things for the first time, Manuel was surprised from the differences of approach between the second generation – which is me, and the thirds – him and Aviv, as well as from the rooted hatred in Israel towards Germany and the German language.

Aviv explained to him that it's not in our hands, since this is how we were raised and educated.

Manuel found the fact that I pardon the third generation, moving.

In honour of commemorating the Holocaust Day in Israel, Aviv and Manuel decided to discuss the matter in purpose of examining the different points of view of the generations and asked me to express my thought on the programme, as a survivor of the second generation of the holocaust.

תשובתי/הסברי:

זה אך טבעי שקרבנות השואה ישנאו את אלה שפשעו בהם ואפילו את בני-בני-בני-בני-בניהם. צוּוֵינו לזכור את עמלק (שפשע בישראל עת עברו במדבר), והנאצים הרי הושוו אצלנו לעמלק. אמר מי שאמר, שמי שאינו זוכר את עברו – אין לו עתיד. נו, באמת. עתיד תמיד יש, השאלה איזה. מבחינתי, לשמר את העבר ללא סינון מה שאבד עליו הכלח ואינו רלבנטי יותר – זה לא מוביל אותנו לעתיד טוב יותר. יש לזכור את העבר, אבל צריך שזה יהיה גם במידתיות, לטעמי. תעשיית האבל והטיסות לפולין, מיותרים מבחינתי ואינם תורמים לנו. עלינו לשאול את עצמנו מה התקדם ובמה גישרנו בין העמים. האם הפולנים לא שונאים אותנו יותר?

את השנאה לתליינים הנאצים הנחילו קרבנות השואה לצאצאיהם. זו הסיבה שגדלתי בצל השנאה הזו, כולל האימה הממש פיזית לדרוך על האדמה הארורה שהכחידה שליש מֵעַמי. אני מקוה שמנואל מבין, שכאשר פקודות הרצח, הפשע וכו' ניתנו בשפה הארורה ההיא, הרי שכל צליל שלה מעביר את מאורעות העבר בקרבנות השואה וזה חלחל גם אלינו, בני הדור השני. לשמוע "האלט!" או "אכטונג!" (ותמיד זה בקול צעקה פקודתית מחרידת אברים), בשבילנו זה ישר מריץ בנו את הסרט של חקירות, עינויים קשים וכמובן אנו רואים את סופנו – אם בכדור מרצחים, אם בגז, אם בכל מיני המיתות המשונות שהמציאו המרצחים הנתעבים. אי אפשר לשכוח את העדויות הנוראיות, המצמררות, על ניפוץ ראשיהם של ילדים על קירות לנגד עיני הוריהם חסרי הישע. איך מתמודדים עם הכאב הנורא?

יחד עם כל משקע העבר הזה, אני בהחלט מבדילה בין אלה שעשו את המעשים בפועל – הסבים של הדור של מנואל – לבין נכדיהם. בנוגע לילדי המרצחים – דור ההורים של מנואל – הנושא עדיין אינו סגור אצלי. אני מניחה שכמוני, גם הם גדלו לחושך השנאה של הוריהם לכל הזרים, בעיקר ליהודים. גם להם יש משקעים משלהם, מהם אין הם מסוגלים להתנתק. לא שאני מסכימה עם זה, כמובן, אך אני מסוגלת להבין אותם, אם כי לא נראה לי שזה יוביל אותי להתחבר אליהם.

מכר ישראלי בן גילי, המתגורר בארץ ההיא מזה כשלושה עשורים, סיפר לי שעל אף השנים הרבות שלו שם, הרי שהוא חש את הזרות ואת העוינות כלפיו מאותם גרמנים, בניהם של הנאצים. אני ממליצה לא להכנס עכשו לנושא ש"לא כל הגרמנים היו נאצים באותה תקופה". מי שהיה חסיד אומות עולם והציל יהודים – כל הכבוד לו על ששמר על צלם האנוש שבו. להעיר שזה לא צריך להיות משהו יוצא דופן, אלא טבוע בנו? הנה, הערתי. אני מתיחסת לאלה שראו, ידעו, אך בחרו לשתוק ולהעלים עין. אני רואה בהם שותפים לפשע.

