הסכם השלום בין ישראל למצרים Egypt–Israel Peace Treaty

Egypt & Israel: A Lasting Peace?

בטרם הספקנו לעכל, הנה חלפו להן 40 שנה להסכם השלום בין ישראל למצרים.

Before we could digest, 40 years have passed since the peace agreement between Israel and Egypt.

 

Oh Sheep!

 

 

אני בארץ I'm in Israel

 

הקיץ החלטתי להשאר בארץ ולא לנדוד החו"לה לחופשה, למרות שהחמסין השנה נראה קשה יותר. אף פעם לא היה לי חם כמו הקיץ (אין לי גלי חום!!!) ואפילו שקלתי לקנות מאוורר. כל השנים חייתי בלי זה כי לא היה לי צורך בקציר הקרירה בקיץ, כמו בקיץ באנגליה. השנה משום-מה, לא יודעת, נראה שהתחלתי להרגיש את כדור הארץ המתחמם.

This summer I decided to stay in Israel and not to wander abroad for a holiday, even if the heat wave this year seems to be harder. I was never hot like in this summer (I don't suffer from any hot flashes!!!), and I even considered buying a ventilator. All these years I lived without it since in Kazir it wasn't necessary as it's cool in the summer like the summer in England. This year, for some reason, I don't know why, it seems that I started to feel the global warming.

רק בארץ אפשר לשמוע את שכנתי החב"דניקית עומדת בחדר המדרגות וצורחת בקולי קולות את חדוותה בנייד למישהי מהצד השני: "אל תשאלי! איך שאני שמחה שעברנו את תשעה באב!" אני שומעת את הצד השני צוהלת אף היא בצרחות חדוה את הסכמתה. למשמע חילופי הצרחות, איני יכולה שלא לשאול את עצמי: אם הן כל-כך סובלות, למה להתעסק עם זה? למה לצום, למה להתענות? בא לי לפתוח את הדלת ולהתעמת בשאלה הזו עם שכנתי, אך אני עוצרת את עצמי – אין טעם להתעסק עם פנאטית. זו מהסוג שמקיים את המצוות כי כך צריך לעשות ובלי שום חדוה או דין וחשבון אמיתי למה זה נחוץ. העיקר הבריאות!

Only in Israel you can hear my Chabadnik neighbour standing on the stairway screaming from the top of her lungs her joy into the cellular to somebody on the other end: "Don't ask! I'm so happy that we passed Tish'a B'Av!" I hear the other side gleeful too her consent with screaming of joy. Hearing these exchanges of screaming, I can't but ask myself: if they suffer so much, why do they bother with it? Why fast, be tormented? I feel the urge to open my door and confront my neighbour with this question, but I stop myself – there's no point to deal with a fanatic person. She is that kind who fulfils the commandments because it has to be done, but with no joy or a real thinking why is it necessary. Abi gezund!

אולי לא רק בארץ את פוגשת מישהי בתור לבדיקת אוסטאופורוזיס (דלדול עצם), שמתלהבת ממך עד הגג (כך היא אומרת), מתעקשת להציע לך חברות בפייסבוק, מטרידה אותך בוואטסאפ מליון פעם ביום ואחרי שבועיים מוחקת אותך ונעלמת כאילו בלעה אותה האדמה. מסתבר שקופת חולים אינו מקום טוב לפגוש אנשים בריאים, לא בגוף ולא בנפש.

Perhaps not only in Israel you meet somebody at the queue for an Osteoporosis examine, who is excited by you (so she says), insists to offer you her friendship on Facebook, bothers you on WhatsApp a million times per day, and after a couple of weeks deletes you and disappear as if the earth swallowed her. It seems that Kupat Holim (HMO – health maintenance organization) isn't a good place to meet healthy people, not physically and not mentally.

