סיום שנת הלימודים ה'תש"פ End of the school year 2020

השכלה מתחילה בגיל הרך   Education begins in early childhood

30 ביוני 2020. שנת הלימודים הסתיימה היום. הילדים לא ממש חגגו.

June 30, 2020. The school year is over today. The children didn't quite celebrate.

איזו שנה מוזרה היתה זו! התחילה רגיל, חצי השנה הראשונה התנהלה כשורה ואז… אז הגיעה הקורונה והפכה את החיים שלנו לחלוטין, אבל ממש לגמרי. השנה הסתיימה בצורה שונה לגמרי משנים קודמות.

What a strange year it was! It started out normally, the first half year went well and then… Then the corona came and turned our lives completely, but totally. The year ended entirely differently to previous years.

בגלל הקורונה אי אפשר בכלל לנשום לרווחה. סכנת ההדבקה עדיין קיימת ואף אחת מאיתנו אינה מעוניינת להיות שפנת נסיון במגיפה הזו. אף אחת אינה רוצה להדבק, גם לא בגילים צעירים יותר, משום שזו מגיפה עלומה, עדיין אין יודעים עליה כמעט דבר. עדיין חוקרים ואי אפשר לדעת אם ימצא לה חיסון בכלל.

Because of the corona it's impossible to be relieved at all. The danger of infection is still present and none of us want to be a guinea pig in this pandemic. Nobody wants to get infected, not even at younger ages, because it's an obscure pandemic, almost nothing is known about it yet. It's still investigated and it's impossible to know if any vaccine for it will be found.

מכינה שיעורי בית   Preparing my homework

הילדים אמנם סיימו היום את שנת הלימודים, אך עדיין לא יצאו לחופש. הם מתחילים מחר קייטנה עד סוף החודש לפחות ואולי גם במהלך אוגוסט. פשוט, אין להם סידור אחר, משום שהוריהם צריכים לעבוד. בדרך כלל, בשנים כתיקונם, יוצא חלק מהאוכלוסיה לחופש בתקופה הזו, רבים אינם עובדים ביולי, שדה התעופה עמוסים לעייפה וטיסות רבות מאוד יוצאות ומגיעות מדי יום. הכל מושבת עכשו. אף אחד אינו יוצא לחו"ל, גם משום שהכלכלה על הפנים פה. בתקופה זו של חוסר ודאות כלכלית, אנשים מעדיפים לשמור על כספם ולא לבזבזו על מותרות. חופשה בחו"ל אכן נחשבת למותרות.

The children did finish the school year today, but have not went on vacation yet. They are starting summer day camp tomorrow until the end of July at least, and maybe during August too. Simply, they have no other arrangement, because their parents have to work. Usually, in normal years, some of the population goes on vacation during this period, many don't work in July, the airport is heavily daily crowded with many departing and arriving flights. Everything is cancelled now. Nobody goes abroad, also because the economy here is very bad. During this period of economic uncertainty, people prefer to keep their money and not spend on luxury. Vacation abroad is considered luxury.

ישנם חודשיים להערך לקראת שנת הלימודים הבאה, אך כפי שנראה מהברדק בו מתנהלת הממשלה הכושלת שלנו, אין תכנון לעתיד וחוסר הודאות עדיין בעינו. שמעתי היום כמה מנהלות ומורות שהביעו את מורת רוחם ממה שקורה, איך שהדברים אינם מתנהלים. בניגוד להתנהלות המופתית של ראש ממשלת ניו זילנד, גב' ארדרן, ועוד כמה ראשי ממשלה נשים ברחבי העולם, הדואגות לאוכלוסייתן באמת, מה שמעניין את ראש ממשלת ישראל זה עד כמה יכול הלזה לסחוט את אזרחי המדינה. אנשים גוועים ברעב, אנשים אינם מסוגלים לכלכל את עצמם ואת בני ביתם, אך מה שמאוד חשוב לאפס הזה העומד בראש הממשלה הרעה הזו, זה איך לקבל מליון ש"חים כהחזרי מס מקופת המדינה, שאמורה להיות הקופה של כולנו. לזה ימצא הכסף, אך לעזור לעמך המשוועים לאוכל – אין.

We have two months to prepare for the next school year, but as we can see from the mess that our failed government is conducting, there is no planning for the future and uncertainty still remains unchanged. I heard a few school principals and teachers today expressing their disapproval of what is happening, the way things are not managed well. Contrary to the exemplary conduct of the New Zealand Prime Minister, Ms Ardern, and several other female Prime Ministers around the world who really care for their population, what interests the Israeli Prime Minister is how much he can extort the citizens of this country. People are starving, people are unable to feed themselves and their families, but what matters to this zero who heads this evil government is how to get a million shekels as tax returns from the state coffers, which should be the coffers of us all. For this the money will be found, but to help your people craving food – there is none.

                                       סיום כתה א'   Graduating first grade

במשפט אחד:

הילדים סיימו היום את שנת הלימודים, אך ממחר ממשיכים במסגרות שלהם. העתיד לוט מאוד בערפל וחוסר הודאות פשוט נורא.

In one sentence:

The children in Israel have finished the school day today, but tomorrow they continue in their educational systems. The future is very shrouded in fog, and the uncertainty is just awful.

סטונוול 1969, העולם היום Stonewall 1969, the World Today

50 שנים לסטונוול – סרט דוקומנטרי

Stonewall at 50 – Documentary

איך שהזמן עף בין אם נהנות ובין אם לאו. איך שהזמן רץ. אתמול מלאו 51 שנה למחאות שהתחילו בסטונוול.

How time flies whether we have fun or not. How time runs. Yesterday marked 51 years for the protests that began at Stonewall.

יום אחד את מתעוררת. יום אחד את מגלה שהתחושות המוסתרות שחשת מתחת לפני השטח, שלא ידעת להסביר אותן, מתנקזות אל אותה מלה שלא ממש הבנת, שלא ידעת איך להתיחס אליה. מדהים איך, אחרי שההבנה נוחתת עלייך, את מרגישה שכל עולמך חרב עלייך, שאינך יודעת מה לעשות מכאן והלאה. למה כל העולם נגדך? אולי בכלל אין טעם לחיים האלה שנכפו עלייך?

One day you wake up. One day you find that the hidden sensations that you have felt beneath the surface, that you couldn't explain, accumulate to that word you didn't quite understand, that you didn't know how to relate to. It's amazing how, after understanding lands on you, you feel like your whole world had collapsed on you, that you don't know what to do from here on. Why is the whole world against you? Maybe there's no point in this life forced on you?

