בשבת ההיא היה נורא. הכל היה בהול. סרטים-סרטים השתלשלו להם מכל הטלפרינטרים בחדר. לא ספרתי, אך אני חושבת שהיו איזה מאה מכשירים וכולם פועלים ופועלים ופועלים ופועלים ואינם פוסקים מטרטורם אף לשניה אחת. מברק אחד מסתים והנה בא לו השני והשלישי והכל בשרשרת ארוכה-ארוכה. לא קל היה למצוא היכן נגמר האחד ואיפה מתחיל השני כדי להפרידם זה מזה ולשגרם הלאה.
That Saturday was terrible. Everything was urgent. Tapes-tapes dangled from all the teleprinters in the room. I did not count, but I think there were about a hundred devices and they all were working and working and working and working and do not stop for even a second. One telegram ends and then comes the second and the third, all in a long, long chain. It was not easy to find where one ended and where the other began to separate them from each other and send them on.
היום, בעידן של המכשירים החכמים, קשה להבין איך זה היה פעם עם הסרטים הללו. אינני מצליחה להזכר באיזה צבע הם היו. משום-מה אני מדמיינת אותם בורוד או בצהוב – שני הצבעים הללו מבזיקים לי בזכרון.
Today, in the age of smart devices, it's hard to understand how it used to be with these tapes. I can't remember what colour they were. For some reason I imagine them in pink or yellow – these two colours flash in my memory.
בדרך כלל, היתה משמרת השבת שקטה לחלוטין ומלבד מברק רגיל פה ושם לשם תרגול או כדי להעיר את הנמות בשלוה – לא נרשמו כמעט ארועים. שבועיים לפני השבת ההיא, העיר אותי קצין חדש שבא למתחם, שכנראה היה לו משעמם בבית באישון לילה. חודשיים לפני השחרור מסדיר, אחרי שנה וחצי של שינה סדירה וללא הפרעה במשמרות השבת הליליות, אתרע גורלי וזה החליט להגיע דוקא למשמרת שלי. למה אני? משפט צבאי, נזיפה וכמעט הורדה בדרגה על הפקרת משמרת וריתוק, כמובן. טוב, לפחות לא מאסר. כולנו חשבנו שהלה מיצה את מכסת המארבים שלו איתי ולא יבוא יותר, והמשיכו בשגרתן. זה החליט לגלות חריצות והמשיך בחובתו, כך שמישהי נוספת נתפסה על ידו על חם, מכורבלת בשלוה בשק השינה, על השולחן בין הטלפרינטרים הדוממים.
Usually, the Sabbath shift was completely quiet and, and except for a regular telegram here and there for practice or in order to awaken the calmly sleeping people – almost no events were recorded. Two weeks before that Saturday, a new officer woke me up. It seemed that he was bored at home, so he came to the compound in the middle of the night. Two months before my release from the army, after a year and a half of regular and uninterrupted sleep on Shabbat night shifts, I was unlucky and this officer decided to visit on my shift. Why me? A military trial, a reprimand and almost a demotion for abandonment of a shift and a confinement, of course. Well, at least no jail. We all thought that he had exhausted his ambush with me and would not come again, so we continued with our routine. He decided to be diligent and continued with his duty, so another soldier was caught by him red handed, curled up in her sleeping bag, on the table between the silent teleprinters.
