נשים בצהוב

מה חדש? אם לא ניקח את העניינים לידינו, איך ניוושע? מי מגן עלינו? הממשלה? המשטרה? חחחחחח (זוכרות את הצחוק של אריק?)!!!

כמי שעברה את ילדותה בגבעתים וביקרה בתל אביב לעתים קרובות מאוד, מוכר לי מתחם התחנה המרכזית היטב. מכרה של אמי, בת העיירה שלה בפולין, גרה בשדרות הר ציון 18. היינו נוסעות אליה לפחות פעמיים בשבוע, גם משום שבעלה של המכרה היה חייט שעבד עם חנויות ואמי שמחה לתת לו עבודה ולקבל בגדים תפורים היטב בגרסא מוזלת, משאריות הבדים שנותרו לו מהזמנות גדולות. פעם אנשים הסתדרו ככה: פה א שטיקל בד, שם א ביסאלע מאטעריע וכן הלאה. הסתדרו. החיים היו פשוטים יותר, צנועים יותר, אנשים השתדלו לסייע זו לזה ופחות התאנו זה לזו.

שנים שלא ביקרתי במקום. לפחות עשרים שנה. אם זכרוני עדיין משרתני, נראה לי שהפעם האחרונה היתה באוטובוס מקציר, בדרכי לבית הקברות בחולון לאחת האזכרות של אבי. מאז, לא יצא לבקר במקום או לעבור דרכו. מעניין איך מקום שקשור לילדותך, הופך להיות זכרון די נשכח. גם משתנה ולאו דוקא לטובה.

Tender is the Night – Tony Bennett

כשאינך שמה לב, הקרקע עלולה להשמט מתחת לרגלייך. הממשלות לדורותיהן, העיריות וכל אלה שלקחו לידיהם את השליטה על חיינו – עושים מעשים שאחר-כך קשה לתקן, אם בכלל. כשטיפש אחד זורק אבן וגו'. מה חשבו המטומטמים כשזרקו את האנשים הללו לביב השופכין? אם אין למאן דהוא אוכל – מה יכול הוא לעשות? אם אין נותנים לבן אדם להתפרנס (ואני כבר לא מדברת על "בכבוד") – אנה יפנה? איך מרימים עכשו כל האחראים להזנחה הפושעת הזו גבות ומגלגלים בלב אטום עיניים סומות לשמיים כאילו ואין הם אשמים במצב? יושב לו ראש עיר בשאננות מתנשאת ומתנכרת כשלבו מוגף בפני אותם אומללים. יבואו אלה שיאמרו שאין תקציב ואין אפשרות ואין ואין ועוד אין אחד להדגשה, אבל זה שקר גס ביותר. תמיד אפשר למצוא את שרוצים, אם רק משתדלים. אטימות לא בנתה מעולם דבר. אטימות רק הביאה למצבים רעים ואיומים.

כשהמצב הופך להיות כבד מנשוא ואי אפשר עוד לסבול את התעלמות האחראים לתיקונו – קמות נשים ועושות מעשה. צריך הרבה אומץ, שאר רוח, נדיבות וחמלה כדי לנער את הישנים מרבצם הנוח ולפעול לטובת הכלל. לצאת בלילות, במקום להיות ספונות בד' אמותיהן – זה מעשה הראוי לכל הוקרה והערכה.

ומה עושה המשטרה לחבורת הנשים הללו? מה שהמשטרה יודעת לעשות הכי טוב: במקום למלא את ייעודה ולבער את הפשע – מתנכלת המשטרה דוקא לאלה שמנסות לעצרו. מישהו מוכן להסביר מי נתן את ההוראה האוילית הזו? הגדנה, אתן לא מודאגות מזה? אני מקוה שלפחות מזה לא יעלימו עין והשוטרים שהתנכלו לפעילוֹת באלימות, יתנו את הדין. איפה חברות הכנסת לפעול בענין? ולא – שמירי רגב תמשיך לשבת בפינה שלה ושלא נשוב לשמוע אותה. ב"ה היה שקט ממנה בזמן האחרון ואף אחת אינה מתגעגעת להתנהגותה הבהמית והמביישת את בית הנבחרים בו היא חברה למגינת לבנו.

Dave Koz feat Phil Perry Tender is the Night

במשפט אחד: כשנשים מתגוננות – תמיד יִמָצֵא השמוק, בעיקר במדים, שיתנכל להן.

קישורים מומלצים:

1. הגר אשר בשעריך הוזה מלים
2. אלימות נגד נשים הוזה מלים
3. כנופיית נשים בצהוב עמוד הפייסבוק
4. "נשים בצהוב": צעירות דרום תל אביב לוקחות את החוק לידיים חדשות נענע 10
5. נשים בצהוב: כתבה עלובה בפוליטיקה. שמנה לב איך בכתבה (2:56 ד' בלבד), שאמורה לדבר על נשים, כמה מדברים השמוקים וכמה זעום הוא פתחון הפה שניתן לנשים
6. קפה אלבי בפייסבוק
7. על הארוע בבית הקפה אלבי הארץ (אם יתנו לכם לקרוא בלי לדרוש תשלום, כמובן)

רוחות מלחמה Winds of War

עדיין עוד לא עברו עשר שנים וּכבר וְשוב? עוד מוקדם!!! לא הבטיחו לנו מלחמה כל עשר שנים? להזכיר שעברו רק שבע ממלחמת לבנון השניה? וזה בלי להביא בחשבון את מה שמתמשך בדרום עם הטילים של הטרוריסטים הישמעאלים הארורים.

It hasn't been ten years yet and yet again? It's still early!!! Didn't they promise us a war every ten years? Should I mention that only seven years have passed since the Second Lebanon War? And this is without taking into account what is going on in the south with the missiles of the damned Ishmaels terrorists.

מה אתן אומרות, לא יזרקו עלינו כימיקלים בואדי עארה, נכון? גם ב-2006 עבר הטיל מעלינו לכיוון חדרה ומלבד האזעקה שהבריחה לבלי שוב את היונה שדגרה על הקן בחלוני – לא ניזוקנו פה, בקציר. שמענו היטב את הנפילה ואני מתארת לעצמי שבחדרה היה מרעים יותר, שמחה שלא חויתי. ברוכה א-לוקימתינו האדירות על חסדיה המרובים שהיא משפיעה עלינו ברוב טובה.

What are you saying, they won't throw chemicals at us in Wadi Ara, right? Also in 2006, the missile passed over us in the direction of Hadera and apart from the alarm that sent never to return the pigeon that was incubating on the nest in my window – we were not harmed here, in Katzir. We heard the fall very well and I imagine that it was worse in Hadera, I'm happy I didn't experience it. Blessed be our mighty Goddess for her many graces, showering us with her numerous favours.

ביאטריס לחוצה מאוד ושמחה שביקורה פה מסתיים בהתאמה עם צאת הפקחים מסוריה. "מה את רוצה?" היא מתגוננת למראה מבטי המזלזל, "מה לי ולמלחמות? הרי לא הייתי כמוך בצבא!"

לצחוק? מה קשור המצב לשרותי בצבא? החיילת-הלוחמת האמיצה, שרון, ששרתה בבור חמושה בטלפרינטר ויצאה שרוטה מאוד מהמלחמה הטראומתית ההיא ועם שלל של מחדליונים – שלי ושל החברות שלא אבו לקחת, בעיקר כדי לא לזכור. אני זוכרת. איך אפשר לשכוח?

Béatrice is very stressed and happy that her visit here ends respectively with the departure of the inspectors from Syria. "What do you want?" She defends herself at the sight of my disdainful look, "What do wars concern me? After all, I wasn't in the army like you!"

Should I laugh? What does the situation have to do with my service in the army? The brave soldier-warrior, Sharon, who served in the pit armed with a teleprinter, and came out very tattered from that traumatic war and with a bunch of medals – mine and my friends who didn't want to accept them, mainly so they wouldn't have to remember. I do remember. How can one forget?

להסביר את כל זה למי שחיתה כל ימיה בגולה – זה להשחית מלים לשוא, כי איך היא יכולה להבין? משם, זה כל כך אחרת. הבית שלה שם. יש לה אמנם משפחה פה, אבל היא אינה ישראלית – היא יהודיה החיה בגולה, שמבחינתה נחשבת לביתה. אנטישמיות? נו, אז מה? בישראל הרי הטרור מובנה ובלתי ניתן לעקירה. כאן הרבה יותר מסוכן, מאוד! ובלשונה: !C'est beaucoup plus dangereux ici, beaucoup

Explaining all this to someone who has lived all her days in diaspora is to waste words in vain, because how can she understand? From there, it's so different. Her home is there. She has family here, but she is not Israeli – she is a Jew living in the Diaspora, which for her is considered her home. Antisemitism? Nu, so what? In Israel, terrorism is built in and cannot be displaced. It's much more dangerous here, very much! And in other words: C'est beaucoup plus dangereux ici, beaucoup!

חוה אלברשטיין – לפתח הר געש [מלים]

Chava Alberstein – At the Mouth of a Volcano

ענין של תחושה, של הרגשה היכן הבית שלך. תמיד חשבתי שכל יהודי אמור לחוש לכאן מכל ארצות המוצא ולחיות פה, כי זה הבית האמיתי של העם היהודי. אמנם לאט, בהצתה מאוחרת, אך אני מתפכחת מכל מיני שטויות שהלעיטו אותי במשך שנים. אני חושבת שזה קשור למגורַי בארצות נכר, זה נתן לי פרספקטיבה, זוית אחרת לראות דברים. מה שרואים משם, טחות העיניים מלראות כאן. למדתי, שיהודי יכול להיות בעד ישראל וגם נגדה, לתרום לנו כספים וגם להפגין נגד מחדלי הממשלה, אך גם אם יש לכל אחד דעה (ויותר מאחת) עלינו – זה לא יחיש אותו לארוז ולעקור לארץ שלרוב אין הוא יודע את שפתה ומנהגיה נראים לו ברבריים מאוד. הרי אנו גרות פה במדבר, לא ככה?

It's a matter of feeling, of sense where your home is. I always thought that every Jew should hurry here from all countries of their origin and live here, because this is the true home of the Jewish people. Although slowly, in a double take, I am disillusioned with all kinds of nonsense I have been stuffed for years. I think it has to do with living in foreign countries, it gave me perspective, a different angle to see things. What you see from there, cannot be seen from here. I learned that a Jew can be for Israel and against it as wrong, donate money to us and demonstrate against the government's failures, but even if everyone has an opinion (and more than one) about us – it will not make them rush to pack up and displace to a country whose language they mostly do not know and whose customs seem very barbaric to them. After all, we live here in the desert, don't we?

