Monthly Archives: מאי 2013

הספסל הציבורי

 האוהבים המתנשקים בשקט על הספסל

ספסל ציבורי

השיר הזה יצא מהרדיו לאוזניים שלי עוד כשהייתי ילדה. תחילה היה זה בראסאנס עם הקול העמוק, שלא הבנתי כלום במלים שהוא השמיע.

Georges Brassens – Les Amoureux des bancs publics

אחר כך באה יעל שרז ששרה בקול צלול ונעים למלים שתרגם דן אלמגור. בתור ילדה, חדרו לי המלים ללב ושנים רבות פינטזתי איך זה להתנשק על הספסל הציבורי, לצפצף על מבטי העוברים בדרך ולצייץ בקול מתוק כל כך…

יעל שרז – הספסל הציבורי

אם דנות בנושא של חינוך וחיבְרוּת, כדאי שנתחיל לשים לב למה שאנחנו מטפטפות באוזני צאצאינו ומה הללו מפנימים. תמונת העולם שלי כילדה, כמו של כל הדור שלי, היתה של זוגות מעורבים – בבחינת "רק זכר ונקבה יכולים להיות נאהבים", בלי להעלות על הדעת שהכל פתוח והרשות נתונה לבחור ללכת בעקבות הלב ולא בתלם שהיתוו לנו שמרנים חשוכים שעד היום מתעקשים שרק דעתם היא זו שצריכה לקבוע ולאף אחד מלבדם אין אמת משלו. כדאי ללמוד מהתנועה ליהדות מתקדמת, המקדמת בברכה נושאי גאוה.

טולוז לוטרק – שתי חברות

 Toulouse Lautrec – Deux Amies

♀♀

מזל טוב! היום מלא בשמחה ובששון – סופסוף חתונה של זוג שחיכה לזה שנים. נחמד להיות במקום בו אנחנו מקבלות הכרה ושיוויון (במקרה הזה – מקבלים), גם אם חלק מהעם מתנגד לכך. אנחנו מנסות להתעלם מכל מיני מתלהמים ומתלהמות נבערות מדעת שאינן רואות את זולתן, ו"אהבת את רעך כמוך" אינו בתודעתן. את רואה את אלה שרוממות אהבת הזולת ואהבת האל לכל יצוריו יסוד חשוב באמונתם, אך רק שנאה וקיתונות של משטמה נורים מגרונם. מעולם לא הערכתי במיוחד את בריז'יט, בשני הסרטים בהם חזיתי בהופעתה – שנאתי את הדמות הנלעגת אותה גילמה. חוץ מריקנות אין בה מאום. חבל שהיא מתעקשת גם להוכיח ולצעוק את זה עכשו. ביאטריס מבקשת ממני לא להתרגש בגלל אפסית נלעגת. קשה. בכל זאת, היא דמות ציבורית ויש לה מעט השפעה. חבל שזו שלילית.

היכן האוהבות?

♀♀

במשפט אחד:

פעם, בעתיד, כולנו נוכל לישב על הספסל הציבורי ואף אחד/ת לא יניד עפעף למראה האוהבות המתנשקות.

pride kiss

הֵי ליידי

תמיד הייתי מחוברת לעצמי

I've Never Been to Me – Charlene

אני משכיבה את בכורי במיטתו אחרי הנקתו, מכינה את עצמי למנוחת הצהרים. צלילי פסנתר מענגים מתנגנים אלי מהרדיו ואני קופאת במקומי, כל חושי קשובים כמו תמיד, עת שיר מקסים מגיח אל תודעתי. בדרך כלל, הצלילים הראשונים הם שעושים לי את השיר. אם הפתיח לא כובש לי את הלב – מעטים הסיכויים שזה ייגע בי. אני מסוגלת לשבת יום שלם ולשמוע את השיר הזה בְּלוּפּ.

לפעמים באים לנו שירים אל החיים מתוך הסח הדעת, כמו משיח, מציאה ועקרב (טפו-טפו-טפו על האחרון – שלא יגיע לנו חס ושלום!) ואנו מתאהבים בהם בלי לחשוב על משמעות המלים, בעיקר כשהן בשפת לעז. מה-זה מתתי על השיר הזה מהרגע ששמעתיו ברדיו והייתי חוזרת ומזמזמת את המנגינה שוב ושוב ושוב ועוד שוב, בלי לִשְׂבּוֹעַ. זה מהשירים הנתקעים בלב.

שנתיים לאחר מכן, עדיין אני עם השיר בזמזומים בלי לדעת את המלים, הכרתי מישהי מדהימה. גישושים של להכיר, החלפת מידע, טעמים תרבותיים. אני מזמזמת לה בחדוה את המנגינה. היא מביטה בי במבט מוזר, הגורם לי להפסיק מיד ולתהות עד כמה אני מזייפת.

"מה?" אני שואלת. "עד כדי כך גרוע?"

"או לא!" היא ממהרת להרגיעני, "דוקא יש לך קול יפה, אבל נראה לי שאינך מכירה את המלים של השיר."

מה שנכון – נכון. מאיפה שאכיר? בתקופה ההיא לא היה אינטרנט, בו אפשר היום למצוא את הטקסים כשבא לך וגם לא חילקו לנו שירונים של שירים לועזיים. מסתבר לי, שהיא יודעת את המלים על בוריָן, אף שהיא מתעבת אותן. היא מעירה את תשומת לבי לעובדה המצערת שהשיר המקסים הזה, שהמנגינה שלו כל כך נפלאה באוזני – הוא אנטי פמיניסטי בעליל. אני מביטה בה בתדהמה, עיני קרועות לרווחה והיא מצטטת לי במבטא בריטי פּוֹשִׁי סקסי להפליא את הטקסט הדי דוחה:

I've been undressed by kings
and I've seen some things
that a woman ain't supposed to see

[אני מכירה מישהי שהיתה אומרת על המלים הללו "!FEH"]

"מילא 'undressed by kings', mind you – I'd like to be undressed by a queen", אומרת לי הסקסית, ולמראה מבטי התמה על טעמה המוזר (אליזבט הרי מכוערת נורא והמלכוּת אינה מיפה אותה בעיני), היא נחפזת להוסיף:

"Not OURS, of course! Good Lord! But, 'seen some things that a woman ain't supposed to see'? Really!"