בשבת השלישית, כבר לא היה סיכוי לנוח ולא משום אימת אותו קצין, אלא משום שהרעש התחיל לטפטף אחר הצהרים, כמה שעות אחרי שמשמרת השבת התחילה. הסרטים עדיין לא שטפו, אלא זלגו פה ושם, אך זה היה יותר מאשר בכל ערב שבת אחר שזכרתי, משל היה זה יום חול. קיוינו שזה ירגע, אך להפך. השבת או-טו-טו עמדה להכנס והסמלת נכנסה להפרד ממני ומחברתי למשמרת בטרם תעזוב לביתה ונדהמה לראות את ערמות הסרטים התלויות על הווים בצדי המכונות המטרטרות ואותנו מתרוצצות כאחוזות תזזית לכל הכיוונים, מנסות להדביק את הקצב ההולך ומתגבר. מבט אחד שלה וכבר היא אצה להתקשר לקצינה שמעליה כדי לדווח שהמצב חמור. הלה הורתה לה להשאר כדי לתגבר אותנו והבטיחה להגיע במהירות האפשרית. ההבנה על מה שקורה באמת, עדיין לא חדרה לאף קודקוד ושום מילואימניק/ית לא נקרא/ה לתגבר אותנו. למותר לציין שכל אותו לילה לא היתה לאף אחת מאיתנו הזדמנות לנוח, קל וחומר לעצום עין. רק לקראת צהרי היום הבא הגיעה תגבורת וקיבלנו כמה שעות לצאת הביתה כדי להתארגן ולהביא ציוד לכמה ימים.
On the third Saturday, there was no longer any chance of rest, not because of fearing that officer, but because of the noise that had begun to drip in the afternoon, a few hours after the Sabbath shift had begun. The tapes had not yet started to flood, only had streamed here and there, but it was more than every other Friday night I remembered, as if it was a weekday. We hoped it would calm down, but on the contrary. The sabbath was about to come in and the sergeant came to say goodbye to me and the other soldier who was on the shift with me, before she was going to go home. She was shocked to see the piles of tapes hanging on the hooks at the sides of the rattling machines and us darting frantically in all directions, trying to catch up with the increasing speed. One look at what was happening, and she immediately hurried to call the officer above her to report that the situation was serious. The officer told her to stay to reinforce us and promised to arrive as quickly as possible. The understanding of what was really happening had not yet penetrated any commander, and no reservist has been called upon to reinforce us. It goes without saying that all that night neither of us had a chance to rest, let alone sleep a wink. It was only towards noon on the day next day that reinforcements arrived and we got a few hours to go home to get organized and bring equipment for a few days.
גרתי קרוב, כך שהדרך לא היתה ארוכה לי מדי. זה במונחים של אז, כי 5 התחנות מהקריה לגבעתים, בקו 63, ארכו לי שעה לכל כיוון בהליכה מזורזת. היום קצת קשה לי להאמין שמישהו יטרח להזיז עצמותיו. פעם, הלכנו יותר. השתמשנו כמה שפחות באוטובוסים. בעיקר, כדי לחסוך את דמי הנסיעה. בסביבה שלי לא היו מליונרים. הפעם, טלטלתי את רגלי לא מטעמי חסכון, אלא משום שכמובן לא היתה תחבורה.
I lived close by, so the road was not too long for me. That's in terms of then, because the five bus stops of bus line 63 from the Kirya (HaKirya) to Giv'atayim, it took me an hour in every direction with an accelerated walk. Today it's a little hard for me to believe that somebody would bother moving their bones. In the past, we used to walk more, not to say a lot. We used buses as few as possible. Mainly, to save the fare. In my neighbourhood there were no millionaires. This time, I shook my legs not for reasons of saving, but because there was no transportation, of course.
אני מגיעה הביתה בדיוק 5 דקות לפני הצפירה ומוצאת את אמי עומדת ומתפללת לשלום עם ישראל. לא היה לי זמן אז לעכל את המראה ומעולם לא דיברנו על כך, אבל בימי כיפור האחרונים אני מוצאת את עצמי תוהה כיצד חשה, כניצולת שואה, עת שמעה וראתה את התכונה השקטה סביב ואת האנשים היוצאים מבתיהם לבושים במדים. אני זוכרת איך סגרה את הסידור ואת פניה השלוות עת הישירה אלי מבטה ושאלה כמה סנדוויצ'ים אני צריכה שהיא תכין לי.