[כאן התכוונתי להביא את המערכון של הגשש על השליח, אך לא העליתי ברשתי]

אי אפשר שלא להרהר במוזרות (אני משתמשת במלה הזו, כי אין לי אחרת בינתיים) של התנהלות האו"ם-שְׁמוּם: איך זה שמאה אלף נרצחים (למה מכנים אותם הרוגים, נבצר מבינתי! הם הרי נרצחו!) לא הזיזו לאף אחד עד כה, אך אלף וארבע מאות ערופי ראש כן? מה זה משנה באיזה נשק משתמש הרודן הסורי? רצח הוא רצח הוא רצח, לא ככה? מה התעוררו פתאום? ולמה אנחנו, הישראלים, צריכים להיות בני ערובה ולספוג את התוצאות של גחמת אמריקני כלשהו?

It is impossible not to reflect on the strangeness (I use this word, because I have no other at the moment) of the conduct of the Um-Shmum: how is it, that a hundred thousand murdered people (why do they call them dead, I cannot understand! They were murdered!) have not touched anyone so far, but a thousand and four hundreds of beheaded had. What does it matter what weapon the Syrian dictator uses? A murder is a murder is a murder, isn't it? Why have they suddenly woken up? And why should we, the Israelis, be held hostage and suffer the consequences of some American whim?

מסביב יהום הסער, הכל מתפרק ואנחנו פה אוטמות את עצמנו ומנסות לנהל חיים שלוים ככל האפשר. במצבים כאלה, את מבינה שהחיים יקרים מכל, וכי כל השאר מתגמד ומבטיחה לעצמך שכאשר יעבור זעם – את תפעלי ביתר שאת להיטיב עם סביבתך. דא עקא, שכאשר הזעם חולף – כך גם ההבטחות שהובטחו ואנו עומדות שוב בפני השוקת השבורה שממשלת הרשע הלזו השליכה על ראשנו.

Around us, the storm is raging, everything is falling apart, and here we seal ourselves and try to lead a peaceful life as much as possible. In such situations, you realize that life is more precious than anything else, and that everything else is nothing, and you promise yourself that when the anger passes – you will work harder to do good to the people around you. The problem is, that when the rage passes – so do the promises that were promised, and we are once again facing the hopeless situation that this evil government threw on our heads.

ניסיתי להעלות בדמיוני היכן בעולם יש מקום בו אפשר לגור בשלוה בלי אלימות, לגדל ילדים ללא הפחד פן יאונה להם משהו. אינני בקיאה כלל בגלובוס (מה אני, מרקו פולו?), אך ממה שאני שומעת ורואה – אין מקום ללא מתום. אם לא אלימות של בני האדם, הרי זו אלימות של הטבע – אולי זה מנסה לומר לנו משהו? לרוב, נתונים מעייניה של כל אחת מאיתנו למה שקורה בד' אמותיה – במשפחתה ובסובבות אותה. אנו דואגות למה שקרוב לנו והיינו שמחות אם כל העולם היה נוהג כך ושליטים ומדינות היו חדלים להתערב בענייני הזולת ומחליטים בשבילנו מה טוב לנו. חלום באספמיא, לצערי. אין מנוח לנו. היכן היונה עם עלה הזית כשצריכות אותה?

I tried to imagine where in the world is there a place where one can live peacefully without violence, raise children without the fear that something will harm them. I am not at all familiar with the Globe (am I Marco Polo?), but from what I hear and see – there is no place without a flaw. If it's not human violence, then it's nature's violence – perhaps it's trying to tell us something? Mostly, each of us care about what is happening in our own world – in our family and those around us. We care about what is close to us and we would be happy if the whole world behaved this way and leaders and countries would stop interfering in other people's affairs and decide for us what is good for us. Unfortunately, it's a daydream. We have no rest. Where is the dove with the olive leaf when you need it?

להקת נוער מנשה – שלום לך, יונה (מלים ולחן: עמנואל רון)

Youth of Menashe Choir – Hello, Dove (lyrics & melody: Emanuel Ron)

במשפט אחד:

אני שמחה שהיא עוזבת בזמן. לא הייתי רוצה שמשהו יקרה והיא תפגע חס ושלום ואחר כך תבוא אלי בטענות, כאילו שאני אשמה ולא הפוליטיקאים הששים אלי קרב כי אין להם משהו אחר לענות בו.

In one sentence:

I'm glad she's leaving on time. I wouldn't want something to happen and she would get hurt, Goddess forbid, and then complaints to me, as if I was to blame and not the bellicose politicians because they have nothing else to engage in.

בתמצית:

שוב השמוקים מנפנפים!

In summary:

The shmocks are waving again!

שלום כתה א' Hello First Grade

♀♀

סבתא א'

כל הלילה כמעט ולא עצמנו עין. מהתרגשות. תמיד זה היה ככה לפני יום הלימודים הראשון של הילדוֹת שלנו. הפעם, זו הנכדה שעושה את הצעד הראשון לכיוון ההשכלה. ליל השימורים שלנו נסב על החלפת סיפורי הילדוּת שלנו. עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם וזוגתי שתחיה ואני נטלנו תשעה פסיק תשעה מהם, כך שאנו מספרות ומספרות זו לזו עד שהאופק מתחיל להזהיב בגישושים של קרניים איטיות ומגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אמרו לי, שאם לא ישנת בלילה, פירושו שלא התעוררת, כך שאת יכולה לדלג על אמירת ה"מודה אני". חבל, יש לי הרבה דברים להודות עליהם לא-לוקימתינו האדירות. מחר בבוקר אגיד את זה בכוונה גדולה יותר.

Grandmother A

All night, we hardly slept a wink. Out of excitement. It was always like that before our girls' first day of school. This time, this is the granddaughter who is taking the first step towards education. Our sleepless night focused on exchanging notes about our childhood stories. Ten portions of conversation have descended into the world, and my blessed spouse and I picked up nine point nine of them, so we tell and tell each other until the horizon starts to gild with groping of slow rays, and it's time for The Shema of Shacharit. I was told that if you did not sleep at night, it means that you did not wake up, so you could skip saying "Modah Ani" ("I give thanks"). Too bad, as I have so many things to thank our tremendous G-oddess. Tomorrow morning I'll say it with greater intent.

זוגתי אינה מתעסקת עם הדברים הללו. היא מעדיפה לשמור מסורת בדרך אחרת. גם על זה אני יודעת שעלי לברך. בכל זאת, עשרים וחמש שנים יחד אינן באות בקלות. ברוכה את זוגתי.

My spouse does not deal with these things. She prefers to keep tradition in another way. For this too I know that I have to give blessings. However, twenty-five years together do not come easily. Blessed are you my spouse.

כל הקיץ נדדנו ללא מנוח מבילוי אחד למשנהו עם הנכדות, מחשש פן תשתעממנה חס ושלום. המצאנו כל מיני משחקים (למזלן, יש להן סבתא יצירתית וגם הזוגה נחנה בדמיון מזרחי פורה מאוד), השתוללנו כאילו אנו בנות אותו הגיל (בלילות צנחנו וישנו כבולי עץ מרוב תשישות) והעיקר – העמקנו את הקשר בינינו.

All summer we wandered restlessly from one pastime to another with the granddaughters, in case they would get bored G-ddess forbid. We invented all kinds of games (luckily, they have a creative grandmother and her spouse also have a very prolific Oriental imagination), we went wild as if we were the same age (at night we fell on the bed out of exhaustion and slept like logs), and the main thing – we deepened the bond between us.

אנחנו אוהבות לטפל בהן. ביתנו נמצא במרחק של מספר בתים משלהן, כך שלמעשה, שלנו הוא ביתן השני. בצהרים, עת חוזרות הן מבית הספר ומהגן, הן מגיעות אלינו, מניחות את ילקוטיהן במקום וכולנו מתישבות לאכול יחד את ארוחת הצהרים. אני אוהבת לבשל להן. גם להוריהן, השבים בערב מיום עבודה ארוך כדי לאוספן והם מותשים מכדי להתחיל לבשל בעצמם. נכון שאפשר להזמין משהו מבחוץ, אך בשביל מה, אם יש אותי? כך אנו זוכות לשבת עם הילדים והנכדות גם לסעודת הערב. תמיד שמח לחלוק ארוחה יחד. לדעתי, האוכל ערב יותר לחך ככה.

We like to take care of them. Our house is a few houses away from theirs, so in fact, ours is their second home. At noon, when they return from school and from the kindergarten, they come to us, put their schoolbags in place, and we all sit down to have lunch together. I love to cook for them. For their parents, too, when they return in the evening from a long work day to a collect the girls, and are too exhausted to start cooking for themselves. True, they could order something from outside, but what for if there is me? This way we get to sit with our children and granddaughters for dinner as well. It's always joyful to share a meal together. In my opinion, the food is even more palatable this way.

ההורים לא יכלו לקחת יום חופש כדי ללוות את הקטנות ביומן הראשון, כך שזוגתי שתחיה ואני נטלנו על עצמנו את המטלה הנעימה הזו. בקיץ, טיילנו איתן מספר פעמים אל מתחם בית הספר שהגן צמוד אליו, כדי להראות להן את המקום בו תבלנה חלק מיומן ואולי תלמדנה משהו שיועיל להן בחייהן הבוגרים. תמיד יש תקוה לטוב.

The parents couldn't take a day off to escort the little ones on the first day, so my beloved spouse and I took upon ourselves this pleasant chore. In the summer, we toured with them several times to the school complex where the kindergarten is attached to, in order to show them where they will spend part of a day and perhaps learn something that will benefit them in their adult lives. There is always hope for the best.

בשער בית הספר, אנו עומדות בתור עם שאר הקהל הנרגש, עוברות תחת עינה הבוחנת של המאבטחת, מציגות בפניה את תכולת תיקינו. זו חדשה והיא מנסה לעשות רושם שהיא מסורה לתפקידה ויסודית. אני מניחה שעם הזמן היא תתחיל להכיר אותנו ותפסיק עם החיטוט המיותר הזה.

At the school gate, we stand in line with the rest of the excited crowd, passing under the security guard's examining eye, presenting the contents of our bags. She is new, and she tries to make an impression that she is dedicated to her role and thorough. I guess over time she'll get to know us and stop with this unnecessary prying.

