שנאת חינם Unjustified Hatred

האדם כמטמורפוזה קיומית של האינסוף

The Human Being as an Existential Metamorphosis of Infinity

דבר אחד עוד לא אבד חִנו
החשק המוזר הזה לשנוא
לשנוא הרבה חזק וטוב
לשנוא עד שתהיה צהוב

שיר הצהובים/התרנגולים
מילים: חיים חפר
לחן: סשה ארגוב

One thing still haven't lost its charm

This odd urge to hate

To hate a lot hard and good

To hate until you become yellow

The Yellows Song/ The Tarnegolim

מה גורם לנו לשנוא דוקא את מי שאיננו מכירים? איך זה שעמים שלמים שונאים עמים אחרים בלי שבכלל יֵדעו עליהם דבר? לאנגלים יש את הצפרדעים בשביל לשנוא (עד עצם היום הזה!), הצפרדעים נוטפי אנטישמיות ושנאה לזר באשר הוא, בעיקר כלפי זה שאינו דובר את שפתם. נסי לשאול ברחוב הצרפתי משהו בשפה שאינה צרפתית ותתחרטי מיד למראה המבט שתקבלי על לא עוול בכפך.

What causes us to deliberately hate those we don't know? How come so many nations hate others without knowing anything about them? The English have the Frogs to hate (until this day!), the Frogs are dripped with anti-Semitism and hatred to any stranger as such, especially towards those who don't speak their language. Try asking a French person (on the street, for example), something in a language that is not French, and you will regret immediately due to the stare you get while innocent of any crime.

עשרה קבין של רגשות ירדו לעולם, כמה אחוזים מהם שופעים אהבה וכמה מגירים שנאה?

Ten Kabin (biblical measure equal to 1.3 litters) of feelings went down to the world, what percentage of them dribbles love and what dribbles hate?

במקורות חז"ל, בתלמוד, יש אזכור לאסון שארע בתקופת ספירת העומר בגלל שנאת חינם: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפסח עד עצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שָׁמֵם… (יבמות ס"ב ע"ב).

אכן, העולם שמם כשאנשים נהרגים לשוא.

In our sources, such in Chazal and the Talmud, there is mention of the disaster that happened in the time of Counting the Omer due to unjustified hatred: Twelve thousand couples of pupils were to Rabbi Akiva from Gvat to Antiperes and all died in one period, from Passover to Azeret (Hag Shavuot), because they didn't respect each other. And the world is destroyed… (Yevamot chapter 52 phrase 62)

Indeed, the world is destroyed when people are being killed in vain.

יונה עטרי ויונית שקד גולן בקאמרי 2011 שיר המריבה

שנאת חינם: זו שנאה לא עניינית, בה אדם שונא אדם אחר/ים ללא כל סיבה מעשית, רק בשל העובדה שיש לזולתו תפיסה אחרת השונה משלו או משום שהם שייכים לקבוצה אחרת משלו. חז"ל ציינו במסכת יומא (דף ט עמוד ב) כי בית המקדש השני חרב רק בגלל שנאת החינם שהיתה קיימת בו בין קבוצות שונות שלא יכלו לסבול אחת את רעותה (מתוך הערך שנאה בויקיפדיה).

Unjustified Hatred: this is an unpractical hatred, where somebody hates the other without any practical reason, only because the other has a different way of thinking or because they belong to a different group. Chazal mentioned in Yoma tractate (page 9 column 2) that The Second Temple was destroyed only due to the unjustified hatred that existed between varies groups which couldn't tolerate each other (from the entry Hatred in Wikipedia).

אמנם שנאה הינה רגש לגיטימי ואי אפשר להתכחש לעובדה שזה עולה מתוכנו ומבעיר בנו אש רעה עד לשד עצמותינו, אבל אינני מסוגלת להבין איך אפשר לשנוא את מי שלא עשה לך שום רע, ובעיקר את אלה שאינך מכירה. האם רק בגלל שהללו שונים מאיתנו? האם משום שחינכו אותנו לא נכון?

Indeed, hatred is a legitimate feeling and one can't deny the fact that it comes from within us and inflames in us an evil flame deep in our bones; but I can't understand how one can hate those who never caused them any harm, especially those they don't know. Is it just because they are different to us? Is it because we were brought up wrongly? 

The Pretenders / A thin line between love and hate

בתמצית:

האם לא מיותר לשנוא לשוא?

In essence:

Isn't it pointless to hate in vain?

ל"ג בעומר תשע"ג Lag BaOmer 2013

בפאריז הבנויה

In Built Paris

מסביב למדורה   Around the bonfire

מזה מספר ימים אני מנסה לבדוק עם ביאטריס היכן נדליק את מדורת השבט של ל"ג בעומר. בפעם הראשונה שהעליתי את הנושא, היא הביטה בי במעין מבט מוזר ששיקף היטב את תהייתה לגבי שפיותי. מאין לי לדעת שבנכר אין הם נוהגים כמנהג בני ישראל? הייתי צריכה להסביר לה שאצלנו השתרש המנהג עד לבלי וַתֵר ואין אפשרות שלא להשתתף בחדוות ההצתה.

For a few days now I have been trying to check with Béatrice where we will light the Lag BaOmer tribe bonfire. The first time I raised the subject, she looked at me with a strange look that reflected well her wonder about my sanity. How do I not know that they don't practice like Israelis do? I had to explain to her that with us the custom has been rooted to no concession, and there is no possibility of not participating the joy of arson.

הרוק נוטף מפי לזכר הקרטושקעס המתפחמים להם במדורה והטעם, אחחחחחחח הטעם! הייתי טורפת אותם עכשו, בזה הרגע, גם בלי מלח ובלי הבצל הצלוי ובלי שיפודי הירקות המעושנים וגם בלי הפיתות המהבילות לשים בתוכן את כל הכיף הזה.

The saliva oozes from my mouth to the memory of the kartoshkes that are turning into coals in the bonfire, and the taste, oh the taste! I would devour them now, right this minute, even without salt and without the roasted onions and without the smoked vegetable skewers and without the steaming pitot to put all this fun in.

מנפלאות הטכנולוגיה. כלנית ונרקיסי עולים מולי בסקייפ הודות לאביהם המסור לאמו שמעביר לי את התמונות החיות מהמתרחש ליד המדורה. ביאטריס ואני איננו יכולות לעצור בעד צחוקנו המתפרץ למראה פניהם המפויחים של החמודים האוחזים בידיהם בתפוחי האדמה הצלויים ונוגסים בתוך הרך הבהיר והטעים. הם מביטים לעבר אביהם בתהייה לפשר הצהלות המגיעות הישר מפאריז אל השדה עתיר המדורות המשתרע בין שתי הגבעות בקציר – המערבית והמרכזית. אני מפצירה ביוצא חלצי להנציח את הרגע וכבן נאמן הוא מציית ומקליק כמה הקלקות למעני וגם לטובת חלקו במה שאוריש לו ולאֱחָיו.

From the wonders of technology. Calanit and Narkisi come up in front of me on Skype thanks to their dedicated father to his mother who sends me the live pictures from what is happening near the bonfire. Béatrice and I can't stop our bursting laughter at the sooty faces of the cute ones holding in their hands the roasted potatoes and biting into the bright, delicious soft. They look toward their father wondering about the joyful laughter that come straight from Paris to the field with the plenty bonfires that stretches between the two hills at Katzir – the western and the central. I implore my offspring to commemorate the moment, and as a faithful son he obeys and clicks a few clicks for me, and also for his part in what I'll bequeath him and his brothers.