אני מעכלת את שאוזני שמעו זה עתה ומנסה להכיל. איך הלבישו מלים כה נוראיות על מנגינה כה מדהימה? ועוד בתקופה פמיניסטית! אוף!!! אם יש דבר המקומם אותי, זה מגבלות ששמים עלינו, הנשים, וכאן נאמר במפורש שישנם דברים שאסור לנו לחוות. אין לי מושג מה לומר. אני שותקת באכזבה.

היא שולחת אלי מבט חמוּר וממשיכה:

"'Sometimes I've been to crying for unborn children that might have made me complete' !נו, באמת"

שוב התחברתי לדבריה. הילדים היו אז קטנים ושמחתי בהם מאוד. אהבתי לגדול יחד איתם, אבל מעולם לא חשבתי שהקיום שלי מותנה בהבאתם לעולם או שאני שלמה משום שיש לי אותם. אני זו אני והם – הם. הריתי וילדתי אותם מתוך אהבה ולא כדי להשלים את עצמי. מעולם לא הרגשתי חסרה לפני שהם הופיעו בחיי. הילדים הם תוספת, לא המהות. לגבי המהות – זו כבר שאלה המצריכה מענה מעמיק ובהזדמנות חגיגית אחרת.

אחרי זה באה הרצאה מפורטת מפיה על השיר ועל הקרקע עליו צמח. אני שותה את דבריה בצמא ומאז השתנו חיי מהבחינה הזו ולמדתי לבדוק גם את המלים ולא ללכת שבי רק אחרי הלחן. לא שזה גרע מחיבתי למנגינה – היא עדיין נפלאה בעיני, אך זוהרה הועם. חבל.

I've never been to me Priscilla queen of the desert

ב-1999, הייתי אצל חברה שהיתה בתהליך של להבין את עצמה בעזרת קריאה וצפייה בתכנים לסביים. היא מציגה בפני את השלל שהגיע אליה באמצעות הדואר. בין השאר, היתה שם קלטת של The Adventures of Priscilla, Queen of the Desert. את Terence Stamp אהבתי וכיבדתי כשחקן ושמחתי לצפות בו, אך בתוכן נכתב שזה סרט על דראג קווינס. לא משהו שאני נמשכת אליו (גם לא לאופרות, אבל זו אופרה אחרת). היא היתה להוטה לצפות ומאחר שאנחנו במדינה חופשית והרשות נתונה, העדפתי לשבת בצד ולפתור תשבץ. לא הספקתי לעכל את ההגדרה הראשונה ולבי החסיר פעימה למשמע הצלילים שבקעו מהוידאו, הֵי ליידי… אני קופצת ממקומי וממהרת להדביק את עיני אל המסך בתקוה שסוף-סוף אוכל לראות איך נראית שרלין בעלת הקול המקסים. עוד אכזבה. כולה מופע דראג. אם אינני זוכרת את העלילה, על מה זה מעיד, מלבד שהזכרון שלי חורים ככברה?

♀♀

אחר כך, יצאה גרסא נוספת של רנדי קרופורד וביצוע מענג של Teresa Teng, אבל כמה שזו נחמדה, אין כמו הביצוע של המקור.

I've Never Been to Me – Charlene

גברים אף הם ביצעו את השיר, בגרסא קצת שונה, כמו ה-Temptations ו-Howard Keel. בסדר, גם להם מותר…

אם נדע לאהוב If We'd Know How to Love

על השאנסון הצרפתי

About the French Chanson

קורין – אם נדע לאהוב, ערב "חלומות להוריש" 2013

בוקר צח, בוקר זך, קר וגשום. מתחת ל- 280 (צלסיוס) קשה לי להתאושש והיום יש רק  150 (זה התחיל עם 8). מלבד חירוף נפשי בהוצאת אפי הרגיש החוצה לסעודת השבת של חמותי שלא מן המנין, אין באמתחתהּ של ביאטריס סחיבתי לסיורים בעיר. בין לבין, היא מלמדת אותי (עם שאר הנושאים שעל הפרק) את תולדות השאנסון הצרפתי, כולל הדגמות חיות. אני שמחה תמיד להרחיב את השכלתי המצומצמת ובעיקר כשזה בא ממומחית.

Lara Fabian – Quand on n'a que l'amour

השאנסונים שהגיעו אלינו מצרפת (כמו גם השירים מפסטיבל סאן רמו), היו המצע עליו גדלתי. היתה תקופה אחרת מזו של היום (אוי, נוסטלגיה!), כששיר היה שיר ומנגינה היתה ערבה לאוזן (בדרך כלל) והתאימה למלים שחשיבותן היתה גבוהה מאוד. אף זמר/ת לא העז/ה לשיר משהו מקושקש וחסר משמעות, ודאי לא בליל של צרחות מיותרות.

"השאנסון הוא חבילה שלמה: טקסטים וסגנון מוסיקלי שאינם מוצרים תעשייתיים; זמרים אניני טעם, קוראי שירה מיומנים, לא מתחנחנים ולא מתיילדים (הם מעולם לא רצו להתאים את עצמם לרמת ההורמונים של גיל התיכון); מידה נאותה של ריחוק ביקורתי מהקונצנזוס התרבותי והפוליטי – הן מצד היוצרים (השאנסון אינו מאחד בהכרח את השבט; בדרך כלל הוא מפריד), הן מצד הקהל האוהד" (עודד אסף, אתר הארץ).

Charles Trenet – La Mer

אדית פיאף, ז'אק ברל, שארל אזנבור, ז'ורז' ברסנס, ז'ורז' מוסטאקי, איב מונטאן, מיריי מאתיה, ברברה, סרז' גינזבורג, ז'ולייט גרקו, דלידה, שארל טרנה – כל השמות הגדולים הללו הלכו איתי לאורך הילדות והבגרות, בזמן וגם אחרי הרומן של ישראל עם צרפת. חלק משיריהם אהבתי – בעיקר בשל המנגינה – וחלק אחר החליק לי מהאוזניים מאותה הסיבה. המנגינה היא שעשתה לי את השיר בתקופה ההיא בגלל חוסר ידיעת השפה המקסימה הזו. לא שעכשו אני יודעת הרבה יותר, אבל אני מתקדמת (גם אם זה לאט מאוד) בעזרתה המסורה של ביאטריס, מורתי המתוקה.

