הר ארבל: בין שמיים וארץ עם צילציל
Mount Arbel: Between Sky and Earth with Tziltzil
מבט אל הכנרת ממרומי הארבל View of the Sea of Galilee from the top of the Arbel
"מה דעתך", היא אומרת לי מבעד לצעיף של הסקייפ, "שבמקום לשבת כל היום בבית קפה, נלך לטייל קצת באויר הפתוח?"
אני מעבירה בעיני רוחי מסלולים אפשריים בעיר בה היא שוהה. "רעיון נהדר!" אני עונה בתקוה שגם היא אוהבת ים, "מה דעתך על הטיילת?" היא מביטה בי במבט שקשה לי לפענח. "ואפשר גם לרדת לטייל בחוף ואפילו לטבול את הרגליים." אני מדמיינת לי את חמימותם של המים ומיחלת שלא יהיה ריח של ביוב באויר. אולי הפעם הם יהיו נקיים, כמו בילדותי. תמיד אפשר לקוות.
"What do you think", she says to me behind the veil of Skype, "that instead of sitting the whole day at the café, we'll stroll a little in the fresh air?"
In my mind's eye I examine possible routes in the city she is staying. "What a wonderful idea!" I reply hoping she loves the sea too. "What about the promenade?" She stares at me with a look I can't interpret. "Also, we can stroll along the beach and even dip our feet." I imagine the warmth of the water and hope there won't be a smell of sewerage in the air. Perhaps this time the water will be clean, as it was in my childhood. One can but hope. Always.
"בעצם", היא אומרת לאט, "חשבתי על משהו אחר. מה דעתך, שבמקום שתטרחי להגיע לתל אביב, אבוא אני עם הרכב וניסע לטייל בארבל?"
"בארבל?" אני חוזרת על דבריה בתמיהה. מאין צצה לה היציאה הזו?
"חשבתי…" או-או, אני אומרת בלבי בזמן שהיא מושכת את דבריה, לחשוב זה כואב! והתוצאות – מי תשורנה אותן… "חשבתי שכדאי לבחון את 'זירת הפשע', מה את אומרת, בא לך?"
'זירת הפשע' נמצאת בספר אותו כתבה, הנמצא בתהליך עריכה לקראת יציאתו לאור. מעניין, אני אומרת לעצמי. בהחלט יכול להיות מעניין לבחון את המקום.
"As a matter of fact," she says slowly, "I was thinking of something else. How about, instead of you bothering to come to Tel Aviv, I will come with the car and we go to stroll at Mount Arbel?"
"At the Arbel?" I repeat after her words in wonder. Where did she get this idea from?
"I thought…" she is drawing her words. Oh-oh, I say to myself, it's painful to think! And the consequences – who can foresee them… She continues: "I thought that we should examine the 'crime scene', what do you say, feel like it?"
The 'crime scene' exists in the book she wrote, which is within the process of editing to be published. Interesting, I say to myself, it could certainly be interesting to check the place out.
"את זוכרת שיש שם צוקים, כן?" היא מעירה.
צוקים? צוקים? צוקים!!! פתאום אני מבינה את משמעותה של המלה. צוקים זה סנפלינג! אני סנפלינג? להיות תלויה בין שמיים וארץ? אני? חס ושלום! פחד גבהים נופל עלי על המקום ואני נאחזת במסעדי הכורסא בתוכה אני יושבת לסעדני פן אחליק לרצפת חדרי מרוב הסחרחורת שאפפתני.
היא מבחינה בארשת פני המבועתת. "חמודה'לה, אל תדאגי, זה לא כל כך נורא. נטייל לנו באויר הנעים ונחזה בנוף."
"לחזות בנוף אין לי בעיה", אני מצליחה לענות לאחר שאני לוגמת ממיץ התפוזים ורוחי שבה אלי מעט, "מה שמפחיד אותי עד מוות זה הסיכוי הלא נעים למות שם. אני לא הולכת להתלות בין שמיים לארץ! סנפלינג זה לא בשבילי!"
"איזה סנפלינג?" היא קוראת בהבעה משועשעת (אותה זה כנראה משעשע), "אנחנו לא נעשה סנפלינג, אל תדאגי!"
"You do remember that there are cliffs there, do you?" She says.
Cliffs? Cliffs? Cliffs!!! Suddenly the meaning of the word occurs to me. Cliffs mean rappelling! Me rappelling? To be hanging between earth and the sky? Me? No way! The fear of heights falls upon me immediately and I hold onto the arms of the armchair I'm sitting on for support, lest I slipped to the floor in my room due to the dizziness that came upon me.
