ארכיון חודשי: נובמבר 2010

קומי והתהלכי בארץ

הר ארבל: בין שמיים וארץ עם צילציל

ארבל1

מבט אל הכנרת ממרומי הארבל

"מה דעתך", היא אומרת לי מבעד לצעיף של הסקייפ, "שבמקום לשבת כל היום בבית קפה, נלך לטייל קצת באויר הפתוח?"

אני מעבירה בעיני רוחי מסלולים אפשריים בעיר בה היא שוהה. "רעיון נהדר!" אני עונה בתקוה שגם היא אוהבת ים, "מה דעתך על הטיילת?" היא מביטה בי במבט שקשה לי לפענח. "ואפשר גם לרדת לטייל בחוף ואפילו לטבול את הרגליים." אני מדמיינת לי את חמימותם של המים ומיחלת שלא יהיה ריח של ביוב באויר. אולי הפעם הם יהיו נקיים, כמו בילדותי. תמיד אפשר לקוות.

"בעצם", היא אומרת לאט, "חשבתי על משהו אחר. מה דעתך, שבמקום שתטרחי להגיע לתל אביב, אבוא אני עם הרכב וניסע לטייל בארבל?"

"בארבל?" אני חוזרת על דבריה בתמיהה. מאין צצה לה היציאה הזו?

"חשבתי…" או-או, אני אומרת בלבי בזמן שהיא מושכת את דבריה, לחשוב זה כואב! והתוצאות – מי תשורנה אותן… "חשבתי שכדאי לבחון את 'זירת הפשע', מה את אומרת, בא לך?"

'זירת הפשע' נמצאת בספר אותו כתבה, הנמצא בתהליך עריכה לקראת יציאתו לאור. מעניין, אני אומרת לעצמי. בהחלט יכול להיות מעניין לבחון את המקום.

"את זוכרת שיש שם צוקים, כן?"

צוקים? צוקים? צוקים!!! פתאום אני מבינה את משמעותה של המלה. צוקים זה סנפלינג! אני סנפלינג? להיות תלויה בין שמיים וארץ? אני? חס ושלום! פחד גבהים נופל עלי על המקום ואני נאחזת במסעדי הכורסא בתוכה אני יושבת לסעדני פן אחליק לרצפת חדרי מרוב הסחרחורת שאפפתני.

היא מבחינה בארשת פני המבועתת. "חמודה'לה, אל תדאגי, זה לא כל כך נורא. נטייל לנו באויר הנעים ונחזה בנוף."

"לחזות בנוף אין לי בעיה", אני מצליחה לענות לאחר שאני לוגמת ממיץ התפוזים ורוחי שבה אלי מעט, "מה שמפחיד אותי עד מוות זה הסיכוי הלא נעים למות שם. אני לא הולכת להתלות בין שמיים לארץ! סנפלינג זה לא בשבילי!"

"איזה סנפלינג?" היא קוראת בהבעה משועשעת (אותה זה כנראה משעשע), "אנחנו לא נעשה סנפלינג, אל תדאגי!"

כשאומרים לי לא לדאוג, אני ישר מתחילה להלחץ. עולה על הרשת ומחפשת מסלולי הליכה בארבל. מה שאני מוצאת שם לא נראה טוב: הארבל הוא מצוק(!) בגובה 181 מ' מעל פני הים. אמנם מיטיבת לכת אנוכי (הריני צועדת כמעט כל יום שעה מסביב לקציר), אך אני חסרה ביותר את מיומנות טיפוס ההרים, בעיקר כשיתדות וחבלים מעורבים בזה. בין שמיים וארץ כבר אמרתי?

אני מייללת בקול רם את חששותי והיא מנסה להרגיע. לבסוף אנו נדברות להגיע למקום בכל זאת ואם זה מסוכן – אז נוותר, תמיד יש את התבור.

