Monthly Archives: אוגוסט 2013

נשים בצהוב

מאבטחת7

מה חדש? אם לא ניקח את העניינים לידינו, איך ניוושע? מי מגן עלינו? הממשלה? המשטרה? חחחחחח (זוכרות את הצחוק של אריק?)!!!

כמי שעברה את ילדותה בגבעתים וביקרה בתל אביב לעתים קרובות מאוד, מוכר לי מתחם התחנה המרכזית היטב. מכרה של אמי, בת העיירה שלה בפולין, גרה בשדרות הר ציון 18. היינו נוסעות אליה לפחות פעמיים בשבוע, גם משום שבעלה של המכרה היה חייט שעבד עם חנויות ואמי שמחה לתת לו עבודה ולקבל בגדים תפורים היטב בגרסא מוזלת, משאריות הבדים שנותרו לו מהזמנות גדולות. פעם אנשים הסתדרו ככה: פה א שטיקל בד, שם א ביסאלע מאטעריע וכן הלאה. הסתדרו. החיים היו פשוטים יותר, צנועים יותר, אנשים השתדלו לסייע זו לזה ופחות התאנו זה לזו.

שנים שלא ביקרתי במקום. לפחות עשרים שנה. אם זכרוני עדיין משרתני, נראה לי שהפעם האחרונה היתה באוטובוס מקציר, בדרכי לבית הקברות בחולון לאחת האזכרות של אבי. מאז, לא יצא לבקר במקום או לעבור דרכו. מעניין איך מקום שקשור לילדותך, הופך להיות זכרון די נשכח. גם משתנה ולאו דוקא לטובה.

Tender is the Night – Tony Bennett

כשאינך שמה לב, הקרקע עלולה להשמט מתחת לרגלייך. הממשלות לדורותיהן, העיריות וכל אלה שלקחו לידיהם את השליטה על חיינו – עושים מעשים שאחר-כך קשה לתקן, אם בכלל. כשטיפש אחד זורק אבן וגו'. מה חשבו המטומטמים כשזרקו את האנשים הללו לביב השופכין? אם אין למאן דהוא אוכל – מה יכול הוא לעשות? אם אין נותנים לבן אדם להתפרנס (ואני כבר לא מדברת על "בכבוד") – אנה יפנה? איך מרימים עכשו כל האחראים להזנחה הפושעת הזו גבות ומגלגלים בלב אטום עיניים סומות לשמיים כאילו ואין הם אשמים במצב? יושב לו ראש עיר בשאננות מתנשאת ומתנכרת כשלבו מוגף בפני אותם אומללים. יבואו אלה שיאמרו שאין תקציב ואין אפשרות ואין ואין ועוד אין אחד להדגשה, אבל זה שקר גס ביותר. תמיד אפשר למצוא את שרוצים, אם רק משתדלים. אטימות לא בנתה מעולם דבר. אטימות רק הביאה למצבים רעים ואיומים.

כשהמצב הופך להיות כבד מנשוא ואי אפשר עוד לסבול את התעלמות האחראים לתיקונו – קמות נשים ועושות מעשה. צריך הרבה אומץ, שאר רוח, נדיבות וחמלה כדי לנער את הישנים מרבצם הנוח ולפעול לטובת הכלל. לצאת בלילות, במקום להיות ספונות בד' אמותיהן – זה מעשה הראוי לכל הוקרה והערכה.

ומה עושה המשטרה לחבורת הנשים הללו? מה שהמשטרה יודעת לעשות הכי טוב: במקום למלא את ייעודה ולבער את הפשע – מתנכלת המשטרה דוקא לאלה שמנסות לעצרו. מישהו מוכן להסביר מי נתן את ההוראה האוילית הזו? הגדנה, אתן לא מודאגות מזה? אני מקוה שלפחות מזה לא יעלימו עין והשוטרים שהתנכלו לפעילוֹת באלימות, יתנו את הדין. איפה חברות הכנסת לפעול בענין? ולא – שמירי רגב תמשיך לשבת בפינה שלה ושלא נשוב לשמוע אותה. ב"ה היה שקט ממנה בזמן האחרון ואף אחת אינה מתגעגעת להתנהגותה הבהמית והמביישת את בית הנבחרים בו היא חברה למגינת לבנו.

Dave Koz feat Phil Perry Tender is the Night

במשפט אחד: כשנשים מתגוננות – תמיד יִמָצֵא השמוק, בעיקר במדים, שיתנכל להן.

קישורים מומלצים:

  1. הגר אשר בשעריך הוזה מלים
  2. אלימות נגד נשים הוזה מלים
  3. כנופיית נשים בצהוב עמוד הפייסבוק
  4. "נשים בצהוב": צעירות דרום תל אביב לוקחות את החוק לידיים חדשות נענע 10
  5. נשים בצהוב: כתבה עלובה בפוליטיקה. שמנה לב איך בכתבה (2:56 ד' בלבד), שאמורה לדבר על נשים, כמה מדברים השמוקים וכמה זעום הוא פתחון הפה שניתן לנשים
  6. קפה אלבי בפייסבוק
  7. על הארוע בבית הקפה אלבי הארץ (אם יתנו לכם לקרוא בלי לדרוש תשלום, כמובן)

רוחות מלחמה

Sara+Sharon20

עדיין עוד לא עברו עשר שנים וּכבר וְשוב? עוד מוקדם!!! לא הבטיחו לנו מלחמה כל עשר שנים? להזכיר שעברו רק שבע ממלחמת לבנון השניה? וזה בלי להביא בחשבון את מה שמתמשך בדרום עם הטילים של הטרוריסטים הישמעאלים הארורים.

מה אתן אומרות, לא יזרקו עלינו כימיקלים בואדי עארה, נכון? גם ב-2006 עבר הטיל מעלינו לכיוון חדרה ומלבד האזעקה שהבריחה לבלי שוב את היונה שדגרה על הקן בחלון – לא ניזוקנו פה, בקציר. שמענו היטב את הנפילה ואני מתארת לעצמי שבחדרה היה מרעים יותר, שמחה שלא חויתי. ברוכה א-לוקימתינו האדירות על חסדיה המרובים שהיא משפיעה עלינו ברוב טובה.

ביאטריס לחוצה מאוד ושמחה שביקורה פה מסתיים בהתאמה עם צאת הפקחים מסוריה. "מה את רוצה?" היא מתגוננת למראה מבטי המזלזל, "מה לי ולמלחמות? הרי לא הייתי כמוך בצבא!"

לצחוק? מה קשור המצב לשרותי בצבא? החיילת-הלוחמת האמיצה שרון, ששרתה בבור חמושה בטלפרינטר ויצאה שרוטה מאוד מהמלחמה הטראומתית ההיא ועם שלל של מחדליונים – שלי ושל החברות שלא אבו לקחת, בעיקר כדי לא לזכור. אני זוכרת. איך אפשר לשכוח?

להסביר את כל זה למי שחיתה כל ימיה בגולה – זה להשחית מלים לשוא, כי איך היא יכולה להבין? משם זה כל כך אחרת. הבית שלה שם. יש לה אמנם משפחה פה, אבל היא לא ישראלית – היא יהודיה החיה בגולה, שמבחינתה נחשבת לביתה. אנטישמיות? נו, אז מה? בישראל הרי הטרור מובנה ובלתי ניתן לעקירה. כאן הרבה יותר מסוכן, Beaucoup מאוד! Bien plus encore!

לפתח הר געש – חוה אלברשטיין

ענין של תחושה, של הרגשה היכן הבית שלך. תמיד חשבתי שכל יהודי אמור לחוש לכאן מכל ארצות המוצא ולחיות פה, כי זה הבית האמיתי של העם היהודי. אמנם לאט, בהצתה מאוחרת, אך אני מתפכחת מכל מיני שטויות שהלעיטו אותי במשך שנים. אני חושבת שזה קשור למגורי בארצות נכר, זה נתן לי פרספקטיבה, זוית אחרת לראות דברים. מה שרואים משם, טחות העיניים מלראות כאן. למדתי שיהודי יכול להיות בעד ישראל ונגד ישראל, לתרום לנו כספים או להפגין נגד מחדלי הממשלה, אך גם אם יש לכל אחד דעה (ויותר מאחת) עלינו – זה לא יחיש אותו לארוז ולעקור לארץ שלרוב אין הוא יודע את שפתה ומנהגיה נראים לו ברבריים מאוד. הרי אנו גרות פה במדבר, לא ככה?