I'm arriving home exactly 5 minutes before the siren and find my mother standing and praying for peace on the Israeli people. I did not have time then to digest the sight and we never spoke about it, but in the last Yom Kippurs I find myself wondering how she fell, as a Holocaust survivor, when she heard and saw the quiet bustle around and the people leaving their homes wearing uniform. I remember her closing the siddur and her serene face when she looked straight at me and asked how many sandwiches I needed her to prepare for me.
חוה אלברשטיין – לוא יהי
Chava Alberstein – Lu Yehi (May it Be)
♀♀
נינה:
ארבעים שנה עברו. קשה לעכל את זה. אני זוכרת את הקולות ואת המראות כאילו היה זה אתמול. הייתי בבית. אצלנו הבנות לא הלכו לצבא ומי שרצתה, יכלה להתנדב לשרות לאומי, אבל לי זה לא התאים. כל שהייתי צריכה לעשות, זה להצהיר שאני דתית ונפטרתי מזה. אני עדיין שומרת שבת ומצוות וחושבת על עצמי כדתית, אם כי בעיני, הדלקת טלויזיה בשבת לא נחשבת לעברה. גם לא חשמל כשמחשיך. יש שעון שבת, ברור, אבל לפעמים יש צורך להדליק אור מחוץ לטווח ואני לא עושה מזה ענין גדול. מה שכן, אני לא מפעילה את המדיח, והכלים יכולים לחכות עד מוצאי השבת, הם הרי לא יברחו לשום מקום.
Nina:
Forty years have passed. It's hard to digest. I remember the sounds and the sights as if it was yesterday. I was at home. With us, girls did not go to the army and those who wanted to, could volunteer for Sherut Leumi (national service), but it did not suit me. All I had to do was declare that I was religious and got rid of it. I still observe Shabbat and mitzvot and think of myself as religious, although in my opinion, lighting a television on Shabbat is not considered an offense. Nor electricity when it gets dark. There is a Sabbath clock, obviously, but sometimes it is necessary to turn on a light outside the range and I don't make a big deal of it. However, I don't turn on the dishwasher, and the dishes can wait until the end of the Sabbath. They will not run away anywhere.
כולנו היינו בהלם מהצפירה. בבוקר, בבית הכנסת, התחילו כל מיני רחשושים יוצאי דופן. היה חם נורא וחשבנו שהאנשים יוצאים החוצה להתאוורר, אבל לאט-לאט זה התחיל להיות לא פרופורציונאלי ואלה שהלכו – לא חזרו לתפילה. חלק מהם לא שב עד עצם היום הזה. נפלו חללים, המסכנים, ירחם השם על נשמותיהם.
We were all shocked by the siren. In the morning, in the synagogue, all kinds of unusual rustling began. It was very hot and we thought that people were going out to get a breather, but gradually it began to be disproportionate and those who went – did not return to the prayer. Some of them have not returned to this day. There were killed, poor souls, may G-d have mercy on their souls.
אמרו שהטלויזיה משדרת, אך ההורים לא רצו לחלל את היום הקדוש והלכנו לשכנים לראות את מה שיש לראש הממשלה שלנו להגיד לעם על מה שקרה. לעולם לא אשכח את המלים המצמררות הללו: "אזרחי ישראל, היום, בסמוך לשעה שתיים אחר-הצהרים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל…" לעולם יהדהדו המלים הללו בראשי. "אזרחי ישראל…"
They said that the television was broadcasting, but my parents did not want to desecrate the holy day, so we went to the neighbours to see what our prime minister had to tell the people about what happened. I will never forget those distressing words: "Citizens of Israel, today, around 2:00 PM, the Egyptian and Syrian armies launched an attack against Israel…" These words will always echo in my head. " Citizens of Israel…"
ארבעים שנה לא שקטה הארץ וגם העתיד אינו מראה סימנים של שלום. הלואי ואלוקים ישמע את תחנונינו ותפילותינו ויביא שלום ושלוה על ישראל ויפוצו אויבינו מפנינו, אמן!
For forty years the land has not been quiet, nor does the future show signs of peace. May G-d hear our pleas and prayers and bring peace and placidity on Israel, and our enemies will be redeemed from us, Amen!