כשאנחנו נרגעות, אפשר לשמוע בברור את הגצים המתפצחים. בני שולה שיפוד, נושף עליו ומוסר לילדתו. נרקיסי מביט בעיניים חומדות איך אחותו נושפת אף היא במעדן הצמחוני ומפנה מבט מצפה אל ידו של אביו החוקרת את מצבו של השיפוד הבא. זה נראה עשוי וחיוך מתפשט על פניו המתוקות של נכדי.

As we calm down, the crackling sparks can be clearly heard. My son pulls out a skewer, blows at it and hands to his child. Narkisi looks with his covet eyes how his sister also blows into the vegetarian delicacy and turns an anticipating look to his father's hand that investigates the condition of the next skewer. It looked done, and a grin spreads on my grandson's sweet face.

אוי, היכן סקוטי (Beam me up, Scotty) לשגר אותי אליהם כדי שאוכל לחבקם ולנשום אותם אלי?

Oh, where did Scotty (Beam me up, Scotty) send me to them so I could hug them and breathe them to me?

כמה מלים של אכזבה:

למה אי אפשר לותר על הרוע? איזה מוח חולני מוליד בלי הרף מרעין בישין? במקום לשרוף דחלילים כמנהג הפגאנים, התחילו מפגרי ישראל להשליך חתולים חיים לתוך המדורות. הדעת אינה תופשת מאיפה זה בא ולמה האכזריות הזו בעם האמור להיות סגולה ואור לגויים.

A few words of disappointment:

Why can't people give up on evil? What sick brain is constantly produces problems? Instead of burning scarecrows as a pagan custom, Israel's morons began to throw live cats into the bonfires. A normal brain can't accept where this came from and why this cruelty exists in the people supposed to be the chosen and a light unto the gentiles.

ערב שבת בפאריז Shabbat Evening in Paris

זמן הדלקת נרות השבת אצלנו, בקציר, ב-18:47 (זמן חיפה). פה, בפאריז, השמש שוקעת שעה אחרי, כך שמדליקין רק מ-20:39 ויש לנו עוד הרבה זמן אותו אנחנו מנצלות הכי טוב שאנו יכולות.

Shabbat candle lighting time at us, in Katzir, at 18:47 (Haifa time). Here, in Paris, the sun sets an hour later, so we light only from 20:39, and we still have a lot of time to make the most of it.

אחר כך מתקלחות, מתלבשות ומתכוננת לצאת לסעודת השבת אצל מֶמֶה דומיניק (Mamie). לדעתי, צריך לקרוא לה מֶמֶה-רבא משום שהיא למעשה Arrière-grand-mère, אך זה ארוך לי מכדי לבטא.

Then we shower, get dressed and get ready to go to the Shabbat dinner at Mamie Dominique. In my opinion, she should be called Meme-Grandma (Great grandmother) because she is in fact Arrière-grand-mère, but it's too long for me to express.

עוד יום של חול ברחוב ובשכונה בארץ הזרה הזו. שום דבר של אוירת קדושה. קשה לי להתרגל ליומיומיות הזו. בארץ, זה הזמן בו אנשים מתכוננים להתאסף ולסעוד/לבלות יחד, אם בקרב המשפחה או בחוץ עם חברים/זרים.

Another weekday in the street and neighbourhood in this foreign country. No sense of sacred in the air. It's hard for me to get used to this dailiness. In Israel, this is the time when people prepare to gather and dine/spend time together, whether among the family or out with friends/strangers.

בקשר למשפחה, במשך זמן לא מועט נלחמו זוגות חד-מיניים בצרפת, כמו בארצות אחרות, לזכות לחיות כמו האחרים – הזכות להנשא, לאמץ ילדים, בעיקר את אלה של בנות הזוג. השבוע זה נגמר וההחלטה נפלה, החוק עבר ועכשו אפשר לחגוג. אולי אפילו לא נצטרך יותר מצעדי גאוה בפאריז. לא עזרו המחאות מצד צרי המוח, לא השטויות של בארדו חובבת החיות ושונאת האדם באשר הוא – עכשו אנחנו שוות זכויות. אי אפשר שלא לחשוב איך מאן דהיא כמו בריז'יט בארדו כה נבערת מדעת כדי להלחם במה שטבעי וצודק. איך היא מסוגלת לשנוא כל כך את ההולכים על שתיים? גם אני אינני מסכימה עם כל ההרס שאנו זורעים על פני בית הגידול שלנו, אך לשנוא? למה? מה גרם לה להיות כזו?

Regarding family, for quite a long time, same-sex couples in France, as in other countries, fought for their right to live like the others – the right to get married, to adopt children, especially those of the couple's. This week it ended and the decision was made, the law passed and now we can celebrate. We may not even need more pride parades in Paris. The protests against it by the brainless didn't help, not the nonsense of Bardo the animal lover and men-hater wherever they are – now we have equal rights. It is impossible to imagine how such a person like Brigitte Bardot is so ignorant to fight against what is natural and right. How is she capable of hating two people so much? I too don't agree with all the destruction we spread across our habitat, but hatred? Why? What caused her to be like that?

אני מתקשרת לנכדים בסקייפ וקוראת להם סיפור לפני השינה. הלב שלי יוצא אל האפרוחים. אנחנו מפריחות זו לזה ולזו נשיקות חמות, מתגעגעות. מה אני עושה בנכר, במקום להיות חלק ממגעם היומיומי? מן הסתם, יש מחיר לכל דבר. השאלה היא מה אנו מוכנות לשלם ובשביל מה. על מה כדאי להלחם ועל מה לא.

I call my grandchildren on Skype and read them a bedtime story. My heart goes out to the little ones. We send to each other warm, longing kisses. What do I do in a foreign country instead of being part of their daily interaction? Probably, there's a price for everything. The question is what are we prepared to pay and for what. What is worth to fight for and what is not.

אני סוגרת את הסקייפ והדמעות חונקות. ביאטריס מנחמת אותי כמיטב יכולתה. אולי לדור הצעיר לא קל לחשוב על זה, אך גם לסבתות יש חיים משלהן ומותר להן להנות מהשנים שעוד נותרו.

I close the Skype and the tears are choking. Béatrice comforts me the best she can. Perhaps for the younger generation it's not easy to think about it, but grandmothers also have their own lives and are allowed to enjoy the years that remain.

יום כדור הארץ Earth Day 2013

© סול אסתר צכנובסקי

אנו רגילות שכשמשהו אינו עובד, עורכים לכבודו יום סרט. גם אני, בצעירותי, הייתי שותפה לענין הזה בלי שתהיה לי יכולת לשפוט ולהחליט. בתור חניכה בתנועת נוער, פשוט שלחו אותי והייתי צריכה ללכת. לילדה בת 13 אין שיקול דעת וגם אם לא בא לה לקחת חלק בענין – אין היא מעוניינת להיות חריגה.

We are used to the fact that when something does not work, we conduct a tag day for its benefit. I, too, in my youth, took part in this without having the ability to judge and decide. As a Youth-movement Apprentice, I was just sent, and I had to go. A 13-year-old has no discretion and even if she doesn't want to take part in such thing – she isn't interested in being different.