אנחנו בפנים. רקפת ואני נפרדות בחיבוקים ובנשיקות מזוגתי ובת חסותה ושמות פעמינו אל החלק בו שוכן בית הספר. איתנו, צועדות בסך הורים על טפן, כולנו נרגשות, חלק אף מזיל דמעה. אני נמנית עם החלק הזה. אומרת בלב ברכת שהחיינו ומאחלת למשפחה להוסיף ולגדול ולזכות להוביל את הצאצאיות למצוות, לחופה ולמעשים טובים.

We are in. Rakefet and I part with hugs and kisses from my spouse and her protégé, and heading to the part where the school resides. With us, parents and kids are marching to, we're all excited, some even shedding a tear. I'm one of these people. I say in my heart the blessing of Shehecheyanu (who has given us life) and wish the family to go on and grow and have be blessed to lead the offspring for mitzvot, chuppah and good deeds.

פעם, בימים שהילדות שלנו היו קטנות, היתה זוגתי מחפשת מקום להצטמק בו כדי שלא ישייכו אותה אלי, משום שלא החמצתי אף פעם הזדמנות להנציחן. הייתי היחידה. בזמן שכל ההורים רקדו ופיזזו ושרו עם יוצאי חלציהם, אני עמדתי וצילמתי. גם בוידאו. אין פלא שאין לי כמעט תמונות איתן. לא אכפת לי – העיקר שלהן יש את זכרון הילדוּת עם אִמָן השניה ולי יש את התמונות המסודרות באלבומים. אני מתה על אלבומים. גם בעידן הדיגיטלי, אני מסדרת את התמונות, בוחרת את הכי מוצלחות (ברוב הפעמים זה את כולן) ואצה להדפיסן כדי לחזור ולסדרן באלבומים אמיתיים. יש לנו ארון שלם של אלבומים. אני מקוה שאלה ישמשו כמורשת המשפחתית.

In the past, when our girls were little, my spouse would look for a place to shrink into so that she would not be associated with me, because I never missed an opportunity to immortalize them. I was the only one. While all the parents danced and swayed and sang with their offspring, I stood and took pictures. Video as well. No wonder I have almost no photos with them. I don't care – the main thing is that they have their childhood memories with their other mom, and I have the photos arranged in albums. I die on albums. In the digital age, too, I arrange the photos, choose the most successful ones (most of the time it's all of them) and rush to print them to get back and arrange in real albums. We have a whole closet of albums. I hope these will serve as the family heritage.

כל ההורים, ללא יוצאת מן הכלל, משגיחים במועל יד על צאצאיהם מבעד לעדשות הסמרטפון. היחידה (שוב…) שמצלמת במצלמה (דיגיטלית בימינו אלה) – זו אני. מאחר ואינני יכולה להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת, לקחה על עצמה זוגתי להנציח את ילדת הגן בסמרטפון. לפעמים יוצאות לה תמונות טובות ואני מחזיקה אצבעות.

All parents, without exception, raising their hands and looking after their descendants through their smartphone lenses. The only one (again…) who takes photos with the camera (digital these days) – is me. Since I can't be found in two places at the same time, my spouse took upon herself to memorialize the pre-schooler with her smartphone. Sometimes, by chance, good photos come out of her, and I keep my fingers crossed.

200 תמונות רק מהיום. הכניסה החגיגית לכִּתה, הפגישה עם המורה, הישיבה ליד שולחנות הכתיבה, טקס קבלת ילדי כתה א', השירים, הדקלומים, הפרידה… תקתקתי ותקתקתי כדי לא להחמיץ דבר. הסוללה החזיקה מעמד לאורך כל הזמן, אם כי תמיד יש לי שתיים נוספות בתיק בהיכון. אחר הצהרים ישבנו עם הנכדות לסדר את התמונות ולהכינן להדפסה. מחר יהיה גם אלבום.

200 photos just from today. The festive entrance to the class, the meeting with the teacher, the sitting at the desks, the ceremony for accepting the first-grade children, the songs, the recitations, the farewell… I was ticking and ticking so as not to miss anything. The battery held up the whole time, though I always have two more in my bag on standby. In the afternoon we sat down with the granddaughters to arrange the photos and get them ready for printing. Tomorrow will be an album as well.

200 photos just from today. The festive entrance to the class, the meeting with the teacher, the sitting at the desks, the ceremony for accepting the first-grade children, the songs, the recitations, the farewell… I was ticking and ticking so as not to miss anything. The battery held up the whole time, though I always have two more in my bag on standby. In the afternoon we sat down with the granddaughters to arrange the photos and get them ready for printing. Tomorrow will be an album as well.

שלום כתה א'

Hello First Grade

רחוב סומסום: קיפי הולך לבית הספר

Sesame Street: Kippy goes to school

♀♀

סבתא ב'

לקח לי 3 אוטובוסים להגיע לשם. הם גרים רחוק ולא בִּכְדִי. יובלות שאין הוא מדבר איתי, עוד מהתקופה בה שרת בצבא. אחרי הצבא, הוא יצא מהבית כדי להרחיק עצמו ממני. אחר כך הוא התחתן ולא הזמין אותי. כעבור שנים, נולד בכורו והוא החרים אותי ולא הזמין לברית. גם לא לבריתה של בתו.

Grandmother B

It took me 3 buses to get there. They live far away and not in vain. He does not speak to me for ages, from the time he served in the army. After the army, he left the house to keep himself away from me. Then he got married and didn't invite me. Years later, his firstborn was born and he confiscated me and did not invite to the brit. Neither to his daughter's brita.

אנחנו נתקלות זה בזו (למורת רוחו, מן הסתם) לעתים נדירות מאוד. זה התחיל בפטירתה של אמי, היא סבתו. כנכדהּ, הוא לא יכול היה להתחמק מלהשתתף בלוויה, גם אם משמעות הדבר היתה שיצטרך לפגוש אותי, שנואת נפשו. בהיותו בכור הנכדים, הוא אמר עליה קדיש. בתום הטקס, כשהבחנתי שהוא פונה ללכת בלי לעבור על פני – מיהרתי ואחזתי בידו כדי לעכבו. הוא הופתע כשהתנפלתי עליו בחיבוק ובנשיקה על לחיו שבקושי הגעתי אליה על קצות אצבעותי, אך נשאר לעמוד נטוע במקומו ולא זז, ממתין עד יעבור זעם. חיבוק ממנו לא קיבלתי חזרה.

We encounter each other (to his dismay, probably) very rarely. It started with my mother's passing, his grandmother. As her grandson, he could not avoid attending the funeral, even if it meant meeting me, whom he hates. Being the firstborn of the grandchildren, he said Kaddish on her. At the end of the ceremony, when I noticed that he was turning to walk away without passing me by, I rushed and grabbed his hand to stop him. He was surprised when I pounced on him with a hug and a kiss on his cheek that I could barely reach standing on my fingertips, but he remained standing in his place without moving, waiting for rage to pass. I did not get a hug back from him.

בפעמים הבאות, הוא ביקש מאחותו להזהירני לבל אתקרב אליו, קל וחומר אגע בו. התעלמתי. בהזדמנות הזו הייתי מעבירה לו מתנות לנכדים. תחילה, סרב לקחת בתואנה שאין זה יאה להעניק מתנות בבית קברות (הוא הואיל להסביר), אז העברתי באמצעות אחותו. עם הזמן היא ביקשה (ובצדק!) לא לשמש יותר כמתווכת, משום שלב האבן איים לנתק איתה קשר אם היא תמשיך בזאת. הפסקתי. הפסד שלו. חבל שאינו מבין איזה הרס זה למנוע מילדיו סבתא. מה כבר עשיתי לו, איזה פשע פשעתי לפניו שהוא נוהג בי כך ומנתק אותי מנכדי?

After that, in the next times, he asked his sister to warn me not to come near him, let alone touching him. I ignored it. On this occasion, I would pass on gifts for my grandchildren. At first, he refused to accept on the pretext that it's inappropriate giving gifts in a cemetery (he was kind as to explain), so I gave them through his sister. In time, she asked (and rightly so!) not to act as a mediator anymore, because stone heart threatened to break off relations with her if she continued doing so. I stopped. His loss. It's a shame that he doesn't understand what destruction it is to prevent his children their grandmother. What did I do to him, what crime did I commit to him that he is treating me like this, by cutting me off from my grandkids?

כשהיתה בחיים, ניסתה אמי להשכין בינינו שלום. לשוא. בכל פעם ששאלה אותו למה הוא ממשיך במריו ואינו מחדש איתי את הקשר – הוא היה עונה לה שהוא שונא אותי. כשחקרה לדעת את הסיבה לכך, ענה שאינו זוכר כבר מדוע, אך זה מה שהוא מרגיש. איך אפשר להתכחש לרגש? זה מה שהוא מרגיש. ואני חסרת אונים.

When she was alive, my mother tried to make peace between us. In vain. Whenever she asked him why he kept objecting me and didn't reconnect with me – he would answer her that he hated me. When she inquired to know the reason, he answered that didn't remember why by then, but that was what he felt. How can one deny emotion? That's what he feels. And I'm helpless.

מעולם לא זכיתי לחבק את נכדי. אחותו מעבירה לי מדי פעם מידע על התפתחותם ותמונות שלהם. אני ניזונה מפירורים. כנראה שבת זו בת והיא קרובה יותר לאמא. בן זה גבר, שונה, אחר. כנראה שזו דרכו. שיהיה בריא. אם הילדים לא שינו אותו – אינני אופטימית באשר לעתיד. אני חוששת שלא אנכח בבר מצוה, גם לא בבת מצוה. קשה לי להרחיק לחשוב על מעבר לכך. איזה קשר כבר יהיה לי עם ילדיו? איך אפשר יהיה להשיב את הנעשה? ומה יהיה, כאשר לבתי – אחותו של בני – יהיו ילדים? איך יוסבר להם שלבני דודתם יש סבתא ואילו להם לא? היטלר רצח לי ולבני דורי את הסבתות. נראה שההסטוריה חוזרת על עצמה וגם נכדי אלה יהיו עשוקים מלחוות סבתא, כמוני. לב אבן.

I never got to hug my grandchildren. His sister occasionally gives me some information about their development and their photos. I live on crumbs. Possibly a daughter is a daughter and is closer to mother. A son is a man, different. Probably that's his way. Bless him. If the kids haven't changed him – I'm not optimistic about the future. I am afraid that I will not attend at the Bar Mitzvah, nor in Bat Mitzvah. It's hard for me to think beyond that. What relationship will I have with his children? How can this be undone? And what will happen when my daughter – my son's sister – will have children? How can it be explained to them that their cousins ​​have a grandmother, while they do not? Hitler murdered my generation's grandmothers. History seems to be repeating itself, and these grandchildren of mine will also be deprived of experiencing a grandmother, like me. Stone heart.