♀♀
ג'ינה:
ארבעים שנה, אלוהים אדירים! איך שהזמן רץ לו בלי שנשים לב! אני רואה את עצמי בבהירות בשבת ההיא, כאילו זה היה אתמול. שבת בהאחזות, מה יכול להיות משעמם יותר מזה? בלילה אמרו לנו להיות ערניים ושהשומרים יפקחו עיניים כי משהו עומד לקרות, אבל מי חשבה על זה? לא הייתי בתורנות והיו לי כמה מכתבים לכתוב. ואז, פתאום לקראת הצהרים, אספו את הבנות ואמרו לנו לארוז מהר את חפצינו, כי שולחים אותנו ארצה, שמשהו קורה. עוד לא אמרו מה. את הבנים קיבצו לחוד במועדון וכשעברנו בחפזון לכיוון החדרים, שמענו קטעי דברים שלא היו נעימים לאוזנינו. לא היה לנו זמן לעצור ולהאזין כדי שנדע יותר.
Gina:
Forty years, G-d all mighty! How time ran without us paying attention! I see myself clearly on that Saturday, as if it was yesterday. Shabbat at a settlement, what could be more boring than that? At night they told us to be alert and that the guards should keep an eye open widely because something was about to happen, but who thought about it? I was not on duty and had a few letters to write. Then, suddenly towards noon, they gathered the girls and told us to pack our belongings quickly, because they were sending us to Israel, that something was happening. They have not said what yet. The boys were separately grouped together in the club and as we hurried to our rooms, we heard segment of things that were not pleasant to our ears. We did not have time to stop and listen in order to know more.
הייתי בת 19 וחצי, כמעט לפני שחרור. זו היתה המלחמה השניה שלי, אם לא נחשיב את העובדה שבמלחמת סיני הייתי בת שנה. בששת הימים הייתי בכתה ז' ואני זוכרת איך שלחו בשעות אחר הצהרים את הבנים בכיתה למלא שקים בחול ואותנו, הבנות, לסייע בבתי אבות. היו לנו כמה שבועות להתכונן למלחמה הממשמשת ובאה, אך זה לא היוה תרופה נגד הפחד הגדול ממנה שריחף באויר.
I was 19 and a half, almost before my leave. This was my second war, if we won't consider the fact that during the Sinai War I was a year old. At the Six-Day War I was in seventh grade and I remember how in the afternoons they sent our classmates the boys to fill bags with sand, and us, the girls, to help in nursing homes. We had a few weeks to prepare for the approaching war, but it was not a cure against the greater fear of it that was the air.
בתור חיילת, לא פחדתי. די הרגיז אותי שלא השאירו אותנו להלחם, שנשלחנו לעורף והשאירו את הבנים למלא את התפקיד הזה, אבל אלה היו הפקודות. לא אחת תהיתי בשביל מה טרחו ללמד אותנו, הבנות, לירות ותרגלו אותנו במטווחים, שלא לדבר על ששלחו אותנו למקום המרוחק הזה כדי להחזיק את הנקודה, אך בעת פקודה –לא הוכללנו במצבת הלוחמות. לא הרבה השתנה מאז, אם כי יש כבר בצה"ל כמה יחידות בהן לוחמות נשים. לא שאני ששה אלי קרב, חלילה וחס, אני הרי מעדיפה שלא תהיינה מלחמות כלל, אבל אני בהחלט בעד שיוויון בנטל ובעד שירות של נשים בכל התפקידים בצבא.
As a female soldier, I was not scared. It annoyed me that they did not leave us to fight, that we were sent to the home front and left the boys to play this role, but these were the orders. I often wondered why they bothered to teach us, girls, to shoot and trained us at ranges, not to mention that they sent us to this remote place to hold the spot, but when times of war – we were not included in the battalions. Not much has changed since then, although there are already some units in the IDF with women fighters. I'm not happy with fighting, G-d forbid, I prefer not to have wars at all, but I am definitely in favour of equality of burden and for the service of women in all positions in the army.