[כאן התכוונתי להביא את המערכון של הגשש על השליח, אך לא העליתי ברשתי]

אי אפשר שלא להרהר במוזרות (אני משתמשת במלה הזו, כי אין לי אחרת בינתיים) של התנהלות האו"ם-שמום: איך זה שמאה אלף נרצחים (למה מכנים אותם הרוגים, נבצר מבינתי!) לא הזיזו לאף אחד עד כה, אך אלף וארבע מאות מגוזזים כן? מה זה משנה באיזה נשק משתמש הרודן הסורי? רצח הוא רצח הוא רצח, לא ככה? מה התעוררו פתאום? ולמה אנחנו, הישראלים, צריכים להיות בני ערובה ולספוג את התוצאות של גחמת אמריקני כלשהו?

מסביב יהום הסער, הכל מתפרק ואנחנו פה אוטמות את עצמנו ומנסות לנהל חיים שלוים ככל האפשר. במצבים כאלה, את מבינה שהחיים יקרים מכל וכל השאר מתגמד ומבטיחה לעצמך שכאשר יעבור זעם – את תפעלי ביתר שאת להיטיב עם סביבתך. דא עקא, שכאשר הזעם חולף – כך גם ההבטחות שהובטחו ואנו עומדות שוב בפני השוקת השבורה שממשלת הרשע הלזו השליכה על ראשנו.

Sara+Sharon19

ניסיתי להעלות בדמיוני היכן בעולם יש מקום בו אפשר לגור בשלוה בלי אלימות, לגדל ילדים ללא הפחד פן יאונה להם משהו. אינני בקיאה כלל בגלובוס (מה אני, מרקו פולו?), אך ממה שאני שומעת ורואה – אין מקום ללא מתום. אם לא אלימות של בני האדם, הרי זו אלימות של הטבע – אולי זה מנסה לומר לנו משהו? לרוב, נתונים מעייניה של כל אחת מאיתנו למה שקורה בד' אמותיה – במשפחתה ובסובבות אותה. אנו דואגות למה שקרוב לנו והיינו שמחות לוא כל העולם היה נוהג כך ושליטים ומדינות היו חדלים להתערב בענייני הזולת ומחליטים בשבילנו מה טוב לנו. חלום באספמיא, לצערי. אין מנוח לנו. היכן היונה עם עלה הזית כשצריכות אותה?

במשפט אחד: אני שמחה שהיא עוזבת בזמן. לא הייתי רוצה שמשהו יקרה והיא תפגע חס ושלום ואחר כך תבוא אלי בטענות, כאילו שאני אשמה ולא הפוליטיקאים הששים אלי קרב כי אין להם משהו אחר לענות בו.

בתמצית: שוב השמוקים מנפנפים!

שלום כתה א'

מאבטחת בבית ספר

♀♀

סבתא א'

כל הלילה כמעט ולא עצמנו עין. מהתרגשות. תמיד זה היה ככה לפני יום הלימודים הראשון של הילדוֹת שלנו. הפעם, זו הנכדה שעושה את הצעד הראשון לכיוון ההשכלה. ליל השימורים שלנו נסב על החלפת סיפורי הילדוּת שלנו. עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם וזוגתי שתחיה ואני נטלנו תשעה פסיק תשעה מהם, כך שאנו מספרות ומספרות זו לזו עד שהאופק מתחיל להזהיב בגישושים של קרניים איטיות ומגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אמרו לי, שאם לא ישנת בלילה, פירושו שלא התעוררת, כך שאת יכולה לדלג על אמירת ה"מודה אני". חבל, יש לי הרבה דברים להודות עליהם לא-לוקימתינו האדירות. מחר בבוקר אגיד את זה בכוונה גדולה יותר.

זוגתי אינה מתעסקת עם הדברים הללו. היא מעדיפה לשמור מסורת בדרך אחרת. גם על זה אני יודעת שעלי לברך. בכל זאת, עשרים וחמש שנים יחד אינן באות בקלות. ברוכה את זוגתי.

כל הקיץ נדדנו ללא מנוח מבילוי אחד למשנהו עם הנכדות, מחשש פן תשתעממנה חס ושלום. המצאנו כל מיני משחקים (למזלן, יש להן סבתא יצירתית וגם הזוגה נחנה בדמיון מזרחי פורה מאוד), השתוללנו כאילו אנו בנות אותו הגיל (בלילות צנחנו וישנו כבולי עץ מרוב תשישות) והעיקר – העמקנו את הקשר בינינו.

אנחנו אוהבות לטפל בהן. ביתנו נמצא במרחק של מספר בתים משלהן, כך שלמעשה, שלנו הוא ביתן השני. בצהרים, עת חוזרות הן מבית הספר ומהגן, הן מגיעות אלינו, מניחות את תיקיהן במקום וכולנו מתישבות לאכול יחד את ארוחת הצהרים. אני אוהבת לבשל להן. גם להוריהן, השבים בערב מיום עבודה ארוך כדי לאוספן והם מותשים מכדי להתחיל לבשל. נכון שאפשר להזמין משהו מבחוץ, אך בשביל מה, אם יש אותי? כך אנו זוכות לשבת עם הילדים והנכדות לסעודת הערב. תמיד שמח לחלוק ארוחה יחד. לדעתי, האוכל ערב יותר לחיך ככה.

ההורים לא יכלו לקחת יום חופש כדי ללוות את הקטנות ביומן הראשון, כך שזוגתי שתחיה ואני נטלנו על עצמנו את המטלה הנעימה הזו. בקיץ, טיילנו איתן מספר פעמים אל מתחם בית הספר שהגן צמוד אליו, כדי להראות להן את המקום בו תבלנה חלק מיומן ואולי תלמדנה משהו שיועיל להן בחייהן הבוגרים. תמיד יש תקוה לטוב.

בשער בית הספר, אנו עומדות בתור עם שאר הקהל הנרגש, עוברות תחת עינה הבוחנת של המאבטחת, מציגות בפניה את תכולת תיקינו. זו חדשה והיא מנסה לעשות רושם שהיא מסורה לתפקידה ויסודית. אני מניחה שעם הזמן היא תתחיל להכיר אותנו ותפסיק עם החיטוט המיותר הזה.

מאבטחת

אנחנו בפנים. רקפת ואני נפרדות בחיבוקים ובנשיקות מזוגתי ובת חסותה ושמות פעמינו אל החלק בו שוכן בית הספר. איתנו, צועדות בסך הורים על טפן, כולנו נרגשות, חלק אף מזיל דמעה. אני נמנית עם החלק הזה. אומרת בלב ברכת שהחיינו ומאחלת למשפחה להוסיף ולגדול ולזכות להוביל את הצאצאיות למצוות, לחופה ולמעשים טובים.

פעם, בימים שהילדות שלנו היו קטנות, היתה זוגתי מחפשת מקום להצטמק בו כדי שלא ישייכו אותה אלי, משום שלא החמצתי אף פעם הזדמנות להנציחן. הייתי היחידה. בזמן שכל ההורים רקדו ופיזזו ושרו עם יוצאי חלציהם, אני עמדתי וצילמתי. גם בוידאו. אין פלא שאין לי כמעט תמונות איתן. לא אכפת לי – העיקר שלהן יש את זכרון הילדוּת עם אִמָן השניה ולי יש את התמונות המסודרות באלבומים. אני מתה על אלבומים. גם בעידן הדיגיטלי, אני מסדרת את התמונות, בוחרת את הכי מוצלחות (ברוב הפעמים זה את כולן) ואצה להדפיסן כדי לחזור ולסדרן באלבומים אמיתיים. יש לנו ארון שלם של אלבומים. אני מקוה שאלה ישמשו כמורשת המשפחתית.

כל ההורים, ללא יוצאת מן הכלל, משגיחים במועל יד על צאצאיהם מבעד לעדשות הסמרטפון. היחידה (שוב…) שמצלמת במצלמה (דיגיטלית בימינו אלה) – זו אני. מאחר ואינני יכולה להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת, לקחה על עצמה זוגתי להנציח את ילדת הגן בסמרטפון. לפעמים יוצאות לה תמונות טובות ואני מחזיקה אצבעות.