She notices the horrified expression on my face. "Sweetie, don't worry, it's not so bad. We'll stroll in the nice fresh air and have a look at the view."
"Well, watching the view I don't have a problem with", I manage to answer after taking a long sip from my orange juice, and my soul had returned to me a little, "What's frightening me to death is the ugly possibility of dying there. I'm not going to be hanging between earth and the sky! Rappelling is not for me!"
"What rappelling?" she says with an amusing expression on her face (she probably finds it amusing), "We won't do any rappelling, don't worry!"
כשאומרים לי לא לדאוג, אני ישר מתחילה להלחץ. עולה על הרשת ומחפשת מסלולי הליכה בארבל. מה שאני מוצאת שם לא נראה טוב: הארבל הוא מצוק(!) בגובה 181 מ' מעל פני הים. אמנם מיטיבת לכת אנוכי (הריני צועדת כמעט כל יום שעה מסביב לקציר), אך אני חסרה ביותר את מיומנות טיפוס ההרים, בעיקר כשיתדות וחבלים מעורבים בזה. בין שמיים וארץ כבר אמרתי?
אני מייללת בקול רם את חששותי והיא מנסה להרגיע. לבסוף אנו נדברות להגיע למקום בכל זאת ואם זה מסוכן – אז נוותר, תמיד יש את התבור.
Well, when somebody tells me not to worry, I immediately start to freak out. I'm starting to search walking routes on Mount Arbel. What I find doesn't look good: the Arbel is a cliff! 181 meters above sea level. Indeed, I'm used to walking (since I walk an hour almost every day around Kazir), but I'm very much lack any skill in mountain climbing, especially when spikes and ropes are involved. Did I mention already between earth and the sky?
I fearfully whining loudly and she tries to calm me down. Eventually we make a pact to get to the place and if it is dangerous – then we'll pass, as there is always Mount Tabor.
הדרך המרהיבה אל הארבל The spectacular road to the Arbel
המכונית מטפסת במעלה ההר. צילציל נוהגת במיומנות. אני מתפעלת מיכולתה להשאר במסלול הימני ולנווט בבטחון, למרות שהיא חיה ונוהגת כבר למעלה משלושים שנה בדרום אפריקה. כשאני מגיעה ללונדון, אני משאירה את הנהיגה בידיה האמונות של אִשָׁתִי. אני מאמינה שלא חסרים לי כשרונות, אך להתמודד עם נסיעה במסלול הלא נכון אינה נמנית עימם, אז למה להרוס לנו את החיים חס ושלום? יש לי עוד כמה ספרים לכתוב… על הוצאתם לאור נדבר בפעם אחרת.
The car climbs up the mountainside. Tziltzil drives very skilfully. I admire her ability to stay on the right course and navigate with confidence, although she lives and drives for more than thirty years in South Africa. When I arrive in London, I leave the driving in the skilled hands of my woman. I believe that I do not have a lack of some talent, but coping with driving on the wrong side of the road is not one of them, so why ruin our life, G-d forbid? I have a few more books to write… About publishing them we should talk another time.
הקריָן ברדיו נאנח בגעגועים ללונדון ומתלונן על החמסין שאני כל כך אוהבת. חושבת לעצמי: יש לי שם אהובה, אך קר לי במקום ההוא. עדיף לי בארץ החמימה שלי, גם אם משמעות הדבר חיי פרישות. זה זמני, אני מתנחמת, בסופו של דבר ירחמו עלינו השמיים ויאחדו אותנו.
The radio announcer moans yearning for London and complains about the heat-wave I like so much. I'm thinking to myself: I have my loved one there, but I'm cold in that place. I'm better in my warm country, even if that means a life of asceticism. It is temporary, I'm consoled, eventually providence will have mercy on us and bring us together.