אם מדברים על אשמה – אני יכולה להאשים רק את אלה שעשו את המעשים, את הדור הארור ההוא, כולל אלה שראו ושתקו. אינני רוצה וגם לא מוכנה להאשים אחרים על מעשים שלא עשו וכל פשעם הוא שנולדו לאותם מרצחים.

לכן, אין זה מדויק לומר שאני מוחלת לבני הדור השלישי. אין כאן שאלה של מחילה בכלל, כי מה פשע הדור השלישי שסביו היו מה שהיו? אני יכולה לומר שאני בהחלט מסוגלת לתקשר עם בני הדור השלישי ללא מטען השנאה והאימה שאני חשה כלפי המרצחים – סביהם. יחד עם זאת, כפי שאמרתי קודם – לגבי בני המרצחים – אינני בטוחה שאני מסוגלת להתמודד איתם. עדיין לא, כנראה. אף שכמובן, אין הם אשמים במעשי הוריהם, הם בכל זאת נתפשים אצלי כאויבים, כאויבַי, כי אני מניחה שגם הם חונכו על ידי הוריהם הארורים לחושך השנאה שחשו אלה כלפי היהודים, בני עמי. קשה כשאול השנאה.

אני יודעת שבזמן השידור ברדיו, קראתי את דברַי בחימה שפוכה, זו המבעבעת בתוכי כלפי המרצחים בעַמי. אפשר לשמוע בבירור איך שפכתי חמתי על הגויים אשר ידעתי מתוך מה שהורי הנחילו לי. זה היה מתוך אותם מקומות אפלים הטבועים בצאצא של קרבן. מקומות שאינם מניחים לסלוח או לשכוח. יחד עם זאת, השתדלתי לא להעביר את תחושותי לבנַי, כדי שאלה לא יגדלו בצל השנאה והאימה, כמוני. בביקורם בארץ ההיא, לפני מספר חודשים, הם חוו אותה אחרת ממני. מטֶבע הדברים. אולי במנין הדורות הם נחשבים כ"דור שלישי לשואה", אך נראה לי שאין הם סובלים מטראומות, כמו בני דורי. לשאלתי, ענה אביב בשידור כי אינו חושש לגור שם, אין לו את הפחדים שלי.

My answer/explanation:

It is only natural for the victims of the Holocaust to hate those who have wronged them and even their off-off-off-off-offspring. We were ordered to remember Amalek (who transgressed the people of Israel when they passed through the desert), and the Nazis were compared to Amalek. Somebody said that whoever does not remember their past – have no future. Come on! There is always a future, the question what kind. For me, preserving the past without filtering what has been behind the times is irrelevant – it does not lead us to a better future. The past must be remembered, but it should also be proportionate, in my opinion. The mourning industry and flights to Poland are unnecessary to me and do not contribute to us. We must ask ourselves what has progressed and what we have achieved between the nations. Don't the Poles hate us anymore?

The hatred for the Nazi executioners was instigated by Holocaust victims to their offspring. This is why I grew up under the shadow of this hatred, including the real horror of stepping on the damn soil that destroyed a third of my people. I hope Manuel understands that when the orders of murder, crime, etc. were given in that damn language, then every sound of it transmits past events in Holocaust survivors and that has permeated into us too, the second generation. For us, to hear "Halt!" Or "Achtung!" (and this is always in a horrifying commanding shout which anxieties one's organs), it immediately takes us to the place where we see investigations in our mind, harsh torture and of course we see our end – being murdered – whether by a bullet, being destroyed by gas, or in all the weird deaths invented by the abominable murderers. We can't forget the horrific, chilling evidence of smashing children's heads on walls in front of their helpless parents. How do we cope with the terrible pain?

Along with all this past grudge we carry with us, I definitely differentiate those who did the actual deeds – the grandparents of Manuel’s generation – from their grandchildren. As for the murderers' children – Manuel's parent generation – the issue is still not closed as far as I'm concerned. I guess that like me, they too have grown into the darkness of their parents' xenophobia – their hatred for all foreigners, especially the Jews. They also have their own issues, from which they cannot disengage. Not that I agree with that, of course, but I can understand them, though it doesn't seem to lead me to connect with them.

תמצית הדברים שודרו בקול ברלין וניתן להאזין להם בפודקאסט של התוכנית מתאריך 9.4.10.