ארכיון חודשי: מאי 2013

הספסל הציבורי The Public Bench

 האוהבים המתנשקים בשקט על הספסל

The Lovers Kissing Quietly on the Bench

ספסל ציבורי

ספסל ציבורי שצילמתי בסורביטון, אנגליה  A public bench I took in Surbiton, England

השיר הזה יצא מהרדיו לאוזניים שלי עוד כשהייתי ילדה. תחילה היה זה בראסאנס עם הקול העמוק, שלא הבנתי כלום במלים שהוא השמיע.

This song came out of the radio to my ears when I was child. At first, it was Brassens with his deep voice. I didn't understand anything of the words he uttered.

Georges BrassensLes Amoureux des bancs publics

אחר כך באה יעל שרז ששרה בקול צלול ונעים למלים שתרגם דן אלמגור. בתור ילדה, חדרו לי המלים ללב ושנים רבות פינטזתי איך זה להתנשק על הספסל הציבורי, לצפצף על מבטי העוברים בדרך ולצייץ בקול מתוק כל כך…

Then came Yael Sharaz that sang this song in a clear, pleasant voice with the words translated to Hebrew by Dan Almagor. As a child, the words penetrated into my heart, and for many years I fantasized how it was to kiss on the public bench, to ignore the gazes of the passersby, and to squeak in such a sweet voice…

יעל שרז – הספסל הציבורי [מלים]

Yael Sharaz  – The Public Bench

אם דנות בנושא של חינוך וחיבְרוּת, כדאי שנתחיל לשים לב למה שאנחנו מטפטפות באוזני צאצאינו ומה הללו מפנימים. תמונת העולם שלי כילדה, כמו של כל הדור שלי, היתה של זוגות מעורבים – בבחינת "רק זכר ונקבה יכולים להיות נאהבים", בלי להעלות על הדעת שהכל פתוח והרשות נתונה לבחור ללכת בעקבות הלב ולא בתלם שהיתוו לנו שמרנים חשוכים שעד היום מתעקשים שרק דעתם היא זו שצריכה לקבוע ולאף אחד מלבדם אין אמת משלו. כדאי ללמוד מהתנועה הרפורמית ליהדות מתקדמתהמקדמת בברכה נושאי גאוה.

If we are discussing education and socialization, we should begin to pay attention to what we are dripping into our offspring's ears, and what they internalize. My worldview as a child, like all of my generation, was that of mixed couples – in the sense that "only a male and a female can be lovers", without imagining that everything is open and permission is given to choose to follow the heart and not in pate that dark conservatives delineated for us; those, who to this day they insist that only their opinion is the one that should determine, and no one else has a truth of their own. It is worth learning from the Israel Movement for Reform and Progressive Judaism that welcomes everybody, including gay people.

טולוז לוטרק – שתי חברות

 Toulouse Lautrec – Deux Amies  טולוז לוטרק – שתי ידידות 

 

 

♀♀

מזל טוב! היום מלא בשמחה ובששון – סופסוף חתונה של זוג שחיכה לזה שנים. נחמד להיות במקום בו אנחנו מקבלות הכרה ושיוויון (במקרה הזה – מקבלים), גם אם חלק מהעם מתנגד לכך. אנחנו מנסות להתעלם מכל מיני מתלהמים ומתלהמות נבערות מדעת שאינן רואות את זולתן, ו"אהבת את רעך כמוך" אינו בתודעתן. את רואה את אלה שרוממות אהבת הזולת ואהבת האל לכל יצוריו יסוד חשוב באמונתם, אך רק שנאה וקיתונות של משטמה נורים מגרונם. מעולם לא הערכתי במיוחד את בריז'יט, בשני הסרטים בהם חזיתי בהופעתה – שנאתי את הדמות הנלעגת אותה גילמה. חוץ מריקנות אין בה מאום. חבל שהיא מתעקשת גם להוכיח ולצעוק את זה עכשו. ביאטריס מבקשת ממני לא להתרגש בגלל אפסית נלעגת. קשה. בכל זאת, היא דמות ציבורית ויש לה מעט השפעה. חבל שזו שלילית.

♀♀

Congratulation! Today is full of joy and rejoice – at last a couple's wedding that had been waiting for years for this. It's nice to be in a place where we get recognition and equality (in this case – two men), even if some people oppose it. We try to ignore all kinds of frenzied frenzies who don't see others, and "Love your neighbor as yourself" is not in their consciousness. You see those who elevate love and G-d's love for all of His creatures as an important element in their faith, but only hatred and odium are fired from their throats. I had never particularly admired Brigitte. In the two films I watched her appearance – I hated the ridiculous figure she had played. Except for emptiness, there is nothing in her. Too bad she also insists on proving and shouting it now. Béatrice asks me not to get excited by a ridiculous nuisance. It's hard. Still, she is a public figure and has little influence. Too bad that this is negative.

 

היכן האוהבות?

ספסל ציבורי בגינה ציבורית בקציר  A public bench in a public garden in Katzir

♀♀

במשפט אחד:

פעם, בעתיד, כולנו נוכל לישב על הספסל הציבורי ואף אחד/ת לא יניד עפעף למראה האוהבות המתנשקות.

In one sentence:

Once, in the future, we all would be able sit on the public bench and nobody would blink at the sight of the kissing lovers – males or females.

pride kiss

הֵי ליידי Hey Lady

תמיד הייתי מחוברת לעצמי

I've always been connected to myself

 

CharleneI've Never Been to Me

אני משכיבה את בכורי במיטתו אחרי הנקתו, מכינה את עצמי למנוחת הצהרים. צלילי פסנתר מענגים מתנגנים אלי מהרדיו ואני קופאת במקומי, כל חושי קשובים כמו תמיד, עת שיר מקסים מגיח אל תודעתי. בדרך כלל, הצלילים הראשונים הם שעושים לי את השיר. אם הפתיח לא כובש לי את הלב – קלושים הסיכויים שזה ייגע בי. אני מסוגלת לשבת יום שלם ולשמוע את השיר הזה בְּלוּפּ.

I lay my firstborn baby in his bed after feeding him, preparing myself for my noon rest. Delightful piano sounds play out on the radio and I freeze, all my senses are attentive as always, when a lovely song emerges into my mind. Usually, it's the first sounds that make the song for me. If the opening does not occupy my heart – the chances it will touch me are very slight. I can sit for a whole day and hear this song in a loop.

לפעמים באים לנו שירים אל החיים מתוך הסח הדעת, כמו משיח, מציאה ועקרב (טפו-טפו-טפו על האחרון – שלא יגיע לנו חס ושלום!) ואנו מתאהבים בהם בלי לחשוב על משמעות המלים, בעיקר כשהן בשפת לעז. מה-זה מתתי על השיר הזה מהרגע ששמעתיו ברדיו והייתי חוזרת ומזמזמת את המנגינה שוב ושוב ושוב ועוד שוב, בלי לִשְׂבּוֹעַ. זה מהשירים שנתקעים בלב.

Sometimes songs come to our life out of distraction, such as Messiah, a bargain and a scorpion (tofu-tofu-tofu on the last – may it not come to us G-d forbid!) and we fall in love with them without thinking about the meaning of the words, especially when they are in a foreign language. I soooooo died on that song since the moment I heard it on the radio and I repeated humming the melody again and again and again and another again, without be satisfied. It's from the songs that stuck in the heart.

שנתיים לאחר מכן, עדיין אני עם השיר בזמזומים בלי לדעת את המלים, הכרתי מישהי מדהימה. גישושים של להכיר, החלפת מידע, טעמים תרבותיים. אני מזמזמת לה בחדוה את המנגינה. היא מביטה בי במבט מוזר, הגורם לי להפסיק מיד ולתהות עד כמה אני מזייפת.