דברים רבים קורים, דברים רבים משתנים. החברות שלך מתרחקות, הסביבה לועגת לך, המשפחה מנדה אותך. מה את אמורה לעשות?

Many things happen, many things change. Your friends are turning away, your surrounding ridicules you, your family banishes you. What are you supposed to do?

Stonewall Forever – A Documentary about the Past, Present and Future of Pride

"האפשרות לממש בגלוי אהבה עם בת זוג, להקים איתה משפחה, לא היתה קיימת בזמן ההוא", סיפרה ביאטריס על החוויות שלה, "אז מה יכולנו לעשות חוץ מלהתחתן עם גבר או פשוט להשאר רווקות כביכול ולחיות יחד בסתר?" היא גרה רוב חייה בחו"ל, בפאריז שבצרפת.

"גם אצלנו זה היה כך", סיפרה הנסיכה שגדלה וחונכה בארץ, "רק שמעולם לא עלה על דעתנו לגור עם מישהי. מעולם לא חשבנו שאפשר לקיים משק בית משותף עם אישה, גם אם זה בהסתר. לפחות לא בצעירותנו. רק בסביבות גיל 40 של הדור שלי, הבנו שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם לשוא על כלום."

"The possibility of openly having love with a female partner, having a family with her, didn't exist at that time," Béatrice told her experiences, "so what could we do besides marry a man or just stay single and live together secretly?" She has lived abroad most of her life, in Paris, France.

"It was the case with us, too," told the princess who was raised and brought up in Israel, "but it never occurred to us to live with another woman. We never thought we could have a shared household, even if it's hidden. At least not in our youth. Only around the age of 40 of my generation, we realized that life was too short to spend it in vein on nothing."

צפיתי אתמול בסרט הדוקומנטרי של יוצר הסרטים מהאיטי, ראול פק, "אני לא הכושי שלכם". מומלץ מאוד! סרט מטלטל, למרות שהדברים ידועים, אך מציג שוב את המצב העגום של הכושים בארצות הברית. הסופר ג'ימס בולדווין מתאר בסרט את חוויותיו כמי שחי וגדל באמריקה הגזענית, שלא השתנתה עד עצם היום הזה, גם אחרי הנשיא האמריקני השחור (שלא עשה דבר למען אֶחָיו, אך זה נושא אחר). הוא מתאר את שנות המצעדים והמחאות נגד הגזענות, השנים בהן היה עד למה שארע לחבריו: מדגר אוורס, מרטין לותר קינג הבן ומלקולם אקס.

I watched yesterday the documentary by Haitian filmmaker Raoul Peck, "I'm Not Your Negro". It is highly recommended! A shaky movie, though the facts it brings are known, but once again portrays the dismal state of Negroes in the United States. Author James Baldwin describes in this film his experiences as living and growing up in racist America, which has not changed to this day, even after the Afro-American president (who did nothing for his brothers, but that is another issue). He portrays the years of marches and protests against racism, the years he was a witness to what happened to his friends: Medgar Evers, Martin Luther King, Jr., and Malcolm X.

יש בי כאב גדול ואמפתיה רבה כלפי כל מי שחוו את החוויות הנוראיות הללו, שהסיכויים שלהם להתקדם בחיים ולהיות שוים – פחותים עד כדי אפסיים. כך גם עם הקהילה שלנו. במקום שהדברים יתנהלו בצורה טבעית, רגילה, אנחנו צריכים לצעוד כדי להכריז על קיומנו ונראותנו ולמחות כדי שאי פעם יחוקקו חוקים לטובתנו, כאילו שאין אנו בני אדם רגילים שכל החוקים הרגילים אמורים להיות איתנו.

There is a big pain in me and great empathy for anyone who has experienced these horrible experiences, whose chances of moving forward in life and being equal – are less than zero. The same goes with our community. Instead of things going natural, normal, we have to march in order to proclaim our existence and visibility, and protest so that laws will ever be passed in our favour, as if we are not ordinary human beings that all ordinary laws should be with us.

 

קורין אלאל – זן נדיר

Korine Alal – Zan Nadir (A Rare Species)

במשפט אחד:

דברים השתנו אמנם מאז סטונוול 1969, אך יש לנו עוד דרך רבה לפנינו כדי להגיע לחיות חיים שווים. אנחנו עדיין צריכות להמשיך ולצעוד.

 

In one sentence:

Things have changed since Stonewall 1969, but we still have a long way ahead of us to get to live an equal life. We still need to keep marching.

 

אוכל, ביגוד, תרבות Food, Clothing, Culture

קלאודיה רודן – על תרבות ואוכל

Claudia Roden – About culture and food

תמיד חשבתי ואני עדיין סבורה שאוֹכל, ביגוד וגג מעל הראש צריכים להיות עבור כולנו ללא הבדל כלשהו. על כולנו להיות מסוגלות לאכול לשובע, לכסות את גופנו מפני פגעי מזג האויר ושתמיד יהיה לנו מקום נוח להניח בו את הראש.

I always thought and I still do that eating, clothing, and roofing should be for all of us, with no difference whatsoever. We should all be able to eat for satiety, cover our bodies against weather ravage, and always have a comfortable place to rest our heads.

בתקופה בה גידלתי את ילדי והאכלתי אותם, עדיין לא פרצו אל חיינו תוכניות הבישול בטלויזיה. אני שמחה שלא נחשפתי לאלה ובהצצה פה ושם לכמה מהן בימינו, שמחתי עדיין בעינה. איני מוצאת בהן שום טעם וענין. בתקופתי, יצאו לאור כמה ספרי בישול מעולים שמהם למדתי מתכונים בסיסיים ומהם הרכבתי את התפריט המשפחתי. תמיד אהבתי לבשל. אהבתי גם להוסיף את המגע שלי למתכונים שבספרים. לדוגמא: אם מדובר במרקים או במאכלים כמו פלפלים ממולאים, הייתי שמה רבע מכמות הפלפל השחור והמלח המומלצים. אף פעם לא אהבתי מלוח או חריף. אותו הדבר לגבי המתוקים – רבע מכמות הסוכר והביצים. מעולם לא הבנתי למה צריך לעוגה 8 ביצים אם אפשר להסתפק בשתיים שמחזיקות את העוגה יפה מאוד. שנים לאחר מכן, למדתי שגם בלי ביצים יוצאת עוגה לתפארת ואין צורך להקריב עבור כל מאכל שהוא את הדור הבא של העופות.