אני בספק אם ימים כאלה הצליחו לשנות משהו. אני גם מתעצבנת על שבמקום שהממשלה תדאג לחלשים שבאוכלוסיה – היא מנערת את חוצנה מהם ומשליכה אותם לרחוב. רבים טועים וטוענים ש"המדינה אשמה", אך אין זו המדינה, אלא הממשלה. "המדינה" זו מושג, לעומת "הממשלה", המורכבת מבני אדם המכהנים כדי לשרת את העם. חבל שממשלות נתניהו הובילו אותנו אל עברי פי-פחת.

I doubt if days like this managed to change anything. I also get annoyed that instead of the government taking care of the weak in the population – it rids itself of them and throws them onto the street. Many people make the mistake of claiming that the state is to blame, but it is not the state, but the government. A "state" is a concept, as opposed to "government", consisting of incumbent people to serve the nation. It is a shame that the Netanyahu governments have led us to a depreciation.

בני האדם, בכל מקום ואתר על פני הכדור הזה, מתנהגים כאילו אין מחר. הם הורסים את העתיד של צאצאינו, אם זה מתוך טפשות או (ובעיקר) מתוך בצע כסף. אי אפשר שלא לשאול את עצמנו איך אין אנו דואגים לעתיד ואנו אוכלין ושותין כאילו אין מחר. מכר שלי נוהג להסב את תשומת לב מאזיניו שלמעשה אנו חיים על סלע שבכל רגע עלול להתפוצץ וכולנו נהפוך לעפר ואפר. מספיק אסטרואיד אחד ואנחנו עפים מפה ונפוצים לכל רוח. אולי זו הסיבה לאדישות שלנו בנוגע לרווחת הבאים אחרינו?

Humans, everywhere and across this sphere, act as if there is no tomorrow. They are destroying the future of our descendants, whether out of silliness or (and mostly) out of lucre. It's impossible not to ask ourselves how we don't care about the future and we eat and drink as if there is no tomorrow. An acquaintance of mine likes to draw his listeners' attention to the fact that we are actually living on a rock which at any moment may explode and we will all become dust and ashes. One asteroid is enough to cause us to fly away from here and widespread. Perhaps this is the reason for our apathy about the welfare of those who will come after us?

© יגאל צכנובסקי

יש כל כך הרבה מה לתקן. אני דוגלת בהתנהלות נכונה מלכתחילה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", במקום להאלץ לכבות שריפות מיותרות, שחבל שהתחלנו אותן. יחד עם זאת, ישנם דברים שעדיין ניתן לתקן, עוד לא מאוחר. השאלה היא עד כמה המאמצים שלנו רציניים. יום כדור הארץ המצוין בכל שנה ב-22 באפריל, בא להתריע ולחדד את המודעות באשר להרס כדור הארץ בידי המין הנחשב להכי נבון החי עליו. אין לי בעיה עם ציון ויחוד יום לנושא מסוים, הבעיה שלי היא עם מה שאחרי היום הזה, אם יש לזה המשך יומיומי.

There is so much to fix. I adhere to the right behaviour in the first place, as a "The end of an act in thought first", rather than having to put out unnecessary fires, which is a shame we started them. However, there are things that can still be fixed, it's not too late. The question is how serious our efforts are. The Earth Day, marked every year on April 22, came to alert and sharpen awareness regarding the destruction of the earth by the species considered to be the most intelligent living on it.

האם, בעקבות העלאת המוּדעות לנזקים שאנו גורמים למקום עליו אנו חיות, אכן נשנס את מותנינו, נגייס עצמנו ונעשה מעשה חיובי למען עתיד ירוק ונושם?

I have no problem with a specific day and day for a particular topic, my problem is with what happens after this day, if it has a daily continuation. Do we, by raising awareness of the damage we cause to the place we live in, do our utmost, mobilize ourselves and make a positive act for a green and breathing future?

לחובבי הבשר שבינינו, גארי יורופסקי (מצונזר)

For the meat lovers among us, Gary Yourofsky (uncensored)

אורח השמוקים The Ways of the Shmucks

הרהורים על הרוע של המגדר המיותר

Reflections on the Evil of the Needless Gender

ההכרות הראשונה שלי עם הודו, היתה כמו כל ילדה (ולא רק ישראלית) שאמהּ הפולניה דאגה לרזונה ושקדה להשגיח כי אסיים את הכל מהצלחת כי "הרבה ילדים רעבים בהודו ישמחו ללקק את מה שאת משאירה פה". לא השארתי, ברור, כי מי יכולה היתה להתמודד עם ההאבסה הבלתי פוסקת של ניצולת שואה את פרי בטנה? תחנוני, כי בטני מלאה עד אפס מקום, לא זכתה, כמובן, לתשומת לב ראויה, להפך: תמיד היתה נזיפה מקוננת על שאני "רק עור ועצמות". תמונות מאותה התקופה אינן מאששות קביעה שגויה זו, אך אי אפשר היה לעשות דבר מול נחישות של יצר הקיום.

My first acquaintance with India was like any girl (and not just an Israeli) whose Polish mother cared about her weight and was careful to watch that I'd finish everything off the plate because "a lot of hungry children in India will be happy to lick what you leave here." Clearly, I did not leave, because who could cope with of a Holocaust survivor relentlessly fattening her offspring? My pleas, because my stomach was filled to capacity, did not, of course, receive proper attention, on the contrary: there was always a lamentation that I was "just skin and bones". Images from that period do not confirm this erroneous determination, but nothing could be done against the determination of the will to survive.

כשצעירים אחרי צבא התחילו לנדוד כדי להזרק בין ענני השאנטי, הייתי כבר מטופלת בצאצאים משלי. נשבעתי לא לחזור על מעשי אמי ולא להכריח לכלום. הצלחתי. לפעמים כדאי לזכור את לקחי הילדות אותם אנו שוכחות עם התבגרותנו, כדי לישמם ולא לשגות בעצמנו את אלה של הורינו. יש לנו מספיק טעויות מקוריות משלנו אותן אנו יכולות לטעות ואין צורך ללעוס את העבר.

While young people after the army began to wander in order to get lost in the shanti clouds, I was already taking care of my own offspring. I vowed not to repeat my mother's actions and not to force to anything. I succeeded. Sometimes it is worth remembering the childhood lessons that we forget as we grow up, so as not to make the same mistakes our parents made. We have enough original mistakes of our own that we can make them and there's no need to chew on the past.

המטיילים ציירו את הודו כארץ כיפית של חלומות, התרגעות ושלוה – כל כך שונה מהתזזיות של ארצנו. אין פלא שרבים נהרו לשם. אחר כך זה נהיה פחות אופנתי והיהודים הנודדים פנו לכיוון ארצות דרום אמריקה. מישהי זוכרת את הספר המרתק "בחזרה מטואיצ'י" שעשו ממנו סרט?

The travellers portrayed India as a fun land of dreams, relaxation and peace – so different from our country's frenzies. No wonder many flocked there. Then it became less fashionable and the wandering Jews headed toward the South America countries. Anyone remember the fascinating book "Back from Tuichi" which the movie Jungle (2017 film) is based upon?