"מה?" אני שואלת. "עד כדי כך גרוע?"

"או לא!" היא ממהרת להרגיעני, "דוקא יש לך קול יפה, אבל נראה לי שאינך מכירה את המלים של השיר."

Two years later, I'm still humming the song without knowing the words, I knew someone amazing. Explorations of getting to know each other, exchange of information, cultural tastes. I joyously hum the melody to her. She looks at me with a strange gaze, which makes me stop immediately and wonder how much off key I am.

מה שנכון – נכון. מאיפה שאכיר? בתקופה ההיא לא היה אינטרנט כמו היום, בו אפשר למצוא את הטקסים כשבא לך וגם לא חילקו לנו שירונים של שירים לועזיים. מסתבר לי, שהיא יודעת את המלים על בוריָן, אף שהיא מתעבת אותן. היא מעירה את תשומת לבי לעובדה המצערת שהשיר המקסים הזה, שהמנגינה שלו כל כך נפלאה באוזני – הוא אנטי פמיניסטי בעליל. אני מביטה בה בתדהמה, עיני קרועות לרווחה והיא מצטטת לי במבטא בריטי פּוֹשִׁי סקסי להפליא את הטקסט הדי דוחה:

I've been undressed by kings
and I've seen some things
that a woman ain't supposed to see

[אני מכירה מישהי שהיתה אומרת על המלים הללו "!FEH"]

What's right is right. How would I know? At that time there was no internet like these days, where you can find the lyrics whenever you like, and also we did not get songbooks of songs in foreign languages. It turns out that she knows the words very well, even though she despises them. She draws my attention to the unfortunate fact that this charming song, whose melody is so wonderful to me – is clearly anti-feminist. I look at her in amazement, my eyes wide open and she quotes to me with a wonderfully posh sexy British accent the pretty repulsive text:

I've been undressed by kings 

and I've seen some things 

that a woman ain't supposed to see

[I know someone who would say on these words "FEH!"]

"מילא 'undressed by kings', mind you – I'd like to be undressed by a queen", אומרת לי הסקסית, ולמראה מבטי התמה על טעמה המוזר (אליזבת הרי מכוערת נורא והמלכוּת אינה מיפה אותה בעיני), היא נחפזת להוסיף:

"Not OURS, of course! Good Lord! But, 'seen some things that a woman ain't supposed to see'? Really!"

Never mind 'undressed by kings', mind you – I'd like to be undressed by a queen," says the sexy, and to the sight of my puzzled gaze fir her strange taste – Elizabeth is terribly ugly and the monarchy doesn't make her more attractive in my eyes – she hurries to add: "Not OURS, of course! Good Lord! But, 'seen some things that a woman ain't supposed to see'? Really!"

אני מעכלת את שאוזני שמעו זה עתה ומנסה להכיל. איך הלבישו מלים כה נוראיות על מנגינה כה מדהימה? ועוד בתקופה פמיניסטית! אוף!!! אם יש דבר המקומם אותי, זה מגבלות ששמים עלינו, הנשים, וכאן נאמר במפורש שישנם דברים שאסור לנו לחוות. אין לי מושג מה לומר. אני שותקת באכזבה.

I digest what my ears have just heard and try to internalize. How did they dress such horrible words on such an amazing tune? And in a feminist era! Ugh!!! If there is anything that offends me, it is restrictions that are put on us, women, and here it explicitly says that there are things we must not experience. I have no idea what to say. I'm silent in disappointment.

היא שולחת אלי מבט חמוּר וממשיכה: "'Sometimes I've been to crying for unborn children that might have made me complete' !נו, באמת"

שוב התחברתי לדבריה. הילדים שלי היו אז קטנים ושמחתי בהם מאוד. אהבתי לגדול יחד איתם, אבל מעולם לא חשבתי שהקיום שלי מותנה בהבאתם לעולם או שאני שלמה משום שיש לי אותם. אני זו אני והם – הם. הריתי וילדתי אותם מתוך אהבה ולא כדי להשלים את עצמי. מעולם לא הרגשתי חסרה לפני שהם הופיעו בחיי. הילדים הם תוספת, לא המהות. לגבי המהות – זו כבר שאלה המצריכה מענה מעמיק ובהזדמנות חגיגית אחרת.

She sends me a stern look and continues: "'Sometimes I've been to crying for unborn children that might have made me complete'. Nu, come on!"

Again, I connected with her words. My children were small then and I was very happy with them. I loved growing up with them, but I never thought that my existence was contingent on bringing them into the world or that I was complete because I had them. I am me and they are them. I conceived and gave birth to them out of love and not to complete myself. I never felt missing before they showed up in my life. The children are an addition, not the essence. As for the essence – this is already a question that needs a thorough answer and the time for it will probably come at another festive opportunity.

אחרי זה באה הרצאה מפורטת מפיה על השיר ועל הקרקע עליו צמח. אני שותה את דבריה בצמא ומאז השתנו חיי מהבחינה הזו ולמדתי לבדוק גם את המלים ולא ללכת שבי רק אחרי הלחן. לא שזה גרע מחיבתי למנגינה – היא עדיין נפלאה בעיני, אך זוהרה הועם. חבל.

After that came a detailed lecture from her mouth about the song and the ground on which it grew. I devour her words thirstily and since then my life has changed from that point of view, and I have learned to check the words too and not to follow blindly melody alone. Not that it is a detriment my love to the tune – it is still wonderful to me, but its brilliance was blurred. A shame.

I've never been to me Priscilla queen of the desert

ב-1999, הייתי אצל חברה שהיתה בתהליך של להבין את עצמה בעזרת קריאה וצפייה בתכנים לסביים. היא מציגה בפני את השלל שהגיע אליה באמצעות הדואר. בין השאר, היתה שם קלטת של The Adventures of Priscilla, Queen of the Desert (הרפתקאותיה של פרסילה, מלכת המדבר). את טרנס סטמפ אהבתי וכיבדתי כשחקן ושמחתי לצפות בו, אך בתוכן נכתב שזה סרט על דראג קווינס. לא משהו שאני נמשכת אליו (גם לא לאופרות, אבל זו אופרה אחרת).

In 1999, I was at a friend who was in the process of understanding herself with reading and viewing lesbian content. She showed me the loot that came to her through the mail. Among others, there was a videotape of The Adventures of Priscilla, Queen of the Desert. I loved and respected Terence Stamp as an actor and was happy to watch it, but the content said that it is a movie about drag queens. Not something I'm attracted to (not to operas either, but it's another opera).

היא היתה להוטה לצפות ומאחר שאנחנו במדינה חופשית והרשות נתונה, העדפתי לשבת בצד ולפתור תשבץ. לא הספקתי לעכל את ההגדרה הראשונה ולבי החסיר פעימה למשמע הצלילים שבקעו מהוידאו, הֵי ליידי… אני קופצת ממקומי וממהרת להדביק את עיני אל המסך בתקוה שסוף-סוף אוכל לראות איך נראית שרלין בעלת הקול המקסים. עוד אכזבה. כולה מופע דראג. אם אינני זוכרת את העלילה, על מה זה מעיד, מלבד שהזכרון שלי חורים ככברה?

She was eager to watch and since we are in a free country and there is freedom of choice, I preferred to sit aside and solve a crossword puzzle. I couldn't digest the first definition and my heart skipped a beat to the sound of the tunes coming from the video, Hey Lady… I jump out of my seat and hurry to glue my eyes to the screen in hope that I could finally see what Charlene with the charming voice looks like. Another disappointment. It was just a drag show. If I can't remember the plot, what does that mean, other than my memory being hollow like a sieve?