DSCN7457

הדרך המרהיבה אל הארבל

המכונית מטפסת במעלה ההר. צילציל נוהגת במיומנות. אני מתפעלת מיכולתה להשאר במסלול הימני ולנווט בבטחון, למרות שהיא חיה ונוהגת כבר למעלה משלושים שנה בדרום אפריקה. כשאני מגיעה ללונדון, אני משאירה את הנהיגה בידיה האמונות של אִשָׁתִי. אני מאמינה שלא חסרים לי כשרונות, אך להתמודד עם נסיעה במסלול הלא נכון אינה נמנית עימם, אז למה להרוס לנו את החיים חס ושלום? יש לי עוד כמה ספרים לכתוב… על הוצאתם לאור נדבר בפעם אחרת.

הקריָן ברדיו נאנח בגעגועים ללונדון ומתלונן על החמסין שאני כל כך אוהבת. חושבת לעצמי: יש לי שם אהובה, אך קר לי במקום ההוא. עדיף לי בארץ החמימה שלי, גם אם משמעות הדבר חיי פרישות. זה זמני, אני מתנחמת, בסופו של דבר ירחמו עלינו השמיים ויאחדו אותנו.

צילציל מפטפטת עם הכרטיסן. "בטח משעמם לו כל היום, אף אחד לא מדבר איתו", היא מסבירה לי את אריכות דבריה עימו. "כל היום לעמוד ככה בשמש ואנשים חולפים על פניו בלי להתיחס אליו…"

"את עושה ממני צחוק?" אני שואלת בתמיהה. "איך אף אחד לא מדבר איתו? הלוווווו! כאן זו ישראל! אין דבר כזה שלא מדברים. כולם מדברים עם כולם וכל הזמן." אני מספרת לה על החויה שלי עם הקופאית בסיינסברי'ס, שכרגע שכחתי את שמה, אך אז זה היה חרות היטב בזכרוני, כי נפגשנו לא מעט במהלך הקניות וגם היא זכרה את שמי. כהרגלי, ניסיתי להיות חביבה ולפטפט איתה, מה שהוציא ממנה צחקוקים מנומסים, בעוד הליידי שלי מתכווצת לנקודה הכי זעירה שהיא יכולה כדי שלא ישייכו אותנו זו לזו. "זו לונדון", היא מדגישה בפני בצאתנו אֶת שכאילו לא ידעתי, "כאן את לא יכולה להיות חברותית עם כל אחד, אנשים יחשבו שאת מוזרה." טוב, מה עוד חדש, אני אומרת בלבי, אני כבר רגילה לזה. תמיד שאפתי להיות מיוחדת, יחידה במיני.

"לשרה'לה הייתי צריכה להסביר את ההתנהגות הפתוחה שלנו בארץ, אבל את ישראלית, צילציל…"

"את צודקת", היא אומרת לי. "יש הבדל במנטליות ולפעמים זה מבלבל."

"חיים בתרגום", אני מחייכת אליה בהבנה, מזכירה את ספר השירים המצוין שלה שיצא לאור באנגלית בדרום אפריקה.

 

הצעידה בשמש במעלה ההר לא קלה כל כך, אך עבִירה. אני מתקתקת כל שניה עם המצלמה. הנוף עוצר נשימה. "ההתנשפויות שלך עושות לי נקיפות מצפון", היא אומרת בהתנצלות.

אני מביטה בפניה הלוהבים מן השמש, למרות הקרם שמרחה קודם צאתנו. "לא נורא", אני מרגיעה אותה, "אני רגילה להתנשף. מתנשפת – משמע קיימת. עדיף שאתנשף מאשר לא לנשום, לא ככה?"

היא מהנהנת בהסכמה ואני נזכרת איך, לפני שנים, העירה לי אשה אחת בחמדה על ההתנשפויות שלי באוזניה הקשובות, אך הן היו בנסיבות הרבה יותר מענגות ובהחלט לא לאורה של השמש הקופחת. אולי, אם תהיה בקשה מפורשת מהקהל, אספר גם על זה בהזדמנות.