לא שהקדשתי לכך מחשבה, הרי יצר הנדודים אינו קיים בי, אך אם כבר חשבתי מדי פעם על הודו, זה היה בעיקר בכיוון של יופי – הטאג' מאהאל, וגם בענין הפולחנים שדי עניינו אותי. כשאני חושבת על הודו, מיד צצים ועולים בי התאורים האופייניים של עניני העם הסוחבים את הריקשות והילדים טרוטי הזבובים. הסרט האחרון הנוגע להודו בו צפיתי, הוא "מלון מריגולד האקזוטי".

Not that I thought about it, since the wandering instinct does not exist in me, but if I have occasionally thought of India, it was mainly in the way of beauty – the Taj Mahal, and also in the matter of rituals that quite interested me. When I think of India, the typical descriptions of the poor people carrying the rickshaws and the children bothered by flies are immediately emerging. The last movie about India that I watched was "The Best Exotic Marigold Hotel".

The Second Best Exotic Marigold Hotel Official Trailer

בני אדם חיים בכל מיני מקומות וארצות, לכולם רצונות, שאיפות וחלומות – מי לטוב ומי לרע. מסתבר, שהרוע אינו נגמר ואין מספיק קמים עליו להכחידו. אם זה נעשה בדרום אפריקה, שם אונסים נשים כי כך המנהג, אם בניגריה, בקונגו ועוד, אז גם בהודו. גם בישראל, כמובן, כי השמוקים הרי אינם נכחדים (לצערי), אך אין כאן קונצנזוס של זה. נשים בישראל אמנם מודרות בשיטתיות מהמרחב הציבורי, אך תודה למי שצריכה להודות, שאין אונסים אותן כאורח חיים.

Humans live in all kinds of places and countries, everyone has desires, aspirations and dreams – those for good and those for evil. Evidently, evil does not end and there is not enough to rise and destroy it. It is done in South Africa, where women are raped because so is the custom, as wrong as in Nigeria, Congo and more, like in India. Even in Israel, of course, the shmucks are not extinct (unfortunately), but there is no consensus. Although women in Israel are systematically exiled from the public sphere, thank to whom we need to thank for having to admit that we are not raped as a way of life.

כשהמין הנשי אינו נחשב לשוה, כשמתיחסים אלינו כאל חפץ (בעיקר לשימוש השמוק המצוי) ולא כאל אשה עם רצון משלה, כי אסור שיהיה לה כזה, אין פלא שהמנהג הרווח הוא לאנוס אותה, כי מה היא בסך הכל? חפץ ותו לא.

When the female gender is not considered equal, when we are treated as an object (mainly for the use of the common shmuck) and not as a woman with a will of her own, because she isn't allowed to have it, it is no wonder that the custom is to rape her, because what is she in total? An object and nothing else.

כשהארוע הנורא של האונס באוטובוס בדלהי יצא מחוץ להודו, פתאום התחילו להופיע ידיעות נוספות על אורח החיים שם, על הקלות הבלתי נסבלת של זלזול בנשים. כך התבשרנו בסוף השבוע על ילדה בת 5 שנחטפה, נכלאה ונאנסה שם. הדעת אינה מסוגלת לתפוש איך אפשר לעשות דבר נורא כזה למישהי, קל וחומר לילדה! אי אפשר להבין דבר כזה מופרע.

When the horrific rape in the bus in Delhi took off outside India, more news about the lifestyle there suddenly began to appear, about the unbearable ease of disrespect for women. This is how we were told over the weekend about a 5-year-old kidnapped, imprisoned and raped there. The mind can't figure out how such a terrible thing can be done to someone, not to mention to a girl! Such a disturbed thing can't be understood.

אז מה? כל הודו אנסים? האם הרוב שם כאלה? האם כל הזכרים אנסים?

So what now? All India are rapists? Is the majority there rapists? Are all males rapists?

חפירות:

1. אונס קבוצתי מסעיר את הודו אתר הארץ
2. סערה בהודו: אשה נאנסת כל 20 דקות אתר ישראל היום
3. הודו: בת חמש נחטפה, נכלאה ונאנסה בניו דלהי מערכת וואלה! חדשות
4. שיירת השמוקים
5. למה אנו, הנשים?
6. האפשר להפסיק את זה?

מרים סידי – הקרבן הבא
מלים: סידי, פזמון: סידי ואדי סומירן
לחן: סידי ואדי סומירן

זה לא יוצא לי מהראש כל יום אותן צרחות
אותן אנחות יאוש הולכות ומתחזקות
אותן כוויות אותן הצלקות
אותה שעה אותן קללות אותן מכות
איך הוא שוכח את עצמו כשהתינוק שלך צורח
לוקח חגורה משתולל ומכסח
ושוב הווליום בטלוויזיה מתגבר
חושב שלא שומעים אותו אבל זה לא עוזר
כשהוא מכה אותך את לא מוציאה מילה
חוטפת בשקט ועיניים משפילה
בקושי מגיעה לחדר בזחילה
לא נרדמת שוכבת ובוכה במיטה
את יוצאת מהבית רק עם בגדים ארוכים
שלא יראו ת'סימנים הכחולים
גם אם אין שמש משקפיים כהות גדולות
מסתירה את זוג עינייך הכבויות
עוד אגרוף קבור מתחת עוד שכבת איפור
עוד פעם שאלתי ומכרת לי עוד סיפור
"החלקתי עם אופניים", "נפלתי במדרגות" – ברור
כמה פעמים חוטפים כוויה מהתנור"
כל הבלוק מכיר אותו כל השכונה
מעדיפים להתעלם שומרים על קשר השתיקה
לאף אחד אין ביצים לקום ולהגיש תלונה, אפסים…

פזמון: זו לא פעם ראשונה הוא כבר מוכר למשטרה
הוא היה שם בעבר ומכיר את תא המעצר מבפנים
והיה במשפטים יצא בערבויות והבטחות וסיפורים
ואז לילה ראשון שלא שמעתי אותך בוכה

סוף סוף שקט נשמתי לרווחה
תשע בבוקר התעוררתי מצרחה
השכנה מצאה אותך שוכבת הפוכה
כל הבטן חתוכה ודם בכל מקום
ולידך בוכה תינוק יתום
מסתבר הפעם הוא החליט לנקום
לא מאמין אולי זה רק חלום
פתאום סירנות ואורות אדומים
חוזר למציאות שמתרסקת בפנים
כולם ידעו שזה יקרה ובכל זאת המומים
אנשים בהלם צבועים ברחמים
איך עבריינים מתחמקים מעונשים?
משמנים ת'עורך דין ועסקאות טיעון רוקמים!
והשופטים מקלים בעונשים
איך הם ישנים בלילה איך הם נרדמים?
אני רוצה להבין כבוד השופט, אדון שוטר
תגידו מה בעצם בעדכם עוצר?
ומה אם הייתם מגיעים לעבודה
ומגלים – הבת שלכם היא הקרבן הבא!

פזמון…

עורך דין – הבת שלך היא הקרבן הבא!
הסניגור – הבת שלך היא הקרבן הבא!
הקטיגור – הבת שלך היא הקרבן הבא!
אצלך במשפחה – זה הקרבן הבא!
אדון שוטר – הבת שלך היא הקרבן הבא!
כבוד השופט – הבת שלך היא הקרבן הבא!
מפכ"ל המשטרה, נשיא המדינה!
ראש הממשלה – הבת שלך היא הקרבן הבא!