200 תמונות רק מהיום. הכניסה החגיגית לכִּתה, הפגישה עם המורה, הישיבה ליד שולחנות הכתיבה, טקס קבלת ילדי כתה א', השירים, הדקלומים, הפרידה… תקתקתי ותקתקתי כדי לא להחמיץ דבר. הסוללה החזיקה מעמד לאורך כל הזמן, אם כי תמיד יש לי שתיים נוספות בתיק בהיכון. אחר הצהרים ישבנו עם הנכדות לסדר את התמונות ולהכינן להדפסה. מחר יהיה גם אלבום.

שלום כתה א'.

רחוב סומסום: קיפי הולך לבית הספר

♀♀

סבתא ב'

לקח לי 3 אוטובוסים להגיע לשם. הם גרים רחוק ולא בִּכְדִי. יובלות שאין הוא מדבר איתי, עוד מהתקופה בה שרת בצבא. אחרי הצבא, הוא יצא מהבית כדי להרחיק עצמו ממני. אחר כך הוא התחתן ולא הזמין אותי. כעבור שנים, נולד בכורו והוא החרים אותי ולא הזמין לברית. גם לא לבריתה של בתו.

אנחנו נתקלות זה בזו (למורת רוחו, מן הסתם) לעתים נדירות מאוד. זה התחיל בפטירתה של אמי, היא סבתו. כנכדהּ, הוא לא יכול היה להתחמק מלהשתתף בלוויה, גם אם משמעות הדבר היתה שיצטרך לפגוש אותי, שנואת נפשו. בהיותו בכור הנכדים, הוא אמר עליה קדיש. בתום הטקס, כשהבחנתי שהוא פונה ללכת בלי לעבור על פני – מיהרתי ואחזתי בידו כדי לעכבו. הוא הופתע כשהתנפלתי עליו בחיבוק ובנשיקה על לחיו שבקושי הגעתי אליה על קצות אצבעותי, אך נשאר לעמוד נטוע במקומו ולא זז, ממתין עד יעבור זעם. חיבוק ממנו לא קיבלתי חזרה.

בפעמים הבאות, הוא ביקש מאחותו להזהירני לבל אתקרב אליו, קל וחומר אגע בו. התעלמתי. בהזדמנות הזו הייתי מעבירה לו מתנות לנכדים. תחילה סרב לקחת בתואנה שאין זה יאה להעניק מתנות בבית קברות (הוא הואיל להסביר), אז העברתי באמצעות אחותו. עם הזמן היא ביקשה (ובצדק!) לא לשמש יותר כמתווכת, משום שלב האבן איים לנתק איתה קשר אם היא תמשיך בזאת. הפסקתי. הפסד שלו. חבל שאינו מבין איזה הרס זה למנוע מילדיו סבתא. מה כבר עשיתי לו, איזה פשע פשעתי לפניו שהוא נוהג בי כך ומנתק אותי מנכדי?

כשהיתה בחיים, ניסתה אמי להשכין בינינו שלום. לשוא. בכל פעם ששאלה אותו למה הוא ממשיך במריו ואינו מחדש איתי את הקשר – הוא היה עונה לה שהוא שונא אותי. כשחקרה לדעת את הסיבה לכך, ענה שאינו זוכר כבר מדוע, אך זה מה שהוא מרגיש. איך אפשר להתכחש לרגש? זה מה שהוא מרגיש. ואני חסרת אונים.

מעולם לא זכיתי לחבק את נכדי. אחותו מעבירה לי מדי פעם מידע על התפתחותם ותמונות שלהם. אני ניזונה מפירורים. כנראה שבת זו בת והיא קרובה יותר לאמא. בן זה גבר, שונה, אחר. כנראה שזו דרכו. שיהיה בריא. אם הילדים לא שינו אותו – אינני אופטימית באשר לעתיד. אני חוששת שלא אנכח בבר מצוה, גם לא בבת מצוה. קשה לי להרחיק לחשוב על מעבר לכך. איזה קשר כבר יהיה לי עם ילדיו? איך אפשר יהיה להשיב את הנעשה? ומה יהיה, כאשר לבתי – אחותו של בני – יהיו ילדים? איך יוסבר להם שלבני דודתם יש סבתא ואילו להם לא? היטלר רצח לי ולבני דורי את הסבתות. נראה שההסטוריה חוזרת על עצמה וגם נכדי אלה יהיו עשוקים מלחוות סבתא, כמוני. לב אבן.

בתי סיפקה לי מידע מסווג. יצאתי לדרכי השכם בבוקר כדי לחזות ביומו הראשון של נכדי בבית הספר. מרחוק, בהסתר, אני עומדת וחוזה בפלא האוחז ביד אביו ופוסע בבטחה. ילד יפה הנכד. גם ממרחק אפשר להבחין בתנועותיו המזכירות את אלה של אביו. נכד. וירטואלי. מעולם לא חיבקתי. אני מתארת לעצמי שאם יעבור לידי, ודאי לא ידע מי זו האשה, שאת פניה לא ראה מעודו,  המביטה בו באהבה. אני חוששת שכך גם הנכדה.

שלהי דקיטא. לוהט. אני עולה על האוטובוס הראשון כדי לעשות את הדרך הארוכה בחזרה. בפנים, משיב המזגן את רוחי הסוערת, הדואבת. אני מתישבת ומנגבת במגבון הלח את מצחי ופני שזעה ניגרת מהם. מה הייתי נותנת כדי לתקן את המעוות!

יוני רכטר ואבנר קנר בליווי מקהלת העפרוני – כל עוד

♀♀

המציאות:

נרקיסי עלה היום לכתה א', אחותו כלנית התחילה גן טרום חובה. לאורך כל הדרך לבית הספר טרטרו לנו הציקדות בראש, מלוות אותנו בצרצורן מחריש האוזניים. הקיץ, זו הפעם הראשונה בה התוודענו אל המכה הזו ותרגלנו אורך רוח. לומדת. עדיין. בחיים לא ידעתי שיש יצור כזה, מיותר לדידי.

הלבבות הולמים בהתרגשות. ביאטריס (שנכנסה באומץ לתפקיד הסבתא הנודדת) ואני התרוצצנו כאחוזות תזזית בין טקסי הנכדים כדי לחלק את תשומת לבנו ואהבתנו שוה בשוה. ארועים משמחים, כן ירבו!

היום יום ששי

James

יום ששי, יום של קניית החלות לשבת. אני משאירה את ביאטריס לטפל קצת בגינה ויוצאת מביתי אל השמש הנעימה, צועדת לי מעדנות לכיוון המכלת. במרחק מספר בתים, עומדת שכנה ליד מונה החשמל שלה ופניה שטופות דאגה. אני קרֵבה ושומעת את דבריה.

"בבקשה", היא אומרת לאיש לצדה, "אל תפסיק לי את הזרם, בבקשה!"

הלה פוסק לרגע את התעסקותו עם המונה ועונה לה בהתנצלות: "אני מצטער, אבל יש לך חוב ואני לא יכול לעשות כלום."

אני מברכת אותה לשלום ושואלת אם יש איזושהי בעיה. היא מביטה בי במבט מבויש ועונה בקול דק מאוד שלא הצליחה לשלם את חשבונות החשמל וגם כרגע אינה יכולה לעשות כן, אז הם מנתקים לה. "באיזה סכום מדובר?" אני תוהה.

ללא אומר היא מושיטה לי את הנייר עם הדיו האדומה. אני מתבוננת בסכומים ובמועדים הרשומים שם ותמהה על הזמן הרב שעבר והחוב שתפח. כנראה שהיא במצוקה גדולה, אני חושבת לעצמי. בשל נדודַי אל ועם ביאטריס, אני די מנותקת מהנעשה בישוב, קל וחומר מהשכנות שאינן חברותי הקרובות.

"חכה", אני פונה אל העובד המסור, "מה אפשר לעשות בשביל לעצור את התהליך הזה?"

הוא מביט בי קצרות ועונה במשפט אחד: "צריך לשלם את החוב." אני שומעת את ה"דא-כאילו" בנימת הקול למודת הנסיון.

"איך עושים את זה?" אני חוקרת, הרי מעולם לא חויתי ומקוה שגם לא אֱחְוֶה אי פעם חס ושלום. שאף אחת לא תחוה, אמן!

האיש מסביר לנו שיש להתקשר לחברת החשמל ואפשר גם לשלם בכרטיס אשראי.

