The Proposal | הוזה מִלִים Hallucinating words

ג'יל מגיד – ההצעה

Jill Magid – The Proposal (Trailer)

כשאתן שומעות את המלה "הצעה", מה זו מעלה בראשכן? איזה סוג של הצעה?

When you hear the word "proposal", what does it bring to your mind? What kind of proposal?

כשמישהי אומרת לי "יש לי הצעה", אני ישר חושבת בהשראת סרטי הסנדק: 'הצעה שאין לסרב לה'. ישנם דברים שנטמעים בך וקשה להשתחרר מהם.

When someone says to me "I have an offer", I immediately think inspired by the Godfather films: 'An offer that they can't refuse'. There are things that assimilated in you and it is hard to let go of them.

גם בסוף הסרט הדוקומנטרי המצוין של ג'יל מגיד "ההצעה", בו צפיתי אמש, חשבתי על סרטי הסנדק. הסרט הזה עוסק בארכיון העצום שהשאיר אחריו הארכיטקט האמן לואיס ברגאן, זוכה פרס פריצקר היוקרתי בשנת 1980, והנחשב לאדריכל המקסיקני החשוב ביותר במאה ה-20. זה אינו סרט על עבודתו של האיש, אלא על הטבע האנושי, בעיקר על הצורך בשליטה, שאישית, זה דבר שאיני מסוגלת להבין. זאת אומרת, אני יודעת שיש דברים כאלה, שמעתי וקראתי עליהם ואף חויתי כזאת מאחרים, אך קשה לי להבין זאת.

Also at the end of Jill Magid's excellent documentary "The Proposal", which I watched last night, I thought about the Godfather movies. This film is about the huge archive left by the architect Luis Barragán, winner of the prestigious Pritzker Architecture Prize in 1980, and considered the most important Mexican architect of the 20^th century. This is not a film about his architectural work, but about human nature, especially the need for control, which, personally, is something I cannot understand. I mean, I know there are such things, I've heard and read about them, and even experienced such from others, but it's hard for me to understand it.

Foros 2020: Jill Magid – The Proposal

הסרט מספר סיפור מרתק ובלתי נתפש כמעט בצורה מותחת מאוד. כל הכבוד לעושות במלאכה! ברגאן הרווק וחשוך הילדים, נפטר ב-1988 והוריש את האוסף העסקי העצום שלו (13,000 שרטוטים ורישומים, 7,500 תצלומים וכן 11,000 נגטיבים ושקופיות) לשותפו העסקי. כשזה נפטר, עבר האוסף לאלמנתו וזו חיפשה לו קונה. משום מה, לא נמצא אף גורם ציבורי או פרטי במקסיקו שהביע ענין ברכישת האוסף החשוב. אלמנת השותף סיפרה, שלפיכך נאלצה לפנות לקונים פוטנציאליים מחוץ למקסיקו. בזמן הזה הציע Rolf Fehlbaum, יו"ר מפעל הרהיטים "Vitra" השוויצרי, אירוסין לבת זוגו, פרדריקה זנקו. במקום טבעת, ביקשה ממנו זו את האוסף של ברגאן. וכך היה: האיש רכש לזוגתו את האוסף, שכלל גם את זכויות היוצרים והקנין הרוחני, תמורת 2.5 מיליון דולר. האוסף הוחזק בבונקר בבאזל ובעלתו מנעה מאחרים, כולל אזרחים מקסיקניים, כל גישה אליו. זה הזכיר לי את ספרה המצוין שלאיין ראנד, כמעין המתגבר, בו אחד המליונרים החזיק במרתף ביתו אוסף נדיר של פריטים אותם רכש להנאתו הפרטית ומנע מאחרים לראותו. לפעמים החיים קורים כמו בספרים ובסרטים ולפעמים זה להפך.

The film tells a fascinating and almost unimaginable story in a very interesting way, like a thriller. Well done to the creators! Barragán, single and childless, passed away in 1988 and bequeathed his vast business collection (13,000 sketches and drawings, 7,500 photographs as well as 11,000 negatives and slides) to his business partner. When the partner passed away, the collection was left to his widow and she was looking for a buyer. For some reason, no public or private entity in Mexico has expressed an interest in purchasing this important collection. The partner's widow said she had to contact potential buyers outside Mexico. During this time, Rolf Fehlbaum, chairman of Swiss furniture factory "Vitra", proposed his partner to get engaged, Frederica Zanco. Instead of a ring, she asked him to buy her Barragán's collection. And so it was: the man purchased the collection for his spouse for 2.5 million dollars, which also included the copyright and the intellectual property. The collection was kept in a bunker in Basel and its owner prevented others from accessing it, including Mexican citizens. It reminded me of Ayn Rand's great book The Fountainhead, where one of the millionaires kept in his basement a rare collection of items he purchased for his private enjoyment and prevented others from seeing it. Sometimes life happens like in books and movies, and sometimes it's the other way around.

ג'יל מגיד הגתה רעיון יוצא דופן במטרה לחלץ את האוסף מידי פרדריקה זנקו ולהביאו אל העם המקסיקני, אליו זה שייך. הסרט המעניין הזה מתאר את פעילותה בנושא. ממליצה בכל פה לצפות בו ולהתרשם. אחד הסרטים הממש מקסימים, מרתקים, יוצאי דופן על אופי בני האדם. זה זמין לצפיה, יחד עם עוד כמה סרטים מרתקים, עד סוף החודש באתר של דוקוסטרים.

Jill Magid came up with a remarkable idea in purpose of releasing the collection from Frederica Zanco, and bringing it to the Mexican people, to which it belongs. This interesting film describes her activities on the subject. Highly recommend watching it and be impressed. One of the really charming, fascinating, extraordinary documentaries about human nature. It is available for viewing, along with some other fascinating documentaries, until the end of this month on the Docostream website.

Armando Chávez Lectures on Luis Barragán

במשפט אחד:

"שלא כמו הוודאות של המוות, נותרת המורשת תמיד כשאלה פתוחה" (ג'יל מגיד)

השאלות המוסריות המעניינות המועלות בסרט:

האפשרויות והמגבלות של האמנות.

מה קורה לאחר מותו של אמן?

למי נתונה הבעלות על העבודות שאמן משאיר אחריו, האם רק למליונרים, גם אלו קנו את אלה בכסף מלא?

איזו זכות יש לאדם אחד על עבודתו של אמן מבחינת הסתרה מהציבור, פשרנותו הבלעדית ואי מתן גישה לאחרים ללמוד אודותיה?

In one sentence:

"Unlike the certainty of death, legacy always remains as an open question" (Jill Magid)

The interesting moral questions raised in this film:

The possibilities and limits of art.

What happens after the death of an artist?

Who is the owner of the works an artist leaves behind, is it only to millionaires, even if they bought it for the full price?

What right does one person have to the work of an artist in terms of concealment from the public, his exclusive interpretation and not allowing others access to learn about it?