At the time I was raising my children and feeding them, cooking programmes on TV had not yet broken into our lives. I'm happy that I wasn't exposed to these and with a peek here and there on some of them nowadays, my happiness remains unchanged. I find no taste and interest in them. During my time, there were several excellent cookbooks released, from which I learned basic recipes upon which I assembled the family menu. I always loved to cook. I also liked to add my touch to the recipes in the books. For example: if it was soups or foods like stuffed peppers, I would put a quarter of the recommended amount of black pepper and salt. I never liked salty or spicy. The same goes for the sweet – a quarter of the sugar and eggs. I never figured out why a cake needs 8 eggs if you can make do with two that hold the cake very nicely. Years later, I learned that even without eggs, a cake comes out great, and there is no need to sacrifice the next generation of poultry for any dish what so ever.

אוכל, מבחינתי, זה לקיום הגוף, שלא נהיה רעבות. אני אוהבת לקשט את המאכלים שלי כדי לשמח את העין הרואה לפני שהם נבלעים בפי, אך יחד עם זאת, איני חושבת שצריך לעשות ענין גדול מאוכל. אוכלות כשרעבות, לא כדי להתנחם על משהו שחסר לנו. אוכל אינו אמור להוות תחליף לשום דבר, רק להשביע את הבטן הרעבה.

Food, for me, is for the sake of sustaining the body, so we won't be hungry. I like to decorate my foods in order to please the eye that sees it before they are swallowed in my mouth, but at the same time, I don't think that we should make an issue out of food. Eat when hungry, not to take comfort for something we lack. Food should not be a substitute for anything, just to satisfy the hungry stomach.

בקשר לביגוד, אין לי מושג למה יש צורך במליון זוגות נעליים או סוגי בגדים. למה אי אפשר ללבוש בגד יותר מפעם אחת, למה לא גם עשרים ויותר? כמה זוגות נעליים שוכבות אצלכן בארון כאבן שאין לה הופכין? למה בכלל קניתן אותן? כי היה לכן כסף? כי התחשק לכן? למה להחזיק דברים שאין משתמשים בהם?

About clothing, I have no idea why a million pairs of shoes or types of clothes are needed. Why can't you wear a garment more than once, why not twenty times or more? How many pairs of shoes do you have in your closet, such that you don't use? Why did you even buy them? Because you had money? Because you felt like it? Why keep things that are not used?

"צ'מעי", אמרה הנסיכה שהציצה מעבר לכתפי אל מסך המחשב, "מה שכתבת נכון לך, לא מוכרח להיות נכון גם לאחרות."

"נכון", הסכמתי איתה, "אבל אני תמיד כותבת על מה שנכון לי ואף פעם איני מטיפה ללכת בדרכי. מבחינתי, שכל אחת תעשה מה שטוב ומתאים לה."

"יופי!" הנסיכה היתה מאושרת. אני תמיד שמחה שהיא מאושרת.

"Listen," said the princess, who peered over my shoulder at the computer screen, "what you wrote is right for you, it must not be true for others."

"True," I agreed with her, "but I always write about what's right for me and I never preach to go my way. For me, everyone may do what's best for her."

"Great!" The princess was happy. I'm always glad when she's happy.

במשפט אחד:

אוכל וביגוד אינם תרבות, אלא צרכים שיש לספק לכל ואין לעשות מהם ענין יותר מדי. אמנם יש אוכל וביגוד פולקלוריסטי, אך זה משהו אחר לגמרי.

In one sentence:

Food and clothing are not culture, but needs that must be fulfilled and not made issue out of it. Although there is folkloristic food and clothing, but this is something else entirely.

לחפש, אולי למצוא Search, Maybe Find

יס – אהבה תמצא את הדרך

Yes – Love Will Find A Way

בחיפושיה אחר פרנסה, היא הגיעה למקומות עליהן לא חלמה מעולם. גם בלי לחלום, את עשויה להגיע למקומות שלא היית מסוגלת להעלותם על הדעת.

In her search for making a living, she reached places she never dreamed of. Even without dreaming, you may end up in places you couldn't imagine.

"צ'מעי, למצוא את עצמך באישון לילה בתחנת רכבת בארץ זרה אחרי שזו שהיתה צריכה לאסוף אותך, הבריזה לך, ממש לא נעים", אמרה לי הנסיכה פעם. אני מנסה לדמיין לעצמי איך ההרגשה, אך לא ממש יכולה. למזלי הרב, לא חויתי. כל אלה שנסעתי אליהן, גם אם זה היה לארץ זרה, עמדו בדיבורן ופגשו אותי. אני מנסה לא לחשוב ולא לדמיין מה הייתי עושה לולא באו לאוספני. "זה לעמוד עם המזוודות שלך, לסרוק את האולם ולנסות למצוא את דרכך בין כל לוחות הזמנים הכתובים בשפה זרה לך. לא חויה רצויה."

"Listen, finding yourself in the middle of the night at a train station in a foreign country after the one who had to pick you up, stood you up, is really unpleasant," the princess once told me. I'm trying to imagine how it feels, but can't really. Fortunately for me, I haven't experience such. All those I travelled to, even if it was to a foreign country, kept their word and met me. I try not to think or imagine what I would have done if they hadn't come to get me. "It's standing with your luggage, a few suitcases, scanning the hall and trying to find your way through all the schedules written in a foreign language to you. Not a desirable experience."

אני, שאינני אוהבת לזוז מביתי, מצאתי את עצמי יוצאת למקומות אחרים. זה קרה מספר פעמים – ספורות, לא רבות. אף אחת מהפעמים הללו לא הניבה את מה שחיפשתי; עובדה, אני עדיין בגפי. היום, בגילי, אחרי התפרצות הקורונה, זה כבר לא יקרה. אין שום דבר שבעולם, שום אישה שבעולם, שתזיז אותי מדירתי. אם יקרה ואמצא מישהי, היא תצטרך לבוא אלי. אני לא מתכוונת לזוז ממקומי. "אז מה עשית?" שאלתי את הנסיכה. זה סיפור שהיא אף פעם לא סיפרה לי.