"בואי", אני אומרת לשכנה, "נכנס הביתה ונתקשר מאצלך." האיש פונה לעבר מכוניתו כדי לשבת במזגן עד שנחזור אליו.

James1

אנחנו חולפות בין הקוצים הממלאים את השביל אל הבית. הדשא גדל פרא, עלים יבשים עומסים את הדרך. אני מתארת לעצמי שאין לה גם כסף לשלם לגנן ומציינת לעצמי לגייסו כדי שיעלים את העזובה.

הבית שקט. אין מכשירים פועלים. גם הטלפון מת. היא מביטה בי בחוסר אונים, שותקת. אני מתקשרת מהנייד שלי ומסדירה את התשלום. נציגת השרות אדיבה ומתחשבת, מחלקת לתשלומים כדי להקל ואפילו מגדילה עשות ומוותרת על התשלום עבור הניתוק והחיבור מחדש: 71 ₪ ו-48 אג' לכל פעולה; דהיינו, טובת הלב חסכה לשכנה 142.96 ₪. אני רושמת על הטופס את האסמכתא ופרטי התשלום ומוסרת לשכנה. זו מודה לי, דמעות בעיניה ואני שולחת אותה החוצה כדי שהעובד יחזיר לה את החשמל שניתק. היא חשה לצאת ואני, פולניה חטטנית שכמותי, ניגשת את המקרר כדי לבדוק את תכולתו. לא צריכה להיות גאונית כדי לנחש שאם אין כסף לשלם את החשמל אולי גם אין כסף לקנות אוכל.

כאשר יגורתי – בא לי. המקרר עומד בשממונו, אפילו בקבוק מים אין בתוכו.

"סליחה שאני חטטנית", אני שואלת אותה כשהיא חוזרת ומחבקת אותי בחום, "אבל איך זה שהמקרר שלך ריק? את לא מקבלת קצבה?"

היא בגיל של אמי זצ"ל, דור הולך ודועך של ניצולי שואה המנוצלים בידי העומדים בראשינו המחכים שיגָמרו ואז הכסף שהם לא שילמו למי שמגיע – יעלם אי-שם בכיסו של מאן דהוא. הרי כסף יש, השאלה היא לאן זה מופנה.

היא מראה לי את התלוש מהביטוח הלאומי, בו נרשם סכום של 1,587 ₪ כהכנסה מקצבת הזקנה, פחות 192 ₪ עבור ביטוח בריאות. אין קץ לחוצפה. לא מספיק למחליטים על חיינו שסכום הקצבה הוא כה דל – הם עוד מורידים מזה. בנוסף, כתוב בתלוש שהיא מקבלת תוספת השלמת הכנסה בסך 1,182 ₪, כך שבס"ה מועברים לחשבונה בבנק 2,769 ₪. מי יכולה לחיות מסכום כזה? למה שהיא לא תקבל חשמל בחינם (עבור שימוש סביר, כמובן)? למה שלא יקלו על חייה, על מה שעוד נותר לה לחיות? אין לה ילדים וגם אם היו – אני בספק אם יכלו לסייע לה.

"ממה את חיה?" אני ממשיכה לחקור.

"א שטיקל ברויט דא און דורט און א ביסאלע וואסער", היא עונה בשפה המוכרת לי. לחם צר פה ושם ומים לחץ, אני מתרגמת לעצמי.

אין סיכוי שאשאיר אותה כך בשבת. אמנם ישנה האמרה "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אך לא במקרה הזה. היא צריכה את הבריות ואני עומדת לדאוג לכך שהשבת תהיה לה קודש ונחת.

 James2

♀♀

שעה לאחר מכן, אנחנו חוזרות מהמכלת. שכנה בעלת רכב שגייסתי, מסייעת לה לרדת מהמכונית. זה גיל שהכל נעשה בו לאט ובזהירות. אנחנו נושאות את השקיות המלאות כל טוב וממלאות לה את המקרר והמזוה.

בעלת הרכב עושה כמה טלפונים ומזעיקה למקום את העובדת הסוציאלית, גם היא שכנה. זו בוחנת את המצב ומבטיחה לסייע כמיטב יכולתה. מהכרותי את הנפשות הפועלות – אני יודעת שגם אם אעדר מפה – השכנה שלנו נמצאת מעכשו והלאה בידיים טובות שידאגו לרווחתה. נשים אחיות אנו.

בְּכוֹתֶרֶת: ביום ראשון אני הולכת לדפוק על כמה שולחנות כדי לנער את האחראים למצב הזה.

Sarai Givaty – Losing גרסא חיה ברוטשילד, ת"א

במשפט אחד

Jazmin+Sharon23

האם גם אתן אוהבות את הקשקוש הזה, כשמבקשים מהמרואיין לקצר ולתמצת את דבריו למשפט אחד (ואני מזכירה שזה בדרך כלל אחרי שאלה ארוכה כאורך הגלות + ריבית והצמדה) והלה נושא נאום שלם המופרע כל הזמן בידי המראיין חסר האונים המזכיר לו נואשות ש"זמננו תם" והפרסומות/ החדשות מגיעות?

מה כבר אפשר להגיד במשפט אחד? למה זה השתרש בשיח אצלנו? למה אין דיון/שיח ממצה, נרחב, עם מתן מקום לדעות שונות וכיבוד הזולת?

אחד הנושאים המוזכרים פה ושם בימים אלה, זה רשות השידור, כלומר מה שאנו מחשיבים לשידור הציבורי, האמור להיות פתוח וזמין לכולנו. כבר שאלתי קודם ברשומותי, אך שום דבר לא התקדם: למה אי אפשר לצפות בערוץ הראשון, האמור להיות זמין לכל משלמי האגרה, באמצעות האינטרנט? למה אני צריכה בשביל זה טלויזיה? אני הרי משלמת בעל כורחי את האגרה גם ככה, אז למה שהתוכניות בהן אני מעונינת לצפות בערוץ הראשון לא תהיינה זמינות לי? לפעמים, גם אם אלה נדירות, משודרים שם דברים מענינים, כמו הסדרה הספרדית "על ספת הפסיכולוג" וכמה סדרות מתח, אם כי חבל שחלק מאלה האחרונות משודר בשידור חוזר במקום להביא לנו חדשות. לפחות הביאו לנו את המפצחת הצרפתיה שבאמת מרתקת ואני מוצאת את עצמי מתפעמת בכל פרק מהיצירתיות של יוצריה ומאוד שמחה לצפות. עכשו בטוח יורידו אותה כדי לעשות לי דוקא!

לא ערכתי סקר כדי לבדוק מי וכמה מאזינות לערוץ הראשון שלנו, אך נראה לי שאין רבות, חוץ ממני ומחברה איתה אני נוהגת להחליף חוויות על השידורים שציינתי. אם מישהי מתפלאת על כך, זה אומר שמזמן לא ביקרה בתחנות הללו. השממה רבה והעשבים השוטים נפוצים שם לאין ספור. אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן לנכש ולנקות ובעיקר – להביא לנו שידור ציבורי ראוי לשמו, כזה המעלה שיח בו משתתפות נשים במספר לפחות שוה לגברים, אף שאישית, אני הרי מעדיפה לשמוע נשים יותר מאשר את השמוקים.

הפעם האחרונה שבה צפיתי בתוכנית בערוץ המסחרי היתה בהשרדות, כלומר זה היה מזמן וגם זאת עשיתי באינטרנט. אם יש משהו חשוב – אני מעדיפה לצפות בערוץ הראשון, משום ששם אמינות עלי חלק מהנפשות הפועלות והעושות במלאכה, יותר מאשר בערוצים המסחריים, שם הפרסומות על כל צעד ושעל ממאיסות את הצפיה. כמה אפשר לגשת לשרותים ו/או לפינת הקפה בזמן שהללו משודרות? גם אינך רוצה להפסיד משהו, אם טרחת כבר לצפות בחדשות. מה שמרגיז אותי בשידור הציבורי (וקוננתי על כך לא אחת), זה שאם זה אמור להיות ציבורי, למה אין ייצוג הולם לנשים? למה כל המרואיינים הם גברים, כאילו אין לנו נשים משכילות, חכמות, נבונות וטובות-מענה היכולות להתמודד עם שאלות המראיינות? לפחות ישנן כמה נשים בין הללו, הבעיה היא שאין הן מרשות לאף אשה אחרת להתקרב אל ד' אמותיהן. חבל. האם מפחדות הן להתמודד עם רִאיוּן נשים אחרות? האם רוצות הן להיות המלכות היחידות בממלכה שאינה כלל של אביהן, אלא של כולנו? מבחינתי, כשאני רואה את הפאנל הצפוי לנו והוא על טהרת המגדר השגוי – אני מוותרת על הצפיה ופשוט סוגרת. אין לי ענין במה שיש לשמוקים השולטים לנבוח לי ולא משנה כמה גבוהה השכלתם. את נביחותיהם השדופות אני מכירה מכבר.