♀♀

אחר כך, יצאה גרסא נוספת של רנדי קרופורד וביצוע מענג של תרזה טֶנג, אבל כמה שזו נחמדה, אין כמו הביצוע של המקור.

Later, came another version by Randy Crawford and a delightful performance by Teresa Teng, but as nice as it is, it's not like the original.

Charlene – I've Never Been to Me  

גברים אף הם ביצעו את השיר, בגרסא קצת שונה, כמו ה-Temptations ו-Howard Keel. בסדר, גם להם מותר…

Men also performed this song, in a slightly different version, like the Temptations and Howard Keel. Okay, they are allowed too…

אם נדע לאהוב If We'd Know How to Love

על השאנסון הצרפתי

About the French Chanson

קורין – אם נדע לאהוב, ערב "חלומות להוריש" 2013

בוקר צח, בוקר זך, קר וגשום. מתחת ל- 280 (צלסיוס) קשה לי להתאושש והיום יש רק  150 (זה התחיל עם 8). מלבד חירוף נפשי בהוצאת אפי הרגיש החוצה לסעודת השבת של חמותי שלא מן המנין, אין באמתחתהּ של ביאטריס סחיבתי לסיורים בעיר. בין לבין, היא מלמדת אותי (עם שאר הנושאים שעל הפרק) את תולדות השאנסון הצרפתי, כולל הדגמות חיות. אני שמחה תמיד להרחיב את השכלתי המצומצמת ובעיקר כשזה בא ממומחית.

Lara Fabian – Quand on n'a que l'amour

השאנסונים שהגיעו אלינו מצרפת (כמו גם השירים מפסטיבל סאן רמו), היו המצע עליו גדלתי. היתה תקופה אחרת מזו של היום (אוי, נוסטלגיה!), כששיר היה שיר ומנגינה היתה ערבה לאוזן (בדרך כלל) והתאימה למלים שחשיבותן היתה גבוהה מאוד. אף זמר/ת לא העז/ה לשיר משהו מקושקש וחסר משמעות, ודאי לא בליל של צרחות מיותרות.

"השאנסון הוא חבילה שלמה: טקסטים וסגנון מוסיקלי שאינם מוצרים תעשייתיים; זמרים אניני טעם, קוראי שירה מיומנים, לא מתחנחנים ולא מתיילדים (הם מעולם לא רצו להתאים את עצמם לרמת ההורמונים של גיל התיכון); מידה נאותה של ריחוק ביקורתי מהקונצנזוס התרבותי והפוליטי – הן מצד היוצרים (השאנסון אינו מאחד בהכרח את השבט; בדרך כלל הוא מפריד), הן מצד הקהל האוהד" (עודד אסף, אתר הארץ).

Charles Trenet – La Mer

אדית פיאף, ז'אק ברל, שארל אזנבור, ז'ורז' ברסנס, ז'ורז' מוסטאקי, איב מונטאן, מיריי מאתיה, ברברה, סרז' גינזבורג, ז'ולייט גרקו, דלידה, שארל טרנה – כל השמות הגדולים הללו הלכו איתי לאורך הילדות והבגרות, בזמן וגם אחרי הרומן של ישראל עם צרפת. חלק משיריהם אהבתי – בעיקר בשל המנגינה – וחלק אחר החליק לי מהאוזניים מאותה הסיבה. המנגינה היא שעשתה לי את השיר בתקופה ההיא בגלל חוסר ידיעת השפה המקסימה הזו. לא שעכשו אני יודעת הרבה יותר, אבל אני מתקדמת (גם אם זה לאט מאוד) בעזרתה המסורה של ביאטריס, מורתי המתוקה.

Milva & Georges Moustaki – Milord

ביאטריס מספרת לי על גי בֵּאַר, זמר שאני בקושי זוכרת, בעיקר את השם ולא שירים שלו. כנראה שהללו לא השאירו בו רושם. זמרים נוספים שהיא מעלה באוזני אינם מעלים שום זכרון אצלי, כמו Catherine Sauvage, המזכירה לי בקולה הנמוך את ברברה. רובם אינו מעניין את אוזנַי הכמהות לצלילים ערבים. גם אם זה שאנסון צרפתי אסלי – אינני אוהבת את ההטפות ו/או הנאומים בשירה, כמו שיריו המפולפלים של בראסנאנס, אך בעיקר המשעממים את הנפש המחפשת מוזיקה נעימה.

Édith PiafNe me quitte pas

הולך ופוחת הדור ונציגי השאנסון הולכים ומסתלקים מאיתנו, משאירים אחריהם חלל שאינו מתמלא וחבל. כמו בכל העולם, גם פה התרבות השתנתה והיא כבר לא ממש "תרבותית". הרחוב השתלט על השיח ועל השירה.

Barbara – l'aigle noir

(כדאי להאזין לפטריסיה קאס הנפלאה מבצעת את השיר)

It's worth listening to merveilleux Patricia Kaas performing this song)

אי אפשר להלחם נגד הרדידות, זו מלחמה אבודה מראש. אפשר רק לקוות שבקרוב יתאושש העולם ובני האדם יחזרו ליצור מתוך האמת שלהם ולא לפלוט בלילים בלתי מעניינים, מעצבנים וחסרי השראה.

Juliette Gréco in Concert

אחד הסרטים שהשפיעו עלי מאוד בשנות ה-70 היה "למות מאהבה" (Mourir d'Aimer) ושיר הנושא בפי שארל אזנבור הלך איתי שנים רבות. לא פעלולים, לא קשקושים, אלא עלילה מעניינת וסוחפת, סיפור מרתק וחשוב, המעורר את הצופה לחשוב. פעם זה היה אחרת.

Nana Mouskouri & Charles Aznavour – Mourir d'Aimer

ביאטריס עושה לנו אתנחתא ותפקידי עתה הוא להכין את הקפה ולהגישו עם העוגה, כמובן. בחוץ מטפטף הגשם ואין כמו השיר הבא ללוות את הנטפים הזולגים על החלון, מותרים אחריהם כמיהה בלב למזג האויר שהשארתי בארץ.

Les Feuilles Mortes – Yves Montand

ממליצה להאזין גם לששי קשת שלנו המבצע את השיר בכשרון רב. מי זוכרת את שיר סתו בביצוע אריק איינשטיין? אם כבר קור ולא חמסין – עדיף לי סתו.

mireille mathieu – Non, je ne regrette rien

מישהי אמרה לי פעם שלעולם אינה מביטה אחורה – לא בזעם, לא בחיבה וגם לא בגעגועים ובעיקר – אינה מתחרטת על דבר. לטעמי, לפעמים חרטה דוקא מסייעת לסגור מעגל, אך כל אשה והתנהלותה היא בעולם.

 Le Déjeuner Du Matin (English/French lyrics)

כשהייתי צעירה ושרתתי בצבא, הגיע לידי ספר שירי ז'ק פרוור שתורגמו לעברית. אחד השירים ששבו את לבי בפשטותם היה ארוחת הבוקר, שלימים זכה ללחן המקסים של קורין אלאל. ביאטריס משמיעה לי כמה לחנים צרפתיים שהוצמדו לשיר, אך גם אינה יכולה שלא להודות שאין כמו גאוה ישראלית וגם אצלה קורין מנצחת בגדול.