Milva & Georges Moustaki – Milord

ביאטריס מספרת לי על גי בֵּאַר, זמר שאני בקושי זוכרת, בעיקר את השם ולא שירים שלו. כנראה שהללו לא השאירו בו רושם. זמרים נוספים שהיא מעלה באוזני אינם מעלים שום זכרון אצלי, כמו Catherine Sauvage, המזכירה לי בקולה הנמוך את ברברה. רובם אינו מעניין את אוזנַי הכמהות לצלילים ערבים. גם אם זה שאנסון צרפתי אסלי – אינני אוהבת את ההטפות ו/או הנאומים בשירה, כמו שיריו המפולפלים של בראסנאנס, אך בעיקר המשעממים את הנפש המחפשת מוזיקה נעימה.

Édith PiafNe me quitte pas

הולך ופוחת הדור ונציגי השאנסון הולכים ומסתלקים מאיתנו, משאירים אחריהם חלל שאינו מתמלא וחבל. כמו בכל העולם, גם פה התרבות השתנתה והיא כבר לא ממש "תרבותית". הרחוב השתלט על השיח ועל השירה.

Barbara – l'aigle noir

(כדאי להאזין לפטריסיה קאס הנפלאה מבצעת את השיר)

It's worth listening to merveilleux Patricia Kaas performing this song)

אי אפשר להלחם נגד הרדידות, זו מלחמה אבודה מראש. אפשר רק לקוות שבקרוב יתאושש העולם ובני האדם יחזרו ליצור מתוך האמת שלהם ולא לפלוט בלילים בלתי מעניינים, מעצבנים וחסרי השראה.

Juliette Gréco in Concert

אחד הסרטים שהשפיעו עלי מאוד בשנות ה-70 היה "למות מאהבה" (Mourir d'Aimer) ושיר הנושא בפי שארל אזנבור הלך איתי שנים רבות. לא פעלולים, לא קשקושים, אלא עלילה מעניינת וסוחפת, סיפור מרתק וחשוב, המעורר את הצופה לחשוב. פעם זה היה אחרת.

Nana Mouskouri & Charles Aznavour – Mourir d'Aimer

ביאטריס עושה לנו אתנחתא ותפקידי עתה הוא להכין את הקפה ולהגישו עם העוגה, כמובן. בחוץ מטפטף הגשם ואין כמו השיר הבא ללוות את הנטפים הזולגים על החלון, מותרים אחריהם כמיהה בלב למזג האויר שהשארתי בארץ.

Les Feuilles Mortes – Yves Montand

ממליצה להאזין גם לששי קשת שלנו המבצע את השיר בכשרון רב. מי זוכרת את שיר סתו בביצוע אריק איינשטיין? אם כבר קור ולא חמסין – עדיף לי סתו.

mireille mathieu – Non, je ne regrette rien

מישהי אמרה לי פעם שלעולם אינה מביטה אחורה – לא בזעם, לא בחיבה וגם לא בגעגועים ובעיקר – אינה מתחרטת על דבר. לטעמי, לפעמים חרטה דוקא מסייעת לסגור מעגל, אך כל אשה והתנהלותה היא בעולם.

 Le Déjeuner Du Matin (English/French lyrics)

כשהייתי צעירה ושרתתי בצבא, הגיע לידי ספר שירי ז'ק פרוור שתורגמו לעברית. אחד השירים ששבו את לבי בפשטותם היה ארוחת הבוקר, שלימים זכה ללחן המקסים של קורין אלאל. ביאטריס משמיעה לי כמה לחנים צרפתיים שהוצמדו לשיר, אך גם אינה יכולה שלא להודות שאין כמו גאוה ישראלית וגם אצלה קורין מנצחת בגדול.

קורין אלאל Le Déjeuner Du Matin

ועם הזמן, כולנו הרי לא נהיה כאן, אז למה שלא נדע לאהוב בחיינו ולהנחיל אהבה לצאצאינו?

Léo Ferré – Avec le temps

הגבירה בחום

 

La Dame Brune – Barbara et Georges Moustaki

ביאטריס ואני מתעוררות לבוקר קשה, אחרי ההלם של שלשום מהחדשות שהגיעו משבדיה ואלה שזרמו אתמול מלונדון. לפני שאנחנו מספיקות למצות זו באוזני זו את דעותינו הזועמות, השוללות מכל וכל את האיסלם ושלוחיו, מגיעה בשורה מרה נוספת ומכה גלים. צרפת באבל. מהדורות החדשות נפתחות בידיעה על מותו של ז'ורז' מוסטקי והשירים שלו, שגם ככה הושמעו לא מעט – עולים מכל מַקלט.

מעטים הזמרים אותם אני שמחה לשמוע ומסוגלת להזדהות עם מה שהם שרים. יש משהו בקול שלו, לא הכי ערב בעולם, אך בהחלט מיוחד ומעניין, שמושך את האוזן והלב. מילדות אהבתי את שיריו, גם לפני שהתחלתי להתעמק במלים. אי אפשר שלא לחשוב מה היה עולה בגורלו לוא היה עולה ארצה ונטמע בה, טובע באלמוניות, חווה את חוסר הכבוד למוזיקה שיצר רק בגלל שלא היה אשכנזי, אלא מצרי.

הגבירה בחום / יוסי בנאי ואילנה רובינא

ביאטריס מנעימה את אוזני כשהיא שרה לי כמה משיריו מהתקליט המתנגן בפטיפון שלה. היא עדיין מתעקשת להחזיק את אוסף המוזיקה שלה בתקליטים, גם אם יש ביניהם כאלה החורקים מרוב שימוש. הרפרטואר שברשותה עשיר. אני מכירה שירים ספורים מתוכו, אותם שאנסונים צרפתיים שהושמעו ברדיו בשנות ה-60 וה-70.