אינני יכולה שלא לתהות (ואני מקוה שגם אתן שמות לזה לב) איך זה שתוכנית כמו "השבוע שלי", כמעט ואינה מביאה נשים להשמיע את קולן והגיגיהן, כאילו שאנחנו איננו אמורות להיות שוות זכויות להתבטא בשיח הציבורי. זו דוגמא למה שקורה בכל שטחי חיינו – נשים מודרות על ימין ועל שמאל. למה זה קורה בשידור הציבורי? האין זה אמור להיות של ועבור כולנו כפי שמקשקשים הם לנו עם הסיסמאות הריקות מתוכן שלהם, שם ברשות השידור?

 Jazmin+Sharon24

♀♀

במשך שנים רבות נהגתי להקשיב לתחנה מסוימת בצד הנכון של הסקאלה, שהתימרה להביא את המוזיקה הכי טובה ברדיו. לפני מספר שנים חל מהפך לרע וכבר אי אפשר היה לשמוע שם את מה שאני אוהבת. יש שיגידו כי עדיף לא לקפוא על השמרים ולהתקדם עם הזרם, הקידמה וכל השטויות המפגרות הללו, אך אני טוענת שלא היתה שם התקדמות לטובה, אלא נסיגה ואיבוד מאזינות. כמו כן, אם מאן דהיא אוהבת מוזיקה מסוימת ומעדיפה ז'אנר מסוים – מותר לה לצפות כי תמצא תחנה המשדרת את זה. למה תמיד, אבל תמיד(!)ניתן למצוא בחו"ל תחנות כאלה? כשאת מתביתת על תחנה מסוימת שמרגילה אותך לסמוך עליה שתשמיע את המוזיקה האהובה עלייך – את נאמנה לה ואכן זו היתה פתוחה אצלי כל היום בזמנה והתענגתי על השידורים. עכשו יש שם סמטוכה של כל מיני סגנונות שאינן לטעמי, שלא לדבר על ההגשה שהתדרדרה וכל הזכרים הללו שמשדרים כאילו אין בנמצא נשים היכולות לערוך ולשדר משדרים מהנים. תחנה המשמיעה מוזיקה טובה ומעניינת, אך בה בעת מוגשת בידי מי שאינך רוצה לשמוע – יצא שכרה בהפסדה. מה לעשות ולא כולנו נולדנו עם קולות ערֵבים ומתאימים? אפשר להשאר עורך, לא צריך להרוס לנו את האוזניים עם אנפופים שלא במקומם ושאר מרעין בישין. גם השירים של בוב דילן נשמעים הרבה יותר טוב כשהם מושרים בפי זמרים/ות מקצועיים, כמו זה:

Guns N' Roses – Knocking On Heaven's Door

הנה דוגמא נוספת:

Adele – Make You Feel My Love

לחילופין, אם הקרין/נית בעלות קול ערב והמוזיקה שהיא/הוא בוחר/ת להשמיע באוזנינו אינה ערבה לנו – גם פה לא עשינו שום דבר מועיל. גם הקרין/נית הכי מוכשר/ת אינה יכולה להפיח רוח חיים במוזיקה המשמימה והחוזרת על עצמה שוב ושוב. פעם, לפחות בשבת, היתה נחת להאזין למוזיקה של פעם; היום, גם את זה אין והכל לעוס וטחון עד זרא. ודאי יהיו כאלה שיעירו שמה כבר יש לחדש בהשמעת המוזיקה של פעם. תשובתי: ודאי שניתן לחדש, משום שיש מגוון כה גדול ואם יתחילו לשדר גם את המוזיקה הפחות מוכרת לנו ולהביא את זו שהיתה לוהטת בחו"ל ולא הגיעה אל הרדיו שלנו – היריעה לא תגמר, לפחות לא כל כך מהר.

ומה עם כל המוזיקה שאין משדרים כלל? האוונגרדית, המעניינת, העמוקה? למה נדבקו רק לפופ וממחזרים אותו במקום לתת מקום לשאר הסוגות? למה אי אפשר לשדר כל היום את המוזיקה הזו, הטובה יותר והקולעת לטעמם של רבות?

Jazmin+Sharon25

במקרה, יצא לי לראות את סרט החתונה בה נכחתי לפני מספר חודשים. בשעתי, רקדתי ופיזזתי לצלילים כדי לשמח את החתן (אני מהצד שלו) והכלה והשתלבתי עם אוירת השמחה הכללית. החִרקוּש המחורקש שדפק לנו באוזניים בבום-בום האחיד והמחליא, לא הורגש אצלי במהלך המסיבה, אך להתבונן במחוללות/ים בשידור חוזר – היה למעלה מכוחן של אוזני ושל אלה של אם החתן. ישבנו והבטנו בתמונות המפזזות לנגד עינינו בדממה שאיפשרה לנו להתמוגג מדמויותינו בכיף. מה שהכי הדהים אותנו, זה שהדור הצעיר, חברי החתן-כלה, היו בקיאים בכל הגיג מטומטם מן ההברות שהשמיעו הקולות (נו, הרי אי אפשר לקרוא לאלה זמרים) מתוך התקלוט של הדי-ג'י וצרחו במלוא גרונם את הצלילים. זאת אומרת, שהם שמעו את זה קודם לכן, שהם גם מאזינים לזה בזמנם החופשי ומן הסתם גם להנאתם… על זה אני נוהגת לומר שאני שמה דאודורנט ומרימה ידיים. לפעמים אני מלוה את זה בגלגול עיניים לשמיים בבקשת ישועה מא-לוקימתינו האדירות, שתעשה טובה לאנושות ותעצים אותנו. גם שתשמרנו מכלל התפלות הלזו.

ואחר כך מקוננים למה המוזיקה ה"ים-תיכונית" המחורבנת והמחרבת את המוח תפסה שליטה עלינו כאילו שאין אלטרנטיבה ראויה!

לא מתה על הסגנון הזה, אני מעדיפה מוזיקה, לא הטפות, אבל זה אלף מונים טוב יותר מאשר הים-תיכונית

גבריאל בלחסן – סליחה

להקשיב למלים!!!

במשפט אחד: איחס מה שקורה פה, הולך ופוחת הדור!

שלושה ימים של שלום ומוזיקה

וודסטוק פוסטר

44 שנים לפסטיבל וודסטוק

Matthews Southern Comfort – Woodstock (1970)

אם אתה זוכר את וודסטוק סימן שלא היית שם

אני לא הייתי שם, ב-1969 הייתי עדיין קטינה. על הפסטיבל שמעתי רק כשהסרט הדוקומנטרי "וודסטוק" הגיע ארצה, נראה לי שב-1972. התאריך ממש לא זכור לי, אך החויה הלא נעימה והמרגיזה שחויתי כשצפיתי בסרט בבית הקולנוע הלכה איתי לאורך השנים ושמורה עימי עד עצם היום הזה. ישבתי שעה וחצי רק כדי לראות את ג'אניס אהובתי מופיעה שם בבדל של שיר שלה שממש לא אהבתי. לְמה ציפיתי? לקוזמיק בלוז, כמובן – השיר הכי-הכי.

Janis Joplin Kozmic Blues live at Woodstock

שיכורה, מסוממת, לא ממש מחוברת לעצמה, אך עדיין מתקשרת עם הסביבה ועם הקהל בצורה מדהימה. לא ההופעה הכי טובה שלה, אך עדיין ענקית ומלאת נשמה, בלי לחפף ונותנת את עצמה בלי חשבון. איפה ישנן עוד זמרות כאלה בימינו, בעידן של הכוכבים הנולדים וכבים כהרף עין בדרכם אל תהום הנשייה?