קורין אלאל Le Déjeuner Du Matin

ועם הזמן, כולנו הרי לא נהיה כאן, אז למה שלא נדע לאהוב בחיינו ולהנחיל אהבה לצאצאינו?

Léo Ferré – Avec le temps

הגבירה בחום The Lady in Brown

ברברה וז'ורז' מוסטקי – הגבירה בחום [מלים]

Barbara et Georges MoustakiLa Dame Brune

ביאטריס ואני מתעוררות לבוקר קשה, אחרי ההלם של שלשום מהחדשות שהגיעו משבדיה ואלה שזרמו אתמול מלונדון. לפני שאנחנו מספיקות למצות זו באוזני זו את דעותינו הזועמות, השוללות מכל וכל את האיסלם ושלוחיו, מגיעה בשורה מרה נוספת ומכה גלים. צרפת באבל. מהדורות החדשות נפתחות בידיעה על מותו של ז'ורז' מוסטקי והשירים שלו, שגם ככה הושמעו לא מעט – עולים מכל מַקלט.

מעטים הזמרים אותם אני שמחה לשמוע ומסוגלת להזדהות עם מה שהם שרים. יש משהו בקול שלו, לא הכי ערב בעולם, אך בהחלט מיוחד ומעניין, שמושך את האוזן והלב. מילדות אהבתי את שיריו, גם לפני שהתחלתי להתעמק במלים. אי אפשר שלא לחשוב מה היה עולה בגורלו לוא היה עולה ארצה ונטמע בה, טובע באלמוניות, חווה את חוסר הכבוד למוזיקה שיצר רק בגלל שלא היה אשכנזי, אלא מצרי.

יוסי בנאי ואילנה רובינא – הגבירה בחום

Yossi Banai and Ilana Rovina – The Lady in Brown

ביאטריס מנעימה את אוזני כשהיא שרה לי כמה משיריו מהתקליט המתנגן בפטיפון שלה. היא עדיין מתעקשת להחזיק את אוסף המוזיקה שלה בתקליטים, גם אם יש ביניהם כאלה החורקים מרוב שימוש. הרפרטואר שברשותה עשיר. אני מכירה שירים ספורים מתוכו, אותם שאנסונים צרפתיים שהושמעו ברדיו בשנות ה-60 וה-70.

בלי תרגום, מה אני מבינה? המוזיקה שובה את לבי ואני שמחה לגלות שמלבד השירים המעטים של מוסטקי אותם אני מכירה – הוא הוציא עוד והם יפים מאוד. ביאטריס הבטיחה לתרגם לי את המלים כדי שאתמצא. נכון לנו סופשבוע מוזיקלי למדי.

אורליקה וז'ורז' מוסטקי – זה מאוחר מדי

Orlika & Georges Moustaki – Il Est Trop Tard

עם פרטנר כזה, לא צריך אויבים

Many thanks to Sara'le for her excellent witty contribution

למה, לאמה?

אתמול יצא לי לבקר בסניף של אורנג' שלא באשמתי. מזה עידן ועידנים, מאז ברחתי מהם כל עוד רוחי בי אחרי למעלה מ-10 שנים של היותי לקוחתם, לא עברה רגלי את סף עסקיהם ואני מזהירה את כל מי שאני פוגשת מפני התעסקות איתם, כמו גם עם סלקום. מפני האחרונים נמלטתי ברגע שגולן טלקום הגיעו לשוק. כל מה שביקשתי מנציגי סלקום, היה לתת לי חבילה של 10 ₪, כמו שיש בגולן טלקום. התשובה שקיבלתי, היתה לקונית וחצופה: "אין אצלנו חבילה כזו." כשהודעתי שאני עוזבת אותם, יכולתי לשמוע את הגיחוך מאחורי התשובה הסתמית, האדישה, בה הביע הנציג את עגמת-נפשו (באמת, ממש האמנתי…) על צעדי. חודשיים לאחר עזיבתי, קיבלתי טלפון מאיזה נציג שרות (שמו רשום אצלי) שרצה לדעת מדוע זה קרה. כמובן ששמחתי לשטוח בפניו את הענין בתקוה שאולי הם ילמדו לקח שם, בסלקום, לגבי לקוחות אחרים, כי לי הרי לא היתה שום כוונה לחזור אליהם. הלה הקשיב ברוב קשב והבטיח שאחרי שיעביר הלאה את טרונייתי, יחזור אלי נציג בכיר. למותר לציין שזה לא קרה עד עצם היום הזה.

אבקש לציין שאני לקוחה רגילה ואין לי מניות ו/או הטבות בגולן טלקום. עברתי אליהם משום שהחבילות שהציעו התאימו לי, אך מעיון באתר התקלות שלהם עולה כי אין הם שונים מהחברות האחרות במספר ואופי הבעיות. הכי מרגיז, כמובן, זה שמבטיחים משהו ואין מקיימים ובנוסף – מסתבר שלהשיגם זה כמו קריעת ים סוף, מה שבחברות אחרות לפחות המענה הוא מהיר יותר (אם כי, כידוע לנו, אינו יעיל כלל). עד כה לא היו לי בעיות אצלם, התקשורת זרמה, אך אתמול נשלחו אלי מספר סמסים מחו"ל והללו לא הגיעו ליעדם. מזל שישנם אמצעים אחרים והדוא"ל עדיין עובד, כך שנודע לי על הסמסים ממקור אחר. בנוסף, אפשר היה לצפות מהם להתנהל בלי שטיקים ולהבהיר בצורה ברורה שמשלוח סמסים חינם בחבילה של ה-9.99 ₪ שלהם הינו אך ורק בארץ. אחרי ששלחתי מספר סמסים לחו"ל, גיליתי שאין אלה במסגרת החבילה, אם כי השיחות לחו"ל כן. אני סבורה שאפשר להצליח בעסקים גם בלי להטעות ו/או לבלבל את הציבור (גם אם אולי זה בתום לב) ושורה קצרה נוספת המבהירה זאת יכולה לסייע לאזרחית שלא היתה פנויה לבדוק לעומק.

♀♀

באמת, למה?

בית משפט השלום בתל אביב. אני נלוית אל חברתי במאבקה הממושך (4 שנים!!!) נגד אורנג'. את שלי כבר כיליתי בינואר השתא וזה אמנם הסתיים בשן ועין, אך תם ועם נדר לא לחזור אליהם לעולם ועד, גם אם חס ושלום יהיו החברה היחידה בעולם. אעדיף להשתמש באמצעים אחרים, אפילו לשלוח מסרים באמצעות הדלקת מדורות ולא להיות לקוחה שלהם.

עורכת הדין מטעם החֶבְרה המטפלת בתביעה כנגד החֲבֵרה שלי, שהיתה לקוחה ותיקה שלהם, מנסה להסביר לה בלשון סבלנית שהיא טועה בהתנגדותה לתביעה וכי עליה לשלם את הסכום הנקוב בתביעה – 2,500 ₪ טבין ותקילין. גם אם היתה חברתי נמנית על האלפיון העליון, היא לא היתה מוכנה להוציא מכיסה סכום שאינו מגיע להם, על אחת כמה וכמה במצבה הנוכחי הלא קל. החֲבֵרה הסבירה לה שהטובין, שאת שוויו תובעת ממנה החֶבְרה השרלטנית הזו, הוחזר עוד בטרם התביעה ולנציגים המפגרים שלה הוסבר והובהר מליון פעמים (אם לא יותר!!!) שאין לחייב אותה עליו, מה לעשות שדבריה נפלו על אוזניים ערלות ולכן יצאה התביעה. עורכת הדין ביקשה שהות וסרה הצדה כדי לבחון שוב את החומר (למה לא הכינה שיעורי בית, אף אחת לא מבינה) ולאחר רבע שעה של התיעצות בינה לבין עצמה, חזרה אלינו עם הצעה לפשרה: חברתי תשלם 700 ₪ (שבע מאות שקלים חדשים!!!) על השימוש בפועל בשירותי התובעת (אורנג'-פרטנר).