רק בפייסבוק את פוגשת אנשים זרים שמתחברים אלייך מיידית והופכים להיות "החברים הכי טובים שלך" למשך שנים מבלי שראיתן זו את זו או החלפתן מלים מעבר לבקשת החברות הראשונית, כמו מאן דהיא שכתבה לי לפני שנים: "אחרי שראיתי את תגובתך בקבוצה לגבי מכתבי שרשרת וכיו"ב, חשתי חובה לצפות בעמוד שלך. התרשמתי מכתיבתך, את נראית אשה נפלאה. שלחתי לך בקשת חברות בשביל פארם טאון. אני משחקת מאז מארס 2009". גם היא נראתה לי אשה נפלאה ואישרתי אותה. זה היה במארס 2010 ומאז אנחנו "חברות ותיקות", שולחות זו לזו מתנות במשחק, עובדות זו בשדותיה של זו, מחליפות הוראות הפעלה מדי פעם, וכל זאת בלי לראות זו את זו גם לא בסקייפ ובלי לתקשר במישור אישי. "חברות"…

Only on Facebook you meet strangers who immediately connect to you and become "your best friends" for years without seeing each other or exchanged words beyond the first friend request, like somebody who wrote me years ago: "After reading the response that you posted about chain letters etc. I felt compelled to look at your time line. I am impressed with your writings, you seem like a wonderful person. I sent you a friend request for farmtown. I have been playing since March, 2009." She also seemed like a wonderful person so I accepted her. That was in March 2010 and since then we are "old friends", sending each other gifts in the game, work at each other's farms, exchange instructions from time to time, and all this without seeing each other, not even on Skype and without communicating on a personal level. "Friends"…

יום העצמאות ה'תשע"ז 69th Independence Day

קשה הקטע הזה, המעבר החד בין ה"יזכור" לחגיגות העצמאות, אבל התרגלנו ואנחנו עושות את זה משום שהחיים צריכים להמשיך.

It's hard this sharp move from Yzckor to the celebration of our independence, but we got used to it and we do it because life has to go on.

ארכיטקטורה Architecture

אולם ספורט תיכון חדרה Sports Hall, Hadera high school, Israel

אני אוהבת בניינים, גם גורדי שחקים, אם כי סביר להניח שבאלה אין סיכוי שאמָצֵא. הפעם היחידה בה חֵרָפתי את נפשי לבקר מישהי שגרה בקומה הששית, הספיקה לי בהחלט בגלל הסחרחורת הנוראה שחטפתי ושהבהירה לי כי אם חפצת חיים אנוכי – עדיף שאשאר בגובה הקרקע, מקסימום קומה שניה.

I like buildings, skyscrapers too, although it's unlikely that I'd be found in those. The only time I dared to risk my life by visiting somebody who lived on the sixth floor, was more than enough for me, due to the awful dizziness I got and made it clear that if I wish to live long – I'd better stay on ground level, or maximum on the second floor.

אולם ספורט תיכון חדרה (ש/ל)   Sports Hall (B & W), Hadera high school, Israel

פעם היו בונים בניינים ייחודיים, אחר כך התחילו לבנות כלאחר-יד, העיקר לאכלס כמה שיותר ולהרויח במקסימום. גם בתים פרטיים נבנים בימינו ללא כוונות מיוחדות, העיקר לבנות ולא משנה שאין הבית משרת את דייריו ואין הוא הולם את אורח חייהם וטעמם.

In the past, buildings were unique, later on they were built offhandedly, mainly to inhabit tenants as much as possible and maximize the profit of their contractors. Private houses are also being built these days without too much inspiration; just for the sake of building, and it doesn't matter that the house doesn't serve its occupants and it doesn't suit their lifestyle or their taste.

אולם רנה שני, בית למופעי תרבות וספריה, חדרה Rina Shani Hall for culture performences and a library, Hadera, Israel

אני אוהבת בניינים הבנויים בקוים נקיים ורכים, כאלה שאינם תזזיתיים או חדים, אלא משרים נועם על העין המביטה. אני מקוה שהם גם נוחים לדייריהם, כי המטרה העיקרית של בנין היא להתאים למטרתו – אם זה בית למגורים או אכסניה למטרה אחרת, כמו בית ספר, בית תפילה, משרד וכיוצא באלה.

I love buildings that are built with clean and soft lines, such that are not restless or sharp, but induces pleasantness on the looking eyes. I hope that they are also comfortable for their dwellers, because the main cause of a building is to suit its purpose – weather it’s a dwelling house or a lodgings for another purpose such as a school, house of worship, an office etc.

אולם רנה שני (ש/ל), בית למופעי תרבות וספריה, חדרה  Rina Shani Hall (B & W) for culture performances and a library, Hadera, Israel

לעומת חוסר הדמיון והחידוש בבניינים למגורים, אפשר לראות מדי פעם (אם כי במשורה) בנייני ציבור מעניינים בצורתם, נעימים לעין ולמבלים בהם.

As opposed to the lack of imagination and innovation in residential buildings, it is possible to see occasionally (however frugally) interesting shaped public-buildings, pleasant for the eye and to the people who visit them. 