I, who do not like to move from my home, found myself going out elsewhere. This happened several times – a few, not many. None of these times yielded what I was looking for; fact, I'm still on myself. Today, at my age, after the Corona eruption, it will no longer happen. There is nothing in the world, no woman in the world, to move me from my apartment. If it happens and I'd find someone, she'll have to come to me. I'm not going to move from where I am. "So what did you do?" I asked the princess. This is a story she never told me.

"היה לי מזל", השיבה הנסיכה. "היו לי חברות שגרו בארץ ההיא, כך שחיכיתי עד הבוקר כדי לצלצל אליהן והן הנחו אותי איזו רכבת לקחת כדי להגיע אליהן. זה לקח לי חצי יום, כי הן גרו בקצה השני מהמקום בו הייתי."

"וואו!" דמיינתי לעצמי איך הנסיכה מנסה לא להרדם כל הלילה כדי לא להפקיר את מטענה ליד זדונית. לא קל, הנחתי. "באמת מזל! האם שמעת מאותה אישה שהיית צריכה לפגוש ולא הופיעה לך?"

"לא. ניסיתי ליצור איתה קשר, אך היא לא ענתה. כאילו התנדפה. היתה כלא היתה." עיניה של הנסיכה היו נטועות אי שם בחלל.

"מוזר", אמרתי. "מאוד משונה. גם מאוד לא נעים."

"I was lucky," the princess replied. "I had friends who lived in that country, so I waited until morning to call them and they instructed me which train to take to get to them. It took me half a day, because they lived at the other end of the place I was."

"Wow!" I imagined how the princess was trying not to fall asleep all night so as not to abandon her charge to malicious hand. It wasn't easy, I assumed. "Really lucky! Did you hear from that woman you were supposed to meet and didn't show up?"

"No. I tried to contact her, but she didn't answer. She seemed to evaporate. As if she had never been." The princess's eyes were planted somewhere in space.

"Weird," I said. "Very strange. Very unpleasant as wrong."

הנסיכה חייכה. "אלה החיים. את מחפשת כדי למצוא את שאהבה נפשך. לפעמים הדרך מלאת חתחתים. לפעמים היא קצרה, לפעמים ארוכה. לפעמים את גם מוצאת."

הבטתי אל המקום בו היתה לפני אלפית השניה. 'לפעמים את גם מוצאת', הדהדתי את סוף דבריה. הלואי!

The princess smiled. "This is life. You are looking to find the one your heart loves. Sometimes the road is full of challenges. Sometimes it is short, sometimes long. Sometimes you find too."

I looked at where she was a millisecond ago. 'Sometimes you find, too', I echoed the end of her words. I wish!

YES – Owner of a Lonely Heart

במשפט אחד:

כל חיינו אנו מחפשות את שאהבה נפשנו, כל חיינו. לפעמים אנו ברות מזל למצוא אותה.

In one sentence:

All our lives we seek to find the one our heart loves, all our lives. Sometimes we are lucky to find her.

מה שהיה היה It will never be the same

עוזי נבון ומכרים – מה שהיה היה

Uzi Navon & the Acquaintances – What's done is done

החיים אינם חוזרים למסלולם. החיים לא יחזרו למסלולם כפי שאני רואה זאת. לפחות לא לגבי.

Life does not return to normal. Life will not return to normal as I see it. At least not for me.

הקורונה הזו שינתה את חייהם של רבים, סיימה חיים של רבים ועד שלא יצליחו למגר אותה, איני רואה שינוי באורח חיינו, למרות שרבים מתעלמים מהסכנה שהנגיף הזה טומן בחובו. מוזר לי שברגע שהממשלות למיניהן התירו את הרסן, פתחו את המרחב הציבורי, ישנם ציבורים רבים שאינם ממושמעים הפורקים כל עול כאילו שהקורונה אינה סכנה איומה המלוה אותנו כל העת. מדהימים אותי אלה המתיחסים למגיפה הזו בכזו קלות ראש. איני יכולה להבין את האדישות שלהם.

This Corona has changed the lives of many, ended the lives of many, and until it will be eradicated, I don't see a change in our way of life, although many ignore the danger that this virus hides within. It is strange to me that once the governments have unleashed the curb, opened the public space, there are many disciplined publics that throw off the yoke as if the Corona is not a terrible danger that escorts us all the time. Those who take this pandemic so lightly amaze me. I cannot understand their indifference.

מבחינתי, גם אם ישנן הנחיות הנראות כל כך מופרכות ולא הגיוניות, כאלה שרואים בבירור את הכסף המניע אותן ולא ההגיון ו/או רצון אמיתי לשמור על בריאות הציבור, אני עדיין מעדיפה לנקוט באמצעי הזהירות המירביים שאני נוקטת ולא לזלזל. מדובר כאן בענין של חיים ומוות, בסכנה אמיתית ומוחשית של הדבקה באחת המגיפות הכי נוראיות שראינו מזה מאה שנים. מדובר כאן במשהו שעדיין לא הצליחו לפענח ואין לדעת אם ומתי זה יקרה, כי המדע עדיין מתמודד עם זה. אני מאוד לא מאמינה בתאוריות קונספירציה למיניהן בקשר לקורונה, למרות שישנן כמה תאוריות אחרות שאני נוטה להאמין להן. לא נראה לי הגיוני שכל מנהיגי העולם התאחדו בועידה בנושא שינוי האקלים בפאריז או בכנס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס או כל כינוס אחר, והחליטו יחד לזייף מגיפה כדי להשתלט על העולם ו/או להשליט דיקטטורות על אזרחיהם. המגיפה הזו אמיתית והיא מפילה חללים רבים מאוד.

For me, even if there are guidelines that seem so unrealistic and illogical, such that we can clearly see the money that drives them and not the logic and/or genuine intent to maintain public health, I still prefer to use the utmost precautions I take and not degrade the situation. This is a matter of life and death, a real and tangible danger of being infected with one of the most terrible pandemics we have seen in a century. This is something that has yet to be resolved and it is unclear if and when it will happen, because science is still coping with it. I do not believe in many conspiracy theories regarding the Corona, although there are some other theories that I tend to believe. It makes no sense to me that all world leaders have joined in the Climate Change Conference in Paris or the Economic Forum Conference in Davos, or any other convention, and decided together to forge a pandemic to take over the world and/or rule dictatorships over their citizens. This pandemic is real and causes the deaths of very many.