בלי תרגום, מה אני מבינה? המוזיקה שובה את לבי ואני שמחה לגלות שמלבד השירים המעטים של מוסטקי אותם אני מכירה – הוא הוציא עוד והם יפים מאוד. ביאטריס הבטיחה לתרגם לי את המלים כדי שאתמצא. נכון לנו סופשבוע מוזיקלי למדי.

Orlika & Georges Moustaki: Il Est Trop Tard (Hebrew duet)

עם פרטנר כזה, לא צריך אויבים

Many thanks to Sara'le for her excellent witty contribution

למה, לאמה?

אתמול יצא לי לבקר בסניף של אורנג' שלא באשמתי. מזה עידן ועידנים, מאז ברחתי מהם כל עוד רוחי בי אחרי למעלה מ-10 שנים של היותי לקוחתם, לא עברה רגלי את סף עסקיהם ואני מזהירה את כל מי שאני פוגשת מפני התעסקות איתם, כמו גם עם סלקום. מפני האחרונים נמלטתי ברגע שגולן טלקום הגיעו לשוק. כל מה שביקשתי מנציגי סלקום, היה לתת לי חבילה של 10 ₪, כמו שיש בגולן טלקום. התשובה שקיבלתי, היתה לקונית וחצופה: "אין אצלנו חבילה כזו." כשהודעתי שאני עוזבת אותם, יכולתי לשמוע את הגיחוך מאחורי התשובה הסתמית, האדישה, בה הביע הנציג את עגמת-נפשו (באמת, ממש האמנתי…) על צעדי. חודשיים לאחר עזיבתי, קיבלתי טלפון מאיזה נציג שרות (שמו רשום אצלי) שרצה לדעת מדוע זה קרה. כמובן ששמחתי לשטוח בפניו את הענין בתקוה שאולי הם ילמדו לקח שם, בסלקום, לגבי לקוחות אחרים, כי לי הרי לא היתה שום כוונה לחזור אליהם. הלה הקשיב ברוב קשב והבטיח שאחרי שיעביר הלאה את טרונייתי, יחזור אלי נציג בכיר. למותר לציין שזה לא קרה עד עצם היום הזה.

אבקש לציין שאני לקוחה רגילה ואין לי מניות ו/או הטבות בגולן טלקום. עברתי אליהם משום שהחבילות שהציעו התאימו לי, אך מעיון באתר התקלות שלהם עולה כי אין הם שונים מהחברות האחרות במספר ואופי הבעיות. הכי מרגיז, כמובן, זה שמבטיחים משהו ואין מקיימים ובנוסף – מסתבר שלהשיגם זה כמו קריעת ים סוף, מה שבחברות אחרות לפחות המענה הוא מהיר יותר (אם כי, כידוע לנו, אינו יעיל כלל). עד כה לא היו לי בעיות אצלם, התקשורת זרמה, אך אתמול נשלחו אלי מספר סמסים מחו"ל והללו לא הגיעו ליעדם. מזל שישנם אמצעים אחרים והדוא"ל עדיין עובד, כך שנודע לי על הסמסים ממקור אחר. בנוסף, אפשר היה לצפות מהם להתנהל בלי שטיקים ולהבהיר בצורה ברורה שמשלוח סמסים חינם בחבילה של ה-9.99 ₪ שלהם הינו אך ורק בארץ. אחרי ששלחתי מספר סמסים לחו"ל, גיליתי שאין אלה במסגרת החבילה, אם כי השיחות לחו"ל כן. אני סבורה שאפשר להצליח בעסקים גם בלי להטעות ו/או לבלבל את הציבור (גם אם אולי זה בתום לב) ושורה קצרה נוספת המבהירה זאת יכולה לסייע לאזרחית שלא היתה פנויה לבדוק לעומק.

♀♀

באמת, למה?

בית משפט השלום בתל אביב. אני נלוית אל חברתי במאבקה הממושך (4 שנים!!!) נגד אורנג'. את שלי כבר כיליתי בינואר השתא וזה אמנם הסתיים בשן ועין, אך תם ועם נדר לא לחזור אליהם לעולם ועד, גם אם חס ושלום יהיו החברה היחידה בעולם. אעדיף להשתמש באמצעים אחרים, אפילו לשלוח מסרים באמצעות הדלקת מדורות ולא להיות לקוחה שלהם.

עורכת הדין מטעם החֶבְרה המטפלת בתביעה כנגד החֲבֵרה שלי, שהיתה לקוחה ותיקה שלהם, מנסה להסביר לה בלשון סבלנית שהיא טועה בהתנגדותה לתביעה וכי עליה לשלם את הסכום הנקוב בתביעה – 2,500 ₪ טבין ותקילין. גם אם היתה חברתי נמנית על האלפיון העליון, היא לא היתה מוכנה להוציא מכיסה סכום שאינו מגיע להם, על אחת כמה וכמה במצבה הנוכחי הלא קל. החֲבֵרה הסבירה לה שהטובין, שאת שוויו תובעת ממנה החֶבְרה השרלטנית הזו, הוחזר עוד בטרם התביעה ולנציגים המפגרים שלה הוסבר והובהר מליון פעמים (אם לא יותר!!!) שאין לחייב אותה עליו, מה לעשות שדבריה נפלו על אוזניים ערלות ולכן יצאה התביעה. עורכת הדין ביקשה שהות וסרה הצדה כדי לבחון שוב את החומר (למה לא הכינה שיעורי בית, אף אחת לא מבינה) ולאחר רבע שעה של התיעצות בינה לבין עצמה, חזרה אלינו עם הצעה לפשרה: חברתי תשלם 700 ₪ (שבע מאות שקלים חדשים!!!) על השימוש בפועל בשירותי התובעת (אורנג'-פרטנר).