צילציל מפטפטת עם הכרטיסן. "בטח משעמם לו כל היום, אף אחד לא מדבר איתו", היא מסבירה לי את אריכות דבריה עימו. "כל היום לעמוד ככה בשמש ואנשים חולפים על פניו בלי להתיחס אליו…"
"את עושה ממני צחוק?" אני שואלת בתמיהה. "איך אף אחד לא מדבר איתו? הלוווווו! כאן זו ישראל! אין דבר כזה שלא מדברים. כולם מדברים עם כולם וכל הזמן." אני מספרת לה על החויה שלי עם הקופאית בסיינסברי'ס, שכרגע שכחתי את שמה, אך אז זה היה חרות היטב בזכרוני, כי נפגשנו לא מעט במהלך הקניות וגם היא זכרה את שמי. כהרגלי, ניסיתי להיות חביבה ולפטפט איתה, מה שהוציא ממנה צחקוקים מנומסים, בעוד הליידי שלי מתכווצת לנקודה הכי זעירה שהיא יכולה כדי שלא ישייכו אותנו זו לזו. "זו לונדון", היא מדגישה בפני בצאתנו אֶת שכאילו לא ידעתי, "כאן את לא יכולה להיות חברותית עם כל אחד, אנשים יחשבו שאת מוזרה." טוב, מה עוד חדש, אני אומרת בלבי, אני כבר רגילה לזה. תמיד שאפתי להיות מיוחדת, יחידה במיני.
"לשרה'לה הייתי צריכה להסביר את ההתנהגות הפתוחה שלנו בארץ, אבל את ישראלית, צילציל…"
"את צודקת", היא אומרת לי. "יש הבדל במנטליות ולפעמים זה מבלבל."
"חיים בתרגום", אני מחייכת אליה בהבנה, מזכירה את ספר השירים המצוין שלה שיצא לאור באנגלית בדרום אפריקה.
Tziltzil chats with the ticket-seller. "He must be bored all day, nobody talks to him", she explains to me her long conversation with him. "Standing like this the whole day in the sun and people passing by him without paying him any attention…"
"Are you kidding me?" I ask in wonder. "How do you mean nobody talks to him? Hellooooooo! This is Israel! There's no such thing as not talking. Everybody talks to everyone and all the time." I'm telling her about my experience with the cashier at Sainsbury's, whose name I forget for the moment, but it was well engraved in my memory at the time, since we met quite a lot during shopping and she remembered my name as well. With my usual habit, I tried to be nice and chat with her, which resulted in her giggling politely, while my sweet lady shrunk into the tiniest spot she could so nobody would associate us. "This is London", she emphasised to me when we exited the store, as if I didn't know, "You can't befriend everybody here, people might think that you are a bit weird." Well, what else is new, I say in my heart, I'm already used to this. I have always aspired to be special, unique.
"I had to explain to Sara'le the openness of our behaviour in Israel, but you are an Israeli, Tziltzil…"
"You are right", she says. "There is a difference in mentality and sometimes it's confusing."
"Life in Translation", I smile at her understandingly, referring to her excellent poetry book which was published in English in South Africa.
הצעידה בשמש במעלה ההר לא קלה כל כך, אך עבִירה. אני מתקתקת כל שניה עם המצלמה. הנוף עוצר נשימה. "ההתנשפויות שלך עושות לי נקיפות מצפון", היא אומרת בהתנצלות.
אני מביטה בפניה הלוהבים מן השמש, למרות הקרם שמרחה קודם צאתנו. "לא נורא", אני מרגיעה אותה, "אני רגילה להתנשף. מתנשפת – משמע קיימת. עדיף שאתנשף מאשר לא לנשום, לא ככה?"
היא מהנהנת בהסכמה ואני נזכרת איך, לפני שנים, העירה לי אשה אחת בחמדה על ההתנשפויות שלי באוזניה הקשובות, אך הן היו בנסיבות הרבה יותר מענגות ובהחלט לא לאורה של השמש הקופחת. אולי, אם תהיה בקשה מפורשת מהקהל, אספר גם על זה בהזדמנות.
Marching in the sun, climbing up the mountain is not so easy, but it's achievable. Each second I click with my camera. The view is breathtaking. "Your panting makes me feel guilty", she says with apology.
I gaze at her red burned face, in spite of the suntan cream she put on before we started walking. "Never mind", I comfort her, "I'm used to panting. I pant – therefore I exist. It's better that I pant than not breathe at all, don't you think?"
She nods in consent and I remember how, years ago, one woman commented in delight regarding my panting into her attentive ears, but that was in much more enjoyable circumstances and certainly not in the light of the beating sun. Perhaps, if there would be an explicit request from the audience, I will tell about it at the appropriate moment.