שרק יהיה לנו שלום.
Let us have peace.
להקת הנח"ל – בהאחזות הנחל בסיני
Lahakat haNachal – In the Nachal Settlement in Sinai
♀♀
מינה:
איך שהזמן עובר מהר גם כשלא כל-כך נהנים. חדר האוכל בקיבוץ שלנו המה כמו בכל שבת אחרת. אצלנו לא עשו ענין מהצום. גם לא מיום הכיפורים עצמו. אז עוד לא היה בית כנסת בקיבוץ והחברים לא מצאו לנכון לקיים את המסורת ולא נקבצו להתפלל. אולי זה מה שגרם לחלק ניכר מבנינו לחזור בתשובה? מעין אנטי נגד הוריהם?
Mina:
How time passes quickly even when you don't enjoy it so much. The dining room in our kibbutz was full as in any other Shabbat. We make any fuss of fasting. Nor from Yom Kippur itself. At that time there was no synagogue in the kibbutz and the members didn't find it necessary to observe the tradition and didn't gather to pray. Perhaps that is what caused a large part of the next generation to become religious? Kind of rebellion against their parents?
שירה היתה בת שנתיים וחודש. חשבתי שאני צריכה להיות מאושרת. היה לי בעל, ילדה מקסימה ומתוקה ועוד אחת בבטן, בהתהוות, עליה נודע לי רק שלושה חודשים לאחר מכן. בצהריים באו אלינו מהצבא עם הצוים שהורו לבנים להתארגן לקראת יציאה לקרב ולהיות מוכנים לקראת השעה שש בערב.
Shira was two years and a month old. I thought I should be happy. I had a husband, a charming sweet girl and another in my belly, in the making, on which I learned only three months later. At noon, soldiers from the army came to us with the call-up orders that ordered the boys to prepare to leave for the war and be ready at about six o'clock in the evening.
הוא ארז את התרמיל. הסתכלתי עליו בעודי עומדת בפינת החדר, עם שירה שרצתה כל הזמן על הידיים ולא יכולתי לעזור לו. אחר-כך הוא לקח אותה אליו על הידיים וחיבק ונישק, העיף אלי מבט כזה של פרידה והלך. הילדה ואני עמדנו בפתח הבית, מביטות בו עד שנעלם בשביל המתפתל. החשכה התחילה לרדת ולקחתי אותה לבית הילדים, להשכבה. כמוני, הרוב היו אמהות. האבות חסרו.
He packed his bag. I watched him while I was standing in the corner of the room with Shira who wanted all the time to be on my hands and I could not help him. Then he took her to him in his arms and hugged and kissed, gave me that look of farewell and left. My girl and I stood in the doorway, watching him until he disappeared with the winding path. The darkness began to descend and I took her to the children's house to put her to bed. Like me, most were mothers. The fathers were missing.
זה לא הזכרון שלו אליו כביכול הייתי נאמנה ובעטיו דחיתי מעלי את כל המחזרים שצצו במהלך השנים עד שהבנתי מה אני. שנים אחר-כך, חזר מלאך המוות להכות בי שוב, עם אריקה. הייתי בטוחה שאני מחוסנת, הרי תרמתי כבר פעם אחת, למה זה לא היה מספיק?
It was not his memory to which I was supposedly loyal and for that I had rejected all those courting me, who had appeared over the years until I understood what I was. Years later, the Angel of Death struck me again, with Erika. I was sure I was immune, since I had already "donated" once, why was not that enough?
מירי אלוני – ברית דמים
Miri Aloni – Sealed in Blood
♀♀
נאדיה:
מה, כבר עברו ארבעים שנה? הפסקתי לספור. הזכרון שלי לא משהו (נו, טוב, אני או-טו-טו בת שמונים), אבל יש דברים שאני עוד זוכרת, כמו את השבת ההיא. הייתי בת שלושים ותשע, רווקה זקנה שהוריה כבר התיאשו ממנה שתביא להם נכדים. הם שמו יהבם על אחי, שהיה צעיר ממני בעשר שנים והיתה לו בחורה איתה עמד להתחתן.