ההתקהלות במרומי המצוק אינה מוצאת חן בעיני. כיתת בנות דתיות צוהלת בעידוד למייללות, בנסיון לשכנע את החוששות. אני מתה מפחד רק מלהביט בהן. "שומר פתאים השם", אני מפטירה לעבר מי שנראית לי כמורתם ומצטלבת ליתר בטחון. "רק שאני חושבת שאין אנו פתיות, אז מאין יבוא עזרנו?" איני מוסיפה, שאני גם חוששת שאם שומר השם את הפתאים, הוא ודאי מזניח את הפתיות. כמה קשים חייה של אשה בעולם גברי שוביניסטי.

הלה מביטה בי בחיוך מעודד ועונה לי בארשת רצינית: "נו, אם את הפתאים שומר הוא, על אחת כמה וכמה משגיח הוא על החכמים."

"חמודה", אני עונה לה, בולמת בכוח את ידי מלהצטלב שוב, "הוא כל כך עסוק בשמירה על הפתאים, עד שאין לו זמן כלל להתיחס אלינו, חשבת על זה? אנחנו לגמרי לבד פה." היא נדה בראשה ויורדת אל המחנה הממתין לה, לשמש דוגמא לתלמידותיה.

כמעט מיד נכנסת ד"ר אצילה טלית רייזנברגר לתפקיד המורה ומסייעת להן בעצה ובהדרכה כיצד לצלוח את המכשול המאיים עלינו לכלותנו. האחרונה שבהן נאחזת בכל כוחה בד"ר, כמו היתה זו גלגל הצלה אנושי ויורדת לאט, אך יורדת, אם כי לא כל כך בטוח. בסופו של המדרון היא צולחת את הפחד האישי שלה בכבוד. אני אפילו לא מנסה לחשוב על זה, אף שתורי הנה קָרֵב.

למה סיכנתי את נפשי וירדתי? לשם הפתרונים. אולי למען התמונות שצילציל תצלם כדי להוכיח לעולם שהנה, עובדה – צלחתי את האתגר למרות כפות ידי נוטפות הזעה שהחליקו לא אחת על החבלים החלקים (איך לא חשבו לשים מחוספסים?) ורגלי הרועדות מפחד שנאחזו כל עוד נפשן בן ביתדות הזעירות (מה היה קשה כל כך לתקוע יתדות יותר רחבות מאלה?).

DSCN7533

המערות. היה יכול להיות מדהים ומאלף לסייר בפנים

 

מגיעות לאזור המערות. מסתבר שבמצוק חיו בני אדם עוד מתקופות פרהיסטוריות ובמהלך הזמן הפכו המערות למבצר בו היו מעברי סתר, אולמות ובורות מים. חבל שאי אפשר להכנס ולחזות במו עינינו. ראש החוג לעברית באוניברסיטת קייפטאון שבדרום אפריקה מעניקה לי שיעור פרטי מאלף בהסטוריה של עם ישראל בתקופת הורדוס והחשמונאים. אני חדלה מלהתנשף ושותה את דבריה בצמא.

מעבר לעיקול יושבת הכיתה בהקשב מלא מול המדריכה, אף אחת אינה מצייצת. אני מביטה בהן בהערכה, מעבירה בעיני רוחי כיתה מעורבת של חילונים בנסיבה כזו. הרי אין מצב שאלה ישקטו. המדריכה מספרת את ההסטוריה של המקום: על מלחמתו חסרת הרחמים של הורדוס במתנגדיו תושבי הגליל, תומכי אנטיגונוס, כשהמעוז העיקרי בו התבצרו היה במערות בארבל; על רצח היהודים בידי קלגסיו של הרשע באמצעות השלכתם לתהום הפעורה לרגלינו וקוראת מתוך כתבי יוספוס פלביוס על אותו קנאי זקן שבמו ידיו הרג את אשתו וילדיו ואחר כך השליך עצמו לתהום בבחינת תמות נפשי עם אחַי ומשפחתי. מה נשתנה? אני שואלת את עצמי, חסה על נפשן הקדושה של הילדות בנות השלוש-עשרה, המביטות בזעזוע על המספרת. גם היום עדיין אנו מוסרים את נפשנו על קידוש השם במקום לקדש את החיים.