חברתי ואני מביטות זו על זו בחוסר הבנה כיצד ירד סכום התביעה בצורה כה דרסטית, אך חברתי מעדיפה לקבל את ההצעה ולסיים את הענין. היא מביעה את הסכמתה ועורכת הדין לוחצת את ידה בחום על שלא הערימה עליה קשיים נוספים. חברתי, כנראה מהעומס הרגשי, פורצת בבכי. אני, שרגישה מאוד לאשה הזו, אינני מסוגלת לעצור בעד דמעותי ואלה זולגות בשטף גם על פני. עורכת הדין מביטה עלינו וניכר בפניה המתעננות שהיא מתאפקת מלהצטרף אלינו. היא מניחה יד מנחמת על כתפה של הנתבעת ושואלת בקול קרוב לנהי לפשר הבכי הגואה. הלה מסבירה לה שהסכום הזה אינו צודק ונגרמו לה הוצאות רבות בגלל הצורך להשיב לתביעה הלא צודקת, של מלחמה להסרת העיקולים שהוטלו במרמה על חשבונות הבנק שלה, על צו עיכוב היציאה מן הארץ, האִיומים מצד ההוצאה לפועל ועכשו גם זה. ארשת פניה החמורות של עורכת הדין מתרככת ובלי לחשוב כנראה, היא עונה לה שאם הסכום כבד לה, היא מציעה פשרה חדשה וסופית של 400 ₪ ב-4 תשלומים חודשיים. חברתי ממהרת להסכים לסכום הזה של 100 ₪ בחודש ומזרזת את עורכת הדין לפנות לשופטת כדי שזו תסמוך את ידה עליו בצורת פסק דין.

תמה ונשלמה עוד תביעה מרושעת של פרטנר-אורנג' כנגד האזרחית הקטנה, הפשוטה, שאין לה אמצעים להלחם כנגד התותחים המופעלים נגדה. איך אמרו לי 3 עורכות דין אליהן פניתי כדי לגייסן להלחם עבורי נגד פרטנר-אורנג': "שלמי ועזבי את זה, כי לא תצליחי. זה משרד עורך דין גדול ואין שם עם מי לדבר." ואכן, לא היה לי עם מי לדבר, אך גם אצלי זה נגמר בפשרה. אני מתארת לעצמי שהם נוקטים בשיטת מצליח, כי לבעלי החברה אין דרך אחרת להתנהל בחיים מאשר לגזול מאנשים כספים, כולל גזל הפנסיות שלהם, כך שעובדי החברה בסך הכל ממלאים אחר מה שאומרים להם לעשות.

♀♀

כי אנחנו יכולות, זה למה

אתמול, התלוויתי לשכנתי, אותה אני מנסה בכל כוחי להעביר מאורנג'. נראה כי השחצנות של הנציגים בפרטנר טרם עברה מן העולם והמחשבה שהלקוח בכיס שלהם עדיין מיושמת בפועל. שעה של בזבוז זמן להסביר לנציגת השרות מולה ישבנו, שהשכנה זקוקה רק לסִים עבור אחייניתה שהגיעה מחו"ל ואמורה לשהות בארץ כשנה. אין לה צורך בגלישה ולא בשיחות אינסופיות, אלא רק בשיחות נכנסות. משהו ממש מינימלי. צרכי השכנה נתגלו באוזניים ערלות ואטומות לגמרי, משום שאין להם חבילה כזו. החברה לא התפתתה לדילים המיותרים שהוצעו לה, שאין בהם ולא כלום כדי למלא את צרכיה האמיתיים ויצאנו משם בלי להשאיר בידיהם ממון לשוא.

לפחות ישנן אלטרנטיבות והשכנה תבחן היום את ההצעות של החברות החדשות האחרות, משום שכבר אין לי צורך לחסום אותה בגופי כדי למנוע ממנה לעבור לסלקום או לפלאפון. אצל האחרונים לא הייתי מעודי, כי מעולם לא הצלחתי להתחבר לחבילות המוזרות שלהם ובעיקר לטון המתנשא של נציגי השרות חסרי הסבלנות להקשיב לצרכי הלקוחה ולהתאים לה את החבילה לה היא זקוקה, משום שהשכנה שלי כבר חותה ואין בדעתה לחזור על טעויות קשות.

איחלתי לחיילת האמיצה הצלחה במאמציה לשרוד את השוק.

♀♀

נ.ב. בע"ה ובס"ד זה קורה! (חבל רק שאין עריכה לשונית נאותה לכתבה הזו. אני תוהה איך יכול דה מרקר להרשות לעצמו עברית עילגת. הולך ופוחת הדור!)

♀♀

קראנה בעיון, אנחנו כבר לא חיות בעולם תמים – הכל מותגים והפצצות עלינו מצד המפרסמים והדוברים למיניהם:

  1. את מי הישראלים אוהבים? עידו אפרתי, אתר דה מרקר
  2. לזה יש כסף: 80 אלף ₪ לדובר כלכלי-חברתי לנתניהו צבי זרחיה, אתר דה מרקר

השדיים של אנג'לינה

בוא'נה הבנות, אחרי!!!

ב-21.3.2009 חגגתי את יום הולדתי באנגליה. יום לאחר מכן, כשקמנו בבוקר, התבשרנו כי האשה אחריה עקבנו בנשימה עצורה מאז אוגוסט האחרון (2008), עת עזבה את הבית בו התאכסנה בהודו במסגרת תוכנית "האח הגדול" (אותה מעולם לא שזפה עיני וזה גם לא יקרה בס"ד או בלעדיה) והתאשפזה לסדרת בדיקות וטיפולים בגלל סרטן צוואר הרחם, עזבה אותנו, מותירה חלל בלב ותחושת אבדן עצומה. במקרה שלה, למרות שניסתה לבדוק ולטפל בעצמה, הרופאים פטרו אותה בלא כלום ומסתבר בדיעבד שה"לא כלום" הזה היה בהחלט משהו ואפילו ממית.

האומה הבריטית כולה עקבה בחמלה אחר ג'ייד גודי, הבחורה שהתחילה מאפס והגיעה למשהו, ואחר שני ילדיה הפעוטים, מתוך ידיעה מעציבה שמאמציה להלחם במחלה הנוראה לשוא הם, בגלל מצבה הרפואי הסופני. לפחות משהו יצא מזה ומאז מותה – נשים רבות יותר הלכו להבדק וחייהן ניצלו בשל כך. מעז יצא מתוק, אם כי אפשר היה לוותר על העז הזה.

♀♀

נעשה ונשמע, אחותנו!