איני רואה את עצמי חוזרת לשבת בבתי קפה ומסעדות. גם לפני הקורונה לא ממש אהבתי לאכול במקומות ציבוריים בהם איני מכירה את אלה שמכינים לי את האוכל, אך לא היתה אז סכנת הנגיף. היום אין שום סיכוי שאוכל במקום ציבורי. מבחינתי, גם ימי הביקורים בקולנוע תמו עבורי. אין שום סיכוי שאשב שוב בכסאות בהם ישבו אנשים זרים, בעיקר במקומות סגורים בהם אנשים נושפים זה על זה. אין יותר נסיעות בתחבורה הציבורית מבחינתי. איני יכולה לדמיין את עצמי נוגעת במקומות בהם נגעו אנשים זרים, אולי נגועים בנגיף, שלא לדבר על לשבת במקומות האלו. במקום מסעדות, אאלץ לבשל בעצמי. לא ממש נורא, הרי זה מה שעשיתי בארבעת החודשים האחרונים בהם הסתגרתי בדירתי והשתדלתי למעט לצאת החוצה. מזל שאני אוהבת לבשל, אך גם לולא אהבתי, לא הייתי מסכנת את חיי באכילה בחוץ. אין לי מושג איך לפתור את בעיית התחבורה, איך אתנייד בעתיד. אני מניחה שאצטרך לרכוש מכונית, מה שלא בריא לכדור הארץ, אך זה ימנע ממני להדבק. כאן עולה השאלה החשובה: האם, בשמירה על בריאות הפרט, שוה לנו לחבל בכדור עליו אנו חיים? כנראה שנידונו לכליה.

I don't see myself going back to sit in cafés and restaurants. Even before the Corona I didn't really like to eat in public places where I didn't know those who prepared me the food, but there was no danger of the virus then. Today there's no way I would eat in a public place. For me, the days of visiting the cinema are over. There is no way I'm going to sit again in the chairs where strangers were sitting, especially in closed spaces where people exhale on each other. No more trips on public transport for me. I can't imagine touching places where strangers touched, maybe infected with the virus, let alone sitting in those places. Instead of restaurants, I'll have to cook myself. Not really bad, after all, that's what I've been doing for the past four months, where I've closed myself up in my apartment and tried to go outside as less as possible. Lucky that I love to cook, but even if I didn't love it, I wouldn't risk my life eating outside. I have no idea how to solve the transportation problem, how to go places in the future. I guess I will have to buy a car, which is not healthy for the earth, but it will keep me from getting infected. Here the important question arises: is it worth, while keeping one's health, to sabotage the earth we live on? We are probably doomed.

Greta Thunberg Was Predicted By The Simpsons Years Ago

במשפט אחד:

מה שהיה היה, שום דבר לא יחזור לקדמותו.

In one sentence:

Whatever our life was, nothing would come back to normal, it will never be the same.

היא לא אהבה מֶלוֹן She didn't like Melon

Grow Melons from Seed

אנשים שונים, טעמים שונים, על זה אין מה להתווכח. כל אחת וטעמה היא.

Different people, different tastes, there's nothing to argue about. Each one has their own taste.

אני אוהבת פירות – הן של חורף והן של קיץ. פירות טעימים לי מאוד. פירות החורף עושים כיף בחך ומחממים את הגוף ואת הנפש במזג האויר הקר. פירות הקיץ העסיסיים מרוים את הצמאון וכיף לאכול אותם ישר מהמקרר במזג אויר חם. כמו גלידה, אך הרבה יותר בריא.

I love fruit – both winter and summer. Fruit is very tasty to me. Winter fruits make great taste to the palate and warm the body and soul in the cold weather. The juicy summer fruits are slaking thirst and it is fun eating them straight out of the fridge on hot weather. Like ice cream, but much healthier.

אני אוכלת פירות בתור ארוחה, לא בתור קינוח. מעולם לא היה לי את הקטע של לקנח ארוחה במשהו מתוק. ארוחה, מבחינתי, זו ארוחה ודברים מתוקים אני אוכלת לחוד, בנפרד מכל ארוחה שהיא. אני חשה שזה לא טוב לי לעיכול לערבב סוגים שונים של מאכלים שאינם משלימים זה את זה. אחר הצהריים, בין 4 ל-5, אני אוהבת להכין לעצמי צלחת עם פירות. בחורף זה תפוח, בננה ותפוז או קלמנטינה – או שלמים או חתוכים לסלט פירות. המיץ שנשאר בתחתית הצלוחית מרוה מאוד. בקיץ אני חותכת פלחי אבטיח או מלון. פעם אלה ופעם האחרים. לעולם איני אוכלת את שני הסוגים יחד. לא נראה לי שהטעמים משלימים זה את זה.

I eat fruit as a meal, not as a dessert. I've never had the bit of finishing a meal with something sweet. A meal, for me, is a meal and sweet things I eat separately, apart from any meal. I feel it is not good for me to digest different types of foods that are not complementary. In the afternoon, between 4 and 5, I like to make a plate of fruit for myself. In winter it is apple, banana and orange or clementine – either whole or cut into a fruit salad. The juice left at the bottom of the saucer is very satisfying. In the summer, I cut watermelon or melon into slices. Once this and another time the other. I never eat both types together. The flavours don't seem to complement each other.

אחר הצהריים ישבתי על המחשב בסקייפ, מולי מישהי חדשה שיצרה איתי קשר באתר ההכרויות בו שתינו מנויות. היא נראית נחמדה. שפת הגוף שלה בסדר. היא צלחה בהצלחה את השאלות שלי לגבי התחביבים שלה, אורחות חייה (חשוב לי שתהיה צמחונית, כמוני) ושטחי ההתעניינות שלה. אני שמחה תמיד לגלות שטחי התעניינות מגוונים, משום שזה פותח לי את הראש כדי להכיר דברים שלא הכרתי, הרי לא הכל למדתי במהלך חיי.

I sat in the afternoon at the computer on Skype, in front of me someone new who contacted me on the dating site where we both subscribed. She looks nice. Her body language is fine. She successfully managed my questions about her hobbies, her lifestyle (it's important for me that she would be vegetarian, like me) and her areas of interest. I am always happy to discover diverse areas of interest because it opens my mind to knowing things I did not know. After all, I did not learn everything during my life.

עשינו הפסקה. היא הלכה להכין קפה ואני חתכתי מלון לפלחים, העברתי לקערה ונשאתי אותה לחדר העבודה, להמשך שיחתנו שהיתה מעניינת עד כה.

אני נועצת את המזלג בפלח מלון ומציגה אותו לפניה. "רוצה?"