בתי סיפקה לי מידע מסווג. יצאתי לדרכי השכם בבוקר כדי לחזות ביומו הראשון של נכדי בבית הספר. מרחוק, בהסתר, אני עומדת וחוזה בפלא האוחז ביד אביו ופוסע בבטחה. ילד יפה הנכד. גם ממרחק אפשר להבחין בתנועותיו המזכירות את אלה של אביו. נכד. וירטואלי. מעולם לא חיבקתי. אני מתארת לעצמי שאם יעבור לידי, ודאי לא ידע מי זו האשה, שאת פניה לא ראה מעודו,  המביטה בו באהבה. אני חוששת שכך גם הנכדה.

My daughter provided me with classified information. I set out early this morning to witness my grandson's first day at school. In the distance, in hiding, I stand and envision the wonder holding his father's hand and walking confidently. A beautiful boy the grandson. His movements reminiscent of those of his father are also visible from a distance. A grandson. Virtual. I have never hugged. I imagine that if he passed by me, he would certainly not know who is this woman who is staring at him lovingly, whose face he had never seen. I'm afraid the same is with my granddaughter.

שלהי דקיטא. לוהט. אני עולה על האוטובוס הראשון כדי לעשות את הדרך הארוכה בחזרה. בפנים, משיב המזגן את רוחי הסוערת, הדואבת. אני מתישבת ומנגבת במגבון הלח את מצחי ופני שזעה ניגרת מהם. מה הייתי נותנת כדי לתקן את המעוות!

Late summer. Fiery. I get on the first bus to make the long way back. Inside, the air conditioner refreshes my turbulent, aching soul. I sit down and wipe up with a wet wipe my face that sweat is dripping from it. What would I give to fix it and make it right!

יוני רכטר ואבנר קנר בליווי מקהלת העפרוני – כל עוד [מלים]

Yoni Rechter and Avner Kenner accompanied by the Efroni Choir – As Long As

♀♀

המציאות:

נרקיסי עלה היום לכתה א', אחותו כלנית התחילה גן טרום חובה. לאורך כל הדרך לבית הספר טרטרו לנו הציקדות בראש, מלוות אותנו בצרצורן מחריש האוזניים. הקיץ, זו הפעם הראשונה בה התוודענו אל המכה הזו ותרגלנו אורך רוח. לומדת. עדיין. בחיים לא ידעתי שיש יצור כזה, מיותר לדידי.

הלבבות הולמים בהתרגשות. ביאטריס (שנכנסה באומץ לתפקיד הסבה הנודדת) ואני התרוצצנו כאחוזות תזזית בין טקסי הנכדים כדי לחלק את תשומת לבנו ואהבתנו שוה בשוה. ארועים משמחים, כן ירבו!

The Reality:

Narcissi went to first grade today, his sister Calanit started her preschool. All the way to school the cicadas chirped, escorting us with their deafening chirping. This summer, this is the first time we have become acquainted with this plague and have been practicing tolerance. I'm studying. Still. I never knew there was such a thing, unnecessary in my opinion.

The hearts are pounding with excitement. Béatrice (who bravely took on the role of the wandering grandmother) and I ran around like crazy between the grandchildren's ceremonies in order to divide equally our attention and love. Happy events, may there be more like them!

היום יום ששי Today is Friday

יום ששי, יום של קניית החלות לשבת. אני משאירה את ביאטריס לטפל קצת בגינה ויוצאת מביתי אל השמש הנעימה, צועדת לי מעדנות לכיוון המכלת. במרחק מספר בתים, עומדת שכנה ליד מונה החשמל שלה ופניה שטופות דאגה. אני קרֵבה ושומעת את דבריה.

Friday, a day of buying challahs for Shabbat. I leave Béatrice to take care of the garden a bit and walk out of my house to the pleasant sun, walking gently toward the Macolet (the grocery store). A few houses away, a neighbour stands next to her electric meter and her face is filled with worry. I get near and hear her words.

"בבקשה", היא אומרת לאיש לצדה, "אל תנתק לי את החשמל, בבקשה!"

הלה פוסק לרגע את התעסקותו עם המונה ועונה לה בהתנצלות: "אני מצטער, אבל יש לך חוב ואני לא יכול לעשות כלום."

"Please," she says to the man beside her, "don't cut off my electricity, please!"

"I'm sorry, but you have a debt and I can't do anything," he says apologetically.

אני מברכת אותה לשלום ושואלת אם יש איזושהי בעיה. היא מביטה בי במבט מבויש ועונה בקול דק מאוד שלא הצליחה לשלם את חשבונות החשמל וגם כרגע אינה יכולה לעשות כן, אז הם מנתקים לה. "באיזה סכום מדובר?" אני תוהה.

ללא אומר היא מושיטה לי את הנייר עם הדיו האדומה. אני מתבוננת בסכומים ובמועדים הרשומים שם ותמהה על הזמן הרב שעבר והחוב שתפח. כנראה שהיא במצוקה גדולה, אני חושבת לעצמי. בשל נדודַי אל ועם ביאטריס, אני די מנותקת מהנעשה בישוב, קל וחומר מהשכנות שאינן חברותי הקרובות.

I greet her and ask if there is any problem. She looks at me shyly and answers in a very thin voice that she has not managed to pay the electricity bills and even now can't do so, so they are going to cut it off. "How much is it?" I wonder.

Without a word she hands me the paper with the red ink. I look at the amounts and the dates listed there and wonder about the long time that has passed and the debt that has grown. She must be in great hardship, I think to myself. Because of my wanderings to and with Béatrice, I am quite detached from what is happening in the community, let alone from my neighbours who are not my close friends.

"חכה", אני פונה אל העובד המסור, "מה אפשר לעשות בשביל לעצור את התהליך הזה?"

הוא מביט בי קצרות ועונה במשפט אחד: "צריך לשלם את החוב." אני שומעת את ה"דא-כאילו" בנימת הקול למודת הנסיון.

"איך עושים את זה?" אני חוקרת, הרי מעולם לא חויתי ומקוה שגם לא אֱחְוֶה אי פעם חס ושלום. שאף אחת לא תחוה, אמן!

האיש מסביר לנו שיש להתקשר לחברת החשמל ואפשר גם לשלם בכרטיס אשראי.

"בואי", אני אומרת לשכנה, "נכנס הביתה ונתקשר מאצלך." האיש פונה לעבר מכוניתו כדי לשבת במזגן עד שנחזור אליו.

"Wait," I turn to the devoted worker, "what can one do to stop this process?"

He looks at me briefly and answers with one sentence: "One has to pay the debt." I hear the "Da-really" in the experienced tone of voice.

"How do you do that?" I enquire, since I have never experienced and hope that I will never have ever, Heaven forbid. Hopefully, no one will experience, Amen!

The man explains that we have to call the electricity company and we can also pay there with credit card.

"Come," I say to my neighbour, "let's go inside and call from you." The man turns to his car to sit in the air conditioner until we get back to him.

אנחנו חולפות בין הקוצים הממלאים את השביל אל הבית. הדשא גדל פרא, עלים יבשים עומסים את הדרך. אני מתארת לעצמי שאין לה גם כסף לשלם לגנן ומציינת לעצמי לגייסו כדי שיעלים את העזובה.

We pass through the thorns that fill the path to the house. The grass grew wild, dry leaves are packing the way. I imagine that she does not have the money to pay the gardener, and I note myself to recruit him in order to make the neglect disappear.

הבית שקט. אין מכשירים פועלים. גם הטלפון מת. היא מביטה בי בחוסר אונים, שותקת. אני מתקשרת מהנייד שלי ומסדירה את התשלום. נציגת השרות אדיבה ומתחשבת, מחלקת לתשלומים כדי להקל ואפילו מגדילה עשות ומוותרת על התשלום עבור הניתוק והחיבור מחדש: 71 ₪ ו-48 אג' לכל פעולה; דהיינו, טובת הלב חסכה לשכנה 142.96 ₪. אני רושמת על הטופס את האסמכתא ופרטי התשלום ומוסרת לשכנה. זו מודה לי, דמעות בעיניה ואני שולחת אותה החוצה כדי שהעובד יחזיר לה את החשמל שניתק. היא חשה לצאת ואני, פולניה חטטנית שכמותי, ניגשת את המקרר כדי לבדוק את תכולתו. לא צריכה להיות גאונית כדי לנחש שאם אין כסף לשלם את החשמל, אולי גם אין כסף לקנות אוכל.

The house is quiet. No working devices. The phone is dead, too. She looks at me helplessly, silent. I call from my mobile and arrange the payment. The representative, courteous and considerate, divides the debt to payments in order to facilitate, and even does more: she waives the payment for the disconnection and reconnection: 71 NIS and 48 agorot per action; in other words, the kind good-hearted person saved the neighbour 142.96 NIS. I write the reference and the details of the payment on the form and hand it over to the neighbour. She thanks me, tears in her eyes and I send her out so that the worker will return the power that he cut off. She hurries to go out and I, as a prying nosy Polish woman as I am, walk towards the refrigerator to check its contents. No need to be a genius to guess that if there's no money to pay the electricity, maybe there is no money either to buy food.

כאשר יגורתי – בא לי. המקרר עומד בשממונו, אפילו בקבוק מים אין בתוכו.

"סליחה שאני חטטנית", אני שואלת אותה כשהיא חוזרת ומחבקת אותי בחום, "אבל איך זה שהמקרר שלך ריק? את לא מקבלת קצבה?"

היא בגיל של אמי זצ"ל, דור הולך ודועך של ניצולי שואה המנוצלים בידי העומדים בראשינו המחכים שיגָמרו ואז הכסף שהם לא שילמו למי שמגיע – יעלם אי-שם בכיסו של מאן דהוא. הרי כסף יש, השאלה היא לאן זה מופנה.

It happened as I dreaded and expected. The refrigerator is empty, not even a bottle of water in it.

"I'm sorry if I'm prying," I ask her when she comes back and huggs me warmly, "but how come your refrigerator is empty? Don't you get an allowance?

She is at the age of my mother bless her soul, a dying generation of Holocaust survivors who are exploited by our leaders who are waiting for them to die, and then the money they did not pay to those who deserve it – will disappear somewhere in someone's pocket. There is money, the question is where it is directed to.