חברתי ואני מביטות זו על זו בחוסר הבנה כיצד ירד סכום התביעה בצורה כה דרסטית, אך חברתי מעדיפה לקבל את ההצעה ולסיים את הענין. היא מביעה את הסכמתה ועורכת הדין לוחצת את ידה בחום על שלא הערימה עליה קשיים נוספים. חברתי, כנראה מהעומס הרגשי, פורצת בבכי. אני, שרגישה מאוד לאשה הזו, אינני מסוגלת לעצור בעד דמעותי ואלה זולגות בשטף גם על פני. עורכת הדין מביטה עלינו וניכר בפניה המתעננות שהיא מתאפקת מלהצטרף אלינו. היא מניחה יד מנחמת על כתפה של הנתבעת ושואלת בקול קרוב לנהי לפשר הבכי הגואה. הלה מסבירה לה שהסכום הזה אינו צודק ונגרמו לה הוצאות רבות בגלל הצורך להשיב לתביעה הלא צודקת, של מלחמה להסרת העיקולים שהוטלו במרמה על חשבונות הבנק שלה, על צו עיכוב היציאה מן הארץ, האִיומים מצד ההוצאה לפועל ועכשו גם זה. ארשת פניה החמורות של עורכת הדין מתרככת ובלי לחשוב כנראה, היא עונה לה שאם הסכום כבד לה, היא מציעה פשרה חדשה וסופית של 400 ₪ ב-4 תשלומים חודשיים. חברתי ממהרת להסכים לסכום הזה של 100 ₪ בחודש ומזרזת את עורכת הדין לפנות לשופטת כדי שזו תסמוך את ידה עליו בצורת פסק דין.

תמה ונשלמה עוד תביעה מרושעת של פרטנר-אורנג' כנגד האזרחית הקטנה, הפשוטה, שאין לה אמצעים להלחם כנגד התותחים המופעלים נגדה. איך אמרו לי 3 עורכות דין אליהן פניתי כדי לגייסן להלחם עבורי נגד פרטנר-אורנג': "שלמי ועזבי את זה, כי לא תצליחי. זה משרד עורך דין גדול ואין שם עם מי לדבר." ואכן, לא היה לי עם מי לדבר, אך גם אצלי זה נגמר בפשרה. אני מתארת לעצמי שהם נוקטים בשיטת מצליח, כי לבעלי החברה אין דרך אחרת להתנהל בחיים מאשר לגזול מאנשים כספים, כולל גזל הפנסיות שלהם, כך שעובדי החברה בסך הכל ממלאים אחר מה שאומרים להם לעשות.

♀♀

כי אנחנו יכולות, זה למה

אתמול, התלוויתי לשכנתי, אותה אני מנסה בכל כוחי להעביר מאורנג'. נראה כי השחצנות של הנציגים בפרטנר טרם עברה מן העולם והמחשבה שהלקוח בכיס שלהם עדיין מיושמת בפועל. שעה של בזבוז זמן להסביר לנציגת השרות מולה ישבנו, שהשכנה זקוקה רק לסִים עבור אחייניתה שהגיעה מחו"ל ואמורה לשהות בארץ כשנה. אין לה צורך בגלישה ולא בשיחות אינסופיות, אלא רק בשיחות נכנסות. משהו ממש מינימלי. צרכי השכנה נתגלו באוזניים ערלות ואטומות לגמרי, משום שאין להם חבילה כזו. החברה לא התפתתה לדילים המיותרים שהוצעו לה, שאין בהם ולא כלום כדי למלא את צרכיה האמיתיים ויצאנו משם בלי להשאיר בידיהם ממון לשוא.

לפחות ישנן אלטרנטיבות והשכנה תבחן היום את ההצעות של החברות החדשות האחרות, משום שכבר אין לי צורך לחסום אותה בגופי כדי למנוע ממנה לעבור לסלקום או לפלאפון. אצל האחרונים לא הייתי מעודי, כי מעולם לא הצלחתי להתחבר לחבילות המוזרות שלהם ובעיקר לטון המתנשא של נציגי השרות חסרי הסבלנות להקשיב לצרכי הלקוחה ולהתאים לה את החבילה לה היא זקוקה, משום שהשכנה שלי כבר חותה ואין בדעתה לחזור על טעויות קשות.

איחלתי לחיילת האמיצה הצלחה במאמציה לשרוד את השוק.

♀♀

נ.ב. בע"ה ובס"ד זה קורה! (חבל רק שאין עריכה לשונית נאותה לכתבה הזו. אני תוהה איך יכול דה מרקר להרשות לעצמו עברית עילגת. הולך ופוחת הדור!)

♀♀

קראנה בעיון, אנחנו כבר לא חיות בעולם תמים – הכל מותגים והפצצות עלינו מצד המפרסמים והדוברים למיניהם:

  1. את מי הישראלים אוהבים? עידו אפרתי, אתר דה מרקר
  2. לזה יש כסף: 80 אלף ₪ לדובר כלכלי-חברתי לנתניהו צבי זרחיה, אתר דה מרקר

השדיים של אנג'לינה

בוא'נה הבנות, אחרי!!!

ב-21.3.2009 חגגתי את יום הולדתי באנגליה. יום לאחר מכן, כשקמנו בבוקר, התבשרנו כי האשה אחריה עקבנו בנשימה עצורה מאז אוגוסט האחרון (2008), עת עזבה את הבית בו התאכסנה בהודו במסגרת תוכנית "האח הגדול" (אותה מעולם לא שזפה עיני וזה גם לא יקרה בס"ד או בלעדיה) והתאשפזה לסדרת בדיקות וטיפולים בגלל סרטן צוואר הרחם, עזבה אותנו, מותירה חלל בלב ותחושת אבדן עצומה. במקרה שלה, למרות שניסתה לבדוק ולטפל בעצמה, הרופאים פטרו אותה בלא כלום ומסתבר בדיעבד שה"לא כלום" הזה היה בהחלט משהו ואפילו ממית.

האומה הבריטית כולה עקבה בחמלה אחר ג'ייד גודי, הבחורה שהתחילה מאפס והגיעה למשהו, ואחר שני ילדיה הפעוטים, מתוך ידיעה מעציבה שמאמציה להלחם במחלה הנוראה לשוא הם, בגלל מצבה הרפואי הסופני. לפחות משהו יצא מזה ומאז מותה – נשים רבות יותר הלכו להבדק וחייהן ניצלו בשל כך. מעז יצא מתוק, אם כי אפשר היה לוותר על העז הזה.

♀♀

נעשה ונשמע, אחותנו!

♀♀

אנג'לינה ג'ולי, תבדל לחיים בריאים, ארוכים וטובים, הגיעה לחיי בשנת 1999, באמצעות הסרט המרשים "ג'יה". התאהבתי בה לאלתר, כמו עוד רבים מני ספור ברחבי העולם. מאז, נסקה הקריירה של המקסימה מעלה-מעלה והיא הלכה מֵחַיִל אל חַיִל (חבל רק שלא מרוח'לה אל אביגיל) ובין השאר הפכה לשגרירה עולמית של רצון טוב ואחוה. גם יפה וגם אופה.

