Monthly Archives: אפריל 2010

בני, גיבור התהילה, סליחה

תחנת האוטובוס ביציאה מחדרה, י"ט בטבת התשס"ט 15.1.09

קהל הממתינים היה משועמם. חצי שעה עברה ואוטובוס לקציר אין. אני מעבירה מבט סביב. חדרה. עיר של פיגועים. שרק לא יבוא לי פיגוע עכשו. לא בא לי למות. עדיין לא. גם לא להפצע. אין לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עכשו, אני פצועה מספיק מהחיים. אוירה של מתח באויר. הידיעות מעזה זורמות מתוך טרנזיסטור רחוק. בית הקפה הסמוך משדר תמונות מלחמה. שרק לא יפלו לנו חיילים. הלואי ויחזרו הביתה בשלום. אתן אומרות אמן, נכון?

כבר יותר מחצי שעה. כמעט שעה עברה ההמתנה היא חיינו. פקח עובר ונעצר ליד מכונית מסחרית כחולה, בוחן אותה בעיניים רעבות, מכשירו נכון להקלדה. הוא מעיף מבט סביב, אולי יבחין בדמות כלשהי השועטת בבהילות לבטל את הרוע בטרם תהפוך זו לגזֵרה כואבת בכיס. אף אחד אינו נראה באופק. הפקח מצמיד את הנייר שהפיק אל מגב המכונית.

שולפת את מצלמתי. העצים נראים יפה היום, מסורקים, מסודרים, נכונים להנצחה. בחור צעיר חולף לידי, קביו נושאים אותו לאט על רגלו האחת. הוא עוצר ליד המכונית הכחולה, מביט באי אמון על החלון הקדמי. בספסל שלידי, אשה מצקצקת בלשונה, מוחה דמעה מעינה. אני מהנהנת אליה בהשתתפות. גם עיני אינה יבשה. הבחור שולח מבט לצדדים, אחר כך מסתובב אלינו, פניו מכורכמות. הוא אוסף את הדו"ח ומדדה אל צד הנהג. המכנס המיותם, המקופל בקפידה תחת ירכו, מחמיר אלינו מבט בתוכחה רועמת.

בחלוף מכוניתו לידינו, אני מנסה לפגוש את מבטו, אך הוא כבר הרחק מאיתנו. הוא מסתכל קדימה, ארשת פניו אומרת השלמה.

הגרסא המשלימה:

ואמש… כמדי שנה, נאספו המכובדים לטקס פתיחת ארועי יום הזכרון. וכמדי שנה, על אף גילו המופלג, טרם השכיל נשיאנו הבלתי נלאה ללמוד ענוה, צניעות ומתן כבוד מה הם. כמדי שנה, במקום שיגיש הלה את הלפיד לאלמנה, מגישה התורנית את הלפיד לנשיא. והבוקר, אני משערת שזה יחזור על עצמו: הנבחרת מסכימה להגיש את הזר לנשיא כדי שהלה יניחו על הקבר.

הגרסא המקוצרת:

תהא נשמת הנופלים צרורה בצרור החיים ובבנין הארץ ננוחם.

קציר, יום הזכרון לחללי צה"ל

ה' באייר התש"ע 19.4.10

עוד מחוויותי ביום זכרון אחר

בטרם צפירה

הקדמה

בינואר, לקראת יום השואה הבינלאומי, התיחסו אביב ומנואל בתוכניתם "קול ברלין" לתהליך העובר על בני הדור השלישי, הן בגרמניה והן בישראל ואיך בא החיבור ביניהם לידי ביטוי.

הדברים שנאמרו בתוכנית, היו חשובים ביותר וכמובן שעוררו אצלי דברים משלי, כך שהתישבתי לכתוב כתגובה, את ההרהורים שעלו בי. העליתי אותם בסוף דבריהם.

מתוך הדו-שיח שנוצר, עלתה גם הרשימה שנת שרות באושוויץ, שעם כל המטען שיש לי נגד אותם נאצים ארורים, עדיין אני חושבת שאפשר ללמוד גם דברים טובים מצאצאיהם.

למנואל היו הערות/מחשבות על תגובתי:

כגרמני, הקורא ושומע דברים אלה לראשונה, היה מנואל מופתע מהבדלי הגישה בין הדור השני – שזו אני והדור השלישי – הוא ואביב, כמו גם מהשנאה המושרשת בישראל כלפי גרמניה והשפה הגרמנית.

אביב הסביר לו שאין זה בשליטתנו, היות וכך גדלנו וחונכנו.

מנואל מצא את העובדה שאני מוחלת לבני הדור השלישי, כמעוררת מחשבה.

לקראת ציון יום השואה בישראל, החליטו אביב ומנואל לדון בנושא כדי לבחון את נקודות המבט השונות של הדורות וביקשו להעלות את הרהורַי, כשורדת בת הדור השני לשואה.

תשובתי/הסברי:

זה אך טבעי שקרבנות השואה ישנאו את אלה שפשעו בהם ואפילו את בני-בני-בני-בני-בניהם. צוּוֵינו לזכור את עמלק (שפשע בישראל עת עברו במדבר), והנאצים הרי הושוו אצלנו לעמלק. אמר מי שאמר, שמי שאינו זוכר את עברו – אין לו עתיד. נו, באמת. עתיד תמיד יש, השאלה איזה. מבחינתי, לשמר את העבר ללא סינון מה שאבד עליו הכלח ואינו רלבנטי יותר – זה לא מוביל אותנו לעתיד טוב יותר. יש לזכור את העבר, אבל צריך שזה יהיה גם במידתיות, לטעמי. תעשיית האבל והטיסות לפולין, מיותרים מבחינתי ואינם תורמים לנו. עלינו לשאול את עצמנו מה התקדם ובמה גישרנו בין העמים. האם הפולנים לא שונאים אותנו יותר?