היא מראה לי את התלוש מהביטוח הלאומי, בו נרשם סכום של 1,587 ₪ כהכנסה מקצבת הזקנה, פחות 192 ₪ עבור ביטוח בריאות. אין קץ לחוצפה. לא מספיק למחליטים על חיינו שסכום הקצבה הוא כה דל – הם עוד מורידים מזה. בנוסף, כתוב בתלוש שהיא מקבלת תוספת השלמת הכנסה בסך 1,182 ₪, כך שבס"ה מועברים לחשבונה בבנק 2,769 ₪. מי יכולה לחיות מסכום כזה? למה שהיא לא תקבל חשמל בחינם (עבור שימוש סביר, כמובן)? למה שלא יקלו על חייה, על מה שעוד נותר לה לחיות? אין לה ילדים וגם אם היו – אני בספק אם יכלו לסייע לה.

She shows me the form from the National Insurance Institute, where 1,587 NIS was recorded as income from the old-age pension, less 192 NIS for health insurance. There is no end to the chutzpah. It is not enough to those who decide on our lives that the amount of the pension is so low – they lower it more. In addition, it says that she receives an income supplement of 1,182 NIS, so that the total amount transferred to her account at the bank is 2,769 NIS. Who can live by such an amount? Why should she not receive electricity for free (for reasonable use, of course)? Why not make life easier for her, for the time she has left to live? She has no children and if they were – I doubt they could have helped her.

"ממה את חיה?" אני ממשיכה לחקור.

"א שטיקל ברויט דא און דורט און א ביסאלע וואסער", היא עונה בשפה המוכרת לי. לחם צר פה ושם ומים לחץ, אני מתרגמת לעצמי.

אין סיכוי שאשאיר אותה כך בשבת. אמנם ישנה האמרה "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אך לא במקרה הזה. היא צריכה את הבריות ואני עומדת לדאוג לכך שהשבת תהיה לה קודש ונחת.

"What are you living from?" I continue to investigate.

"A stikel broit du und dort und a bisele vasser," she answers in the language familiar to me. A little bread here and there and some water, I translate to myself.

 

There's no way I'll leave her that way on Shabbes. There is, however, the saying, "Make your Shabbat a weekday and do not be need people," but not in this case. She needs people and I am going to make sure that Shabbat will be holy and happy for her.

 

♀♀

שעה לאחר מכן, אנחנו חוזרות מהמכלת. שכנה בעלת רכב שגייסתי, מסייעת לה לרדת מהמכונית. זה גיל שהכל נעשה בו לאט ובזהירות. אנחנו נושאות את השקיות המלאות כל טוב וממלאות לה את המקרר והמזוה.

בעלת הרכב עושה כמה טלפונים ומזעיקה למקום את העובדת הסוציאלית, גם היא שכנה. זו בוחנת את המצב ומבטיחה לסייע כמיטב יכולתה. מהכרותי את הנפשות הפועלות – אני יודעת שגם אם אעדר מפה – השכנה שלנו נמצאת מעכשו והלאה בידיים טובות שידאגו לרווחתה. נשים אחיות אנו.

An hour later, we return from the Macolet. A neighbour who owns a car that I recruited, helps her to get out of the car. It's an age where everything is done slowly and carefully. We carry the bags full of goodies and fill the refrigerator and the pantry.

 

The owner of the car makes several calls and fetches the social worker, who is also a neighbour, to the house. She examines the situation and promises to help at her best. Known the people involved – I know that even if I'm away from here – our neighbour is in good hands from now on that will take care of her well-being. We are sisters.

בְּכוֹתֶרֶת:

ביום ראשון אני הולכת לדפוק על כמה שולחנות כדי לנער את האחראים למצב הזה.

In a title:

On Sunday, I'm going to knock on a few tables to shake those responsible for this situation.

מירי מסיקה והברירה הטבעית – אל תשליכני

Miri Mesika & the Natural Selection – Don't Throw Me Away

 

במשפט אחד In One Sentence

האם גם אתן אוהבות את הקשקוש הזה, כשמבקשים מהמרואיין לקצר ולתמצת את דבריו למשפט אחד (ואני מזכירה שזה בדרך כלל אחרי שאלה ארוכה כאורך הגלות + ריבית והצמדה) והלה נושא נאום שלם המופרע כל הזמן בידי המראיין חסר האונים המזכיר לו נואשות ש"זמננו תם" והפרסומות/ החדשות מגיעות?

Do you also like this nonsense, when an interviewee is being asked to shorten and summarize their words into one sentence (and I mention that it is usually after a long question like the length of exile + interest and linkage), and that person holds a whole speech that is constantly disturbed by the helpless interviewer who desperately reminds him that "our time is up", and the commercials/news are coming? What can be said in one sentence? Why did it take root in our discourse? Why is there no exhaustive, extensive discussion/ discourse, with room for different opinions and respect for others?

מה כבר אפשר להגיד במשפט אחד? למה זה השתרש בשיח אצלנו? למה אין דיון/שיח ממצה, נרחב, עם מתן מקום לדעות שונות וכיבוד הזולת?

אחד הנושאים המוזכרים פה ושם בימים אלה, זה רשות השידור, כלומר מה שאנו מחשיבים לשידור הציבורי, האמור להיות פתוח וזמין לכולנו. כבר שאלתי קודם ברשומותי, אך שום דבר לא התקדם: למה אי אפשר לצפות בערוץ הראשון, האמור להיות זמין לכל משלמי האגרה, באמצעות האינטרנט? למה אני צריכה בשביל זה טלויזיה? אני הרי משלמת בעל כורחי את האגרה גם ככה, אז למה שהתוכניות בהן אני מעונינת לצפות בערוץ הראשון לא תהיינה זמינות לי? לפעמים, גם אם אלה נדירות, משודרים שם דברים מענינים, כמו הסדרה הספרדית "על ספת הפסיכולוג" וכמה סדרות מתח, אם כי חבל שחלק מאלה האחרונות משודר בשידור חוזר במקום להביא לנו חדשות. לפחות הביאו לנו את המפצחת הצרפתיה שבאמת מרתקת ואני מוצאת את עצמי מתפעמת בכל פרק מהיצירתיות של יוצריה ומאוד שמחה לצפות. עכשו בטוח יורידו אותה כדי לעשות לי דוקא!

לא ערכתי סקר כדי לבדוק מי וכמה מאזינות לערוץ הראשון שלנו, אך נראה לי שאין רבות, חוץ ממני ומחברה איתה אני נוהגת להחליף חוויות על השידורים שציינתי. אם מישהי מתפלאת על כך, זה אומר שמזמן לא ביקרה בתחנות הללו. השממה רבה והעשבים השוטים נפוצים שם לאין ספור. אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן לנכש ולנקות ובעיקר – להביא לנו שידור ציבורי ראוי לשמו, כזה המעלה שיח בו משתתפות נשים במספר לפחות שוה לגברים, אף שאישית, אני הרי מעדיפה לשמוע נשים יותר מאשר את השמוקים.

הפעם האחרונה שבה צפיתי בתוכנית בערוץ המסחרי היתה בהשרדות, כלומר זה היה מזמן וגם זאת עשיתי באינטרנט. אם יש משהו חשוב – אני מעדיפה לצפות בערוץ הראשון, משום ששם אמינות עלי חלק מהנפשות הפועלות והעושות במלאכה, יותר מאשר בערוצים המסחריים, שם הפרסומות על כל צעד ושעל ממאיסות את הצפיה. כמה אפשר לגשת לשרותים ו/או לפינת הקפה בזמן שהללו משודרות? גם אינך רוצה להפסיד משהו, אם טרחת כבר לצפות בחדשות. מה שמרגיז אותי בשידור הציבורי (וקוננתי על כך לא אחת), זה שאם זה אמור להיות ציבורי, למה אין ייצוג הולם לנשים? למה כל המרואיינים הם גברים, כאילו אין לנו נשים משכילות, חכמות, נבונות וטובות-מענה היכולות להתמודד עם שאלות המראיינות? לפחות ישנן כמה נשים בין הללו, הבעיה היא שאין הן מרשות לאף אשה אחרת להתקרב אל ד' אמותיהן. חבל. האם מפחדות הן להתמודד עם רִאיוּן נשים אחרות? האם רוצות הן להיות המלכות היחידות בממלכה שאינה כלל של אביהן, אלא של כולנו? מבחינתי, כשאני רואה את הפאנל הצפוי לנו והוא על טהרת המגדר השגוי – אני מוותרת על הצפיה ופשוט סוגרת. אין לי ענין במה שיש לשמוקים השולטים לנבוח לי ולא משנה כמה גבוהה השכלתם. את נביחותיהם השדופות אני מכירה מכבר.

אינני יכולה שלא לתהות (ואני מקוה שגם אתן שמות לזה לב) איך זה שתוכנית כמו "השבוע שלי", כמעט ואינה מביאה נשים להשמיע את קולן והגיגיהן, כאילו שאנחנו איננו אמורות להיות שוות זכויות להתבטא בשיח הציבורי. זו דוגמא למה שקורה בכל שטחי חיינו – נשים מודרות על ימין ועל שמאל. למה זה קורה בשידור הציבורי? האין זה אמור להיות של ועבור כולנו כפי שמקשקשים הם לנו עם הסיסמאות הריקות מתוכן שלהם, שם ברשות השידור?