♀♀

אנג'לינה ג'ולי, תבדל לחיים בריאים, ארוכים וטובים, הגיעה לחיי בשנת 1999, באמצעות הסרט המרשים "ג'יה". התאהבתי בה לאלתר, כמו עוד רבים מני ספור ברחבי העולם. מאז, נסקה הקריירה של המקסימה מעלה-מעלה והיא הלכה מֵחַיִל אל חַיִל (חבל רק שלא מרוח'לה אל אביגיל) ובין השאר הפכה לשגרירה עולמית של רצון טוב ואחוה. גם יפה וגם אופה.

הידיעה שנחתה עלינו בשבוע החולף על הניתוח שעברה, פתח דיון ציבורי ער באשר לטיפול ולאמצעים כנגד המחלה הארורה הזו, הפוגעת בנשים רבות כל כך, שפעם זה היה אחת מתשע, עבר לאחת משמונה ואת הסוף מי תשורנה (לא עלינו, לא על ב"ב ולא על אף אחת מדורשות טובתנו, טפו-טפו-טפו ועוד כמה טפו-אים ליתר בטחון, טפו + חמסה-חמסה-חמסה!).

כמו ג'ייד גודי המנוחה, גם אנג'לינה ג'ולי הינה דמות ציבורית שצבא של פפארצ'י עוקב למעננו אחר כל צעד ושעל שלה וכל פיפס שהיא משמיעה זוכה לכותרות תדירות. מאחורי החזית הפומבית, ישנה האשה הפרטית, זו שגילתה שהיא נושאת את הגן והסיכוי שלה לחלות במחלה הקטלנית גבוה ביותר. מי היתה מוכנה להתחלף איתה?

דופקים לנו בראש השכם והערב ללכת להבדק, להשגיח על בריאותנו, לחיות נכון, לאכול נכון, אך מה מכל זה אנחנו מישמות? כמה מאיתנו אכן לוקחות את עצמן ברצינות ועושות את מה שהן צריכות כדי לזכות ולראות את ילדיהן גדלים ומביאים לעולם צאצאים משל עצמם?

אין ספק שהאשה הפרטית אנג'לינה עשתה את הבחירה המתאימה לה ואין גם פקפוק באשר לאפקט שיש לביצוע בפועל של החלטתה על נשים רבות ברחבי העולם. אני בטוחה, שגם היא, על ידי מתן פומבי לכך ופרסום המאמר שלה, הניעה נשים לצאת ולפחות להבדק. וכבר נאמר במשנה, במסכת סנהדרין פרק ד' משנה ה': "כל המקיים נפש אחתכאילו הציל עולם מלא".

♀♀

בריאות ואריכות ימים

בתמצית:

שרק נהיה בריאות!

קישורים:

  1. הבחירה של אנג'לינה ג'ולי: כריתת שדיים מניעתית, אתר קופ"ח כללית
  2. My Medical Choice – Angelina Jolie  The New York Times / The Opinion Pages
  3. ג'יה קארנגי ויקיפדיה

בין סן-אמו לַדְרֶקוֹוִיזיון

pride kiss

Pride kiss

ריטה – שרה ברחובות

(מבחינתי, זה הביצוע הכי-הכי, אין כמו ריטה!)

אינני יודעת מה איתכן, אבל לי פשוט נמאס מהמוזיקה של התקופה הנוכחית, משירי הפיגולים הנוראיים לאוזן הסובלת, מה עוד שעורכים ביניהם תחרות.

Nada – Il mio cuore è uno zingaro / Festival di Sanremo 1971

בהתחלה היה פסטיבל סן רמו, ובהמשך נוצר האירוֹוִיזיון, שהשירים שהגיעו אליו היו מופתיים מבחינת פּוֹפִּית, ערֵבים ומנעימי אוזן, שהיה כיף להאזין להם.

Peppino Di Capri – Roberta

פסטיבל סן רמו הביא לנו את מיטב הלהיטים של התקופה, עליהם גדל הדור שלי וממנו עוצב טעמנו המוזיקלי. כשאומרים "מוזיקת פופ", מדברים על זה בדרך כלל בזלזול (-מה, לפחות כלשהו) ומבטלים בשישים את האיכות שלה. נכון שקל להתרפק על הנוסטלגיה ולקונן שפעם היו הדברים טובים הרבה יותר מאשר הם היום, אבל אי אפשר שלא לתהות אנה התדרדרנו ובעיקר – איך הגענו עד היום. אני מסכימה שעל טעם וריח אין להתווכח, אבל דיר בלאק – יש גבול לכל תעלול ולכל תהום אליה מדרדרים אותנו קובעי הטון ודעת הקהל. במקום ליצור ולהוציא איכות – מוציאים את הכי מגעיל שיש. כמה חרא יש בתוככי המין האנושי וכמה שטחיות היא מסוגלת להוציא מעצמה (עד כמה נמוך היא מסוגלת לרדת???) ולהציג בפנינו את התוצרים הנוראיים של היום?

Gigliola Cinquetti – Non Ho L'Età

נכון, נהוג לחשוב שמוזיקה (ויצירות תרבות בכלל) הם תוצר של מי שיוצר אותן וכשהדור הוא כזה – מה הוא כבר מסוגל להוציא מתוך עצמו? אבל אין זה כך כלל וכלל. יש בבנות הדור הצעיר מזה שלי המסוגלות לעוף ולהעשיר אותנו ביצירות שלהן, אך דא עקא שחונקים אותן בעודן באיבן. כשאין לך איך להתפרנס מן האמנות שלך, אין לך ברירה אלא ללכת עם הזרם. מעטות הן אלה המסוגלות לפרוץ את המחסום הכלכלי וליצור את האמת שלהן.

Mina e Adriano Celentano Parole Parole

אינני יודעת אם הדור הוא זה שהולך ופוחת, כמו שאני סבורה שהמנהיגים הרשעים הם אלה שמאלצים את כולנו להתכופף ולכווץ את עצמנו לכדי אפסים קטנים ואחידים. תאוות הבצע אינה יודעת שובע ומאחר והכוח מרוכז בידי מעטים השולטים עלינו בכספם – הם אלה שקובעים מה נראה, מה נחוה ומה יונחל הלאה, לדורות הבאים.