Nadia:
What, forty years have passed already? I stopped counting. My memory is not so good (well, I'm just turning eighty), but there are things I still remember, like that Shabbat. I was thirty-nine, an old maid whose parents gave up upon her from bringing them grandchildren. They put their trust in my brother, who was ten years younger than me and had a girlfriend with whom he was about to get married.
הוא גר עדיין בבית. אז, לא היה נהוג שבן ובת יגורו יחד לפני שיהיו נשואים, כמו היום. היתה תקופה אחרת. היית גרה בבית ההורים עד שהתחתנת ואז היית עוברת לגור עם בעלך. אני הייתי יוצאת דופן, כי עבדתי והיה לי מספיק כסף בשביל לקחת משכנתא ולקנות דירה לא רחוק מהם, כדי שיהיה לי שקט ואהיה פטורה מהנדנודים שלהם בלילות. כל אחר-צהרים, בדרך מהעבודה הביתה, הייתי עוברת אצלם כדי לדרוש בשלומם ולבדוק שהם בסדר. הקפדתי מאוד על מצוות כיבוד הורים. גם אחי, אבל הוא היה בצבא, כך שלא יכול היה להגיע הרבה.
He still lived with my parents. It was not customary in those days for a boy and girl to live together before they were married, as they do today. It was a different time. You lived in your parents' house until you got married and then you moved in with your husband. I was exceptional because I worked and had enough money to take a mortgage and buy an apartment not far from them, so that I would have quiet and be exempt from their nagging at night. Every afternoon, on my way home from work, I would pass by to see how they were doing and check that they were all right. I was very strict about the mitzvah of honouring thy parents. My brother, too, but he was in the army then, so he could not be at home much.
את החגים עשינו אצלם, כמובן. כשהענין בינו לבין הבחורה שלו נהיה רציני – הוא היה מביא גם אותה והיה נחמד לראות את המשפחה מתרחבת, אפילו שזה לא היה בזכות התרומה שלי.
We spent the holidays with them, of course. When the he and his girlfriend got serious – he started to bring her too, and it was nice to see the family expand, even though it was not because of my contribution.
ביום כיפור ההוא, הלכנו בבוקר לבית הכנסת, לפי המסורת, אבל היה שם אי-שקט, שלא לפי המסורת והתחילו לעוף שמועות. הרדיו שתק ולמעטים היה מכשיר טלפון בבית, כך שהידיעות שהגיעו לאט, עברו מפה לאוזן, כמובן עם התוספות המתבקשות כיד הדמיון של המספר/ת. אחר-כך הגיעו חיילים במדים והוציאו חלק מהבחורים מבית הכנסת. אחי היה ביניהם. אני זוכרת איך עמדנו בעזרת הנשים, אמי ואני, יחד עם החברה שלו ואיך הוא הרים את מבטו אלינו לעפעף לנו לשלום בעיניו, משאיר את אבא עומד במקומו, ממשיך בתפילתו, יחד עם שאר הקהל שהלך והתדלדל.
On that Yom Kippur, we went to the synagogue in the morning, according to tradition, but there was unrest, unlike the tradition, and rumours began. The radio was silent, and only few had a telephone at home, so the news that came slowly passed by word of mouth, of course with the additions required by the imagination of the narrator. Then soldiers in uniform arrived and took out some of the guys from the synagogue. My brother was among them. I remember how we stood at the women's section, my mother and I, together with his girlfriend, and how he looked up at us to blink goodbye with his eyes, leaving father standing in his place, continuing with his prayer, together with the rest of the dwindling crowd.
יותר לא ראינו אותו.
We never saw him again.
♀♀
נבירות ברשומות קודמות שלי ליום הכיפורים:
Rummaging in my previous post about Yom Kippur:
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.