ההתקהלות במרומי המצוק אינה מוצאת חן בעיני. כיתת בנות דתיות צוהלת בעידוד למייללות, בנסיון לשכנע את החוששות. אני מתה מפחד רק מלהביט בהן. "שומר פתאים השם", אני מפטירה לעבר מי שנראית לי כמורתם ומצטלבת ליתר בטחון. "רק שאני חושבת שאין אנו פתיות, אז מאין יבוא עזרנו?" איני מוסיפה, שאני גם חוששת שאם שומר השם את הפתאים, הוא ודאי מזניח את הפתיות. כמה קשים חייה של אשה בעולם גברי שוביניסטי.
הלה מביטה בי בחיוך מעודד ועונה לי בארשת רצינית: "נו, אם את הפתאים שומר הוא, על אחת כמה וכמה משגיח הוא על החכמים."
"חמודה", אני עונה לה, בולמת בכוח את ידי מלהצטלב שוב, "הוא כל כך עסוק בשמירה על הפתאים, עד שאין לו זמן כלל להתיחס אלינו, חשבת על זה? אנחנו לגמרי לבד פה." היא נדה בראשה ויורדת אל המחנה הממתין לה, לשמש דוגמא לצאן מרעיתה.
I don't like the gathering at the height of the cliff. A class of girls rejoice in encouragement to those that whine, trying to persuade their frightened classmates to descend. I die of fear just by looking at them. "The Lord protects the simplehearted", I utter to somebody who seems to be their teacher and cross myself to be on the safe side. "Only that I think that we are not simple-hearted, so where does our help come from?"
She gazes at me with an encouraging smile and replies with a serious expression: "Well, if He protects the simple-hearted, He certainly protects the wise too."
"Sweetie", I say to her, forcibly stopping my hands from crossing myself again, "He is so busy protecting the simple-hearted He has no time to pay attention to us at all, have you thought about this? We are all alone here." She nods and goes down to the crowd awaiting her, to be an example to them, like a shepherd herds her flock.
כמעט מיד נכנסת ד"ר אצילה טלית רייזנברגר לתפקיד המורה ומסייעת להן בעצה ובהדרכה כיצד לצלוח את המכשול המאיים עלינו לכלותנו. האחרונה שבהן נאחזת בכל כוחה בד"ר, כמו היתה זו גלגל הצלה אנושי ויורדת לאט, אך יורדת, אם כי לא כל כך בטוח. בסופו של המדרון היא צולחת את הפחד האישי שלה בכבוד. אני אפילו לא מנסה לחשוב על זה, אף שתורי הנה קָרֵב.
למה סיכנתי את נפשי וירדתי? לשם הפתרונים. אולי למען התמונות שצילציל תצלם כדי להוכיח לעולם שהנה, עובדה – צלחתי את האתגר למרות כפות ידי נוטפות הזעה שהחליקו לא אחת על החבלים החלקים (איך לא חשבו לשים מחוספסים?) ורגלי הרועדות מפחד שנאחזו כל עוד נפשן בן ביתדות הזעירות (מה היה קשה כל כך לתקוע יתדות יותר רחבות מאלה?).
Almost immediately Dr. Azila Talit Reisenberger assumes the teacher's role to assist them with advice and guidance on how to cross the obstacle which threatens to destroy us. The last one hangs onto the Dr. with all her might, as if she was a human life belt and goes down slowly, but does so, even if not so surely. She reaches the bottom of the cliff, succeeding in overcoming her fear with honour. I don't dare even think about it, although my turn, here it comes.
Why did I endanger my soul and go down that rock face? Only G-d knows the answer. Perhaps I did it for the photos Tziltzil will take to prove to the world that here, in fact – I did succeed in overcoming the challenge in spite of my dripping sweaty palms which often slid on the slippery ropes (why didn't they think of using rough ones?) and my shaky feet that grasped with all their might onto the minuscule spikes (how difficult would it be to use wider spikes than these?).
המערות. היה יכול להיות מדהים ומאלף לסייר בפנים The caves. It could have been amazing and instructive to tour inside
מגיעות לאזור המערות. מסתבר שבמצוק חיו בני אדם עוד מתקופות פרהיסטוריות ובמהלך הזמן הפכו המערות למבצר בו היו מעברי סתר, אולמות ובורות מים. חבל שאי אפשר להכנס ולחזות במו עינינו. ראש החוג לעברית באוניברסיטת קייפטאון שבדרום אפריקה מעניקה לי שיעור פרטי מאלף בהסטוריה של עם ישראל בתקופת הורדוס והחשמונאים. אני חדלה מלהתנשף ושותה את דבריה בצמא.