אני רואה את מבט ההפתעה והתעוב על פניה. "לא, תודה!" היא אומרת בקול תקיף. "אני לא סובלת מלון!"

עכשו הפנים שלי הופכים להפתעה גמורה. "איך אפשר לא לאהוב מלון?" איני יכולה שלא לתהות. בדרך כלל אני שומרת תהיות כאלה לעצמי, אך זה יצא ממני בלי שהספקתי לרסן את זה.

"עובדה!" היא מתעקשת.

We took a break. She went to make coffee and I sliced half a melon, put it in a bowl and carried it to the study, to continue our chat that had been interesting so far.

I stick the fork in a piece of melon and present it to her. "Wants to?"

I see the look of surprise and loathing on her face. "No thanks!" She says firmly. "I can't stand melon!"

Now my face becomes a complete surprise. "How can you not like melon?" I can't help but wonder. I usually keep such questions to myself, but it came out of me without being able to restrain it.

"Fact!" She insists.

How to Prune Watermelon Plants

במשפט אחד:

אין לי כוח למי שאינה סובלת מלון.

In one sentence:

I have no strength for anyone who can't stand melon.

פתאום את מבינה Suddenly You Understand

Billy Ocean – Suddenly

פתאום את מבינה שיכול להיות אחרת,

פתאום את מבינה שגם דממה יכולה להיות מבורכת.

פתאום את,

פתאום היא,

פתאום אתן.

פתאום את אמרת את זה,

פתאום היא אמרה את ההוא,

פתאום.

פתאום הכל מתהפך,

פתאום הכל לא הולך,

פתאום את רוצה ככה,

פתאום היא רוצה אחרת,

פתאום אתן בפאזה מופרדת.

פתאום את מבינה שהיא אינה יכולה להיות אחרת,

פתאום את מבינה שהדממה ביניכן ניכרת.

פתאום.

Suddenly you understand that it can be different,

Suddenly you understand that silence can be blessed too.

Suddenly you,

Suddenly she,

Suddenly you two.

Suddenly you said this,

Suddenly she said that,

Suddenly.

Suddenly everything is reversed,

Suddenly, everything is not going well,

Suddenly you want it like this,

Suddenly she wants it differently,

Suddenly you are in a separated phase.

Suddenly you realize she can't be any different,

Suddenly you realize that the silence among you is evident.

Suddenly.

 

אוליביה ניוטון-ג'ון וקליף ריצ'ארד – פתאום

Olivia Newton-John & Cliff Richard – Suddenly

היא הקשיבה לים She Listened to the Sea

כריסטוף – הקשבתי לים

Christophe – J'ai Entendu la Mer (I listened to the sea)

היא ישבה על הצוק, מבטה נעוץ בגלים המתנפצים אליו. היא הקשיבה לים.

She sat on the cliff, her gaze fixed on the waves crashing into him. She listened to the sea.

מצאתי אותה יושבת שם, רגליה מתנודדות על הצוק. מאחור, היא נראתה די רגועה, שוות נפש אפילו. פחדתי לגשת. פחדתי להניע אבר, להתקרב אליה. בקלות יכולה היתה לגלוש מטה, ליפול ולא להיות. לא רציתי להפחיד אותה. הצוק נראה לא יציב. פחדתי לנשום. היא עלולה היתה להבהל וליפול.

I found her sitting there, her legs bobbing on the cliff. From the back, she looked pretty calm, nonchalant even. I was afraid to come near. I was afraid to move any limb, to approach to her. She could easily slide down, fall and not be. I didn't want to scare her. The cliff seemed unstable. I was afraid to breathe. She might panic and fall.

הרוח נשבה די בחוזקה ואני חששתי פן זו תעיף אותה למטה. היא היתה שברירית. מהכירי את הצוק, זה היה חשוף, לא היה שם במה להאחז. התפלאתי על האומץ שהיה לה לשבת כך על הקצה, סכנת נפילה מרחפת מעליה. הרפיון הזה של גופה, מעין התמסרות ליקום. מעולם לא ראיתיה במצב כזה.

The wind was blowing pretty hard and I was afraid it might blow her down. She was fragile. Knowing the cliff, it was bare, there was nothing to hang onto. I was amazed at the courage she had to sit on the edge, the danger of falling floating above her. This looseness of her body, a kind of giving in to the universe. I have never seen her in such a state.

Tanja Derwahl – Le Cygne (The Swan)

"את יכולה להתקרב", דיבר אלי גבה בתוך ראשי. "זה בסדר."

'איך בסדר?' חשבתי לעצמי. 'זה לא יכול להיות בסדר. שום דבר לא בסדר במצב הזה.' עכשו, גם אם רציתי, לא הייתי מסוגלת לזוז. יש לי פחד גבהים ואין שום סיכוי שאתקרב לקצה של אף צוק.

"בואי", היא אמרה בלי להפנות את פניה אלי, טופחת בידה השמאלית על המקום לידה, היכן שהחול כיסה את הצוק, רומזת לי לשבת. היא עצמה ישבה על חלק שנראה כי ניקתה אותו בטרם התישבה עליו.

הבטתי בה והבטתי. היא עדיין ישבה באותה התנוחה, רפויה, נינוחה.

"You can come close," her back spoke to me in my head. "It's OK."

'How OK?' I thought to myself. 'It can't be right. Nothing is right with this situation.' Now, even if I wanted to, I couldn't move. I have a fear of heights and there's no chance of me getting near an edge of any cliff.

"Come on," she said without turning her face to me, patting her left hand on the spot next to her, where the sand covered the cliff, gesturing me to sit. She herself sat on a part that seemed she had cleaned before she sat down on it.

I looked at her and looked. She was still sitting in the same, relaxed, calm position.

ריטה – שיר אהובת הספן

Rita – The Sailor's sweetheart's Song

במשפט אחד:

הים לא אהב אותה. נראה שהים אינו אוהב אף אחד, אחרת לא היה בולע את מי שמתקרב אליו.

In one sentence:

The sea did not like her. The sea does not seem to love anyone, otherwise it would not swallow anyone approaching it.

תני לה ללכת Let Her Go

Allie Sherlock – Let Her Go

היא כבר רצתה ללכת, הספיק לה. לא יכולתי להפרד ממנה. עדיין לא.

She wanted to go already, she had enough. I couldn't separate from her. Not yet.