הידיעה שנחתה עלינו בשבוע החולף על הניתוח שעברה, פתח דיון ציבורי ער באשר לטיפול ולאמצעים כנגד המחלה הארורה הזו, הפוגעת בנשים רבות כל כך, שפעם זה היה אחת מתשע, עבר לאחת משמונה ואת הסוף מי תשורנה (לא עלינו, לא על ב"ב ולא על אף אחת מדורשות טובתנו, טפו-טפו-טפו ועוד כמה טפו-אים ליתר בטחון, טפו + חמסה-חמסה-חמסה!).

כמו ג'ייד גודי המנוחה, גם אנג'לינה ג'ולי הינה דמות ציבורית שצבא של פפארצ'י עוקב למעננו אחר כל צעד ושעל שלה וכל פיפס שהיא משמיעה זוכה לכותרות תדירות. מאחורי החזית הפומבית, ישנה האשה הפרטית, זו שגילתה שהיא נושאת את הגן והסיכוי שלה לחלות במחלה הקטלנית גבוה ביותר. מי היתה מוכנה להתחלף איתה?

דופקים לנו בראש השכם והערב ללכת להבדק, להשגיח על בריאותנו, לחיות נכון, לאכול נכון, אך מה מכל זה אנחנו מישמות? כמה מאיתנו אכן לוקחות את עצמן ברצינות ועושות את מה שהן צריכות כדי לזכות ולראות את ילדיהן גדלים ומביאים לעולם צאצאים משל עצמם?

אין ספק שהאשה הפרטית אנג'לינה עשתה את הבחירה המתאימה לה ואין גם פקפוק באשר לאפקט שיש לביצוע בפועל של החלטתה על נשים רבות ברחבי העולם. אני בטוחה, שגם היא, על ידי מתן פומבי לכך ופרסום המאמר שלה, הניעה נשים לצאת ולפחות להבדק. וכבר נאמר במשנה, במסכת סנהדרין פרק ד' משנה ה': "כל המקיים נפש אחתכאילו הציל עולם מלא".

♀♀

בריאות ואריכות ימים

בתמצית:

שרק נהיה בריאות!

קישורים:

  1. הבחירה של אנג'לינה ג'ולי: כריתת שדיים מניעתית, אתר קופ"ח כללית
  2. My Medical Choice – Angelina Jolie  The New York Times / The Opinion Pages
  3. ג'יה קארנגי ויקיפדיה

בין סן-אמו לַדְרֶקוֹוִיזיון Between San-emo and the Drekovision

pride kiss

Pride kiss

ריטה – שרה ברחובות

(מבחינתי, זה הביצוע הכי-הכי, אין כמו ריטה!)

RitaShara Barkhovot (Singin in the Streets)

(As far as I'm concerned, it's the best performance, there's no one like Rita!)

אינני יודעת מה איתכן, אבל לי פשוט נמאס מהמוזיקה של התקופה הנוכחית, משירי הפיגולים הנוראיים לאוזן הסובלת, מה עוד שעורכים ביניהם תחרות.

I don't know about you, but I'm just fed up with the music of the present period, the disgusting terrible songs to the suffering ear, and what's more, they are competing each other.

נאדה – לב של צועני

NadaIl mio cuore è uno zingaro

בהתחלה היה פסטיבל סן רמו, ובהמשך נוצר האירוֹוִיזיון, שהשירים שהגיעו אליו היו מופתיים מבחינת פּוֹפִּית, ערֵבים ומנעימי אוזן, שהיה כיף להאזין להם.

In the beginning there was the Sanremo Music Festival, and later the Eurovision Song Contest was created, which the songs in it were exemplary in terms of pop music, nice to the ears and fun to listen to.

פפינו די קפרי – רוברטה

Peppino Di Capri – Roberta

פסטיבל סן רמו הביא לנו את מיטב הלהיטים של התקופה, עליהם גדל הדור שלי וממנו עוצב טעמנו המוזיקלי. כשאומרים "מוזיקת פופ", מדברים על זה בדרך כלל בזלזול (-מה, לפחות כלשהו) ומבטלים בשישים את האיכות שלה. נכון שקל להתרפק על הנוסטלגיה ולקונן שפעם היו הדברים טובים הרבה יותר מאשר הם היום, אבל אי אפשר שלא לתהות אנה התדרדרנו ובעיקר – איך הגענו עד הלום. אני מסכימה שעל טעם וריח אין להתווכח, אבל דיר בלאק – יש גבול לכל תעלול ולכל תהום אליה מדרדרים אותנו קובעי הטון ודעת הקהל. במקום ליצור ולהוציא איכות – מוציאים את הכי מגעיל שיש. כמה חרא יש בתוככי המין האנושי וכמה שטחיות היא מסוגלת להוציא מעצמה (עד כמה נמוך היא מסוגלת לרדת???) ולהציג בפנינו את התוצרים הנוראיים של היום?

The Sanremo Festival brought us the best hits of the time, on which my generation grew up and from which our musical taste was shaped. When they say "pop music," they usually talk about it with disdain (at least some) and dismiss its quality. It's true that it's easy to cling to nostalgia and lament that once things were much better than they are today, but one can't help but wonder where to have we deteriorated and, mainly – how did we come to this. I agree that there is no arguing about taste and smell, but for our sake – there is a limit to every prank and to every abyss to which the tone and public opinion makers are dragging us into. Instead of creating and producing quality, they generate the most disgusting things there is. How much crap is there in the human race and how superficial is it capable of getting out of itself (how low can it go down???) and present us with the terrible products of today?

ג'יליולה צ'ינקווטי – איני בוגרת מספיק

Gigliola CinquettiNon Ho L'Età

נכון, נהוג לחשוב שמוזיקה (ויצירות תרבות בכלל) הם תוצר של מי שיוצר אותן וכשהדור הוא כזה – מה הוא כבר מסוגל להוציא מתוך עצמו? אבל אין זה כך כלל וכלל. יש בבנות הדור הצעיר מזה שלי המסוגלות לעוף ולהעשיר אותנו ביצירות שלהן, אך דא עקא שחונקים אותן בעודן באיבן. כשאין לך איך להתפרנס מן האמנות שלך, אין לך ברירה אלא ללכת עם הזרם. מעטות הן אלה המסוגלות לפרוץ את המחסום הכלכלי וליצור את האמת שלהן.

True, it is customary to think that music (and cultural creations in general) are the product of the people who create them and when the generation is as it is – what can it actually extract from itself? But it is not like this at all. There are people in the younger generation who are capable of flying and enriching us in their works, but the problem is that they are being strangled in their beginning. When you have no way of making a living from your art, you have no choice but to go with the flow. Few are able to break through the economic barrier and create their own truth.

מינה ואלברטו לופו – דיבורים דיבורים

Mina & Alberto LupoParole Parole

אינני יודעת אם הדור הוא זה שהולך ופוחת, כמו שאני סבורה שהמנהיגים הרשעים הם אלה שמאלצים את כולנו להתכופף ולכווץ את עצמנו לכדי אפסים קטנים ואחידים. תאוות הבצע אינה יודעת שובע ומאחר והכוח מרוכז בידי מעטים השולטים עלינו בכספם – הם אלה שקובעים מה נראה, מה נחוה ומה יונחל הלאה, לדורות הבאים.

I don't know if the generation is diminishing, as I think it is the evil leaders who force all of us to bend and shrink ourselves into small, uniform zeros. Greed is insatiable, and since power is concentrated in the hands of a few who control us with their money, they determine what we will see, what we will experience and what we will bequeath to future generations.