We get to the caves' area. It seems that people lived on the cliff from prehistoric eras and with time the caves became a fortress. Secret passages, chambers and water pits were built within. It's a shame that it's not possible to go in and see with our own eyes. The head of the Hebrew department at the University of Cape Town, South Africa, bestows me with an illustrative private lesson in the history of the people of Israel during the era of Herod The Great and The Hasmoneans. I stop panting to listen intently and devour her words.
מעבר לעיקול יושבת הכיתה בהקשב מלא מול המדריכה, אף אחת אינה מצייצת. אני מביטה בהן בהערכה, מעבירה בעיני רוחי כיתה מעורבת של חילונים בנסיבה כזו. הרי אין מצב שאלה ישקטו. המדריכה מספרת את ההסטוריה של המקום: על מלחמתו חסרת הרחמים של הורדוס במתנגדיו תושבי הגליל, תומכי אנטיגונוס, כשהמעוז העיקרי בו התבצרו היה במערות בארבל; על רצח היהודים בידי קלגסיו של הרשע באמצעות השלכתם לתהום הפעורה לרגלינו וקוראת מתוך כתבי יוספוס פלביוס על אותו קנאי זקן שבמו ידיו הרג את אשתו וילדיו ואחר כך השליך עצמו לתהום בבחינת תמות נפשי עם אחַי ומשפחתי. מה נשתנה? אני שואלת את עצמי, חסה על נפשן הקדושה של הילדות בנות השלוש-עשרה, המביטות בזעזוע על המספרת. גם היום עדיין אנו מוסרים את נפשנו על קידוש השם במקום לקדש את החיים.
Beyond the curve, a class sits in front of the guide, giving her their full attention, nobody tweets. I look at them with appreciation, imagining a mixed class of secular pupils in this situation. There's no way they would be quiet. The guide describes the history of the place: the ruthless fight of Herod against his opponents – the Galilee Jews, the supporters of Antigonus, who were entrenched in their main fortress in the Mount Arbel caves; that evil person's soldiers murdering Jews by throwing them into the abyss below our feet. Finally, she reads from the writings of Josephus about an old zealot who killed his wife and kids with his own hands and then threw himself into the abyss, as if to say: Let me die with my people and family. What has changed? I ask myself, pitying the holy souls of the thirteen young girls who stare in shock at the speaker. Even today we sacrifice ourselves in God's name through martyrdom instead of sanctifying life.
תלמידות מרחפות דרכן בזהירות במורד הר ארבל Students float their way carefully down Mount Arbel
לעלות בצד השני, כבר לא אביתי. מילא לסכן את הנפש פעם אחת בריחוף בין העולמות, אבל פעמיים? אולי אני פתיה, אך לא עד כדי כך. איך אמר אחד המדריכים שחלף על פנינו: "אני מביא לכאן קבוצות של ילדים בכיתה ג' וגם קשישים בני 70 וכולם מטפסים בשלום." בסדר. שיהיה. לי אין בעיה, שיטפסו כאוות-נפשם, נפשי אינה חפצה בזאת. אולי אני פתיה, אך לא עד כדי כך.
שלישי, פעמיים כי טוב, ב' בחשון התשע"א 9.11.10
Climbing back up the other side, I didn't want to at all. Putting my life in danger once is one experience, but twice? One of the guides who passed by us said: "I bring here groups of children as young as the third grade as well as 70-year olds and all of them climb up and down safely." OK. Let it be. I have no problem, let them climb up and down as much as they like, I don't wish to do so. I may be simple-hearted, but not to that extent.
Tuesday 9.11.10
הגרסא המקוצרת:
פפפפפפפפ, אני עדיין בקוצר נשימה. בשנה הבאה מזומנת לנו כיפת התבור הבנויה.
The short version:
Puff pufffffffffff, I'm still short of breath. Next year the domed Mount Tabor is waiting for us.
אמיצות, בהחלט אמיצות ! Brave, definitely brave
קישורים מומלצים:
- ד"ר אצילה טלית רייזנברגר ויקיפדיה
- האתר של ד"ר אצילה טלית רייזנברגר
- הר ארבל ויקיפדיה
- מסלולים בארבל אתר רשות הטבע והגנים
- מסלולי טיול בארבל אתר טיולי
Recommended links:
- Dr. Azila Talit Reisenberger on Wikipedia
- Dr. Azila Talit Reisenberger's site
- Mount Arbel Wikipedia
- Visiting north of Israel Israel Nature and Parks Authority
- Hiking Mount Arbel Gila's highlights
- The Jewish War
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.