אומרים שאם את אוהבת מישהי, עלייך להניח לה ללכת. לא ברור לי איך אפשר לעשות זאת. אם את אוהבת מישהי, אינך יכולה להפרד ממנה, את רוצה להיות איתה לתמיד. לא תמיד מסכימים החיים עם הרצונות שלך. לחיים יש נתיבים משל עצמם. אי אפשר להבין למה דברים קורים.

They say that if you love someone, you should let her go. It's not clear to me how this can be done. If you love someone, you can't separate from her, you want to be with her forever. Life does not always agree with your wishes. Life has its own paths. It's not clear why things happen.

"תני לי ללכת", היא אמרה בקול חלש, בקושי נשמע. הייתי צריכה לשים את אוזני ליד שפתיה המתוקות כדי לשמוע אותה ולהבין מה היא אומרת. היא עוד דיברה.

'אני לא יכולה, אהובתי', אמרתי לה בלבי, 'אני ממש לא יכולה. אני אוהבת אותך.' "את לא רוצה להבריא?" שאלתי בקול רם, מביטה הישר אל תוך עיניה.

עננים התאספו בתוך מבטה שהלך והעכיר. שפתיה התהדקו זו אל זו במאמץ רב. "לא ככה אני רוצה ללכת. אני יודעת שאת אוהבת אותי, גם אני אוהבת אותך בכל לבי, אבל אני צריכה ללכת. תני לי ללכת." יכולתי לראות את החושך יורד על תודעתה. לא היתה לי ברירה, הנחתי לה.

"Let me go," she said with a weak voice, barely heard. I had to put my ears to her sweet lips to hear her and understand what she was saying. She could still talk.

'I can't, my love', I said to her in my heart. 'I really can't. I love you'. "Don't you want to heal?" I asked aloud, looking straight into her eyes.

Clouds gathered in her gaze that became opacified. Her lips tightened to each other in disapproval. This required a great deal of effort on her part. "That's not how I want to go. I know you love me, I love you too with my heart, but I have to go. Let me go." I could see the darkness coming down on her consciousness. I had no choice, I let her.

Allie Sherlock – Can't Help Falling in Love

ממרחק של שנים, כשאנו מביטות אחורה ומנתחות את מה שהיה, את שעשינו, את שלא עשינו, קשה להבין דברים. קשה גם לשפוט, כי מה שעשית או לא עשית אז, אולי שונה ממה שהיית עושה עכשו. להיות נתונה בתוך מצב מסוים, זה שונה מאשר לראות את מה שהיה אחרי הזמן שחלף או לחשוב על 'מה היה אילו הייתי עושה אחרת'. אי אפשר להחזיר שום גלגל לאחור; זה עבר, זה נעשה, זה בלתי הפיך. אי אפשר להחזיר אף אחת מהמקום שאליו היא היתה צריכה ללכת, גם אם הסיבה להסתלקותה מעימך אינה מובנת לך. לא כל מה שאיננו מבינות לא אמור להתקיים. ליקום יש דרכים משלו לנווט את החיים.

From years away, looking back and analyzing what had been, what we did, what we didn't do, it's hard to understand things. It's also hard to judge, because what you did or didn't do back then, might be different from what you would do now. Being in a certain situation is different than seeing what had been after the passing time, or thinking 'what would have been if I had done otherwise'. No wheel can be reversed; it passed, it was done, it is irreversible. It is impossible to bring anyone back from where she had to go, even if the reason for her departure from you is incomprehensible to you. Not everything we don't understand wasn't supposed to happen. The universe has its own ways of navigating life.

Passenger – Let Her Go

להניח למישהי אהובה ללכת, לא קל. פעמים אין ספור תהיתי למה היא לא הלכה וזהו, למה השאירה בידי את ההחלטה להניח לה ללכת. אם היא היתה צריכה או רצתה ללכת, למה פשוט לא הלכה? אם את לא יכולה יותר להשאר, אם את מרגישה שאת צריכה ללכת, שזה הזמן שלך לעזוב – עזבי, לכי, אל תתלי את הליכתך בזולת. זו נשארת אחרייך, שבורה לרסיסים. גם אם היא תבנה חיים חדשים עם מישהי אחרת, הצלקת תשאר אצלה תמיד. זו אינה נרפאת.

Letting someone loved you go is not easy. Often times I wondered why she didn't go and that was why she left the decision to let her go. If she had to or wanted to go, why not just go? If you can no longer stay, if you feel you need to go, that it is your time to leave – leave, go, do not hang your walk. It stays behind you, broken to pieces. Even if she builds a new life with someone else, the scar will always stay with her. This is not cured.

Allie Sherlock – I will always love you

במשפט אחד:

למה היא הגיעה לחיי, את זה הבנתי. מה שלא הבנתי, זה למה היתה צריכה ללכת בדרך שבה הלכה מעימי. מדוע לא נשארה לנצח?

In one sentence:

Why she came into my life, I understood that. What I didn't understand was why she had to go the way she went. Why didn't she stay forever?

יום של תחילת שבוע Day of the Beginning of a Week

Sam Haug (orchestral piece with choir) – A Day in the Life (The Beatles)

פעם בכמה זמן אני עוברת בדיקות מקיפות כדי לשמור על בריאותי. היום היה תורן של העיניים. הכל בסדר.

Once in a while I undergo extensive tests to maintain my health. Today was my eyes' turn to check how they are doing. Everything is fine.

אחרי הציפיה הדרוכה לצפות אמש בשמש השוקעת על סטונהנג' והאכזבה שבאה משום שאי אפשר היה לראות בברור את הארוע, קמתי הבוקר די תשושה. היתה בניה של הציפיה, אך לא היה שיא וזה אכזב מאוד. העננים שכיסו את השמיים באופק, לא איפשרו לראות את השמש. זו אנגליה, הזכרתי לעצמי, ארץ של מזג אויר עגום וקר בדרך כלל. זה לא ממש ניחם אותי.

After the pre expectation of watching last night the sun set on Stonehenge and the disappointment that came because it was impossible to see the event clearly, I got up this morning pretty worn-out. There was this building of expectation, but there was no climax and it was very disappointing. The clouds that covered the sky on the horizon made it impossible to see the sun. This is England, I reminded myself, a country of generally bleak and cold weather. It didn't really comfort me.