תלמידות מרחפות דרכן בזהירות במורד הר ארבל

תלמידות מרחפות דרכן בזהירות במורד הר ארבל

לעלות בצד השני, כבר לא אביתי. מילא לסכן את הנפש פעם אחת בריחוף בין העולמות, אבל פעמיים? אולי אני פתיה, אך לא עד כדי כך. איך אמר אחד המדריכים שחלף על פנינו: "אני מביא לכאן קבוצות של ילדים בכיתה ג' וגם קשישים בני 70 וכולם מטפסים בשלום." בסדר. שיהיה. לי אין בעיה, שיטפסו כאוות-נפשם, נפשי אינה חפצה בזאת.

שלישי, פעמיים כי טוב, ב' בחשון התשע"א 9.11.10

הגרסא המקוצרת:

פפפפפפפפ, אני עדיין בקוצר נשימה. בשנה הבאה מזומנת לנו כיפת התבור הבנויה.

DSCN7561

אמיצות, בהחלט אמיצות!

 

קישורים מומלצים:

  1. ד"ר אצילה טלית רייזנברגר ויקיפדיה
  2. האתר של ד"ר אצילה טלית רייזנברגר
  3. הר ארבל ויקיפדיה
  4. מסלולים בארבל אתר רשות הטבע והגנים
  5. מסלולי טיול בארבל אתר טיולי

 

תנו לשמש לעלות כבר ! Let the Sun Rise Already

הרהורים בשולי העצרת אמש לזכר יצחק רבין

Reflections following last night's rally in memory of Yitzhak Rabin

נראה לי שנרדמתי. לא שאני יכולה להתנחם בכך שלא הייתי היחידה. כל הדור שלי נרדם. נרדמנו על משמרת השלום, על משמרת החינוך, על כל הערכים החשובים, המאפשרים לנו להקרא בני אדם.

I think I fell asleep. Not that I can take comfort in not being the only one. My whole generation has fallen asleep. We fell asleep on the peace vigil, on the education vigil, on all the important values ​​that allow us to be called humans.

מכל הנואמים הטרחניים בעצרת אמש, אך שניים דיברו לענין, לטעמי והותירו חותמם עלי ועל סביבתי (סביבתי, משמע: האנשים שיש לי עימם שיג ושיח). השאר – נבצר מבינתי המועטה למה הגיעו/הוזמנו. על החתרן שאינו נלאה עד עצם היום הזה, ממש חבל להכביר זמן. אי אפשר לתאר במלים את הבוז שאני חשה למראהו בכל פעם מחדש. כשמישהו במעמדו אינו מבין שלא הוא במרכז, אלא תפקידו לשרת את העם, מה עוד אפשר לומר? כשביום הזכרון לחללי צה"ל לא החתרן הוא זה שמגיש את הזר למי שאמור להניחו על המצבה, אלא מי ששָכַל מגיש לו – בבחינת לא מספיק "תרם" הלה, אלא צריך גם לסובב לו את הסכין במחוה של חוסר כבוד – מה לחשוב? שהתהפכו היוצרות?

Of all the annoying speakers at last night's rally, only two spoke for the matter, to my liking, and left their mark on me and on my surroundings (environmental, meaning: the people I have exchange of words with). The rest – I couldn't understand why they came or were invited. For the weariless subversive to this day, it is a pity to spend time. It is impossible to describe in words the contempt I feel for him each time anew when I see him. When someone in his status does not understand that he is not the centre, but his job is to serve the people, what else can be said? When on Memorial Day to the IDF, it is not the subversive who submits the wreath to those who are supposed to place it on the tombstone, but who bereaved submits it to him – as if the bereaved didn't "contribute" enough, but also the knife should be turned in a disrespectful gesture – what to think? That the tables have turned?