את השנאה לתליינים הנאצים הנחילו קרבנות השואה לצאצאיהם. זו הסיבה שגדלתי בצל השנאה הזו, כולל האימה הממש פיזית לדרוך על האדמה הארורה שהכחידה שליש מֵעַמי. אני מקוה שמנואל מבין, שכאשר פקודות הרצח, הפשע וכו' ניתנו בשפה הארורה ההיא, הרי שכל צליל שלה מעביר את מאורעות העבר בקרבנות השואה וזה חלחל גם אלינו, בני הדור השני. לשמוע "האלט!" או "אכטונג!" (ותמיד זה בקול צעקה פקודתית מחרידת אברים), בשבילנו זה ישר מריץ בנו את הסרט של חקירות, עינויים קשים וכמובן אנו רואים את סופנו – אם בכדור מרצחים, אם בגז, אם בכל מיני המיתות המשונות שהמציאו המרצחים הנתעבים. אי אפשר לשכוח את העדויות הנוראיות, המצמררות, על ניפוץ ראשיהם של ילדים על קירות לנגד עיני הוריהם חסרי הישע. איך מתמודדים עם הכאב הנורא?

יחד עם כל משקע העבר הזה, אני בהחלט מבדילה בין אלה שעשו את המעשים בפועל – הסבים של הדור של מנואל – לבין נכדיהם. בנוגע לילדי המרצחים – דור ההורים של מנואל – הנושא עדיין אינו סגור אצלי. אני מניחה שכמוני, גם הם גדלו לחושך השנאה של הוריהם לכל הזרים, בעיקר ליהודים. גם להם יש משקעים משלהם, מהם אין הם מסוגלים להתנתק. לא שאני מסכימה עם זה, כמובן, אך אני מסוגלת להבין אותם, אם כי לא נראה לי שזה יוביל אותי להתחבר אליהם.

מכר ישראלי בן גילי, המתגורר בארץ ההיא מזה כשלושה עשורים, סיפר לי שעל אף השנים הרבות שלו שם, הרי שהוא חש את הזרות ואת העוינות כלפיו מאותם גרמנים, בניהם של הנאצים. אני ממליצה לא להכנס עכשו לנושא ש"לא כל הגרמנים היו נאצים באותה תקופה". מי שהיה חסיד אומות עולם והציל יהודים – כל הכבוד לו על ששמר על צלם האנוש שבו. להעיר שזה לא צריך להיות משהו יוצא דופן, אלא טבוע בנו? הנה, הערתי. אני מתיחסת לאלה שראו, ידעו, אך בחרו לשתוק ולהעלים עין. אני רואה בהם שותפים לפשע.

אם מדברים על אשמה – אני יכולה להאשים רק את אלה שעשו את המעשים, את הדור הארור ההוא, כולל אלה שראו ושתקו. אינני רוצה וגם לא מוכנה להאשים אחרים על מעשים שלא עשו וכל פשעם הוא שנולדו לאותם מרצחים.

לכן, אין זה מדויק לומר שאני מוחלת לבני הדור השלישי. אין כאן שאלה של מחילה בכלל, כי מה פשע הדור השלישי שסביו היו מה שהיו? אני יכולה לומר שאני בהחלט מסוגלת לתקשר עם בני הדור השלישי ללא מטען השנאה והאימה שאני חשה כלפי המרצחים – סביהם. יחד עם זאת, כפי שאמרתי קודם – לגבי בני המרצחים – אינני בטוחה שאני מסוגלת להתמודד איתם. עדיין לא, כנראה. אף שכמובן, אין הם אשמים במעשי הוריהם, הם בכל זאת נתפשים אצלי כאויבים, כאויבַי, כי אני מניחה שגם הם חונכו על ידי הוריהם הארורים לחושך השנאה שחשו אלה כלפי היהודים, בני עמי. קשה כשאול השנאה.

אני יודעת שבזמן השידור ברדיו, קראתי את דברַי בחימה שפוכה, זו המבעבעת בתוכי כלפי המרצחים בעַמי. אפשר לשמוע בבירור איך שפכתי חמתי על הגויים אשר ידעתי מתוך מה שהורי הנחילו לי. זה היה מתוך אותם מקומות אפלים הטבועים בצאצא של קרבן. מקומות שאינם מניחים לסלוח או לשכוח. יחד עם זאת, השתדלתי לא להעביר את תחושותי לבנַי, כדי שאלה לא יגדלו בצל השנאה והאימה, כמוני. בביקורם בארץ ההיא, לפני מספר חודשים, הם חוו אותה אחרת ממני. מטֶבע הדברים. אולי במנין הדורות הם נחשבים כ"דור שלישי לשואה", אך נראה לי שאין הם סובלים מטראומות, כמו בני דורי. לשאלתי, ענה אביב בשידור כי אינו חושש לגור שם, אין לו את הפחדים שלי.

תמצית הדברים שודרו בקול ברלין וניתן להאזין להם בפודקאסט של התוכנית מתאריך 9.4.10.