קמתי מאוחר, יותר מהרגיל, אבל בזמן כדי להספיק להגיע למרפאה לבדיקת העיניים. הרופאה היתה חביבה מאוד ויסודית. אני אוהבת את הסוג הזה של רופאות, שאכפת להן מהמטופלות שלהן, שאינן ממהרות לשום מקום. היה לה אפילו זמן לספר לי משהו מזעזע שהיא חוְתה: מישהי הגיעה אליה בלי מסכה. אין שומר בכניסה למרפאה, כך שלא היה מי שיעצור אותה מלהכנס ללא מסכה. הרופאה, שחייבת להשמע להוראות, העירה לה שאינה יכולה לטפל בה ללא מסכה וביקשה ממנה לעטות. היא היתה בטוחה שהמטופלת החזיקה את המסכה בתוך התיק והיא תמלא את בקשתה. תשובתה של המטופלת היתה שהיא אינה מאמינה ביעילות של המסכות, כך שהיא אינה נושאת עימה כזו. הייתי מזועזעת מן החוצפה וחוסר המשמעת לציית להוראות שנועדו בסך הכל לשמור על הבריאות של כולנו.

I got up late, more than usual, but in time to get to the clinic for my eye exam. The doctor was very nice and thorough. I love this kind of doctors, who care about their patients, who are in no hurry anywhere. She even had time to tell me something shocking she had experienced: someone came to her without a mask. There is no guard at the entrance to the clinic, so no one would stop her from entering without a mask. The doctor, who must obey instructions, told the patient that she could not treat her without the mask, and asked her to put it on. She was sure that the patient held her mask in the bag and would fulfil her request. The patient's answer was that she did not believe in the effectiveness of masks, so she didn't carry it with her. I was appalled at the audacity and lack of discipline to obey instructions designed to keep us all healthy.

"אז מה עשית?" שאלתי את הרופאה בעודי תוהה איך הייתי אני נוהגת במצב כזה. מצד אחד, את מחויבת לטפל, אך מצד שני, את גם מחויבת לכללים. לא היתה לי תשובה.

"מה יכולתי לעשות?" השיבה לי הרופאה בשאלה משלה. "ביקשתי ממנה ללכת לקבלה ולבקש מהאחות מסכה. זה הנוהל לגבי מטופלים שבאים לכאן בלי. עלי לשמור על בריאותי ולא רציתי שזו תהיה קרובה אלי בלי אמצעי הגנה."

"צודקת", הצדקתי אותה. "אז היא הלכה והביאה?"

"לא. היא הלכה ולא חזרה." הרופאה הביטה בי במבט שהביע חוסר הבנה לנפשם של בני אדם משונים.

"נו, עדיף ככה. תארי לך שהיא היתה מתווכחת איתך ולא זזה עד שהיית מטפלת בה. במקרה כזה, ודאי היית מזעיקה את השומר, כן?"

הפעם, ייחדה הרופאה את מבטה הבלתי מבין לי. "כשהגעת, ראית שומר כלשהו?" שאלה.

במקרה, אך רק במקרה, אכן שמתי לב שלא היה שומר בכניסה. כך היה גם בשבוע שעבר, כשביקרתי במרפאה אחרת כדי להקיז מדמי. אני זוכרת שציינתי לעצמי שהדבר הזה משונה מאוד. אצלנו, בגלל המצב בו אנו נתונים ומלחמתנו בטרור, ישנם בכל מקום שומרים. חשבתי אז לעצמי שאולי אין טעם לשים שומרים בקופות החולים משום שסביר להניח שטרוריסטים לא יבזבזו תחמושת נגד אנשים חולים.

"So what did you do?" I asked the doctor as I wondered how I would cope with such a situation. On the one hand, you are committed to treat the patient, but on the other, you are also committed to the rules. I had no answer.

"What could I do?" The doctor answered me with her own question. "I asked her to go to the reception and ask the nurse for a mask. This is the procedure for patients who come here without a mask. I have to keep myself safe and did not want her to be close to me without protective measures."

"You were right," I justified her. "So she went and got it?"

"No. She went and never came back." The doctor looked at me with a look that expressed misunderstanding to the psyche of strange people.

"Well, it's better that way. Imagine she was arguing with you and wouldn't move until you treated her. In that case, you would probably call the guard, right?"

This time, the doctor gave me her incomprehensible look. "When you arrived, did you see any guard?" She asked.

Coincidentally, only by chance, I did notice that there was no guard at the entrance. The same was last week, when I visited another clinic to give my blood. I remember pointing out to myself that this is very strange. With us, because of the situation we are in, and our war against terror, there are guards everywhere. I thought to myself then that it might be pointless to put guards at the health maintenance facilities because terrorists would probably not waste ammunition on sick people.

"מה קרה, למה אין שומר?" נבצר מבינתי להבין.

"אין לי מושג", ענתה הרופאה, "אולי הם מעדיפים לחסוך, מה אני יודעת?"

"שאבין, מה את אמורה לעשות במקרה שחולה מתפרע לך ו/או תוקף אותך? הרי היו מקרים שאנשים רעועים בנפשם תקפו אנשי צוות. זה לא ממש בטוח." אני לא הייתי נשארת פה דקה אחת מיותרת לוא היה נודע לי שבמקום העבודה שלי אין שומרים עלי. "אולי את אמורה להתקשר למשטרה?"

"להתקשר למשטרה? ומה יהיה עד שהשוטרים יגיעו?" מבטה היה די מיואש.

שוב לא ידעתי מה לענות. שמחתי שאיני צריכה להדרש לסוגיה הכבדה הזו. חוסר בטחון אינו תורם לפריון בעבודה.

"What happened, why is there no guard?" It was beyond my comprehension.

"I have no idea," the doctor replied, "maybe they prefer to save money, what do I know?"

"Let me get it, what are you supposed to do in case a patient gets wild and/or attacks you? There have been cases when people with mental disorders have attacked staff members. It's not really safe." I would not have stayed here for one spare minute had I not been aware that I wasn't guarded in my workplace. "Maybe you are supposed to call the police?"

"Call the police? And what will it be until the cops arrive?" Her gaze was quite despair.

Again, I didn't know what to answer. I was happy I didn't have to solve this heavy issue. Insecurity does not contribute to productivity at work.

התזמורת הסימפונית של גטבורג – יום בחיים

Gothenburg Symphony – A day in the life

במשפט אחד:

חוסכים בדברים שבנפשנו, אך מבזבזים על ממשלה ראוותנית של 36 שרים ו-16 סגני שרים. בושה וחרפה!

In one sentence:

They save on essentials, but spend on an extravagant government of 36 ministers and 16 deputy ministers. Such a disgrace!