 

♀♀

במשך שנים רבות נהגתי להקשיב לתחנה מסוימת בצד הנכון של הסקאלה, שהתימרה להביא את המוזיקה הכי טובה ברדיו. לפני מספר שנים חל מהפך לרע וכבר אי אפשר היה לשמוע שם את מה שאני אוהבת. יש שיגידו כי עדיף לא לקפוא על השמרים ולהתקדם עם הזרם, הקידמה וכל השטויות המפגרות הללו, אך אני טוענת שלא היתה שם התקדמות לטובה, אלא נסיגה ואיבוד מאזינות. כמו כן, אם מאן דהיא אוהבת מוזיקה מסוימת ומעדיפה ז'אנר מסוים – מותר לה לצפות כי תמצא תחנה המשדרת את זה. למה תמיד, אבל תמיד(!)ניתן למצוא בחו"ל תחנות כאלה? כשאת מתביתת על תחנה מסוימת שמרגילה אותך לסמוך עליה שתשמיע את המוזיקה האהובה עלייך – את נאמנה לה ואכן זו היתה פתוחה אצלי כל היום בזמנה והתענגתי על השידורים. עכשו יש שם סמטוכה של כל מיני סגנונות שאינן לטעמי, שלא לדבר על ההגשה שהתדרדרה וכל הזכרים הללו שמשדרים כאילו אין בנמצא נשים היכולות לערוך ולשדר משדרים מהנים. תחנה המשמיעה מוזיקה טובה ומעניינת, אך בה בעת מוגשת בידי מי שאינך רוצה לשמוע – יצא שכרה בהפסדה. מה לעשות ולא כולנו נולדנו עם קולות ערֵבים ומתאימים? אפשר להשאר עורך, לא צריך להרוס לנו את האוזניים עם אנפופים שלא במקומם ושאר מרעין בישין. גם השירים של בוב דילן נשמעים הרבה יותר טוב כשהם מושרים בפי זמרים/ות מקצועיים, כמו זה:

גאנז נ' רוזס – לנקוש על שערי גן העדן

Guns N' Roses – Knocking On Heaven's Door

הנה דוגמא נוספת:

אדל – לגרום לך להרגיש את אהבתי

Adele – Make You Feel My Love

לחילופין, אם הקרין/נית בעלות קול ערב והמוזיקה שהיא/הוא בוחר/ת להשמיע באוזנינו אינה ערבה לנו – גם פה לא עשינו שום דבר מועיל. גם הקרין/נית הכי מוכשר/ת אינה יכולה להפיח רוח חיים במוזיקה המשמימה והחוזרת על עצמה שוב ושוב. פעם, לפחות בשבת, היתה נחת להאזין למוזיקה של פעם; היום, גם את זה אין והכל לעוס וטחון עד זרא. ודאי יהיו כאלה שיעירו שמה כבר יש לחדש בהשמעת המוזיקה של פעם. תשובתי: ודאי שניתן לחדש, משום שיש מגוון כה גדול ואם יתחילו לשדר גם את המוזיקה הפחות מוכרת לנו ולהביא את זו שהיתה לוהטת בחו"ל ולא הגיעה אל הרדיו שלנו – היריעה לא תגמר, לפחות לא כל כך מהר.

ומה עם כל המוזיקה שאין משדרים כלל? האוונגרדית, המעניינת, העמוקה? למה נדבקו רק לפופ וממחזרים אותו במקום לתת מקום לשאר הסוגות? למה אי אפשר לשדר כל היום את המוזיקה הזו, הטובה יותר והקולעת לטעמם של רבות?

במקרה, יצא לי לראות את סרט החתונה בה נכחתי לפני מספר חודשים. בשעתי, רקדתי ופיזזתי לצלילים כדי לשמח את החתן (אני מהצד שלו) והכלה והשתלבתי עם אוירת השמחה הכללית. החִרקוּש המחורקש שדפק לנו באוזניים בבום-בום האחיד והמחליא, לא הורגש אצלי במהלך המסיבה, אך להתבונן במחוללות/ים בשידור חוזר – היה למעלה מכוחן של אוזני ושל אלה של אם החתן. ישבנו והבטנו בתמונות המפזזות לנגד עינינו בדממה שאיפשרה לנו להתמוגג מדמויותינו בכיף. מה שהכי הדהים אותנו, זה שהדור הצעיר, חברי החתן-כלה, היו בקיאים בכל הגיג מטומטם מן ההברות שהשמיעו הקולות (נו, הרי אי אפשר לקרוא לאלה זמרים) מתוך התקלוט של הדי-ג'י וצרחו במלוא גרונם את הצלילים. זאת אומרת, שהם שמעו את זה קודם לכן, שהם גם מאזינים לזה בזמנם החופשי ומן הסתם גם להנאתם… על זה אני נוהגת לומר שאני שמה דאודורנט ומרימה ידיים. לפעמים אני מלוה את זה בגלגול עיניים לשמיים בבקשת ישועה מא-לוקימתינו האדירות, שתעשה טובה לאנושות ותעצים אותנו. גם שתשמרנו מכלל התפלות הלזו.

ואחר כך מקוננים למה המוזיקה ה"ים-תיכונית" המחורבנת והמחרבת את המוח תפסה שליטה עלינו כאילו שאין אלטרנטיבה ראויה!

לא מתה על הסגנון הזה, אני מעדיפה מוזיקה, לא הטפות, אבל זה אלף מונים טוב יותר מאשר הים-תיכונית

גבריאל בלחסן – סליחה

להקשיב למלים!!!

במשפט אחד: איחס מה שקורה פה, הולך ופוחת הדור!

שלושה ימים של שלום ומוזיקה

44 שנים לפסטיבל וודסטוק

Matthews Southern Comfort – Woodstock (1970)

אם אתה זוכר את וודסטוק סימן שלא היית שם

אני לא הייתי שם, ב-1969 הייתי עדיין קטינה. על הפסטיבל שמעתי רק כשהסרט הדוקומנטרי "וודסטוק" הגיע ארצה, נראה לי שב-1972. התאריך ממש לא זכור לי, אך החויה הלא נעימה והמרגיזה שחויתי כשצפיתי בסרט בבית הקולנוע הלכה איתי לאורך השנים ושמורה עימי עד עצם היום הזה. ישבתי שעה וחצי רק כדי לראות את ג'אניס אהובתי מופיעה שם בבדל של שיר שלה שממש לא אהבתי. לְמה ציפיתי? לקוזמיק בלוז, כמובן – השיר הכי-הכי.

Janis Joplin Kozmic Blues live at Woodstock

שיכורה, מסוממת, לא ממש מחוברת לעצמה, אך עדיין מתקשרת עם הסביבה ועם הקהל בצורה מדהימה. לא ההופעה הכי טובה שלה, אך עדיין ענקית ומלאת נשמה, בלי לחפף ונותנת את עצמה בלי חשבון. איפה ישנן עוד זמרות כאלה בימינו, בעידן של הכוכבים הנולדים וכבים כהרף עין בדרכם אל תהום הנשייה?

Janis Joplin live Woodstock 1969

הסרט לא היה משהו מבחינתי, כי האכזבה שלי מכך שלא זכיתי לצפות במה שכל כך רציתי, עמעמה כל דבר אחר. אחרי שנים יצא לי לצפות בגרסת הבמאי, בה הואיל הלה בטובו להוסיף לסרט עוד כמה דקות מהופעתה של האלוהית, אך גם ממרחק השנים, עדיין זה לא הצליח להלהיב אותי. אולי כי החויה הראשונית של הציפיה שהושבה ריקם נטמעה בי כה עמוק, עד כי היה די משעמם לצפות. למרות שאני אוהבת הופעות חיות, אלה שבסרט לא עשו לי כלום. הן היו די עלובות. אולי גם בגלל הסמים והמראות שהבמאי בחר להראות, שלא עניינו אותי (האם אני היחידה מהדור שלי שלא טעמה מימיה?). אולי לאמריקאים זה שונה, כי זו חתיכה די משמעותית מההסטוריה שלהם.

Jefferson Airplane – White Rabbit (Grace Slick, Woodstock, aug 17 1969)

בתקופה ההיא, העדפתי את גרסאות האולפן הנקיות והמדויקות, ששרתו את השירים וגרמו לי להרגיש את המוזיקה בכל רמ"ח אברַי ושס"ע גידַי. גרסאות ההופעה נראו לי כמרוחות, בעלות עיבוד אחר לגמרי ורחוק מהשיר ולא ממש לטעמי. יכול להיות שטעמי השתנה או שההופעות החיות השתפרו וכיום אני מעדיפה להאזין ולצפות יותר בהופעות חיות.

בקיץ 1969, עדיין לא היו לי שאלות על המדינה ואיך צריכות להראות פני החברה הצודקת והשוויונית בה אני מאמינה ולה אני מיחלת היום. קצת קשה לי להאמין שהכל היה שם דבש, אך מי שחוו, דיווחו על התנהגות למופת, על מעין אוטופיה, על עזרה הדדית וחלוקה במשאבים (בעיקר בג'וינטים, אני משערת). כל אלה הוכחה, שאם יש רצון – אין זו אגדה. חבל שהמציאות הוכיחה אחרת, שהחברה לא נטתה לעבר הטוב, הרעות והאחוה, אלא לרוע, ניצול וקפיטליזם חזירי. אולי כי טוב לא יכול להתקיים לאורך זמן ושלושה ימים הם הגבול? האמרה של אמי זצ"ל עולה אצלי: "אורֵח משול לדג – אחרי שלושה ימים הוא מתחיל להסריח"… אולי בגיל מסוים מתפכחים מאידיאולוגיות ומתחילים לעשות איש-איש לביתו? מתי זה הגיל הזה? נראה לי שטרם הגעתי אליו.

צליל מכוון – ילדי הירח

♀♀

היכן הייתי בזמן ששלושת ימי השלום והמוזיקה התרחשו? באלול תשכ"ט הייתי בת 15 וחצי, קטינה, שעדיין לא שמעה על ג'אניס ג'ופלין ועל המוזיקה שלה. איך הזמן עובר מהר כשנהנות…

זול עולה יקר

הורי לא היו עשירים, אך כפולנים, תמיד היתה הפרוטה מצויה לצרכים הבסיסיים. כיוצאי שואה, הם חשו שעליהם לחסוך כמיטב יכולתם – הן את כספם והן דברים אחרים, כמו למלא את המזָוֶה בסוכר, בקמח ובמצרכים מתכלים שונים, כי הרי אלה מתיקרים כל הזמן וכדאי לקנות כמות. איך נהגה אמי לשנן לי: "זה הרי לא רוצה לאכול, אז עדיף שיהיה".

כעובד בתע"ש, היה אבי זכאי לתלושים מוזילים, כך שהם נהגו לערוך קניה חודשית בשק"מ רמת-גן ולחסוך הרבה. כל המצעים והמגבות שאמי ערמה לנדוניה שלי, אלה שעדיין בתוקף ובתוך הניילונים שלהם, אני מתכננת להעביר גם לדור הנכדים, כי הבנים אינם זקוקים לכל מה שהצטבר אחרי שלקחו כדי צרכם.

עם כל האגירה והשמירה על הפרוטה, היתה אצלם מחשבה והתנהלות של לקנות את הכי טוב במחיר הכי סביר שהם יכלו להרשות לעצמם. מעולם לא קרה שמשהו היה חסר טעם (לפחות לא בעינַי) או לא טעים – ואני לא הייתי מהכי אכלניות שבעולם ודי בררנית. הפירות והירקות הכי טריים נקנו אצל הירקן ובמדויק. את אלה לא היה טעם לאגור כדי שלא ירקבו. הורי נהגו להשתמש בכסף, לא לזרוק אותו לשוא.