Janis Joplin live Woodstock 1969

הסרט לא היה משהו מבחינתי, כי האכזבה שלי מכך שלא זכיתי לצפות במה שכל כך רציתי, עמעמה כל דבר אחר. אחרי שנים יצא לי לצפות בגרסת הבמאי, בה הואיל הלה בטובו להוסיף לסרט עוד כמה דקות מהופעתה של האלוהית, אך גם ממרחק השנים, עדיין זה לא הצליח להלהיב אותי. אולי כי החויה הראשונית של הציפיה שהושבה ריקם נטמעה בי כה עמוק, עד כי היה די משעמם לצפות. למרות שאני אוהבת הופעות חיות, אלה שבסרט לא עשו לי כלום. הן היו די עלובות. אולי גם בגלל הסמים והמראות שהבמאי בחר להראות, שלא עניינו אותי (האם אני היחידה מהדור שלי שלא טעמה מימיה?). אולי לאמריקאים זה שונה, כי זו חתיכה די משמעותית מההסטוריה שלהם.

Jefferson Airplane – White Rabbit (Grace Slick, Woodstock, aug 17 1969)

בתקופה ההיא, העדפתי את גרסאות האולפן הנקיות והמדויקות, ששרתו את השירים וגרמו לי להרגיש את המוזיקה בכל רמ"ח אברַי ושס"ע גידַי. גרסאות ההופעה נראו לי כמרוחות, בעלות עיבוד אחר לגמרי ורחוק מהשיר ולא ממש לטעמי. יכול להיות שטעמי השתנה או שההופעות החיות השתפרו וכיום אני מעדיפה להאזין ולצפות יותר בהופעות חיות.

וודסטוק פוסטר1

בקיץ 1969, עדיין לא היו לי שאלות על המדינה ואיך צריכות להראות פני החברה הצודקת והשוויונית בה אני מאמינה ולה אני מיחלת היום. קצת קשה לי להאמין שהכל היה שם דבש, אך מי שחוו, דיווחו על התנהגות למופת, על מעין אוטופיה, על עזרה הדדית וחלוקה במשאבים (בעיקר בג'וינטים, אני משערת). כל אלה הוכחה, שאם יש רצון – אין זו אגדה. חבל שהמציאות הוכיחה אחרת, שהחברה לא נטתה לעבר הטוב, הרעות והאחוה, אלא לרוע, ניצול וקפיטליזם חזירי. אולי כי טוב לא יכול להתקיים לאורך זמן ושלושה ימים הם הגבול? האמרה של אמי זצ"ל עולה אצלי: "אורֵח משול לדג – אחרי שלושה ימים הוא מתחיל להסריח"… אולי בגיל מסוים מתפכחים מאידיאולוגיות ומתחילים לעשות איש-איש לביתו? מתי זה הגיל הזה? נראה לי שטרם הגעתי אליו.

צליל מכוון – ילדי הירח

♀♀

היכן הייתי בזמן ששלושת ימי השלום והמוזיקה התרחשו? באלול תשכ"ט הייתי בת 15 וחצי, קטינה, שעדיין לא שמעה על ג'אניס ג'ופלין ועל המוזיקה שלה. איך הזמן עובר מהר כשנהנות…

Janis Joplin1

זול עולה יקר

זול1

הורי לא היו עשירים, אך כפולנים, תמיד היתה הפרוטה מצויה לצרכים הבסיסיים. כיוצאי שואה, הם חשו שעליהם לחסוך כמיטב יכולתם – הן את כספם והן דברים אחרים, כמו למלא את המזָוֶה בסוכר, בקמח ובמצרכים מתכלים שונים, כי הרי אלה מתיקרים כל הזמן וכדאי לקנות כמות. איך נהגה אמי לשנן לי: "זה הרי לא רוצה לאכול, אז עדיף שיהיה".

כעובד בתע"ש, היה אבי זכאי לתלושים מוזילים, כך שהם נהגו לערוך קניה חודשית בשק"מ רמת-גן ולחסוך הרבה. כל המצעים והמגבות שאמי ערמה לנדוניה שלי, אלה שעדיין בתוקף ובתוך הניילונים שלהם, אני מתכננת להעביר גם לדור הנכדים, כי הבנים אינם זקוקים לכל מה שהצטבר אחרי שלקחו כדי צרכם.

עם כל האגירה והשמירה על הפרוטה, היתה אצלם מחשבה והתנהלות של לקנות את הכי טוב במחיר הכי סביר שהם יכלו להרשות לעצמם. מעולם לא קרה שמשהו היה חסר טעם (לפחות לא בעינַי) או לא טעים – ואני לא הייתי מהכי אכלניות שבעולם ודי בררנית. הפירות והירקות הכי טריים נקנו אצל הירקן ובמדויק. את אלה לא היה טעם לאגור כדי שלא ירקבו. הורי נהגו להשתמש בכסף, לא לזרוק אותו לשוא.

מהם למדתי להשוות בין מוצרים, להיות נאמנה למה שהוכיח את עצמו ולא תמיד לבחור בזול, כי זה הרי מתקלקל חת-שתיים ואז צריך לקנות חדש ומה עשינו בזה? יצא שכרנו בהפסדנו. תנור פרידמן החזיק שנים ולא היה זקוק לתיקונים, פרט למילוי נפט. המקרר של אמקור עבד ועבד ועבד בלי לעשות בעיות ובכל שנה, עת חידשנו את הביטוח עליו – גם קיבלנו שי נאה כמו מסחטת פירות, סט כוסות וכיוצ"ב כלים למטבח.

♀♀

אוכל, אוכל

הפעם הראשונה בה שמעתי שיש רשתות שמוכרות סחורה פחותה ו/או פגומה, היתה כשבאתי לגור באנגליה. סיפרו לי שיש הבדל בין המוצרים והמצרכים שמוכרת רשת "טסקו" לבין זו של Sainsbury's. שהראשונה מוכרת זבל ואילו אצל השניה הסחורה סבירה במחיר שנדרש. כמי שבאה מבית פולני, לא הבנתי כיצד ניתן לומר "זבל" על אוכל, אך זרמתי עם המארחת.

רוב הקניות שלנו רוכזו ב-Sainsbury's ולשם היינו שמות את פעמי המכונית לפחות אחת לשבוע. פעם-פעמיים, משום שהיינו באזור – נכנסנו ל-Asda רק לשם הגיוון, אך לא התמדנו שם. כך גם ב-Waitrose, שם הסחורה היתה מעולה, אך המחירים גבוהים. כשמתרגלות למקום מסוים – קל יותר לקנות שם.

למותר לציין של-Marks & Spencer נכנסתי רק כדי לשטוף את העיניים. הסחורה שם אכן היתה מצוינת, אך בהחלט לא לחסכניות כמוני.

זול2

באופיי, אינני אוהבת לנסות דברים חדשים רק בשביל הניסוי או הגיוון. אם מקום מסוים הוכיח את עצמו – אני נאמנה. לא הכל בחיים זה כסף, אם כי לזה האחרון יש משקל רב בימינו אלה. מאז הגעתי לקציר, התחלתי לקנות אצל בני דודנו בכפרי הסביבה, בעיקר בכפר קרע ובברטעה, בהתאם להמלצת השכנות. מדי פעם, כשאני מגיעה לפרדס חנה או לחדרה – אני נכנסת לשופרסל. לובה כבר רגילה אלי ויודעת שיש לי כרטיס מועדון, אם כי אינני משתמשת בו לעתים קרובות משום שהחנות בכפר קרע זולה משמעותית.

לפני זמן-מה החליטה שכנה לקחתנו לבדוק מה קורה ברשת שמכריזה על עצמה כהכי זולה. נסענו לפרדס חנה, לסניף המקומי של רמי לוי. השוואת מחירים עם אלה שבמכולת בקציר ובכפר קרע – לא ממש החמיאו לרשת. חוץ מאי-אלו מצרכים (גיל וקוטג') – השאר לא הרשימו. ממש לא כצעקת הפרסומות (טוב, רק טפשים מאמינים להן). כשהגעתי לבחור ירקות – היה קשה מאוד למצוא משהו סביר, מה גם שמחירם אינו נמוך. בירקניה של כפר קרע זול הרבה יותר וגם ה"סחורה" עדיפה אלף מונים. מה שאני קונה שם, מחזיק לפחות שבוע – מה שאי אפשר לומר על מה שקניתי אצל רמי לוי. גם הבחירה הכי מוקפדת – מתגלה כ"בררה" כשאת מגיעה הביתה או לאחר יום.