♀♀♀

Peppino Di Capri – Melancolie

את פסטיבל סן רמו אינני זוכרת, רק את השירים המקסימים שיצאו ממנו. אין זכור לי אם שידרו אותו בטלויזיה שלנו. אני מניחה שאם כן – זה היה משאיר אצלי זכרון כלשהו. אבל היה את הרדיו ששידר את השירים ואני אהבתי אותם מאוד.

סן רמו נתן את הטון והמוזיקה האיטלקית (כמו הצרפתית) שודרו אז ברדיו אצלנו כל הזמן. הנה זמרת מקסימה שהיה לי אז קראש עליה.

Mina & A. Lupo – Parole Parole Live 1972

♀♀♀

האירוֹוִיזיון הראשון אותו אני זוכרת, היה ב-1978, צמודה לרדיו אי-שם בסיני, חשה גאוה על שהשיר "שלנו" זכה במקום הראשון. לא שיר לטעמי, אבל מה זה משנה – העיקר שניצחנו, לא ככה? בשנה שלאחריה, כמובן שחגגנו את האירוויזיון אצלנו. מי זוכרת איך רצנו כולנו כאחוזי אמוק בשבוע שלפני שידור התוכנית וקנינו טלויזיות בצבע?

הללויה – חלב ודבש

♀♀♀

אחד השירים באירוויזיון שמהצליל הראשון הותיר אותי נדהמת, היה זה:

Secret Garden – Nocturne

שנים לאחר מכן, הילד שלי ואני שקועות בשיחה וברקע הרדיו דלוק על תוכנית כבקשתך. שתינו נאלמות דום באחת והוא מגביר את המוזיקה הבוקעת. אני יכולה לחוש את צמרמורות העונג מציפות אותו, כמוני. אני שמחה על שחינכתי היטב והוא יודע להעריך מוזיקה נפלאה.

"זה לא מה שאת חושבת", הוא אומר לי. "זה בא מהאירוויזיון, בלי שום קשר למקום ולארוע, לא מה שהיית מצפה."

אכן, ללא קשר למה שמקובל ועם איכות – אפשר גם לנצח (לא שהנצחון באמת חשוב), כמו בשיר הבא:

Eurovision 1983 – Corinne Hermès – Si la vie est cadeau

בלי להבין את המלים ובלי להבין עד כמה החיים יכולים להיות מתנה, התהלכתי במשך זמן רב עם הדמות המקסימה של הזמרת ועם הקול המקסים המהדהד שלה. כמה קסם ויופי גלומים בבחורה אחת!

מאז, לא טרחתי לצפות באירוויזיון במשך שנים, משום שהמוזיקה שם הפכה לשבלונית וחסרת ענין ורגש. מדי פעם הבליח שיר על רמה, כמו זה של ג'וני לוגאן, אך היה זה שושן נדיר בין קוצי הקשקוש וגם הוא לא הכי-הכי; שיר יפה, נחמד ולא יותר מזה. מה שמיחד אותו, זה הסקסופון.

 Johnny Logan – Whats another year

ב-2005 הגיעה שירי מימון ונטעה תקוה שהמוזיקה הפופולרית בישראל יכולה להתרומם ויותר מכך – זה שיר מנצח. גם אם היא לא זכתה במקום הראשון – עדיין השיר שלה מצוין וזה הכי חשוב, מבחינתי.

שירי מימון – השקט שנשאר

ועכשו, נשאר רק לתהות מה קרה עם מה שאמורה היתה להיות תוכנית של הצגת המוזיקה הפופולרית של המדינות המשתתפות. איך הגענו, ממקבץ של שירים יפים ונוגעים וכיפיים, לקקמוניה דיסהרמונית העשויה מאותה שבלונה אחת. במקום להבליט את הקסם במוזיקה של כל מדינה – מנסה כל משתתפת לרדת למכנה הכי נמוך כדי להבחר. לא האיכות קובעת, אלא התחרות. לא ההעשרה התרבותית משחקת כאן תפקיד, אלא התאוה לנצח בכל מחיר, גם בכזה של השתטות מוחלטת.

מה קרה לטוהר ולכיף?

(Matia Bazar – Raggio di luna (Italy, Eurovision 1979 in Israel

אם כבר לבד…

ספסל לבד

אשה בודדה היא קצת אשה

והרבה בדידות קשה

(אשר רייך / אשה בודדה)

יש משהו בַּלְבַד שגורם לך להכיר את עצמך טוב יותר, את מאווייך וחלומותייך, את חוזקותייך וגם את חולשותייך. את לומדת לדעת את עצמך. מעולם לא היו לי לילות ריקים חסרי מעש, תמיד יש משהו לעשות, לכתוב, לקרוא, להאזין למוזיקה, לצפות בסרטים, להנות מהחיים – תמיד יש משהו.

חונכנו לשאוף למצוא את החצי השני כדי לחלוק עימה/ו את חיינו. לא חונכנו להסתפק בעצמנו, שלא לדבר על לאהוב את עצמנו. מיליוני אנשים חיים לבד, גם אם זה בתוך זוגיות. מיליוני אנשים חיים בכיף, גם אם זה בגפם. כל החיים אנחנו רודפות אחר החלק הכביכול חסר לנו ושוכחות לראות את עצמנו, שזה החלק הכי חשוב.

גם אחרי גירושין או אחרי סיום מערכת יחסים, איננו נותנות לעצמנו את הזמן המתאים להתעשת, את המרחב ללמוד את עצמנו, את ההזדמנות לעכל את השקט שנפל עלינו אחרי שהכל נגמר. פתאום תם המאבק, תמה תקופה לא קלה ואנחנו נשארות עם עצמנו, בין ארבע קירות. מה אנחנו עושות עם עצמנו? עם יותר מדי מעצמנו?

במהלך היום אנחנו עוד פוגשות א/נשים, עובדות, מחליפות מלה פה ומלה שם עם הזולת, אך מה קורה בערב? אנחנו נכנסות לבית ריק, מדליקות את הטלויזיה כדי שזו תארח לנו לחברה, פותחות את המחשב כדי לגלוש באינטרנט ומחפשות צ'טים מעניינים. לפעמים מוצאות, אך לרוב אין מה לעשות במקומות הללו המלאים בכל מיני מפגרים מעצבנים שמנסים להכנס לנו לחיים בלי שהוזמנו.