מהם למדתי להשוות בין מוצרים, להיות נאמנה למה שהוכיח את עצמו ולא תמיד לבחור בזול, כי זה הרי מתקלקל חת-שתיים ואז צריך לקנות חדש ומה עשינו בזה? יצא שכרנו בהפסדנו. תנור פרידמן החזיק שנים ולא היה זקוק לתיקונים, פרט למילוי נפט. המקרר של אמקור עבד ועבד ועבד בלי לעשות בעיות ובכל שנה, עת חידשנו את הביטוח עליו – גם קיבלנו שי נאה כמו מסחטת פירות, סט כוסות וכיוצ"ב כלים למטבח.

♀♀

אוכל, אוכל

הפעם הראשונה בה שמעתי שיש רשתות שמוכרות סחורה פחותה ו/או פגומה, היתה כשבאתי לגור באנגליה. סיפרו לי שיש הבדל בין המוצרים והמצרכים שמוכרת רשת "טסקו" לבין זו של Sainsbury's. שהראשונה מוכרת זבל ואילו אצל השניה הסחורה סבירה במחיר שנדרש. כמי שבאה מבית פולני, לא הבנתי כיצד ניתן לומר "זבל" על אוכל, אך זרמתי עם המארחת.

רוב הקניות שלנו רוכזו ב-Sainsbury's ולשם היינו שמות את פעמי המכונית לפחות אחת לשבוע. פעם-פעמיים, משום שהיינו באזור – נכנסנו ל-Asda רק לשם הגיוון, אך לא התמדנו שם. כך גם ב-Waitrose, שם הסחורה היתה מעולה, אך המחירים גבוהים. כשמתרגלות למקום מסוים – קל יותר לקנות שם.

למותר לציין של-Marks & Spencer נכנסתי רק כדי לשטוף את העיניים. הסחורה שם אכן היתה מצוינת, אך בהחלט לא לחסכניות כמוני.

באופיי, אינני אוהבת לנסות דברים חדשים רק בשביל הניסוי או הגיוון. אם מקום מסוים הוכיח את עצמו – אני נאמנה. לא הכל בחיים זה כסף, אם כי לזה האחרון יש משקל רב בימינו אלה. מאז הגעתי לקציר, התחלתי לקנות אצל בני דודנו בכפרי הסביבה, בעיקר בכפר קרע ובברטעה, בהתאם להמלצת השכנות. מדי פעם, כשאני מגיעה לפרדס חנה או לחדרה – אני נכנסת לשופרסל. לובה כבר רגילה אלי ויודעת שיש לי כרטיס מועדון, אם כי אינני משתמשת בו לעתים קרובות משום שהחנות בכפר קרע זולה משמעותית.

לפני זמן-מה החליטה שכנה לקחתנו לבדוק מה קורה ברשת שמכריזה על עצמה כהכי זולה. נסענו לפרדס חנה, לסניף המקומי של רמי לוי. השוואת מחירים עם אלה שבמכולת בקציר ובכפר קרע – לא ממש החמיאו לרשת. חוץ מאי-אלו מצרכים (גיל וקוטג') – השאר לא הרשימו. ממש לא כצעקת הפרסומות (טוב, רק טפשים מאמינים להן). כשהגעתי לבחור ירקות – היה קשה מאוד למצוא משהו סביר, מה גם שמחירם אינו נמוך. בירקניה של כפר קרע זול הרבה יותר וגם ה"סחורה" עדיפה אלף מונים. מה שאני קונה שם, מחזיק לפחות שבוע – מה שאי אפשר לומר על מה שקניתי אצל רמי לוי. גם הבחירה הכי מוקפדת – מתגלה כ"בררה" כשאת מגיעה הביתה או לאחר יום.

שלוש פעמים נכנסתי למקום הזה ברווחי זמן סבירים, פעם רביעית לא תהיה.

♀♀

אייסר-שמייסר

לפני שנתיים וחצי, ב-24.2.11, לאחר חקר שווקים נמרץ וממוקד, רכשתי נטבוק של אייסר (Aspire one D255). היה לי צורך במכונת כתיבה שאוכל לסחוב איתי בנדודי ושלא תכביד הן על הכיס והן על התיק. מהרגע הראשון התאהבתי וזה משרת אותי נאמנה עד עצם היום הזה. זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. שני חסרונות יש לזה: האחד, זה לא אדום ולמרות שחיפשתי – לא היה בנמצא. השני, יש לזה זכרון של 1 ג'יגה בלבד. היה נחמד לוא החברה היתה הולכת צעד אחד קדימה לעבר הלקוחות ומצידת את הנטבוק לפחות בשני ג'יגה, מה שהיה מאיץ את הגלישה כשמעונינות לבדוק דוא"ל. אם מישהו בתעשיה תהה למה צללו מכירות הנטבוקים בחדות כזו והטאבלטים השתלטו על השוק – הנה התשובה. לא כל אחת צריכה מכונת כתיבה ולוא היה ליצרניות חזון – היו משפרות את המפרט. אבל, כפי שציינתי – לי זה מצוין.

לפני שנתיים, ב-4.9.2011, כשהמחשב השולחני שלי הלך בדרך כל בשר, קניתי את האייסר השני שלי (Aspire 5740G), כדי שימלא את מקומו של המנוח. שוב, אחרי בדיקת שוק קפדנית והתאמה לצרכי. אם הנטבוק היה עבורי מציאה ותענוג לעבוד עליו – הרי שהנייד היה כבר סיפור אחר לגמרי. 5 חודשים לאחר הקניה, פתאום התחילו להתהוות כתמים אדומים זעירים על המסך ועם הזמן הלכו אלה והתרחבו. משום נדודי בין שמים וארץ, לא היה לי זמן לטפל בכך ועד שהגעתי להתקשר לחברה – הכתמים היו כבר גדולים והאחריות נמוגה.

התשובה שקיבלתי לפני כשנה היתה, שהמחשב טולטל ולכן נוצרו שברים פנימיים במסך. לא הואילו הסברי שאי אפשר הרי לטלטל המחשב הזה, משום היותו כבד והטלטול היחיד שזה מטולטל מתרחש כשאני מרימה את מכסה המסך בבוקר כדי להדליקו ובלילה כשאני מכבה. נציגי החברה טענו שאין מה לעשות – האחריות פגה לפני חודש (אז, לפני כשנה) והאפשרות היחידה שלי היא להחליף את המסך תמורת 750 ₪ טבין ותקילין. לא טרחתי לברר אם זה כולל מע"מ.

קצת לפני הסיפור עם הכתמים, חשקה נפשו של בני בטאבלט, כך שהמלצתי לו לרכוש מאייסר וב-4.12.11 – יצאה העסקה אל הפועל. כמעט שנתיים אחרי – אין לו טענות והוא מאושר מהמוצר, היות וזה ממלא את צרכיו כיאות. בעיה אחת צצה לאחרונה והיא – אין אפשרות להשתמש עליו ב-Office של מיקרוסופט, משום שזה טאבלט אנדרואיד. ב-9.7.2013 (לפני יותר מחודש) יצרתי קשר עם אייסר ישראל ולאחר דיון מעמיק עם הנציג, הסתבר כי אין מה לעשות אלא להחליף את הטאבלט לכזה עם מערכת הפעלה של מיקרוסופט. אנחנו עדיין שוקלים אם כדאי לעשות את הצעד ולהוציא סכום כסף לא מבוטל רק בשביל היכולת לכתוב מסמכים באמצעות הטאבלט.

באותה הזדמנות, העליתי את נושא השבר הפנימי במסך של המחשב שלי. הסברתי לנציג שאינני קונה את הסיפור של הטלטול (שוב – הרי המחשב לא טולטל כלל!), אלא נראה לי – לאחר שחקרתי קצת באינטרנט – שהשבר נובע מהתחממות המחשב. הנציג דוקא קיבל את הטענה הזו והסביר לי שההתחממות של המחשב נובעת מכך שיש צורך לשאוב תכופות את האבק המצטבר בפתחי האוורור. לשאלתי, "מה זה תכופות?" ענה כי יש להפעיל השואב כל שבועיים-שלושה. פעם ראשונה שאני שומעת את הדבר הזה. כשאת קונה את המוצר – אף אחד לא מסביר לך את זה. קוננתי באוזני הנציג שחבל שזה קורה ונראה לי שיש להם אחריות על המחשבים ויש מקום להיות יצירתיים. הבעיה החלה מספר חודשים אחרי הקניה ונכון שאני אשמה על שלא פניתי בזמן, אך באותה מידה – השבר הזה לא היה צריך להיות. הלה הבטיח לבדוק בחברה ולחזור אלי.

אתן כבר מבינות שזה לא קרה ומזל שלא עצרתי את נשימתי מאז, כי אחרת איך הייתי כותבת את הרשומה הזו? מה שכן, יותר לא יכנס אלינו שום מוצר של אייסר, על אף שבהשוואה למוצרים של המתחרים – המחירים של אייסר די סבירים. ישנם כמה מחשבים שעלינו לרכוש – הן עבור "קציר מלים" והן עבור המשפחה – נעשה זאת בחברות אחרות.

העיגולים והמריחות שאתן רואות – אלה השברים הפנימיים. לא סימפטי, נכון?

בתמצית: זול עולה יקר.

תרבות הנכּבה The Nakba Culture

לצפות ולתהות

שטיפת מוח לילדים פלסטיניים

Watch and wonder

Brainwashing Palestinian Children

זה נמצא מול העיניים שלנו. כל השטנה, המשטמה, השנאה, הרוע ובעיקר הטמטום ושטיפת המוח. תרבות הנכּבה. מה עושה ממשלת ישראל להכחיד את זה? כלום.

It's in front of our eyes. All the indictment, the abhorrence, the hatred, the evil and most of all the stupidity and the brainwashing. The Nakba culture. What does the Israeli government do to destroy it? Nothing.

חום יולי-אוגוסט. ילדים בעולם הולכים לקייטנות. ילדים בעולם מופעלים כדי לנפוש משנת הלימודים שעברה עליהם, כדי לכייף, כדי להתרענן לקראת שנת הלימודים הבאה עליהם לטובה.

זה מה שילדים ברחבי העולם עושים. מה עושים לילדים בקייטנות בניהול אונרר"א ובמימונה, כלומר בתרומתן של מדינות העולם? מקבלים שטיפת מוח כדי לגדול להיות שונאים לאנושות. היש דבר יותר מפגר מזה?

July-August heat. Children around the world go to summer camps. Kids around the world are activated to relax from their school year, to have fun, to freshen up for their next school year.

That's what kids around the world do. What do children do at UNRRA funded summer camps, that is, with the contribution of the countries worldwide? The children get brainwashed to grow to be humanity haters. Is there anything more dumb than that?