שלוש פעמים נכנסתי למקום הזה ברווחי זמן סבירים, פעם רביעית לא תהיה.

♀♀

אייסר-שמייסר

לפני שנתיים וחצי, ב-24.2.11, לאחר חקר שווקים נמרץ וממוקד, רכשתי נטבוק של אייסר (Aspire one D255). היה לי צורך במכונת כתיבה שאוכל לסחוב איתי בנדודי ושלא תכביד הן על הכיס והן על התיק. מהרגע הראשון התאהבתי וזה משרת אותי נאמנה עד עצם היום הזה. זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. שני חסרונות יש לזה: האחד, זה לא אדום ולמרות שחיפשתי – לא היה בנמצא. השני, יש לזה זכרון של 1 ג'יגה בלבד. היה נחמד לוא החברה היתה הולכת צעד אחד קדימה לעבר הלקוחות ומצידת את הנטבוק לפחות בשני ג'יגה, מה שהיה מאיץ את הגלישה כשמעונינות לבדוק דוא"ל. אם מישהו בתעשיה תהה למה צללו מכירות הנטבוקים בחדות כזו והטאבלטים השתלטו על השוק – הנה התשובה. לא כל אחת צריכה מכונת כתיבה ולוא היה ליצרניות חזון – היו משפרות את המפרט. אבל, כפי שציינתי – לי זה מצוין.

לפני שנתיים, ב-4.9.2011, כשהמחשב השולחני שלי הלך בדרך כל בשר, קניתי את האייסר השני שלי (Aspire 5740G), כדי שימלא את מקומו של המנוח. שוב, אחרי בדיקת שוק קפדנית והתאמה לצרכי. אם הנטבוק היה עבורי מציאה ותענוג לעבוד עליו – הרי שהנייד היה כבר סיפור אחר לגמרי. 5 חודשים לאחר הקניה, פתאום התחילו להתהוות כתמים אדומים זעירים על המסך ועם הזמן הלכו אלה והתרחבו. משום נדודי בין שמים וארץ, לא היה לי זמן לטפל בכך ועד שהגעתי להתקשר לחברה – הכתמים היו כבר גדולים והאחריות נמוגה.

התשובה שקיבלתי לפני כשנה היתה, שהמחשב טולטל ולכן נוצרו שברים פנימיים במסך. לא הואילו הסברי שאי אפשר הרי לטלטל המחשב הזה, משום היותו כבד והטלטול היחיד שזה מטולטל מתרחש כשאני מרימה את מכסה המסך בבוקר כדי להדליקו ובלילה כשאני מכבה. נציגי החברה טענו שאין מה לעשות – האחריות פגה לפני חודש (אז, לפני כשנה) והאפשרות היחידה שלי היא להחליף את המסך תמורת 750 ₪ טבין ותקילין. לא טרחתי לברר אם זה כולל מע"מ.

קצת לפני הסיפור עם הכתמים, חשקה נפשו של בני בטאבלט, כך שהמלצתי לו לרכוש מאייסר וב-4.12.11 – יצאה העסקה אל הפועל. כמעט שנתיים אחרי – אין לו טענות והוא מאושר מהמוצר, היות וזה ממלא את צרכיו כיאות. בעיה אחת צצה לאחרונה והיא – אין אפשרות להשתמש עליו ב-Office של מיקרוסופט, משום שזה טאבלט אנדרואיד. ב-9.7.2013 (לפני יותר מחודש) יצרתי קשר עם אייסר ישראל ולאחר דיון מעמיק עם הנציג, הסתבר כי אין מה לעשות אלא להחליף את הטאבלט לכזה עם מערכת הפעלה של מיקרוסופט. אנחנו עדיין שוקלים אם כדאי לעשות את הצעד ולהוציא סכום כסף לא מבוטל רק בשביל היכולת לכתוב מסמכים באמצעות הטאבלט.

באותה הזדמנות, העליתי את נושא השבר הפנימי במסך של המחשב שלי. הסברתי לנציג שאינני קונה את הסיפור של הטלטול (שוב – הרי המחשב לא טולטל כלל!), אלא נראה לי – לאחר שחקרתי קצת באינטרנט – שהשבר נובע מהתחממות המחשב. הנציג דוקא קיבל את הטענה הזו והסביר לי שההתחממות של המחשב נובעת מכך שיש צורך לשאוב תכופות את האבק המצטבר בפתחי האוורור. לשאלתי, "מה זה תכופות?" ענה כי יש להפעיל השואב כל שבועיים-שלושה. פעם ראשונה שאני שומעת את הדבר הזה. כשאת קונה את המוצר – אף אחד לא מסביר לך את זה. קוננתי באוזני הנציג שחבל שזה קורה ונראה לי שיש להם אחריות על המחשבים ויש מקום להיות יצירתיים. הבעיה החלה מספר חודשים אחרי הקניה ונכון שאני אשמה על שלא פניתי בזמן, אך באותה מידה – השבר הזה לא היה צריך להיות. הלה הבטיח לבדוק בחברה ולחזור אלי.

אתן כבר מבינות שזה לא קרה ומזל שלא עצרתי את נשימתי מאז, כי אחרת איך הייתי כותבת את הרשומה הזו? מה שכן, יותר לא יכנס אלינו שום מוצר של אייסר, על אף שבהשוואה למוצרים של המתחרים – המחירים של אייסר די סבירים. ישנם כמה מחשבים שעלינו לרכוש – הן עבור "קציר מלים" והן עבור המשפחה – נעשה זאת בחברות אחרות.

זול3

העיגולים והמריחות שאתן רואות – אלה השברים הפנימיים. לא סימפטי, נכון?

בתמצית: זול עולה יקר.

תרבות הנכּבה

לצפות ולתהות

באדיבות המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון

זה נמצא מול העיניים שלנו. כל השטנה, המשטמה, השנאה, הרוע ובעיקר הטמטום ושטיפת המוח. מה עושה ממשלת ישראל להכחיד את זה? כלום.

חום יולי-אוגוסט. ילדים בעולם הולכים לקייטנות. ילדים בעולם מופעלים כדי לנפוש משנת הלימודים שעברה עליהם, כדי לכייף, כדי להתרענן לקראת שנת הלימודים הבאה עליהם לטובה.

זה מה שילדים ברחבי העולם עושים. מה עושים לילדים בקייטנות בניהול אונר"א ובמימונה, כלומר בתרומתן של מדינות העולם? מקבלים שטיפת מוח כדי לגדול להיות שונאים לאנושות. היש דבר יותר מפגר מזה?

Jeff Dunham – Achmed the Dead Terrorist

הנה ציטוטים נבחרים:

"כל קבוצה קיבלה שם של כפר כדי שכל ילד יזכור את מקום מוצאו" (מדריכה בקייטנה).

"קייטנת הקיץ מלמדת אותנו להכין עצמנו לשחרר את ארצנו. עלינו להיות נחושים כדי להחזיר את אדמתנו" (חניך שטוף מוח).

ואחרי כל זה משחררים את הרוצחים ומאחזים את עינינו שיהיה שלום איתם?

Jeff Dunham – Achmed and Son (Controlled Chaos)

האומץ להיות מה שאת

crop4

לכולנו סיפור חיים משלנו המיחד אותנו זו מזו ומעניק לנו את האישיות שלנו. אותה חוויית חיים עשויה להצמיח אישיות שונה אצל בני אדם שונים. מה מבדיל אותנו? מה גורם לנו להיות שונים זו מזו?

בתוך כל הכאוס מסביב והבאסה בהשראת ממשלת הרשע הפועלת נגדנו, פעלה לצדנו מישהי מיוחדת, בעלת שיעור קומה ענק, שהעניקה לחלק מהעם מעשייתה המבורכת וחבל שלא לכולנו. אפשר להתווכח על שיטות חינוך ולימוד שונות, אפשר לבחון מתודות שונות, אך כשדבר-מה מצליח – אי אפשר שלא לתמוה מדוע אין הכל מאמצים אותו. למה הכל צריך להיות ענין של תקציב ולמה אין נמצא התקציב המתאים לדברים שהם בנפשנו?

