היו לי כמה רשימות בראש לכבוד היום הזה: על הסליחה, על הכפרה, על המלחמה של הדור שלי… בסופו של חשבון נפש, בחרתי להתמקד הפעם במהות, ברוחניות. אני מניחה שהרשימות הנוספות תכתבנה במהלך השנים הבאות עלינו לטובה ובבוא זמנן אפרסם גם אותן, לא לדאוג 🙂
זה יום טעון. זה יום קשה. ויחד עם זאת – יום של התעלות הנפש, של תחושה שיש משהו נעלה, מעבר לקיום היומיומי שלנו בפרט ומעבר לנו, בני התמותה, בכלל. זה לאו דוקא א-לוקים.
בילדותי, זה היה יום מיוחד, של יראה מפני משהו טמיר, נעלם, לא ממש מובן. ילדים ברחוב גנסין, שכונת רמב"ם בגבעתיים. החיים זרמו לנו, לא תכננו מה נעשה ביום הזה, הדברים היו מובנים, פשוטים. יום כיפור – יום של חשבון נפש, הורים שותקים בכאב על בני משפחותיהם שנרצחו בשואה, נרות הנשמה המבליחים באפלה ללא מקור אור אחר, הרדיו כבוי (לא היתה עדיין טלויזיה), שיחות חרישיות, הרהורים על מעשינו בשנה שחלפה ומה נעשה בזו הקרובה, איך נהיה טובים יותר.
הבית לא היה דתי, אך בהחלט שומר מסורת, כך שבערב יום הכיפורים, לבושים בלבן אנו נוכחים בתפילת כל נדרי בבית הכנסת שברחוב המקביל, טייבר. למחרת, התיצבות ל"מזכיר נשומעס" ואחה"צ – לנעילה, לשמוע את קול השופר המבקיע לנו דרך לשמיים שישמעו את תפילותינו. ובין לבין, תקתוקים של דמקה, חמש אבנים, צהלות חרישיות מאוד של המנצחים ונזיפות מצד המבוגרים על הרעש. גם למי שהיו לו אופניים, אין סיכוי שהיה מעיז לרכוב עליהם ביום הזה. השכונה לא היתה מרשה זאת.
מי שלא צם – נהג לאכול במסתרי מטבחו מאכלים שבושלו מבעוד יום, שלא חוממו, משום שהאיסור על הדלקת אש נשמר וכדי שהריח לא ינשא באויר ויגרום לעינוי לזולת. נכון שכתוב "ועיניתם את נפשותיכם", אך הכוונה היא שהפרט יתענה בעצמו, לא יענה זולתו. אף אחד לא חלם על "לעשות על האש" על גג הבית בטבורה של עיר כדי להתריס, להכעיס, להודיע על קיומו העלוב.
יש משהו ביום הזה, שמי שמתחבר אליו, לאו דוקא מהצד הדתי, אלא ברוחניות שבו, זוכה להתעלות הנפש. יש במלות כמה מהתפילות השפעה מדהימה לטובה על הנפש. אם נתעלם מהנושא של אל עליון, שצריך הרי אמונה בלב כדי להאמין בקיומו ונתרכז במסורת, בקסם שמאחד אותנו כעם, הרי שזה עושה טוב לנפש. החיבור הזה בינינו, לדעת שהתפילה בה אני נוכחת בבית הכנסת השמרני בקציר (הליברלים טרם הגיעו אלינו), היא פחות או יותר אותו ריטואל שזוגתי בנכר תקיים שעתיים לאחר מכן בבית הכנסת הליברלי (השוכן בק"ק קינגסטון אפון טיימס שבשולי לונדון), אליו היא תיקח את המחשב הנייד ותתחבר לסקייפ כדי שאוכל גם אני להיות נוכחת.
תנוח דעתכם בכיף, התפילה בקינגסטון ליבראל סינאגוג הרבה יותר מקרבת לבבות, משרה קדושה כל כך, בלי השוואה כלל לשממה המשעממת אצלנו, כשתפילות נלעסות בשממון וללא נשמה יתרה. אולי כי אנו רגילים להיות יהודים ואילו בנכר נאבקים על כל קיום של פולחן יהודי? או שמא מפאת ההבדל בין יציאת ידי חובה משום שכך צריך לעשות פן תטיל עליך קהילתך חרם ובין הבחירה החופשית לקיים זאת מתוך צו הלב והרצון הפנימי? מעולם לא חויתי כזו התעלות רוח כמו כשהרבא הצעירה צ'רלי מנצחת על הטקס וכשהמקהלה, התזמורת והקהל שרים "כל נדרי" ו"הללויה" ושאר התפילות שאפשר לזמר. מוזיקה גורמת להתעלות.
אי אפשר להעלות על הדעת שיהיה אינטרנט בבית הכנסת בקציר, שלא לדבר על להחזיק ולהדליק מחשב בפומבי… אין קִדמה, אין מחשבה על קֵרוב לבבות, קֵרוב יהודים אל המסורת שלהם, רק קרבות תרנגולים בין הרבנים למי יש יותר כוח, כי מוח אין. אין, אני אומרת לכם, אין!
הפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת בארץ, היתה בילדותי וזה היה מִזמן, מִמִזמן מאוד או כמו שאומרים ילדי (ותכף מן הסתם גם הנכד יחרה-יחזיק אחריהם): בימי התנ"ך. עשרות שנים של חילוניות גמורה חלפו עלי, היות והדתיים, בהתנהלותם המבישה, השניאו את הדת על הדור שלי. לא היה לי כל רצון אפילו לחשוב על להתקרב למסורת. ואז נולדו הילדים וכידוע, לאלה יש נטיה לשנות אותך ואת השקפת עולמך, שלא לדבר על האחריות שלך לחנך אותם. מה ללמד אותם בלי להחרידם, תרתי משמע?
במהלך נדודי בנכר, נקלעתי לבית הכנסת המקומי. לא יודעת למה, אך היה לי חשוב לפקוד את המקום לשחרית (לא היו תפילות אחרות במהלך היום) ובששי-שבת, מה שבארץ לא הייתי חולמת כלל לעשות. יש שוני בין צברית ישראלית שומרת מסורת לבין יהודים החיים בנכר. דבר ראשון – המבטא. אוזני צללו בכל פעם שהן שמעו עיוות של המלים העבריות העתיקות המוכרות להן, המוטמעות בהן. שנית, מה שמובן מאליו בארץ – לא ממש ברור בנכר. אני מניחה שגם ההפך נכון הוא. אזכיר את ההגעה לבית הכנסת ברכב בשבתות וגם ביום כיפור.
יחד עם זאת, יש בינינו גם חיבור, כמובן, והוא עמוק ומגשר על הפערים ואי ההבנות. מעצם היותנו בני אותו לאום ואותן חוויות לאומיות עברו ועוברות עלינו, אנו חולקים בזכרון לאומי משותף, המועבר מדור לדור, כמסורת העם היהודי.
איזו מסורת אנו מעבירים לדור הבא ב"חג האופניים", מלבד ריקנות רוחנית?
גמר חתימה טובה!
הגרסא המקוצרת
יום כיפור הוא היום הכי קדוש לעם היהודי וגם אם מאן דהוא חילוני גמור ואדוק הוא, לא יגרע מכבודו חס ושלום אם יתחבר אל המסורת של עמו. לא יגרע, באמת! כל אחד שיבחר לו כיצד להעביר את היום הזה, אך במחילה, למה לצער את הזולת בזלזול פומבי בקודש הקודשים של עמך, ישראל?