שיוויון בנישואין

משחר ילדותנו מלמדים אותנו את "ואהבת לרעך כמוך", אז למה אין אנו אוהבים זה את זה ומדוע אנו בעיקר מתעללים זה בזו? האם משום שזה כתוב בלשון זכר ומן הסתם נשים אינן נכללות ולכן אין לאהוב אותן כראוי, כשוות? חבל ועצוב.

משחר ילדותנו מלמדים אותנו שאנחנו עם סגולה ועלינו להיות אור לגויים, אז היכן הערכים שלנו? מה יש לנו להאיר לגויים? האם את ה"אור" הזה של אי שיוויון, גזענות, הטבות לאנשי שלומנו, דיכוי העניים ועינוי העם בגזרות בלתי נסבלות, במקום לקחת מאלה שיש להם?

חשבתי שאנו אמורים להיות אור לגויים, אבל טעיתי. חבל שהדת היהודית, שדיברה רבות על הצורך לשמור ולכבד את הזולת (גם אם היא אשה) ובעיקר את העבד אשר לך ובשעריך, לא הופנמה בידי אלה שרואים עצמם כבעלי האמת היחידים, כך שכאשר מאן דהוא (ובעיקר דהיא) אינו נמנה עם אנשי שלומם – הריהו מוקצה.

כך נראית מדינה מתקדמת וליברלית

אישית, אינני מאמינה בנישואין כפי שהם מוגדרים באופן רשמי. לגבי, נישואין הם כלא אליו אין לי כוונה להכנס יותר. הייתי, חויתי, היה חרא, אין טעם לחזור על זה. שום פיסת נייר של אף מדינה אינה יכולה לשמר אהבה, רגשות, יחד, אם אין אלה מטופחים בידי בנות הזוג. הסכם חיים משותפים הרבה יותר נכון ונבון. אני ממליצה על כך, במקום להכנס לבית-כלא שהשחרור ממנו כרוך בהרבה גועל-נפש. כאשר הדברים מוסדרים מראש – זה אמנם אינו ערובה שהפרידה תהיה מסודרת ונקיה (על יפה אי אפשר הרי לדבר), אך לפחות זה מאפשר בסיס סביר כלשהו להתחיל בפירוק השותפות ותהליך הפרדת הכוחות.

פרידה אף פעם אינה דבר קל, גם אם זו נעשית בצורה חברית וברוח טובה ומבינה, בלי השלילה והלכלוך הרגילים. תלוי בזמן שהיינו יחד ובמה שצברנו זו עִם ונגד זו, יש לנו מטען שעלינו לפרוק או לשמור עליו.

למרות שצורת יחסים זו אינה מתאימה לי, אין זה אומר שאחרות אינן יכולות לבחור בה אם רוצות הן. הבעיה היא שאין אנו חופשיות לבחור.

יש לי בעיה עם אמירות/הצהרות מסוג מסוים ומעשים הפוכים לגמרי. למודת נסיון מר עם שרי ממשלות ישראל לדורותיהם, אני בספק אם משהו חיובי יקרה בממשלה החדשה, על אף שחברים חדשים מכנים בה. אני לא מאמינה לאף אחד עד שזה לא יראה את פניו האמיתיות במעשים. לפני מספר שנים דיברו על ברית הזוגיות, אך מה יצא ממנה? חוכא ואטלולא. במקום שיהיה חופש לכולנו לבחור במה שמתאים לנו – יש סייגים וקשקושים ואיסורים. אם מאן דהיא יהודיה, גם אם לא דתית – אין היא יכולה להתחתן עם מאן דהוא, אם הלה אינו מצהיר על עצמו כחסר דת. על נישואין בין פלונית לפלונית או פלוני לפלוני אין מה לדבר.

הסבר למה חשוב שיוויון בנישואין

אנחנו חיות במאה ה-21, במדינה שאמורה להיות נאורה ומודרנית, אך חוות חשכה ונבערות, הדרת נשים, השפלה ועוד מרעין בישין שהגורמים אותן צריכים להתבייש בעצמם.

במשפט אחד:

מתי יהיה שיוויון גם בנישואין ללא הבדל דת, גזע ומגדר?

לסביות ונישואין

את חרותי

שישו ושמחו וחגגו ובקרוב אצלנו!!!

עדכון מצרפת: צרפת אישרה נישואין חד מיניים אלירן לוי, חדשות נענע 10

הנסיכה האמיצה מפלוגה א' The Brave Princess of Squad A

היו גם לוחמות. אמנם מעטות, אך היו גם כאלה שיצאו בצוק העתים לקרב, בעיקר להגן – לא כדי לתקוף. את ההתקפות והצמאון לדם הן השאירו לזכרים. כשאת מוּנעת רק מההכרח להגן ואין לך את היצר המיותר הזה של להיות מעל זולתך, לדכא את כל מי שנקלע לחייך ולהרוות את תאוות השליטה שלך (כי אין לך כזו) – את משתדלת לחיות את חייך הכי טוב שאת יכולה ולא על חשבון אף אחד, אלא להפך – את מנסה לתת את הטוב שבך כדי להיטיב עם זולתך.

There were also women fighters. Although few, but there were also those who went out at times of need for battle, mainly to defend – not to attack. They left the attacks and thirst for blood to the males. When you are driven only by the necessity to protect and don't have this unnecessary urge to be above others, to suppress everyone who encounters to your life and quench your lust for control (because you don't have one) – you try to live your life as best you can and not at anyone's expense. On the contrary – you try to spread the good in yourself to do good to others.

כשאת נמנית על מעטות, מנסה המון הזכרים להעלים את תרומתך ולהשכיח את פעילותך, כפי שנאמר על ידם (תהלים, פרק מ"ה, פסוק י"ד): "כבוד בת מלך פנימה" – כדי שתשתקי ותעשי מה שאומרים לך.

When you belong to a minority, the masses of males try to hide your contribution and cause to forget your activity, as they say (psalm 45: 14): "Honour of a king's daughter is within" – so that you will be silent and do what you are told.

ואנחנו שותקות ועושות את שאומרים לנו, כי איך אפשר להסביר אחרת את אי הנראות שלנו בעשיה? האם לא הגיע הזמן להפסיק להדיר אותנו מכל התפקידים שאנחנו יכולות לבצע (ואפילו הרבה יותר טוב מגברים)?

And we are silent and do what we are told, because how else can we explain our invisibility in doing and making? Isn’t it time to stop excluding us from all the roles we can perform (and even much better than men)?

נינט טייב – הנסיך הקטן מפלוגה ב'

Ninet Tayeb – The Little Prince of Squad B

נגעה בשמיים – לזכרה של קרן טנדלר, ערוץ 10

סרטון מטעם צה"ל על שירות נשים בצה"ל, יוטיוב

גדוד קרקל – הגדוד המעורב כתבה בערוץ 2

הנסיך הקטן מפלוגה ב' / קצת אחרת

לזכרם In Their Memory

פאריז, שש בערב. אני עסוקה בכתיבה. הראש שלי מכוון לשבע וחצי, אז אגלוש עם ביאטריס לאתר של רשות השידור כדי לצפות בחדשות ובטקס הזכרון מהר הרצל. הרדיו ברשת פתוח ברקע והצפצופים של החדשות מודיעים לי בשפה שלי שהשעה שבע. קשה להתרגל להבדלי השעות ולסנכרן את הראש עם שעון ארצי-מכורתי. אני קופצת ממקומי וממהרת לחפש את ביאטריס כדי להודיע לה שהטקס או-טו-טו עומד להתחיל וכדאי שנתכונן.