♀♀♀

פפינו די קאפרי – מלנכוליה

Peppino Di Capri – Melancolie

את פסטיבל סן רמו אינני זוכרת, רק את השירים המקסימים שיצאו ממנו. אין זכור לי אם שידרו אותו בטלויזיה שלנו. אני מניחה שאם כן – זה היה משאיר אצלי זכרון כלשהו. אבל היה את הרדיו ששידר את השירים ואני אהבתי אותם מאוד.

I don't remember the Sanremo Festival, only the charming songs that came out of it. I don't remember if they were broadcasted on our television. I suppose if it did – it would leave me some memory. But there was the radio that broadcasted the songs and I loved them very much.

סן רמו נתן את הטון והמוזיקה האיטלקית (כמו הצרפתית) שודרו אז ברדיו אצלנו כל הזמן. הנה זמרת מקסימה שהיה לי אז קראש עליה.

Sanremo set the tone and Italian music (like French) was broadcast on the radio all the time. Here's a lovely singer I had a crush on then

מינה – אתה עושה דבר נהדר

Mina – Tu sì 'na cosa grande (You do a great thing)

♀♀♀

האירוֹוִיזיון הראשון אותו אני זוכרת, היה ב-1978, צמודה לרדיו אי-שם בסיני, חשה גאוה על שהשיר "שלנו" זכה במקום הראשון. לא שיר לטעמי, אבל מה זה משנה – העיקר שניצחנו, לא ככה? בשנה שלאחריה, כמובן שחגגנו את האירוויזיון אצלנו. מי זוכרת איך רצנו כולנו כאחוזי אמוק בשבוע שלפני שידור התוכנית וקנינו טלויזיות בצבע?

The first Eurovision I remember was in 1978, attached to a radio somewhere in the Sinai, feeling proud that the "our" song won first place. Not a song of my taste, but what does it matter – the main thing is that we won, isn't it? The following year, of course we celebrated the Eurovision Song Contest in Israel. Who remembers how we all running amok the week before the show was broadcast and we bought colour televisions?

חלב ודבשהללויה

Milk and HoneyHallelujah

♀♀♀

אחד השירים באירוויזיון שמהצליל הראשון הותיר אותי נדהמת, היה זה:

One of the songs that left me stunned from the first sound, was this:

סיקרט גארדן – נוקטורן

Secret GardenNocturne

שנים לאחר מכן, הילד שלי ואני שקועות בשיחה וברקע הרדיו דלוק על תוכנית כבקשתך. שתינו נאלמות דום באחת והוא מגביר את המוזיקה הבוקעת. אני יכולה לחוש את צמרמורות העונג מציפות אותו, כמוני. אני שמחה על שחינכתי היטב והוא יודע להעריך מוזיקה נפלאה.

"זה לא מה שאת חושבת", הוא אומר לי. "זה בא מהאירוויזיון, בלי שום קשר למקום ולארוע, לא מה שהיית מצפה."

Years later, my child and I are immersed in conversation and in the background the radio is turned on a program as to the listeners' wishes. The two of us stop at once and he amplifies the music. I can feel the shivers of pleasure flooding him, like me. I'm glad I was well educated and appreciate wonderful music.

"It's not what you think," he tells me. "It came from the Eurovision, with no connection to the place or the event, not what you would expect."

אכן, ללא קשר למה שמקובל ועם איכות – אפשר גם לנצח (לא שהנצחון באמת חשוב), כמו בשיר הבא:

Indeed, regardless of what is acceptable and with quality – it is also possible to win (not that the victory is really important), as in the following song:

קורין הרמס – אם החיים הם מתנה

Corinne Hermès – Si la vie est cadeau

בלי להבין את המלים ובלי להבין עד כמה החיים יכולים להיות מתנה, התהלכתי במשך זמן רב עם הדמות המקסימה של הזמרת ועם הקול המקסים המהדהד שלה. כמה קסם ויופי גלומים בבחורה אחת!

Without understanding the words and not understanding how much life can be a gift, I walked for a long time with the charming character of the singer and her enchanting charming voice. How much magic and beauty are embodied in one woman!

מאז, לא טרחתי לצפות באירוויזיון במשך שנים, משום שהמוזיקה שם הפכה לשבלונית וחסרת ענין ורגש. מדי פעם הבליח שיר על רמה, כמו זה של ג'וני לוגאן, אך היה זה שושן נדיר בין קוצי הקשקוש וגם הוא לא הכי-הכי; שיר יפה, נחמד ולא יותר מזה. מה שמיחד אותו, זה צליל הסקסופון.

Since then, I have not bothered to watch the Eurovision Song Contest for years, because the music there has become banal and lacking interest and emotion. From time to time a good song popped, like Johnny Logan's, but it was a rare lily among the thorns of rattles and it too was not the best; a nice song, pleasant and nothing more. What sets him apart is the sound of the saxophone.

ג'וני לוגןמהי עוד שנה

Johnny LoganWhat's another year

ב-2005 הגיעה שירי מימון ונטעה תקוה שהמוזיקה הפופולרית בישראל יכולה להתרומם ויותר מכך – זה שיר מנצח. גם אם היא לא זכתה במקום הראשון – עדיין השיר שלה מצוין וזה הכי חשוב, מבחינתי.

שירי מימון – השקט שנשאר

Shiri MaimonHaSheket SheNish'ar (The Silence that Remains)

ועכשו, נשאר רק לתהות מה קרה עם מה שאמורה היתה להיות תוכנית של הצגת המוזיקה הפופולרית של המדינות המשתתפות. איך הגענו, ממקבץ של שירים יפים ונוגעים וכיפיים, לקקופוניה דיסהרמונית העשויה מאותה שבלונה אחת. במקום להבליט את הקסם במוזיקה של כל מדינה – מנסה כל משתתפת לרדת למכנה הכי נמוך כדי להבחר. לא האיכות קובעת, אלא התחרות. לא ההעשרה התרבותית משחקת כאן תפקיד, אלא התאוה לנצח בכל מחיר, גם בכזה של השתטות מוחלטת.

מה קרה לטוהר ולכיף?

And now, all that remains is to wonder what happened with what was supposed to be a popular music show of the participating countries. How did we get, from a collection of beautiful, touching and fun songs, to a cacophonic disharmonic made of the same mould? Instead of highlighting the magic of the music of each country – each participant tries to descend to the lowest denominator in order to be selected. It is not quality that determines, but competition. It is not cultural enrichment that plays a role here, but the desire to win at all costs, even by playing a total fool.

What happened to purity and fun?

מאתיה באזאר – קרן הירח

Matia BazarRaggio di luna

האירוויזיון הכי יפה, הכי מושקע ועם השירים הכי מהנים היה ב-1979 בישראל. צפינה ושפוטנה בעצמכן.

The most beautiful Eurovision, the most invested and the most fun songs was in 1979 in Israel. Watch and judge for yourself.

אירוויזיון 1979 בישראל

Eurovision 1979 in Israel

 

אם כבר לבד…

ספסל לבד

אשה בודדה היא קצת אשה

והרבה בדידות קשה

(אשר רייך / אשה בודדה)

יש משהו בַּלְבַד שגורם לך להכיר את עצמך טוב יותר, את מאווייך וחלומותייך, את חוזקותייך וגם את חולשותייך. את לומדת לדעת את עצמך. מעולם לא היו לי לילות ריקים חסרי מעש, תמיד יש משהו לעשות, לכתוב, לקרוא, להאזין למוזיקה, לצפות בסרטים, להנות מהחיים – תמיד יש משהו.