מבדידות האנשים הופכים קשים

מעטים יוצאים ממנה נשכרים

(יהונתן גפן / שיר בין ערביים)

ריקי גל – שיר בין ערביים

מישהי חכמה אמרה לי: "אני לבד, אך אינני בודדה." הלבד שלה היה מתוך בחירה, לא מתוך אילוץ. כך נכון להתנהל. היא גם אמרה שאין היא מחפשת את "החצי השני", משום שהיא מרגישה שלמה עם עצמה ובת זוג אינה חצי, אלא שלמה בפני עצמה. יש בזה הרבה עוצמה – לחיות לבד ולהרגיש שלמה, אשה שהקיום שלה אינו מוכתב בידי זולתה.

     אשה בודדה היא קצת אשה

     והרבה בדידות קשה.

     הלוך וסב היא בודה תנועות לבה

     מן הספרים. קצת לעצמה וקצת והרבה בשביל אחרים

     וגיל בדידותה לא ידוע אף לעצמה.

 *

     כשהיא הולכת ברחוב, מה הולך איתה מלבד הרחוב

     ומה הולך לפניה מלבד בושם בדידותה?

     לפעמים היא מתאהבת בשיר.

     העיר שלה קרה ודואבת ואם היא גרה כאן בסביבה

     יש לה ים המקבל אותה באדוה ובהבנה והגלים

     מגלים לה פתאום אביב – עונת הזדמנויות.

*

     אשה בודדה לרוב נפשה עייפה, באין קול, באין רואים,

     היא אשה לעצמה בגוב ערירותה

     ובלילה היא מציעה את מיטתה לעצמה.

     היא מכינה לעצמה את אדמתה

     והרטט העובר בה,

     הוא רוח ועלטה הבאים ויוצאים כלא היו.

אשה לבד אינה בהכרח אשה בודדה. ואם כבר לבד – אין זה מן ההכרח להיות תמיד בתנועה. מותר לנו לבחור לעצמנו את שמתאים לנו – לרגוע, לסעור, לנוח, לנוע. העיקר שאנו שלמות עם הבחירות שלנו.

מאיה בלזיצמן / אם כבר לבד

כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודיה הומיה

Israeli Flag

מה עושה אדם שקם בבוקר ובוקר בו לא קם, כדברי המשורר דוד אבידן? מה עושה ספורטאית פעילה, כדורסלנית מצטיינת, שקמה בוקר אחד ומגלה שלקתה בשיתוק?

הילד שלי מספר לי מבעד לאוקיינוס, כי במסגרת שבוע החינוך לפעילות בריאות ומנהיגות בבית הספר בו הוא מלמד ספורט, התארחה אצלם מורן סמואל – ספורטאית המייצגת את מדינת ישראל במשלחת הפאראלימפית. הוא מתאר בהתלהבות איך היא העבירה לתלמידים הרצאה מדהימה ומעוררת השראה על פציעה, שיקום והתעלות, כשהיא מדגימה הלכה למעשה את המושג של מנהיגות בספורט.

את מסתכלת על הבחורה ואי אפשר שלא להזיל דמעה של התרגשות והערכה. כזוכה במדליית הזהב, את מצפה לשמוע את ההמנון הלאומי של הארץ אותה את מיצגת והנה, מין בליל של משהו בלתי מוכר (אולי זה ההמנון האירני?), שאין לך מושג מהו. מה תעשי? תבערי ותשפכי את חמתך על הגויים אשר לא ידעו את התקוה? תפגיני זעם ותצעקי? תמחי בכעס? מה זה יעזור? האם יתרום למעמד?

מורן סמואל בחרה בדרך ספורטיבית, נחושה וחיובית. בכך, ייצגה את המדינה בכבוד רב, כיאה וכראוי. מדהימה!

ביאטריס צופה ביוטיוב יחד איתי, מוחה את הדמעה הפרטית שלה ואומרת לי בקול רך: "אתם, הישראלים, כל כך מלאי בטחון עצמי, כל כך גאים בעצמכם."

אכן.

 כתבה על מורן סמואל במבט שני

חג הפועלים

והיכן הפועלות?

ביומני הקולנוע של ילדותנו, הראו לנו המוני בני אדם צועדים בסך, מהללים את השלטון והשולטים. עת הבטנו על המסך המעביר אלינו את התמונות והקולות, לא יכולנו לדמיין לעצמנו אנשים כפרטים, החיים את חייהם הפרטיים תחת העין הבוחנת של השלטונות והשכנים המלשינים לבל יסטו מהדרך שהוכתבה בעריצות. ראינו המונים, ראינו צועדים, ראינו אחידות. מה ידענו באמת? בספרה "אנו החיים" מתארת איין ראנד את ההמונים שהוכרחו להתכנס ולצעוד באחד במאי בפקודת הממשלה, מנקודת המבט של מי שהשתתפה בתהלוכה. מאלף לקרוא.

ילדותי עברה עלי בגבעתים, מעוז הפועלים, אך אינני זוכרת שלקחו אותנו מטעם בית הספר לצעוד ברחובות, כמו את הילדים בארץ הקומוניסטים. אני זוכרת מצעדים, התכנסויות בערים ראשיות, אך זה הלך ודעך ובסופו של דבר נפסק אחרי שהליכוד עלה לשלטון. העם השתנה. גם הערכים.

The Internationale – Red Army Choir and Orchestra

בצרפת, האחד במאי הינו יום שבתון. למה? לצרפתים הפתרונים. בפאריז, סוגרים את הרחובות המובילים לפסלה של ז'אן ד'ארק למען אותם אלפים מהימין הקיצוני המתאספים שם כדי להזכיר את קיומם. כאילו שלמישהו שפוי אכפת מהם. מאכזב לראות את בריז'יט בארדו התומכת במה שאינו ראוי. למה חשבתי שיש לה יותר שכל בקודקודה ממה שהיא בוחרת להציג לעולם?

ביאטריס ואני עומדות בשוליים. נחבאות אל הכלים אנו מביטות על ההמון המוסת ומקוות לטוב.

L'Internationale in French