Paris, six o'clock. I'm busy writing. My head is set at seven-thirty, when I'll go with Béatrice to the IBA website to watch the news and the memorial service from Mount Herzl. The radio on the internet is open in the background and the beeping of the news informs me in my own language that it is seven o'clock. It's hard to get used to the differences in hours and to synchronize my head with the clock of my country. I jump up and hurry to look for Béatrice to tell her that the ritual is about to start and we should get ready.

היא מרימה את מבטה מעם מסך המחשב ושולחת אלי עיניים מצועפות. היא לא פה ואני מקוה שלא קטעתי לה את חוט המחשבה. דיברנו על כך אחר הצהרים ותכננו לצפות בטקס. עכשו אני כבר לא בטוחה שזה יקרה. נראה לי שהיא נמצאת הרחק מכאן. היא מחייכת אלי ואומרת שרק תסיים את הפסקא והיא תבוא.

She looks up from the computer screen and sends me her veiled eyes. She's not here and I hope I did not interrupt her thread of thought. We talked about it that afternoon and planned to watch the ceremony. Now I'm not sure it will happen. I think she's far away from here. She smiles at me and says she'll just finish the paragraph and she'll come.

אני מניחה לה ונצמדת למסך. כמדי שנה, אני שוב מתעצבנת על שמוק הנשיא שמדליק את אבוקת הזכרון בלפיד שהוגש לו בידי האלמנה/השכולה התורנית, במקום שזה יהיה להפך – שהוא יצטנע ויכבד ויגיש לה את הלפיד להבעיר את נר הזכרון. אין כבר משמעות למלים השגרתיות והמשמימות שהוא מקשקש ברמה. שוב אין כבוד ראוי לאלה ששכלו את יקיריהם. מגעיל לראות את השמוקים נדחפים כדי שיראו אותם. הטקס כולו על טהרת השמוקים וכבר נמאס מזה. כרגיל, שוב מדיחים אותנו מן העשיה ומן הנראות. מתי כבר יגיע הזמן כשלנשים יהיה חלק שוה בו? שוב אני יכולה רק להתפלל שזה יהיה במהרה ועוד בימי, לפני שהדור שלי יאסף אל אמותיו כמו הדור שקדם לנו, זה של השואה, ולפחות אנו נזכה לחיות שוויון.

I leave her and glue to the screen. Like every year, I get angry again at the prick of the President who lights the torch of memory with the torch handed to him by the selected widow/bereaved, instead of the opposite – that he will humble himself and honour her and by presenting her the torch to light the memory candle. There is no longer any meaning to the routine and dull words that he rattles. There is no longer any respect for those who have lost their loved ones. It's disgusting to see how the shmucks are pushing themselves to be seen. The whole ceremony is just shmucks and we are already tired of it. As usual, we are again exiled from doing and being visible. When will come the time for women to be equal? Again, I can only pray that it will be soon, and in my days, before my generation will gather to its foremothers like the generation before us, that of the Holocaust, and at least we will be lucky to live in equality.

שעתיים לאחר מכן, מצטרפת אלי ביאטריס לצפות בתוכנית האמנותית. אין מה לעשות, לא כל יהודי התפוצות מסוגלים להתחבר לזה. עם כל האמפתיה שלהם כלפינו, לבם שאיתנו והגורל המשותף, יש הבדל בין מי שנולדה בארץ וכל חייה עברו עליה בין ימי הזכרון, לבין זו שחותה אחרת, שהצפירה אצלנו בערב, זו שהגיעה מירושלים והרעידה את קירות דירתה – אינה מרטיטה אותה כלל.

Two hours later, Béatrice joins me to watch the artistic program. There is nothing to be done, not all Diaspora Jews are able to connect to this. With all their empathy for us, their hearts with us and our common destiny, there is a difference between someone born in Israel and her whole life passed between these remembrance days, and the other one who experienced differently, that the siren in Israel this evening, the one that came from Jerusalem and shook the walls of her apartment – does not cause her tremble at all.

זה עתה שמענו צפירת דומיה We Just Heard a Remembrance Siren

_C8⁰. אמנם שמש, אך קררררררר. אינני רגילה לעמוד דום בקור. בארץ שוררים תנאי חמימות (לא שזה מקל על קשיי היום הזה) וכרגיל אני שואלת את עצמי מה אני עושה פה, בתנאי אקלים שאינם מתאימים לי.

8⁰c. Although sunny, but colddddd. I'm not used to standing still in the cold. In Israel, there are warm conditions (not that it relieves the difficulties of this day) and as usual I ask myself what am I doing here, in climatic conditions that don't suit me.

8 בבוקר. בארץ כבר 9. אני פותחת את הרשת ומנסה למצוא שידור חי מטקס קריאת שמות הנספים בכנסת האמור להתחיל וגם טקס הנחת הזרים ביד ושם. כרגיל, הערוץ הראשון שלנו מתמיד בטמטומו ואין שידור חי, כנראה גם לא ישדרו לתפוצות את מצעד החיים מפולין. אז לא. נמאס לי להתלונן.

8 in the morning. In Israel it's already 9. I turn on the net and try to find a live broadcast from the reading in the Knesset of the names of those who perished, that should begin and also the ceremony of placing the sprays at Yad Vashem. As usual, our first channel is ever-dumb and there is no live broadcast, probably will not broadcast the March of the Living from Poland to the Diaspora either. So no. I'm tired of complaining.

מעבירה לרדיו. זה, לפחות, עובד ברשת ואפשר להאזין לתכנים המשודרים. אני נתקלת בתוכנית המרתקת של קרן נויבך. בדרך כלל, לא יוצא לי להאזין לה בארץ, אבל בחו"ל לפעמים כן. תמיד תענוג לשמוע אותה, על התכנים הרלבנטיים שהיא מעלה והצורה המתורבתת שהיא מטפלת בהם. נעים להאזין לקולה השקט (אם כי התקיף), המנומס, התרבותי ובעיקר הסבלני לשמוע את התשובות בלי לקטוע את הדוברים ובלי להזהיר אותם ש"זמננו תם" או לבקש מהם בקוצר-רוח להשיב "תשובה קצרה ואם אפשר במשפט אחד" (מי אמר עודד שחר המקשקש במהירות הסילון גם ביום הזה ועומד להקיא, וכדי שזה לא יקרה פשוט אינו מקשיב לתוכניתו? לפחות האוזן שלי אינה מסוגלת להבין את דבריו הבהולים והצעקנים). מדהים איך שהיא נותנת מרחב דיבור לנשאליה ואינה מציקה להם. הלואי וקולגותיה תלמדנה ממנה.

I'm switching to the radio. It, at least, works online and you can listen to the broadcast content. I come across the fascinating program of your Keren Neubach. Usually, I don't listen to her in Israel, but I do sometimes when I'm abroad. It's always a pleasure to hear her, for the relevant content she brings up and the civilized form she handles them. It is nice to listen to her quiet (though firm), polite, cultural, and especially patient voice of hearing the answers without interrupting the speakers and without warning them that "our time is up" or asking them impatiently to answer "a short answer and if possible in one sentence" (who said Oded Shahar even on this day and about to throw up and so it won't happen, we don't listen to his programme?). It's amazing how she gives a space to her interviewers and doesn't harass them. I wish that her colleagues will learn from her.