חונכנו לשאוף למצוא את החצי השני כדי לחלוק עימה/ו את חיינו. לא חונכנו להסתפק בעצמנו, שלא לדבר על לאהוב את עצמנו. מיליוני אנשים חיים לבד, גם אם זה בתוך זוגיות. מיליוני אנשים חיים בכיף, גם אם זה בגפם. כל החיים אנחנו רודפות אחר החלק הכביכול חסר לנו ושוכחות לראות את עצמנו, שזה החלק הכי חשוב.

גם אחרי גירושין או אחרי סיום מערכת יחסים, איננו נותנות לעצמנו את הזמן המתאים להתעשת, את המרחב ללמוד את עצמנו, את ההזדמנות לעכל את השקט שנפל עלינו אחרי שהכל נגמר. פתאום תם המאבק, תמה תקופה לא קלה ואנחנו נשארות עם עצמנו, בין ארבע קירות. מה אנחנו עושות עם עצמנו? עם יותר מדי מעצמנו?

במהלך היום אנחנו עוד פוגשות א/נשים, עובדות, מחליפות מלה פה ומלה שם עם הזולת, אך מה קורה בערב? אנחנו נכנסות לבית ריק, מדליקות את הטלויזיה כדי שזו תארח לנו לחברה, פותחות את המחשב כדי לגלוש באינטרנט ומחפשות צ'טים מעניינים. לפעמים מוצאות, אך לרוב אין מה לעשות במקומות הללו המלאים בכל מיני מפגרים מעצבנים שמנסים להכנס לנו לחיים בלי שהוזמנו.

מבדידות האנשים הופכים קשים

מעטים יוצאים ממנה נשכרים

(יהונתן גפן / שיר בין ערביים)

ריקי גל – שיר בין ערביים

מישהי חכמה אמרה לי: "אני לבד, אך אינני בודדה." הלבד שלה היה מתוך בחירה, לא מתוך אילוץ. כך נכון להתנהל. היא גם אמרה שאין היא מחפשת את "החצי השני", משום שהיא מרגישה שלמה עם עצמה ובת זוג אינה חצי, אלא שלמה בפני עצמה. יש בזה הרבה עוצמה – לחיות לבד ולהרגיש שלמה, אשה שהקיום שלה אינו מוכתב בידי זולתה.

     אשה בודדה היא קצת אשה

     והרבה בדידות קשה.

     הלוך וסב היא בודה תנועות לבה

     מן הספרים. קצת לעצמה וקצת והרבה בשביל אחרים

     וגיל בדידותה לא ידוע אף לעצמה.

 *

     כשהיא הולכת ברחוב, מה הולך איתה מלבד הרחוב

     ומה הולך לפניה מלבד בושם בדידותה?

     לפעמים היא מתאהבת בשיר.

     העיר שלה קרה ודואבת ואם היא גרה כאן בסביבה

     יש לה ים המקבל אותה באדוה ובהבנה והגלים

     מגלים לה פתאום אביב – עונת הזדמנויות.

*

     אשה בודדה לרוב נפשה עייפה, באין קול, באין רואים,

     היא אשה לעצמה בגוב ערירותה

     ובלילה היא מציעה את מיטתה לעצמה.

     היא מכינה לעצמה את אדמתה

     והרטט העובר בה,

     הוא רוח ועלטה הבאים ויוצאים כלא היו.

אשה לבד אינה בהכרח אשה בודדה. ואם כבר לבד – אין זה מן ההכרח להיות תמיד בתנועה. מותר לנו לבחור לעצמנו את שמתאים לנו – לרגוע, לסעור, לנוח, לנוע. העיקר שאנו שלמות עם הבחירות שלנו.

מאיה בלזיצמן / אם כבר לבד

כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודיה הומיה

Israeli Flag

מה עושה אדם שקם בבוקר ובוקר בו לא קם, כדברי המשורר דוד אבידן? מה עושה ספורטאית פעילה, כדורסלנית מצטיינת, שקמה בוקר אחד ומגלה שלקתה בשיתוק?

הילד שלי מספר לי מבעד לאוקיינוס, כי במסגרת שבוע החינוך לפעילות בריאות ומנהיגות בבית הספר בו הוא מלמד ספורט, התארחה אצלם מורן סמואל – ספורטאית המייצגת את מדינת ישראל במשלחת הפאראלימפית. הוא מתאר בהתלהבות איך היא העבירה לתלמידים הרצאה מדהימה ומעוררת השראה על פציעה, שיקום והתעלות, כשהיא מדגימה הלכה למעשה את המושג של מנהיגות בספורט.

מורן סמואל שרה את ההמנון בגבירטה

את מסתכלת על הבחורה ואי אפשר שלא להזיל דמעה של התרגשות והערכה. כזוכה במדליית הזהב, את מצפה לשמוע את ההמנון הלאומי של הארץ אותה את מיצגת והנה, מין בליל של משהו בלתי מוכר (אולי זה ההמנון האירני?), שאין לך מושג מהו. מה תעשי? תבערי ותשפכי את חמתך על הגויים אשר לא ידעו את התקוה? תפגיני זעם ותצעקי? תמחי בכעס? מה זה יעזור? האם יתרום למעמד?

מורן סמואל בחרה בדרך ספורטיבית, נחושה וחיובית. בכך, ייצגה את המדינה בכבוד רב, כיאה וכראוי. מדהימה!

ביאטריס צופה ביוטיוב יחד איתי, מוחה את הדמעה הפרטית שלה ואומרת לי בקול רך: "אתם, הישראלים, כל כך מלאי בטחון עצמי, כל כך גאים בעצמכם."

אכן.

שיחת נפש: מורן סמואל

חג הפועלים

והיכן הפועלות?

ביומני הקולנוע של ילדותנו, הראו לנו המוני בני אדם צועדים בסך, מהללים את השלטון והשולטים. עת הבטנו על המסך המעביר אלינו את התמונות והקולות, לא יכולנו לדמיין לעצמנו אנשים כפרטים, החיים את חייהם הפרטיים תחת העין הבוחנת של השלטונות והשכנים המלשינים לבל יסטו מהדרך שהוכתבה בעריצות. ראינו המונים, ראינו צועדים, ראינו אחידות. מה ידענו באמת? בספרה "אנו החיים" מתארת איין ראנד את ההמונים שהוכרחו להתכנס ולצעוד באחד במאי בפקודת הממשלה, מנקודת המבט של מי שהשתתפה בתהלוכה. מאלף לקרוא.

ילדותי עברה עלי בגבעתים, מעוז הפועלים, אך אינני זוכרת שלקחו אותנו מטעם בית הספר לצעוד ברחובות, כמו את הילדים בארץ הקומוניסטים. אני זוכרת מצעדים, התכנסויות בערים ראשיות, אך זה הלך ודעך ובסופו של דבר נפסק אחרי שהליכוד עלה לשלטון. העם השתנה. גם הערכים.

The Internationale – Red Army Choir and Orchestra

בצרפת, האחד במאי הינו יום שבתון. למה? לצרפתים הפתרונים. בפאריז, סוגרים את הרחובות המובילים לפסלה של ז'אן ד'ארק למען אותם אלפים מהימין הקיצוני המתאספים שם כדי להזכיר את קיומם. כאילו שלמישהו שפוי אכפת מהם. מאכזב לראות את בריז'יט בארדו התומכת במה שאינו ראוי. למה חשבתי שיש לה יותר שכל בקודקודה ממה שהיא בוחרת להציג לעולם?

ביאטריס ואני עומדות בשוליים. נחבאות אל הכלים אנו מביטות על ההמון המוסת ומקוות לטוב.

L'Internationale in French