אכן נרדמתי. מתי זה קרה? כשהזחוח נבחר, בבחינת "הִסַתְתָ, רצחת וגם ירשת". כשהרשע קיבל פְּרָס – פשוט הלכתי לישון. מחד-גיסא, יהיו שיאמרו – אקט מובהק של שפנה. מאידך, יהיו שיבינו שזה מעשה של השלמה עם מציאות שאין בכוחי לשנות. ויש גם את הגיסה השלישית, זו שאמוּנה על היאוש. וכן, לונדון דוקא כן מחכה לי

I did fall asleep indeed. When did this happen? When the smug was chosen, in terms of "you incited, murdered and you inherited". When the wicked got a prize – I just went to bed. On the one hand, there will be some who will say – a definite act of a chicken. On the other hand, there will be those who will understand that this is an act of reconciliation with a reality I no power to change. And then there is the third version, the one that is experienced with despair. And yes, London is definitely waiting for me

מוזר לי (נרדמתי, כבר הזכרתי?) שביום הזכרון לאיש שלזכרו התכנסנו, מדברים על פוליטיקה במקום להעלות קוים לדמותו. ציפיתי שידברו עליו, על מעשיו, על דרכו… במקום זה קיבלנו גיבובי מלים נבובות ולעוסות שאין קשר בינם לבין נושא העצרת. אמי ז"ל נהגה לומר: "עוילעם גוילעם".

It is strange to me (I fell asleep, did I mention?) that on the memorial day for the man to whose memory we gathered, people talk about politics instead of talking about the deceased. I was expecting talking about him, his actions, his way… Instead, we received hollow chewed babbles that had no connection with the subject of the rally. My late mother used to say: "Oilem Goilem" (in Yiddish: stupid world).

אז מה היה לנו מאז הרצח? היו לנו לוחמים שניסו לשנות. היכן הם אלה שביטאו בקול רם את שחשנו (גם אלה שישנו) וקראו במאוס למושחתים להניח לנו וללכת הביתה בתקוה שיפנו את מקומם לאנשים ישרי דרך? זה לא קרה. המושחתים התחלפו והתחלפו שוב ושוב ודרדרו לנו את המדינה.

So what did we have since the murder? We had fighters trying to make a change. Where are those who loudly voiced our feelings (including those who slept) and called with revulsion the corrupted to leave us alone and go home with hope they will give way to honest people? It did not happen. The corrupted have been changed over and over and over again, and have degraded our country.

משהו רע קרה לתכנים החשובים והעקרוניים המעניקים לנו צביון כעם הגון ושוחר צדק. מעוות מה שקרה לסדר העדיפויות בחיינו כפרטים וכאזרחי המדינה. יאיר גרבוז ביטא, לדעתי, מה שהדור שלי חושב בסתר לבו. נכשלנו! חד וחלק: אנחנו נכשלנו. בלשון ישירה, העמיד גרבוז מראה לפני עינינו המסרבות להפקח והראה לנו את המציאות כפי שהיא – העגומה כל כך. אנו, דור שבאמת חינך ונתן והעניק מכל הנשמה לצאצאינו, עומדים כיום בפני שוקת שבורה ומאמצינו – אף שהשתדלנו כל כך – היו לשוא. ההסבר היחיד שיש לי (אך מה זה עוזר לנו?), הוא שכנראה חינוך פתוח מזמין סגירות, דוגמתיות ושאר מרעין-בישין שלא היטיבו עם יוצאי חלצינו. הללו, הושפעו (ממש לא מבינה איך!) לדאבוני מכאלה הבטוחים שהם היחידים היודעים את האמת לאמיתה ואינם מניחים לאחרים באמונתם. רק מי שצדיק בעיניהם רשאי לחיות באמונתו והשאר – גורנישט. מעניין יהיה לחיות עוד כמה שנים כדי לראות איזו השפעה היתה לדברים האמיתיים שהביע גרבוז מנהמת לבו – האם חדרו אל לב אלה שנקראו על ידו אל הדגל?