הצפירה נשמעת ברמה מבעד לאלפי הקילומטרים ממנה היא באה. ביאטריס נצמדת אלי בדום שתיקה ושתינו מרכינות ראש בדממה דומעת. שתי דקות של סרטים העוברים מול העיניים, זכרונות מהורי שעברו את התופת ושרדו, מהשכנים ומהמכרים שגורלם היה דומה. כל מי שאני זוכרת מילדותי ונעורי, כבר נפטר. אף אחד אינו עימנו עוד. אני אומרת את שמותיהם בלבי, נוצרת את זכרם, יחד עם זה של אלה מבני משפחתי שמעולם לא זכיתי לקרוא בשמם, לא סבתא, לא סבא, לא דודה, לא דוד… בני משפחת רוקיטה וזיגפריד.

The siren sounds aloud through the thousands of miles it came from. Béatrice clings to me in stillness and we both bow our heads in tearful silence. Two minutes of movies going in front of the eyes, memories of my parents who went through the inferno and survived, from neighbours and acquaintances whose fate was similar. Everyone I remember from my childhood and youth had passed away already. No one is with us anymore. I say their names in my heart, saving their memory, along with those of my family members to whom I never got to say their names, not Grandma, Grandpa, Aunt, Uncle… The Rokita and Siegfried family.

ביאטריס אמנם גדלה בתנאים אחרים והרקע שלה שונה, אך אמהּ עדיין זוכרת את האימים שחוותה בילדותה. רק לאחרונה היא התחילה להעלות את זכרונותיה בקול, בעיקר משום שאני נוהגת להציק לה בשאלותי ולחקור כדי ללמוד פן שונה ממה שחויתי דרך משפחתי.

Although Béatrice grew up under other conditions and her background is different, but her mother still remembers the horrors she experienced in her childhood. It was only recently that she began to voice her memories, mainly because I pester her with my questions and explore in order to learn a different aspect from what I experienced through my family.

אחד הסיפורים שצמררו אותי, עת סיפרה לי אותו, ילוה אותי כנראה עד עולם. יש דברים שאת יודעת שלא תשכחי. רובנו שמע על תינוקות שמצאו את מותם על ידי ניפוץ ראשיהם בקירות בידי הנאצים הארורים. לא שזה שונה בהרבה כשאת שומעת את הדברים ממקור ראשון – זוועה היא זוועה. דומיניק מספרת על הזוועה האישית שלה, על התינוקת ששמטה בבהלה מזרועותיה למשמע קולות נפץ הפצצות שנפלו לא רחוק מביתה.

One of the stories that chilled me, as she told me, would probably go with me forever. There are things you know you won't forget. Most of us have heard of babies who found their deaths by smashing their heads against the walls by the damned Nazis. Not that it's much different when you hear things firsthand – horror is horror. Dominique talks about her personal horror, about her baby girl she dropped in panic from her arms to the sounds of bomb blasts falling not far from her house. Béatrice could have another sister. How does Dominique live with this horrific memory?

אנחנו מסבות אצלה לארוחת צהרים. על שולחן צדדי מרצדים אורות נרות הנשמה שדומיניק הדליקה לזכר משפחתה שנספתה. האוכל הטעים שבישלה לנו, קצת נתקע בגרון עם הדמעות המלוחות. באיזשהו שלב אנחנו מפסיקות לבכות וחוזרות לאכול. צריך לקיים את הנפש, גם אם זו מתיסרת ביום הזה.

We are having lunch at her place. On the side table, the lights of the candles Dominique lit in memory of her family who perished are shimmering. The delicious food she cooked for us, a little stuck in the throat with the salty tears. At some point we stop crying and go back to eating. The soul must be maintained, even if it is aggrieved on this day.

♀♀

חומר למחשבה ולהגות:

היה אפשר לצפות מעם, שחוה את הזוועות הנוראות, ינהג אחרת. מי, אם לא אנו, צריכים לשמש דוגמא ומופת?

Material for thought and cogitation:

One would expect of a nation who experienced the horrible atrocities to behave differently. Who, if not us, should set an example?

ה' עוז לעמו יתן God will give strength to his people

טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה

למה רק עכשו, כשהם הולכים ונשמטים מאיתנו, כשכבר כל-כך מאוחר, פתאום נמצאים התקציבים? פתאום יש מאין לתקצב את ניצולי השואה ולסייע להם? בבוקר, הרשת עדיין עומדת בפרץ התקפות ההאקרים ואני יכולה להאזין לחדשות מהארץ. הקריין מודיע חגיגית שהוקצה סכום לטובת ניצולי השואה כדי להקל עליהם בזמן המועט שנותר להם. מה נשתנה היום הזה מכל הימים? למה זה צריך להיות ככה? למה צריך היה הביבי להוציא את נשמתם עד כה? למה חושבים הוא וחבר המרעים אשר איתו שאנחנו מטומטמים? איפה הם היו עד עכשו? הרי הוא והזדים היו בשלטון לפחות בעשר השנים האחרונות, האם לא יכולים היו להקל על חיי השרידים במקום לענותם? ודאי שיכולים היו, רק מה – פשוט לא רצו. זה לא היה "אופנתי", משום שצל המחאה החברתית טרם הוטל. לא שהמחאה מסייעת לנו, אבל כנראה יכול הביבי לעשות מזה הון פוליטי, וכידוע, שגם אם זה מזערי – הון פוליטי זה עדיין משהו. בעיניו. לא בעינינו. אנחנו בזות לו ולשכמותו על מעשיהם הנלוזים שהורידונו למטה, אל שאול המצב הכלכלי הקשה.

♀♀

פאריז. אנחנו מכינות את עצמנו לצפות בטקס שאמור להיות משודר מהארץ. אני מתפללת בדבקות כדי שהשידור אלינו יעבור בשלום, משום שברשות השידור לא שמעו על תחזוקה נאותה של הרשת והזלזול בשתי הצופות בשידורים (ביאטריס ואני), רק גובר מיום ליום. השידור, שצריך להיות שוטף ולא רק ש"תכניות נבחרות" (התהייה היא, על ידי מי אלו נבחרו?) תשודרנה ברשת, נקטע כל שניה ומאוד לא זורם, למרות שהאינטרנט של ביאטריס תקין לגמרי ובאיכות גבוהה. זה לא מספיק עבור השידורים של רשות השידור.

אנחנו מתישבות ומקוות לטוב.

הבלתי נלאה עולה לדבר ואני מתכוננת להשתעמם ולהתעצבן. אבל השנה הפתעה! הוא פותח את נאומו בהזכרת ובכיבוד ניצולי השואה ורק לאחריהם הוא מברך את המכובדים שהתכנסו! ההיה או חלמתי חלום? היה, משום שאני מתרגמת לביאטריס את הנאמר ואכן זה קרה. כנראה לקח נשיאנו שיעור מזערי בנימוס ולמד משהו… החיים מלאי הפתעה ותקוה המה.

עיניה מזדגגות עת אני מנסה למסור את דבריו בנאמנות. לא קל לי להקשיב, להפנים ולתרגם סימולטנית. אני מפתיעה את עצמי על שאני מצליחה לפעול יותר מפעולה אחת בו זמנית. ממש משעמם איך שהוא קורא מניירותיו (ואני כולי תקוה ותפילה שמעטים הם), שלא לדבר על שחבל שלא ניקדו לו כדי שידייק במשמעות המלים. טוב, אי אפשר שזה יהיה מושלם. לפחות אני מרוצה מכך שכיבד את ניצולי השואה, שהרי למען מי התכנסו הנוכחים בטקס, אם לא למענם ולזכר אלה שניספו?