אולם רנה שני (ש/ל), בית למופעי תרבות וספריה, חדרה Rina Shani (B & W) Hall for culture performences and a library, Hadera, Israel

אולם רנה שני, בית למופעי תרבות וספריה, חדרה Rina Shani Hall for culture performences and a library, Hadera, Israel

אולם ספורט תיכון חדרה (ש/ל) Sports Hall, Hadera high school, Israel (B & W)

אולם ספורט תיכון חדרה Sports Hall, Hadera high school, Israel

במשפט אחד:

הלואי והיו בניינים מעניינים רבים יותר.

In one sentence:

I wish there were more interesting buildings.

יציאת צרפת Exodus from France

האינסטינקט הראשון היה לארוז את עצמם ולנוס על נפשם. אינסטינקט השרדות של יהודים בגולה. אצלנו, הישראלים החיים במדינתנו (גם אם המשוסעת ועם אויבינו מסביבנו), האינסטינקט הראשון כתגובה לאיום הוא להתגייס ולהשיב מלחמה השערה. זה ההבדל בין מי שחש אזרח בכל רמ"ח אבריו ושס"ע גידיו לבין מי שאמנם חושב שהוא אזרח, אך מאוים תמיד. גם אנחנו הרי מאוימים בידי אויבינו ימח שמם וזכרם, אך אנו חיים במדינה שבאמת שלנו, היהודים הישראלים, ולא בנכר.

Their first instinct was to pack themselves and flee for their lives. An instinct of survival of diaspora Jews. Us, the Israelis who live in our country (even if it's torn and with our enemies surrounding us), our first instinct as a respond to a threat, is to recruit and fight back. That is the difference between people who feel entirely as citizens and between those who perhaps think they are citizens, but are always threatened. We, Israeli Jews, also are threatened by our enemies (may they rotten in hell), but we live in our real country, not in the diaspora.

Dar Williams – February

Lyrics

ביאטריס, החיה מזה מספר חודשים בישראל ומנהלת את הקריירה שלה מרחוק, די התלבטה אם להמשיך ולגור פה, בעיקר לטובת הזוגיות שלנו, או לקפוץ מארץ לארץ ולרחף בקופסת פח בשמיים כל שני וחמישי או ליתר דיוק – כל ראשון וששי. ואני… גם לי לא קל להטלטל ממקומי. יש א/נשים אחוזי תזזית, שישיבה במקום אחד לא רק שמקצרת את חייהן, אלא מוציאה אותן מדעתן. אני מסתפקת במה שטוב לי וזה – לשבת מול המחשב, לכתוב, לעבוד קשה בחוות שלי ולהנות מחיי.

Béatrice, who lives for a few months now in Israel and manages her career from remoteness, had quite a indecision if to continue living here, mainly in favour of our relations, or jumping from country to country and float inside a tin box in the sky every Sunday and Friday. And me… it's not easy for me to be tossed from my place. There are frantic people who can't sit in one place; not only it shorten their life, it also drives them crazy. I am satisfied with what is good for me – sitting in front of the computer, writing, working hard on my farms and enjoy my life.

Je suis moi-même

 

איך אורזין חיים שלמים? מה לוקחין? מה משאירין מאחור? מה מוכרין? והמצב לוחץ. אין הרבה זמן לחשוב, לארגן, לקבץ, לשחרר. בעיקר להרפות. ישנם דברים רבים שאי אפשר לקחת, להעביר למקום החדש, כמו הבית, המקום בו חיית את מירב חייך. הקירות, התקרות, הרצפות, הרהיטים, הכלים… כל מה שהיה בית בשבילך… שום דבר לא יכול להוות תחליף למה שאהבת, גם אם עכשו את במקום אחר, לכאורה בטוח יותר, גם אם זה ארמון. כרגע, זה בגדר מקלט, עדיין לא בית. אולי עם הזמן…

How does one pack a whole life? What does one take? What should one leave behind? What to sell? The pressure is very intense. There's not much time to think, to organize, assemble, to release. Mainly to let go. There are many things you can't take, transfer to the new place, like home, where you lived most of your life. The walls, the ceilings, the floors, the furniture, belongings… Everything that meant home for you… Nothing can be substitute to what you loved, even if now you are in another place, theoretically safer, even if it’s a palace. At the moment it's a kind of shelter, not a home yet. Perhaps in due time.