Something bad has happened to the important and fundamental content that gives us character as a decent and honest people. Distort what happened to the priorities in our lives as individuals and citizens of the state. Yair Garbuz expressed, in my opinion, what my generation secretly thinks. We failed! clear-cut: we failed. Bluntly, Garbuz put a mirror in front of our eyes that refuse to open, and showed us the reality as it is – so bleak. We, a generation that has truly educating and giving and endowing with all our souls to our descendants, are currently facing a broken trough and our efforts – though we have endeavoured so much – have been in vain. The only explanation I have (but what does it help us with?) is that an open education probably invites circumscribe, dogma and other dire straits that did not do well to our offspring. Regretfully, they were affected (I really don't understand how!) from those who are sure they are the only ones who know the absolute truth and don't let others with their faith. Only those who are righteous in their eyes are allowed to live in their faith and the rest – Gurnisht. It would be interesting to live a few more years to see what effect will the real things expressed by Garbuz had from his heart have – had they penetrate the heart of those called by him to the flag?

הנאום השני שהותיר חותם, היה של הנכד, יונתן בן ארצי, שהביא את הזוית האישית של המשפחה וכן את דעת הדור שלו כנוער הנרות. האם כאן הונח היסוד למפלגה חדשה של אנשים ישרים והגונים שישיבו על כנם את ערכי העבר ובתום לב ודרך יעשו לעם ולא לביתם?

ימים יגידו.

The second speech left a mark was that of the grandson, Jonathan Ben Artzi, who brought the personal angle of the family as well as his generation's opinion as a youth candle. Is the foundation laid here for a new party of honest and decent people who will restore the values ​​of the past and in good faith will work for the people, look after the nation and not for their own interest?

Time will tell.

הגרסא המקוצרת:

בזויים, לכו כבר מאיתנו, הניחו לנו ותנו לשמש לעלות! אתם חונקים לנו את הבוקר, את החיים.

The short version:

Despised, go away already, leave us alone and let the sun rise! You are strangling our morning, our life.

 

תוספת:

מעניין, שביום הזכרון לראש הממשלה שנרצח, אין מדברים כמעט על האיש עצמו ובקושי מציירים קוים לדמותו, אלא בעיקר מכבירים מלים על הערכים שפסו מחיינו לאחר הרצח. אחד הביטויים לכך הוא השידור הישיר היחיד של רשות השידור, כי הרשתות האחרות עסוקות בהבלים של תוכן נמוך. ביטוי מזלזל נוסף הוא הקטיעה השרירותית של השידור הישיר של הטקס. אלוקים אדירים, מה קורה להם, שם למעלה? אנה אנו באים בלי שיר לשלום?

Addition:

Interestingly, on the memorial day for the murdered prime minister, there is little talk of the man himself and hardly draw lines to his character, but mostly convey words about the values ​​cease to exist in our lives after the murder. One of the expressions of this is the Broadcasting Authority's only live broadcast, because the other networks are busy with low-content vanities. Another derogatory expression is the arbitrary interruption of the live broadcast of the ceremony. Great Goddess, what's happening with them, up there? What are we without Shir LaShalom (song for peace)?

כך אנו נראים.

כ"ג בחשון התשע"א  31.10.10

This is how we look like.

31.10.10

מירי אלונישיר לשלום

Miri AloniShir LaShalom

קריאה מומלצת:

  1. על התרבות
  2. ד"ר תרצה הכטר על מה מייצג יצחק רבין
  3. ד"ר תרצה הכטר על דור פוחת והולך: דיון מעניין על ה"אג'נדה" של הדור שלי