זה הופך למשעמם יותר מרגע לרגע. ביאטריס מניחה יד רכה על זרועי ומבקשת ממני להפסיק. לי, כידוע, אין שום כבוד לפוליטיקאים, גם אם הפכו אותם לנשיאים כדי שיפרשו בכבוד מאיתנו, אבל היא, כחיה בגולה (שלא לדבר בכזו תרבותית), עדיין מתרשמת מהמונח "נשיא מדינת ישראל" ורוצה לחוס על כבודו. היא מציעה להכין לנו קפה.

אני שומעת את זמזום מכונת הקפה ואת צליל הכוסות המונחות על המגש. "שֶׁרי", היא קוראת לי מהמטבח. "מה מראים?"

"הִי אִיז סְטִיל דְרַיִיְנג אַס דֶה קוֹפּ" ("הוא עדיין נואם לנו", בעברית מנומסת), אני מדווחת לה באנגלית מהולה באידיש (אותה קלטה די מהר, יש לציין לזכותה) ומרגיעה אותה. "זה ודאי ימשך עוד הרבה זמן, אין לך מה למהר."

♀♀

כשהיא חוזרת, מגיע תורו של הביבי. זה מאריך ומונה את כל רשימת הנכבדים (אם כי, למזלנו, לא את שמות שאר קהל הנוכחים), וזו ארוכה כאורך הגלות. לבסוף, מגיע גם תור אזכור הניצולים. באמת תודה! הוא ודאי חושב כמה מתוחכם זה היה, אך עלינו זה אינו עובד ואנחנו מסכימות בינינו עד כמה זה מטופש. כל כך קל לזהות זיוף מקילומטרים, גם כשזה מוגש עטוף בצלופן של צביעות. היכן הוא היה עד עכשו כדי לאפשר לניצולים לחיות בכבוד ולא בעוני מחפיר? איפה הוא היה עד כה כדי לתת לנו שירותים הולמים במקום להפריט את כל מה שזז ולגרום לרעה חולה כפי שהיא מוטחת בפנינו? איך גרעון כזה עצום גר בכפיפה אחת עם "הצלחה כלכלית", כפי שזה מכנה את פעילותו הנפשעת להעניא אותנו, העם?

אינני טורחת לתרגם לה. קלישאות מפגרות אני לא רוצה להעביר הלאה. היא גם לא מתעניינת במיוחד, משום שהיא כבר מכירה את ההבלים היוצאים מפיהם של פוליטיקאים בנאומים פומביים. המלים אינן עושות כבר רושם – התרגלנו לשקרים הנערים לתוך אוזנינו וחדלנו להאמין לשטויות. התבגרנו.

♀♀

"טקס מכובד", היא מחוה את דעתה. שתינו מוחות דמעה לשמע קריאת שיר מזמור לאסף מפי הרב. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להתפלל לשמוע בקרוב נשים הקוראות פרקי קדושה. אולי אף אפשר לשאוף לראות במהרה ועוד בימינו אשה רבא ראשית לישראל? One can but hope… ונאמר כולנו "!Awoman"

תהילים פרק פג

א  שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
ב  אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל.
ג  כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ.
ד  עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ.
ה  אָמְרוּ–לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד.
ו  כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ.
ז  אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים.
ח  גְּבָל וְעַמּוֹן, וַעֲמָלֵק; פְּלֶשֶׁת, עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר.
ט  גַּם-אַשּׁוּר, נִלְוָה עִמָּם; הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה.
י  עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן; כְּסִיסְרָא כְיָבִין, בְּנַחַל קִישׁוֹן.
יא  נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר; הָיוּ דֹּמֶן, לָאֲדָמָה.
יב  שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ.
יג  אֲשֶׁר אָמְרוּ, נִירְשָׁה לָּנוּ– אֵת, נְאוֹת אֱלֹהִים.
יד  אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל; כְּקַשׁ, לִפְנֵי-רוּחַ.
טו  כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר; וּכְלֶהָבָה, תְּלַהֵט הָרִים.
טז  כֵּן, תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ; וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.
יז  מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה.
יח  יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד; וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט  וְיֵדְעוּ–  כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ:
עֶלְיוֹן, עַל-כָּל-הָאָרֶץ.

"אל מלא רחמים" פורץ החזן התורן בקול מתגבה והולך בכאב אָבִל. שתינו איננו מצליחות לעצור את זרם הדמעות הפורץ מאיתנו למראה גבותיו הרוטטות ועולות עם הצלילים המרטיטים.

בהתקוה אנחנו כבר נהר רוגש, עומדות ושרות בקול נשבר. מעולם לא הצלחתי לשיר את ההמנון בקול שוטף, לא בגפי וגם לא בפומבי.

♀♀

תם הטקס. הקהל מתבקש להשאר על עומדו עת שיירת המכובדים יוצאת ועוזבת את המקום. הקדימון על המסך מבטיח לנו סרט תעודי על תעמולת הנאצים. נשמע מעניין ואני הולכת למטבח להכין לנו צידה לצפייה – מחדשת את קנקן הקפה, פורסת עוגת גבינה ושולפת גליל נוסף כדי לקדם את הצפוי לנו בסרטים מסוג זה. בהתחלה, כשהבאתי איתי את המנהג המקובל מהארץ, היתה ביאטריס מרימה גבה מתנשאת על "האסיאתית" (אני…) המשתמשת בנייר טואלט במקום בטישיו. ששה חודשים איתי והיא כבר מחקה אותי. בינתיים רק בבית. היא עדיין אינה מעיזה לשאת בתיקה גליל, כמוני. אני, החוזה את העתיד, רואה את כל פריז צועדת עם הגלילים בתיק. לא רחוק היום. מנהג הגיוני סופו להתפשט. או שלא…

♀♀

עת אני מביאה את הכבודה לסלון, היא מרימה אלי את מבטה ואומרת: "הם הפסיקו את השידור".

אני נדה בראשי, מניחה לאט את המגש על השולחנון ומוזגת לנו קפה חם, מהביל. אין מה לעשות. חבל שבערוץ הראשון אין מבינים את חשיבות השידורים הללו ברשת ליהודי התפוצות. לי ולעוד לא מעטים כמוני בארץ, אין טלויזיה בבית, למרות שאנחנו משלמות את האגרה בכפייה מחוסר רצון להתעסק עם מחלקת הגביה. אין לנו רצון להיות על הכוונת שלהם, אז אנחנו משלמות את ההיטל, למרות שאינו מוצדק. לי, אישית, לא היה אכפת לשלם, לוא לפחות יכולה הייתי לצפות בשידורים באינטרנט. מדי פעם ישנן תוכניות השוות צפיה, כמו ביום השואה או להבדיל מיני סדרות טובות מחו"ל.

היא מכבה את המחשב ומדליקה את הטלויזיה כדי לעבור בין התחנות ולמצוא לנו משהו מעניין לצפות בו, כמו סרט תעודי בערוץ ארטֶה או קונצרט בערוץ התרבותי המעולה Mezzo.

נר הזכרון שהדלקנו מבעוד מועד, מרצד בפינה.