ד"ר אריקה לנדאו ז"ל עשתה דברים שמשרד החינוך היה צריך לעשות. היא הקימה את המכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות, בו עסקה הד"ר לא רק באינטליגנציה של הילד/ה, אלא במכלול האישיות, כלומר: היא טיפחה הן את הכשרונות הגלויים והן את הפוטנציאל החבוי כדי להביא לידי ביטוי את הידע הנרכש, לפתח בשלות רגשית ולעודד את תחושת השייכות החברתית. היא ראתה בילדים "שלה" אוצר טבע לאומי והתיחסה אל טיפוחם הרגשי, היצירתי, הסביבתי והאינטלקטואלי כאל המשאבים האנושיים העתידיים של המדינה. אי אפשר שלא לתהות מדוע אין התיחסות כזו מצד משרד החינוך (שלא לדבר על הממשלה כולה!).

ענין של גישה וסדר עדיפויות. העם משלם מסים והתהייה היא לאן אלה הולכים ולאלה מטרות מופנים המסים הללו. איך יתכן שישנם מאין המליונים הדרושים כדי להפלות בין המגדרים ולהפריד ילדות וילדים מכיתה ד' בחנוך הממלכתי-דתי? איזה מוח דתי מעוות המציא את האפליה וההפרדה בין המגדרים? למה שנרשה זאת בחינוך הממלכתי? אין לי בעיה שיהיה זרם נפרד (יש כבר, לא?) לכל מיני גישות ואסכולות, אך שהמימון לא יבוא מאיתנו. למה שלא יממנו חינוך ממלכתי לכל, שיכלול לימודים נרחבים? למה מצמצמים את הנושאים בכל שנה? למה נמצאים התלמידים בבית הספר רק עד השעה 12, למה לא עד ארבע אחר הצהריים? למה שלא ירחיבו להן את לימודי הספרות והלשון העברית והלועזית, יעשירו אותן בתרבות ובפעילות יצירתית (שיעורי ציור, מוזיקה וכד'), ספורט וכל מה שצריך כדי לטפח בנות חוה ובני אדם מצוינות?

למה שהכסף לא יופנה לחינוך הולם? ישנם כבר מבנים של בתי ספר, גם המורים ( בעיקר המורות) נמצאים (אם כי לא כל אלה ראויים להיות במקצוע הזה), הילדים הרי בהכרח צריכים לפקוד את בתי הספר… ה"מצרכים" נמצאים, איזה תבשיל יצא מהם? היכן הטבחית שתדע להוציא מטעמים תחת ידיה המוכשרות?

 Wasted1

ד"ר אריקה לנדאו הוכיחה כי ליצירתיות אין גבול, כי זו מצויה בכל אחת מאיתנו וכדי למוצאה יש לגלותה ולטפחה. נכון, לא כולנו גאוניות/מוכשרות, אך כולנו (ללא קשר להשכלה, מנת משכל וכו') מסוגלות להיות יצירתיות. אני בעד ביטול כל בחינות הבגרות שאינן מביאות תועלת ואינן מטפחות כלום מלבד השינון כמו תוכי ובמקומן שהתלמידים יכינו עבודות נושא מקיפות. אני חושבת ששרי החינוך לדורותיהם לא השתמשו ביצירתיות כדי לפעול ולשרת את העם כיאות. אין גם ראייה מקיפה ומחשבה מקדימה לְמה שאנו רוצות לראות בבוגרות ובוגרי מערכת החינוך. כפי שהענינים נראים כיום, זו משמשת כשמרטף במקום לחנך וללמד. כשאין מטרה ראויה – איך אפשר לצפות לביצוע ערכי?

פעם דיברו על מחשב לכל תלמיד. מה יצא מזה? לפני כמה שנים יצא לאור הטאבלט, שהיה חלום שלי מאז צפיתי בו בסדרה "חלל עמוק 9". במקום להפוך את הכלי הזה להמוני ולחינוכי – זה זוחל. זה כלי מדהים, שבשימוש יעודי – יכול להוות תחליף לכל הערמות המיותרות של ספרי הלימוד. האם עלי לפרט את כל יתרונות הטאבלט לעומת הדפים העבשים העוברים מיד אחת לשניה, מתלמיד זה לאחר או מהדורות חדשות בכל שנה כדי להכביד על כיסם הדל של ההורים המתרוששים וגבם הרך של התלמידים? כמה כסף צריך לעלות טאבלט חינוכי כזה ולמה שהחברות המיצרות לא תתרומנה כאלה לטובת מערכת החינוך? כל מה שצריך זה יצירתיות ומחשבה מחוץ לקופסא. חבל ששרי החינוך לא השכילו לכזאת.

כשעולה רעיון חדש (ובדרך כלל חיובי ולטובת העם), ישר קופצים שרינו ומתנגדים כי "אין כסף". במקום להתנגד, צריך לחשוב קודם כל איזו מין חברה אנו רוצות להשאיר אחרינו ואיזה חינוך אנו שואפות לחנך את צאצאינו. צריך לנתב את עצמנו ומשאבינו לכיוון חיובי, ליצירת חברה חיובית, משכילה ככל האפשר, יצירתית ולטפח את אלה העושים במלאכת הקודש הזו, כי בנפשם של צאצאינו מדובר.

בתמצית: ד"ר אריקה לנדאו ז"ל (15.10.1931-5.8.2013), הלואי וכולנו היו כמוה ומעשינו מבורכים כשלה.

אחוות השמוקים

אי אפשר שלא להגעל ולהקיא ולהקיא ושוב להקיא מכל הגועל נפש הזה. את מביטה בהתנהלות האיוולת הזו, משפשפת את עינייך עד כאב ואינך מאמינה למראן. איך זה עדיין קורה?

Richard

אינני רוצה להתיחס לקופות השרצים שסוחבים על גבם השמוקים, משום שתקצר היריעה. מישהי זוכרת את ההתנהגות המחפירה של האפס העומד בראשנו, זה שבגד באשתו ורץ לספר על כך בטלויזיה במה שכונה "פרשת הקלטת הלוהטת"? מאחר והעם אויל – לא הוקע זה מקרבנו והוא ממשיך להזיק לנו עד עצם היום הזה.

אני רוצה להתיחס על היחס אותו קיבלה המשנה לנגיד, ד"ר קרנית פלוג. לוא היתה גבר, לא היתה עולה כלל הבעיה ולא היו מחפשים אחר נגיד לבנק ישראל בשדות אחרים, אלא ממנים אותו, אך מאחר וזו אשה, למה שהיא תזכה להתקדם בצורה חלקה? הרי יש תקרת זכוכית שהשמוקים צריכים לתחזק.

ד"ר פלוג זכתה לשבחים מכל עבר על תפקודה, הנגיד שפרש המליץ עליה בכל פה, אפילו הבובה המשמשת כשר האוצר רצה בה (אם כי לא הייתי רואה זאת כמחמאה, זה הרי סמרטוט – עושה מה שאומרים לו ומכסה על הכשלונות של הביבי), אז למה אין ממנים אותה וביבי מתנגד לה בכל תוקף?

א. כי היא אשה ומשום כך סבור השמוק כי אינה יכולה לעמוד בראש המערכת אותה הנהיגה כמשנה. ראש מעוות יש לעומד בראשנו ואנחנו סובלים אותו.

ב. היא נוהגת להשמיע את קולה ברמה, דבקה בעמדותיה הצודקות ואלו, מה לעשות, פעמים מנוגדות לעמדתו המרושעת, האנטי-חברתית והגזלנית של ביבי. הוא רוצה מישהו שיהנהן אחר תכתיביו, שלא יתנגד לו ושיתקן את השגיאות הנוראיות שהוא עושה על גבנו השח.

♀♀

מה שעוד מרגיז, זה שאין אף אשה אחרת מועמדת. כאילו שכל הכלכלנים בארץ הם רק גברים ואין אשה שלמדה את המקצוע הזה ויכולה להתמודד על התפקיד. אולי אין?

♀♀

קול קורא:

היכן הן כל הנשים כולן? למה אין אנו קמות כולנו כאשה אחת לאות סולידריות ומפגינות נגד אחוות השמוקים? היכן ליידי גודייבה, כשצריך אותה?

Jazmin+Sharon22

♀♀

בתמצית: אני נושאת תפילה ומקוה בכל לבי שיוסר הרוע מקרבנו והעומד בראשנו יתעשת (אולי ההפגנות נגדו תעשנה את העבודה?), יתקפל (הרי זה לא חדש אצלו), ילך לבקש את סליחתה וימנה אותה לנגידה. ושהיא גם תסכים, כמובן. במהרה בימינו, אמן!