גֶּ'ף דָּנְהַאם – אחמד הטרוריסט המת

Jeff Dunham – Achmed the Dead Terrorist

הנה ציטוטים נבחרים:

"כל קבוצה קיבלה שם של כפר כדי שכל ילד יזכור את מקום מוצאו" (מדריכה בקייטנה).

"קייטנת הקיץ מלמדת אותנו להכין עצמנו לשחרר את ארצנו. עלינו להיות נחושים כדי להחזיר את אדמתנו" (חניך שטוף מוח).

Here are selected quotes:

"Each group was given a village name so that each child would remember their place of origin" (summer camp counsellor).

"The summer camp teaches us to prepare ourselves to liberate our country. We must be determined to regain our land" (a brainwashed trainee child).

גֶּ'ף דָּנְהַאם – אחמד הטרוריסט ובנו 

Jeff Dunham – Achmed and Son (Controlled Chaos)

ואחרי כל זה משחררים את הרוצחים ומאחזים את עינינו שיהיה שלום איתם?

And after all that, the murderers are released and the those in charge pull the wool over our eyes as if we can have peace with them?

האומץ להיות מה שאת

לכולנו סיפור חיים משלנו המיחד אותנו זו מזו ומעניק לנו את האישיות שלנו. אותה חוויית חיים עשויה להצמיח אישיות שונה אצל בני אדם שונים. מה מבדיל אותנו? מה גורם לנו להיות שונים זו מזו?

בתוך כל הכאוס מסביב והבאסה בהשראת ממשלת הרשע הפועלת נגדנו, פעלה לצדנו מישהי מיוחדת, בעלת שיעור קומה ענק, שהעניקה לחלק מהעם מעשייתה המבורכת וחבל שלא לכולנו. אפשר להתווכח על שיטות חינוך ולימוד שונות, אפשר לבחון מתודות שונות, אך כשדבר-מה מצליח – אי אפשר שלא לתמוה מדוע אין הכל מאמצים אותו. למה הכל צריך להיות ענין של תקציב ולמה אין נמצא התקציב המתאים לדברים שהם בנפשנו?

ד"ר אריקה לנדאו ז"ל עשתה דברים שמשרד החינוך היה צריך לעשות. היא הקימה את המכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות, בו עסקה הד"ר לא רק באינטליגנציה של הילד/ה, אלא במכלול האישיות, כלומר: היא טיפחה הן את הכשרונות הגלויים והן את הפוטנציאל החבוי כדי להביא לידי ביטוי את הידע הנרכש, לפתח בשלות רגשית ולעודד את תחושת השייכות החברתית. היא ראתה בילדים "שלה" אוצר טבע לאומי והתיחסה אל טיפוחם הרגשי, היצירתי, הסביבתי והאינטלקטואלי כאל המשאבים האנושיים העתידיים של המדינה. אי אפשר שלא לתהות מדוע אין התיחסות כזו מצד משרד החינוך (שלא לדבר על הממשלה כולה!).

ענין של גישה וסדר עדיפויות. העם משלם מסים והתהייה היא לאן אלה הולכים ולאלה מטרות מופנים המסים הללו. איך יתכן שישנם מאין המליונים הדרושים כדי להפלות בין המגדרים ולהפריד ילדות וילדים מכיתה ד' בחנוך הממלכתי-דתי? איזה מוח דתי מעוות המציא את האפליה וההפרדה בין המגדרים? למה שנרשה זאת בחינוך הממלכתי? אין לי בעיה שיהיה זרם נפרד (יש כבר, לא?) לכל מיני גישות ואסכולות, אך שהמימון לא יבוא מאיתנו. למה שלא יממנו חינוך ממלכתי לכל, שיכלול לימודים נרחבים? למה מצמצמים את הנושאים בכל שנה? למה נמצאים התלמידים בבית הספר רק עד השעה 12, למה לא עד ארבע אחר הצהריים? למה שלא ירחיבו להן את לימודי הספרות והלשון העברית והלועזית, יעשירו אותן בתרבות ובפעילות יצירתית (שיעורי ציור, מוזיקה וכד'), ספורט וכל מה שצריך כדי לטפח בנות חוה ובני אדם מצוינות?

למה שהכסף לא יופנה לחינוך הולם? ישנם כבר מבנים של בתי ספר, גם המורים ( בעיקר המורות) נמצאים (אם כי לא כל אלה ראויים להיות במקצוע הזה), הילדים הרי בהכרח צריכים לפקוד את בתי הספר… ה"מצרכים" נמצאים, איזה תבשיל יצא מהם? היכן הטבחית שתדע להוציא מטעמים תחת ידיה המוכשרות?

 

ד"ר אריקה לנדאו הוכיחה כי ליצירתיות אין גבול, כי זו מצויה בכל אחת מאיתנו וכדי למוצאה יש לגלותה ולטפחה. נכון, לא כולנו גאוניות/מוכשרות, אך כולנו (ללא קשר להשכלה, מנת משכל וכו') מסוגלות להיות יצירתיות. אני בעד ביטול כל בחינות הבגרות שאינן מביאות תועלת ואינן מטפחות כלום מלבד השינון כמו תוכי ובמקומן שהתלמידים יכינו עבודות נושא מקיפות. אני חושבת ששרי החינוך לדורותיהם לא השתמשו ביצירתיות כדי לפעול ולשרת את העם כיאות. אין גם ראייה מקיפה ומחשבה מקדימה לְמה שאנו רוצות לראות בבוגרות ובוגרי מערכת החינוך. כפי שהענינים נראים כיום, זו משמשת כשמרטף במקום לחנך וללמד. כשאין מטרה ראויה – איך אפשר לצפות לביצוע ערכי?

פעם דיברו על מחשב לכל תלמיד. מה יצא מזה? לפני כמה שנים יצא לאור הטאבלט, שהיה חלום שלי מאז צפיתי בו בסדרה "חלל עמוק 9". במקום להפוך את הכלי הזה להמוני ולחינוכי – זה זוחל. זה כלי מדהים, שבשימוש יעודי – יכול להוות תחליף לכל הערמות המיותרות של ספרי הלימוד. האם עלי לפרט את כל יתרונות הטאבלט לעומת הדפים העבשים העוברים מיד אחת לשניה, מתלמיד זה לאחר או מהדורות חדשות בכל שנה כדי להכביד על כיסם הדל של ההורים המתרוששים וגבם הרך של התלמידים? כמה כסף צריך לעלות טאבלט חינוכי כזה ולמה שהחברות המיצרות לא תתרומנה כאלה לטובת מערכת החינוך? כל מה שצריך זה יצירתיות ומחשבה מחוץ לקופסא. חבל ששרי החינוך לא השכילו לכזאת.

כשעולה רעיון חדש (ובדרך כלל חיובי ולטובת העם), ישר קופצים שרינו ומתנגדים כי "אין כסף". במקום להתנגד, צריך לחשוב קודם כל איזו מין חברה אנו רוצות להשאיר אחרינו ואיזה חינוך אנו שואפות לחנך את צאצאינו. צריך לנתב את עצמנו ומשאבינו לכיוון חיובי, ליצירת חברה חיובית, משכילה ככל האפשר, יצירתית ולטפח את אלה העושים במלאכת הקודש הזו, כי בנפשם של צאצאינו מדובר.

בתמצית: ד"ר אריקה לנדאו ז"ל (15.10.1931-5.8.2013), הלואי וכולנו היו כמוה ומעשינו מבורכים כשלה.

אחוות השמוקים

אי אפשר שלא להגעל ולהקיא ולהקיא ושוב להקיא מכל הגועל נפש הזה. את מביטה בהתנהלות האיוולת הזו, משפשפת את עינייך עד כאב ואינך מאמינה למראן. איך זה עדיין קורה?

אינני רוצה להתיחס לקופות השרצים שסוחבים על גבם השמוקים, משום שתקצר היריעה. מישהי זוכרת את ההתנהגות המחפירה של האפס העומד בראשנו, זה שבגד באשתו ורץ לספר על כך בטלויזיה במה שכונה "פרשת הקלטת הלוהטת"? מאחר והעם אויל – לא הוקע זה מקרבנו והוא ממשיך להזיק לנו עד עצם היום הזה.

אני רוצה להתיחס על היחס אותו קיבלה המשנה לנגיד, ד"ר קרנית פלוג. לוא היתה גבר, לא היתה עולה כלל הבעיה ולא היו מחפשים אחר נגיד לבנק ישראל בשדות אחרים, אלא ממנים אותו, אך מאחר וזו אשה, למה שהיא תזכה להתקדם בצורה חלקה? הרי יש תקרת זכוכית שהשמוקים צריכים לתחזק.

ד"ר פלוג זכתה לשבחים מכל עבר על תפקודה, הנגיד שפרש המליץ עליה בכל פה, אפילו הבובה המשמשת כשר האוצר רצה בה (אם כי לא הייתי רואה זאת כמחמאה, זה הרי סמרטוט – עושה מה שאומרים לו ומכסה על הכשלונות של הביבי), אז למה אין ממנים אותה וביבי מתנגד לה בכל תוקף?

א. כי היא אשה ומשום כך סבור השמוק כי אינה יכולה לעמוד בראש המערכת אותה הנהיגה כמשנה. ראש מעוות יש לעומד בראשנו ואנחנו סובלים אותו.

ב. היא נוהגת להשמיע את קולה ברמה, דבקה בעמדותיה הצודקות ואלו, מה לעשות, פעמים מנוגדות לעמדתו המרושעת, האנטי-חברתית והגזלנית של ביבי. הוא רוצה מישהו שיהנהן אחר תכתיביו, שלא יתנגד לו ושיתקן את השגיאות הנוראיות שהוא עושה על גבנו השח.

♀♀

מה שעוד מרגיז, זה שאין אף אשה אחרת מועמדת. כאילו שכל הכלכלנים בארץ הם רק גברים ואין אשה שלמדה את המקצוע הזה ויכולה להתמודד על התפקיד. אולי אין?

♀♀

קול קורא:

היכן הן כל הנשים כולן? למה אין אנו קמות כולנו כאשה אחת לאות סולידריות ומפגינות נגד אחוות השמוקים? היכן ליידי גודייבה, כשצריך אותה?

♀♀

בתמצית: אני נושאת תפילה ומקוה בכל לבי שיוסר הרוע מקרבנו והעומד בראשנו יתעשת (אולי ההפגנות נגדו תעשנה את העבודה?), יתקפל (הרי זה לא חדש אצלו), ילך לבקש את סליחתה וימנה אותה לנגידה. ושהיא גם תסכים, כמובן. במהרה בימינו, אמן!